הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון – איסור פגיעה בזכות לאיזון בעת פקיעת נישואין בנסיבות של חוסר נאמנות מינית), התשע"ט–2018

בשנת 1994 נפסקה בבג"ץ הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92, בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול) שלפיה בתי הדין הרבניים חייבים לפסוק לפי הדין האזרחי לעניין חלוקת רכוש בין בני זוג.

במרוצת השנים, במקרים שונים, בית המשפט העליון עמד על יישומה של הלכה זו. לדוגמה, בשנת 2008 התקבלה עתירה של אישה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול שקבע שזכויותיו הסוציאליות של הבעל לא יהוו חלק מהרכוש המשותף בשל בגידתה. בפסק הדין ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הרבני הגדול וקבע שהזכויות הסוציאליות יהוו חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג ללא קשר לבגידת האישה.

בית המשפט הדגיש בפסיקתו כי:"הקביעה לפיה אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחה יפה בין אם הרכוש משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק. לפיכך, נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים"(בג"ץ 8928/06פלונית נ' בית הדין הרבני, עמ' 286 לפסק הדין).

כבוד השופט ריבלין הבהיר בפסק הדין כי טענות לעניין לחוסר נאמנות בין בני זוג אינן יכולות להקרין על זכויות רכושיות הנובעות מפירוק הנישואין והסביר כי:"אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני.

אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של "אשמה". פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי"(עמ' 291 לפסק הדין).

עם זאת, לאחרונה, שבה ועלתה סוגיה זו לסדר היום הציבורי, נוכח פסיקת בג"ץ (בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול) שדחתה עתירה כנגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, שקבע שבגידה של אישה בבעלה היא שיקול רלוונטי השולל כוונת שיתוף בדירת מגורים שבני הזוג גרו בה שנים רבות. בהתאם לכך נקבע שהאישה אינה בעלת זכויות בנכס ולא תקבל שווי כספי תמורתו.

בפסיקה זו, סבר כבוד השופט עמית בדעת מיעוט, כי יש לקבל את עתירת האישה וכי בית הדין הרבני הגדול נתן משקל יתר לבגידת האישה ובכך התבסס על עקרונות של המשפט הדתי, ולא על עקרונות של המשפט האזרחי כמתחייב מפסק הדין בעניין בבלי. בנימוקיו ציין השופט עמית כי: "קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת הוא שהטה את הכף לחובתה.

בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג מסמכותו" (פסקה 7 לפסק הדין של השופט עמית). השופט עמית הוסיף וציין: "חברי, השופט שטיין, מבקש לשמור על ניטרליות ביחסו של בית המשפט לנושא זה, ברם, המשמעות המעשית של פסק דינו היא שבכל פעם שבית הדין הרבני ידון בסוגיה של שיתוף ספציפי בנכס, ניתן יהיה להביא את אלמנט הבגידה כראיה להיעדר כוונת שיתוף. מכאן קצרה הדרך לתופעה, שגם חברי מסתייג ממנה, של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים" (פסקה 18 לפסק הדין של השופט עמית).

דעת הרוב בפסיקה זו, מעלה אפוא חשש ממשי לשינוי משפטי מהותי שיעגן תפיסה משפטית שמרנית-דתית שתאפשר לבתי הדין הרבניים להמשיך ולהתערב בחלוקת רכוש על בסיס הלכות דתיות שאין להן מקום בזירת המשפט המודרנית. לפסיקה זו השפעה מכרעת על יכולתן של נשים להגיש תביעות לגירושין ולקבל את חלקן ברכוש והיא מהווה פגיעה חמורה בתא המשפחתי כולו, שכן היא עשויה לעודד תרבות של מעקבים בין בני זוג וחיפוש הוכחות לבגידה.

בעקבות הפסיקה האחרונה, מוצע לתקן את החוק בשני דרכים. ראשית, מוצע לעגן בחקיקה ראשית את הלכת בית המשפט העליון הקובעת כי אם יש כוונת שיתוף בנכס ספציפי שהיה בבעלות אחד בני הזוג טרם נישואיהן שווי הנכס יאוזן בין הצדדים, על אף האמור בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, התשל"ג–1973. חשוב לציין שהפסיקה פיתחה מבחנים שונים להוכחת כוונת שיתוף מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, ובהם הוכחת "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי – לדוגמה, השקעה כספית משותפת בנכס.

עוד מוצע לקבוע באופן מפורש ובחקיקה ראשית שבגידה של בן זוג לא תיכלל במניין השיקולים של בית הדין הרבני או של בית המשפט בקביעתם חלוקת רכוש בין בני זוג במקרי גירושין, אף לא במסגרת "נסיבות מיוחדות" המאפשרות סטייה מהחלוקה הקבועה כברירת מחדל בין בני הזוג. בכך, תישמר ההפרדה הראויה בין שיקולים דתיים-מוסריים לבין סוגיות משפטיות-אזרחיות בנושאי רכוש הנוגעים לגירושין בין בני זוג.