צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
דיני משפחה דיני משפחה וגירושין דיני משפחה
תוכן מרכזי בעמוד דיני משפחה וגירושין תוכן מרכזי בעמוד

פסק דין: דחיית טענה לביטול הסכם גירושין

דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין
פסק דין
רקע ועובדות
לפנינו תביעת האיש לביטול סעיפים בהסכם הגירושין של הצדדים.
עיקר הוויכוח הוא על האמור בסעיף 24 להסכם הגירושין, שנחתם בין הצדדים ואושר בביה"ד ביום 14/6/2016, ולפיו כל צד יישאר בזכויות ובחובות שעל שמו.
כמו כן מבקש האיש חלק בזכויות הסוציאליות של האישה על אף האמור בסעיף 25 להסכם הגירושין:
"עם ובכפוף לביצוע הוראות הסכם זה וסידור הגט בין הצדדים, מצהירים בזה הצדדים, כי אין, ולא יהיו להם, זה כלפי זה כל תביעות ו/או מענות מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין שביניהם, מלבד אלו המפורטים בהסכם זה."
האיש טוען כי ההסכם אינו סביר לאור האמור בהנ"ל מפני שהחובות הרשומים על שמו הם רבים, וההסכם נחתם בגלל מצוקה אישית באמצעות לחץ של האשה שלא לקרותו סרבן גט. הוא מציין כי הרב אביגדור דאר שניסח את ההסכם היה הרב שליווה את ניסוח ההסכם, והרב אביגדור דאר כתב "כי מטרת ההסכם הייתה חלוקה שווה לאחר תשלומי החובות", ובפועל זה לא נחתם כפי שהוא ביקש.
האישה טענה, כי הבעל הכתיב את ההסכם, וכי היא ויתרה על זכויותיה בחברת הסעות שהקים, ושהאיש הכתיב את גובה חוב מזונות הילדים. עוד מציינת כי כבר עברו שנתיים ממועד חתימת ההסכם ורק לאחר מכן נזכר האיש להגיש את תביעתו, וכי האיש כבר התחיל לבצע חלק מההסכם ולא ניתן לערער על ההסכם לאחר שהוחל לבצעו.
האישה גם טוענת כי האיש חי ברמת חיים גבוהה ואין לו מצוקה כלכלית, וטוענת כי ההסכם היה הגון לאור העובדה כי מרבית החובות נוצרו בגין בזבזנותו של האיש.
ביום 7/12/2017 נערך הסכם מכר על דירת הצדדים, ובו נכתב בשני הסעיפים הראשונים כי לפני חלוקת הכספים ישולם חוב המשכנתא וחוב ושעבוד של [פלוני] לבנק הפועלים. מצוין כי זה מוערך לכ-1,460,000 ₪, אולם נאמר כי החלוקה הנ"ל היא עד למתן פס"ד בתביעתו של האיש בביה"ד.
האישה מבקשת שביה"ד יכריע כי כל צד יישאר עם זכויותיו הסוציאליות, היינו, הבעל יישאר בעלים על חברת ההסעות שהקים, והיא תישאר עם זכויות הסוציאליות שלה.
דיון והכרעה
לאחר העיון, סבור ביה"ד כי אין עילה מספקת לביטול הסכם הגירושין של הצדדים.
הבעל לא היה אנוס על חתימת ההסכם. הוא הבין את הסעיפים עליהם חתם, ומסתבר שגם קרא אותם לפני שחתם עליהם. שהרי קיי"ל להלכה שהחותם על שטר מתחייב בכל הכתוב בו, ואינו יכול לטעון שלא ידע מה כולל השטר. מקור הדין הוא בדברי הרשב"א בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן, עז; מופיע בקיצור בשו"ת הרשב"א, ח"א תתקפה). זו לשון השאלה:
"שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן (=כתב) של כותים, מהו? כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני; או דילמא, דלא אתמר אלא בעדים, דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין, הא אודי כל מה דכתיב עליה?"
כלומר, האם מכיוון שלטענת החותם נכתב השטר בשפה שאינו מבין חתימתו אינה מעידה על גמירות דעתו לקבל את כל תנאי ההסכם, כשם שחתימת עדים על שטר הכתוב בשפה שאין הם מבינים אותה פסול, או שמא כאשר החותם הוא בעל הדין יש לראות את חתימתו כמעין "הודאת בעל דין" והסכמה לכל תנאי השטר?
בתשובתו, מכשיר הרשב"א את השטר, ונותן תוקף לכל ההתחייבויות הנובעות מן החתימה, מכוחם של שני נימוקים:
"כל שחתם ידו יוצא עליו, גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר: דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע? ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי. כיון דאפשר דידע, חזקה כיון דחתם, ידע וקרא! [...]
ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה: שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש [...] אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לוה, מדר' יוחנן. דאמר חייב אני לך מנה, חייב (כתובות קא, ב). כלומר: אף על פי שלא היה חייב לו. וקי"ל כר' יוחנן."
כלומר, גם כשברור שהחותם לא ידע על מה הוא חותם, וכגון שהמלווה מודה שלא ידע על מה חתם, או שיש עדים שלא קרא את השטר לפני שחתם עליו – חתימתו תקפה, משום שסמך בדעתו על הסופר, וגמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בשטר (כדין המפקיד אצל שליש), ואף על פי שלא לווה הוא מתחייב (שהרי מצינו שאדם יכול להתחייב בשטר אף על פי שלא לווה).
התשובה הובאה להלכה בבית יוסף (חו"מ סי' סט) בסופו ונפסקה להלכה בשולחן ערוך חו"מ (סי' מ"ה ס"ג): "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".
עולה אם כן, שבנידוננו לא יוכל האיש לטעון כי הוטעה בחתימת ההסכם, הן לפי טעמו הראשון של הרשב"א כיון שחזקה היא שהוא קרא את מה שנכתב בשטר, הן לפי טעמו השני של הרשב"א שאף אם לא קרא הרי בחתימתו הוא מתחייב בכל מה שכתוב בשטר.
ובתשובה אחרת של הרשב"א (ח"א סי' תרכט):
"נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנות ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל, והשיב דשומעין לו.
והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה."
כלומר, דעת רמ"ה היא ששומעים לבעל, וטענת אי ההבנה היא טענה קבילה, בעוד שלדעת הרשב"א, להלכה, לא שומעים לו. מכל מקום, למעשה מצטרף גם הרשב"א לפסק דינו של הרמ"ה מכוח סמכותו של הראשון: "אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה, חכם עם איש שיבה".
הבית יוסף (אה"ע סי' סו בסופו) פוסק כסברתו של הרשב"א, וכך הוא פוסק להלכה גם בשולחן ערוך חו"מ (סי' ס"א סי"ג): "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו".
כך מכריע גם הרמ"א (אה"ע סי' סו, יג): "עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה".
ובתשובת הריב"ש (סי' תפ, מובא בבית יוסף חו"מ סי' סא) כתב: "מדקדקין על לשון השטר ודנין עפ"י אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כן, ומפני כן כתב אותו לשון". דבריו הועתקו להלכה ברמ"א חו"מ (סי' ס"א סי"ג).
עפ"י האמור, יש לדחות את טענתו של האיש כי לא היה מודע למה שחתם עליו.
והנה בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' מט), דן בשטר ירושה שכתב זקן עיוור, בו העביר את ירושתו מבניו אל בתו וחתנה, והתעורר חשש, שמקבלי המתנה החתימו את הזקן על השטר בלא שידע מה בדיוק כתוב בו. מהריא"ז דן בעניין מכמה פנים, ופוסק שכל עוד לא יעידו עדים שהזקן ידע היטב על מה הוא חותם אין לסמוך על חתימתו, וז"ל:
"ולא דמי להא דתשובת הרמב"ן והרשב"א שהביאום הרב בית יוסף סימן מה והרמ"א סימן סא, דהתם ידוע שסמך עצמו על הסופר וחתם בלא קריאה, כמבואר בתשובת הרמב"ן שם, והוציא דין זה מדין שליש, דכל שסומך עצמו על אמונתו של אחרים, גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו אדם אחר, ע"ש. וזה שייך דוקא כשהוא סומך על איש אחר שאינו בעל דין ואז יש לו דין שליש, משא"כ לגבי הבעל דין בעצמו, אף שמאמינו, אינו גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר, דכיון שהדבר נוגע לעצמו, ודאי יש לחוש שישקר ויאמר דברים שלא עלה על דעתו להרויח לעצמו, משא"כ באדם אחר שאינו בעל דין, הוא הנקרא שליש, דאין אדם חוטא ולא לו, הוא סומך עצמו שלא ישקר עליו ולא יפסיד אותו במה שאין לו ריוח, לכן אמדינן דעתיה שסומך עליו להתחייב בכל מה שיאמר, ואם אירע הדבר אח"כ שיאמר השליש דבר שלא נתחייב המשליש בפירוש, איכא אומדנא שקיבל על עצמו להתחייב בו, אבל אצל הבעל דין אמרינן דודאי לא קיבל על עצמו להתחייב בכל מה שיאמר."
לדבריו, החותם בלא לקרוא מאמין למנסח השטר וסומך עליו. הדבר נלמד מדין שליש, שבו בעלי הדין סומכים על הכרעתו של השליש. סברה זו קיימת רק כאשר השליש הוא צד שלישי, אך לא כאשר המנסח הוא אחד מבעלי הדין.
מכל מקום סברתו הראשונה של הרשב"א קיימת, כי יש חזקה דידע על מה חתם ויש לדון על פי ההסכם כמות שהוא.
לאור האמור הסכם הגירושין תקף.
אלא שיש לדון בנוגע לזכויות הסוציאליות של האשה, אשר טענה כי עפ"י ההסכם יש להותיר את הזכויות שלה בבעלותה, שהרי זה לא נכתב בפירוש בהסכם, כי אם ניתן ללמדו עפ"י מה שנכתב בסעיף 25 להסכם הגירושין שמעבר לאמור בהסכם הגירושין לא יהיו טענות זה כלפי זה על עניינים שקשורים לנישואין. דהנה, בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף קנו) דן במקרה של ויכוח בין בת נשואה לאחיה. הבת טוענת שקיבלה מאמה את כל קרקעות המשפחה (והשטר אבד), ולעומתה, האחים טוענים שחלק מהקרקעות שלהם הן, והם הקדישום. נגד טענת הבת, עומד שטר כתובתה, שתוכנו מעיד על כך שהקרקעות המיוחסות לאחים של הקדש הן: מוגדרים בו מצרי השדה שהכניסה לבעלה, על ידי ציון שהשדות הסמוכים שייכים להקדש. מנגד, הבת טוענת שהיא לא נתנה דעתה לפרטי שטר הכתובה, ומשום כך לא מחתה, ולא דרשה לשנות את נוסחו.
הרשב"א מזכה את האישה, וכתב:
"ואף על פי שעשאן הבעל לה בכתובתה סימן לשאר קרקעות שהכניסה לו לא הפסידה בכך דעשאה סימן לאחר לפי שיש הודאה בכך אבל זו שעשאה הבעל סימן אין בכך כלום. ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה. ובכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים."
הכנסת הגדולה (חו"מ סי' קמז, הגב"י אות ח) בא ליישב את דברי הרשב"א עם דבריו בתשובות שהובאו לעיל. הוא דוחה שם את תירוצו של מהר"י הלוי, שניסה להבחין בין עמי הארץ ונשים לבין אנשים אחרים, ומבחין בין התשובות באופנים אחרים: ההבחנה הראשונה היא בין טענה העוסקת במצרי השדה, המתקבלת הואיל ומדובר בפרטים נוספים שאינם מעיקר הכתובה, לטענה הנוגעת לפרטים שהם מעיקרו של הסכם. ההבחנה השנייה מתמקדת בהבדל שבין כלה לבין אחרים, וזה לשונו:
"ויראה לי, שאני נידון דסימן תרכ"ט, שהוא עיקר החיוב והתנאים, ומסתמא העדים לא חתמו על השטר אם לא עפ"י המתחייב, אבל בתשובה זו (א'קנו), אין הפרש בעיקר החיוב והתנאים, אלא במצרים, ובהא איכא למימר שלא הרגישה בכך בכיוצא לדברים אלו, וכמו שמראים דברי הרשב"א [...] עוד אפשר, דלא כתב הרשב"א ז"ל דטענה יפה, אלא דוקא בכלה, דאנן סהדי דאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה, אבל עמי הארץ, ובשאר הנשים שאינן כלות – אינם נאמנים."
בשו"ת גינת ורדים אה"ע ח"ד סי' יד) הביא והכריע כדברי הכנה"ג בתירוץ השני, ובפד"ר ח"ט עמ' 152 ואילך דנו להלכה כדבר הכנה"ג בתירוץ הראשון.
והנה, הן על פי המהלך הראשון של הכנה"ג לחלק בין הדברים שהן עיקר הכתובה והתנאים לבין שאר נוסח הכתובה, הן על פי המהלך השני של הכנה"ג לחלק בין כלה שאינה מרגשת לשאר האנשים – נראה לדון גם במקרה שאדם חתם על הסכם שבו ניתן לחייבו על פי פרשנות של ההסכם כשלא נכתב זאת בפירוש, שיכול לומר "לא הבנתי כך את ההסכם". שהרי אדם שאינו משפטן קשה לו להבין השלכות של סעיפים בהסכם כאשר אינם כתובים בפירוש, כמו במקרה שלפנינו שלא נכתב בפירוש ההסכם לגבי הזכויות הסוציאליות וניתן ללמוד זאת רק ממה שנכתב בכללות בסעיף 25 להסכם כנ"ל. אף שהריב"ש שכתב דמדקדקין בלשון השטר ודנין עפ"י אותו דקדוק, ומכאן היה נראה גם שניתן לדון בפרשנות של השטר ולחייב את המתחייב עפ"י אותה פרשנות, ניתן לחלק בין דקדוק בנוסח במה שנכתב לבין דבר שלא נכתב בפירוש רק עולה מסעיף בהסכם שיתכן שהמתחייב לא היה מודע בו.
אולם האישה טוענת כי כך דובר בין הצדדים מפורשות לאור העובדה שהאיש נשאר עם חברת ההסעות והכספים המזומנים שהרוויח על ידה.
האישה טוענת כי יש הודאה ברורה מצדו של האיש כי יש הסכם ביניהם בנוגע לפנסיה, כי כל צד יישאר הבעלים הבלעדי של הזכויות הסוציאליות, ממה שהובא בכתב ההגנה שהוגש לביה"ד מייל של האיש שבו כתב ביום 14/9/2016 כדלהלן:
"לדעתי [...] והגעתי למבוי סתום [...] ולראות שהכל שוקע כשאני יודע שאני יכול להחזיק [...] וכשנגמר אז אין פנסיה וחסכונות ובצד שאמור להיות שותף לאחריות על 5 נשארו רק 6 [...] אז שם יש פנסיה וחסכונות וגם בית שבניתי. יש לכם את כל האישורים ממני למכור ולממש לטובת השש."
 נראה מדברים הללו כי הבעל מודה שהייתה הסכמה ביניהם כי הפנסיה והחסכונות יהיו של האישה, וניתן להכניס זאת בסעיף 25 להסכם הגירושין שבו נכתב:
"עם ובכפוף לביצוע הוראות הסכם זה [...] אין, ולא יהיו להם, זה כלפי זה כל תביעות/או מענות מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין שביניהם מלבד אלו המפורטים בהסכם זה."
ולהלכה נראה כי גם בלי הודאת הבעל יש להכריע כי מסעיף 25 הנ"ל הובן בבירור שהזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של כל אחד יישארו בבעלותו, ולא יהיה לשום צד תביעות כלפי משנהו.
לאור האמור, מחליט ביה"ד כי –
א. ההסכם בין הצדדים שנחתם ואושר בביה"ד ביום 14/6/2016 בתוקפו.
ב. על כן, כספי הנאמנות יחולקו לאחר שיקוזז מחלקו של האיש הכספים ששולמו עבור החובות שהיו רשומים על שמו.
ג. האישה תיוותר עם הזכויות הסוציאליות שרשומות על שמה.
ד. זכות האישה לטפל בהוצאת טופס 4 וההוצאות יהיו על שני הצדדים.
ניתן ביום כ"ה בניסן התש"פ (19/04/2020).
פסה"ד מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

דרג את הכתבהדירוג כתבה פסק דין: דחיית טענה לביטול הסכם גירושין: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד