1507660-1 - ביה''ד הגדול | צו הגנה בדן יחיד ובלא נוכחות בעל דין

ב"ה

תיק 1507660/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערער:       פלוני   

נגד

המשיבה:       פלונית

הנדון: האפשרות ליתן צו הגנה בדן יחיד ובלא נוכחות בעל דין – הלכתית ומשפטית; מחיקת ערעור שמשמעותו תיאורטית בלבד

החלטה

א.         לפניי ערעור על החלטתו של אב"ד באר שבע שנעתר לבקשת המשיבה ונתן צו הגנה כנגד המערער ולאחר מכן, בדיון שנערך שלא בנוכחות המערער ובדן יחיד, הורה על הארכתו.המערער טוען נגד מתן הצו בדן יחיד ונגד מתן הצו ללא שתישמע עמדתו שלו ולגופם של דברים טוען גם כי לא הייתה עילה מספקת למתן הצו.

ב.         כאמירת אגב הנאמרת בלי לקבוע מסמרות ומאחר שאין היא נחוצה לאמור להלן אעיר:

1.         שאלת מתן הצו בדן יחיד תלויה – משפטית – בשאלה אם יש לראות בצו כזה, מעצם טיבו, החלטת ביניים או צו ביניים או צו זמני שתקנה ד(3) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון, או: התקנות) מתירה ליושב ראש המותב, בענייננו אב בית הדין, ליתנם בדן יחיד.

יש מקום רב לסברה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, ויוער כי אפשר שהדבר משליך גם על השאלה אם הערעור דנן ערעור בזכות הוא, כסברת המערער בכתב ערעורו, או מצריך הוא את מתן רשות הערעור.

אכן יש מקום לדון גם הלכתית אם יש מקום למתן צו כזה בדן יחיד, שעה שמדובר בהרחקת אדם מביתו שהיא קביעה בעלת משמעות ממונית (הן משום השלכותיה העקיפות, הן משום שמניעת אדם משימוש ברכושו היא פגיעה בבעלותו). וכך במיוחד שעה שאין מדובר בצו הניתן לראשונה בנסיבות של חירום וחשש סכנה אלא בהארכתו לתקופה נוספת שאפשר להיערך לדון בה בשלושה וכשהטענות אינן לסכנת חיים אם לא יינתן הצו.

יש מקום לדון אם להשוות את הדבר לצו עיקול שהתקנות התירו מפורשות את נתינתו ביחיד – אם כי יכול הטוען לטעון גם נגד היתר זה – ויש גם מקום לחלק בין הדברים, שכן צו עיקול (ודאי כשהוא מוטל על נדל"ן או על חסכונות – להבדיל מחשבון 'עובר ושב') אינו פוגע בשימוש השוטף והשגרתי, ואין כאן מקום להאריך בזה.

מכל מקום בפן המשפטי של דיני סמכויות ודאי שאין מקום לקבל את הטענה להעדר סמכות כמובנת מאליה, ואף בפן ההלכתי אין הדבר ברור.

2.         את מתן הצו ללא שמיעת המערער – לאחר שהלה זומן לדיון אך לא התייצב בו – התיר המחוקק בפירוש (סעיף 4(ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א–1991).

נוכח תכליתו של צו כזה ברור הדבר שגם הלכתית מותרת נתינתו, אם שיקול הדעת מצדיק זאת, במצב כזה, שכן מדובר בעניין שיש בו צורך והצדקה מובהקים בתקנת הקהל ויש הצדקה גם לדון בעניין זה בדינא דמלכותא, למניעת סכנת נפשות (והדברים אמורים על דרך הכלל בלי לקבוע כי בענייננו אכן בכך מדובר), מה שמאפשר גם את הפגיעה בזכויותיו הממוניות של אדם גם ללא שתישמע עמדתו (בדומה לעיקול שדינו מבואר בשולחן ערוך, וקל־וחומר ממנו). ואף בזה – לא כאן מקום להאריך.

3.         אכן אפשר לערער נקודתית על שיקול הדעת שבגינו ניתן הצו במקרה זה או אחר, על שיקול הדעת שבגינו ניתן הוא ללא שמיעת מי שנגדו ניתן הצו, לאחר שלא התייצב לדיון וכו'. עם זאת ערעור בעילה של טעות בשיקול הדעת מתקבל לעיתים רחוקות למדי שעה שנדרש להראות בו 'טעות הנראית לעין'.

4.         בענייננו אף לאחר מתן הצו נתן בית הדין קמא למערער את האפשרות לטעון כנגדו, לגופו. משכך, גם לו סברנו שמתן הצו ללא שמיעת המערער לוקה בטעות בשיקול הדעת, קרוב לוודאי שסברה זו לא הייתה עומדת לאחר ריפויו של פגם זה במידה רבה באמצעות החלטתו זו של בית הדין קמא.

בפועל נראה כי המערער לא מיצה אפשרות זו ובחר להתמקד – גם בפניתו לבית הדין קמא כמו בערעור – בטענות נגד מתן הצו בדן יחיד, בטענות בנוגע להליך המהו"ת (שוודאי אינן נוגעות במישרין לעניין שלפנינו) וכו', וגם אם נכללו בטענותיו אמירות שלגופה של ההצדקה למתן הצו – הללו נבלעו בתוך יתר הטענות ולא נתבארו כל צורכן. בנסיבות אלה נראה כי במידה רבה היה עלינו לומר, גם לו קבענו כי לכתחילה לא היה מקום למתן הצו ללא שמיעת המערער – ולא קבענו כך (כשם שלא קבענו את ההפך) – כי בכל הנוגע לאי ביטול הצו לאחר מכן אין לו למערער להלין אלא על עצמו, וגם מטעם זה היו סיכויי ערעורו להתקבל (או הסיכוי שניתן לו רשות ערעור לו קבענו כי הערעור אינו ערעור שבזכות) – דלים למדי.

5.         המערער מעלה טענות גם בדבר חשש למשוא פנים ובשלהן מבקש הוא להעביר את ההליך בבית דין קמא למותב אחר.

טענות אלה – אין מקום להעלאתן במסגרת הערעור הנוכחי אלא במסגרת בקשת פסלות המוגשת לבית הדין קמא, ועיון בתיק מלמד כי המערער אכן הגיש כזו, וככל שזו תידחה – במסגרת ערעור על החלטת דחייתה.לפיכך – ולא משום שאין מה לומר על טענות אלה – ומאחר שהעניין ממתין להכרעת בית הדין קמא שלא ראוי שתושפע מאמירות של בית דיננו בשלב זה, כמו גם מאחר שלא מן הנמנע שלאחר שיכריע בית הדין קמא בבקשה זו יבוא הדבר אל פתחנו בערעור נפרד – לא אומר כאן דברבעניינן.

 ג.         כתום הערותיי אלה אומר כי לגופו של עניין אני מחליט ומורה למחוק את הערעור מטעם פשוט (שהאמור לעיל לעניין סיכוייו הלכאוריים של הערעור מסייעו, אך טעם זה קיים לעצמו גם ללא סיוע זה):

התקנות מחייבות לאפשר תשובה לערעור, ולמשיבה נקצב בתקנות לשם כך פרק זמן של חמישה־עשר יום. לאחר קבלת התגובה על בית הדין לקבוע מועד לדיון ונעלה מכל ספק כי מועד זה לא יחול בשבועות הקרובים משום שיומנו של בית הדין לא מאפשר זאת.

גם אם נחליט לנהוג בהתאם לתקנה קמח לתקנות הדיון המאפשרת לבית הדין להורות לבעליהדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה ולהכריע על בסיס סיכומים אלה ללא דיון פרונטלי יידרש זמן סביר מינימלי לצורך הגשת סיכומים אלה, ואף ההכרעה עצמה וכתיבת פסק דין מצריכות זמן מה.

בהינתן שתוקפו של צו ההגנה שניתן ושעליו הוגש הערעור מסתיים בי"ד בכסלו (15.12) הקרוב, הרי שאין כל סיכוי שהערעור יוכרע בשעה שעוד תהיה להכרעה בו נפקות כלשהי. ההכרעה תהיה, לכשתינתן, בעניינו של מעשה עשוי ומשמעותה תהיה תיאורטית בלבד.

לתפיסתנו ההלכתית והמשפטית הליכי בית הדין בכלל, ובית הדין הגדול בפרט, מיועדים לתכלית של מתן הוראות ופסקי דין מעשיים, ותנאי סף לקיומם הוא האפשרות כי אכן יישאו פרי כזה. דיון תיאורטי – מקום של כבוד נתבצר לו בין כותלי בית המדרש, ולהבדיל בין כותלי האקדמיה, לא בבית הדין.

ערעור שאינו עומד בתנאי הסף האמור – דינו להימחק (אף כשתיאורטית נראה כי לו עמד בתנאי זה היו סיכוייו שפירים, וקל־וחומר כשאין הדברים נראים כך).

ד.         ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ט במרחשוון התשפ"ה (20.11.2024).

הרב שלמה שפירא

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה