צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
גירושין דיני משפחה וגירושין גירושין
תוכן מרכזי בעמוד דיני משפחה וגירושין תוכן מרכזי בעמוד

פס"ד בתביעה רכושית למתן חשבונות ובתביעה לדמי שימוש ראויים (תמ"ש 21514-08-15, תלה"מ 38985-05-17)

23/07/2020

 בית משפט לענייני משפחה בחיפה
תמ״ש 21514-08-15 XXX נ׳ XXX
תלה״מ 38985-05-17 XXX נ׳ XXX
בפני כבוד השופטת בכירה שושנה ברגר

 

ראשית דבר: בפניי תובענות הדדיות אשר הוגשו על ידי הצדדים: הגב׳ XXX (להלן: ״האישה״) ומר XXX (להלן: ״האיש״), כדלקמן:

 

תמ״ש 21514-08-15- תביעה שכותרתה: "תביעה רכושית למתן חשבונות ופסק דין הצהרתי" אשר הוגשה על ידי האישה כנגד האיש וכנגד חברת XXX בע״מ (להלן: "חברת פ׳").

 

תלה"מ 38985-05-17- תביעה לדמי שימוש ראויים אשר הוגשה על ידי האיש.

 

רקע בקצרה:

 

הצדדים, בני-זוג לשעבר, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 77/XX/X, ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים (כולם כיום בגירים).

 

במהלך הנישואין רכשו הצדדים דירת מגורים ברחוב XXX בXXX (להלן: "הדירה"). כמו כן, בני הזוג הקימו חברה בע"מ, חברת XXX בע"מ, כאשר לאיש היו 99% מהמניות ולאישה אחוז אחד (ראו: פסקה 2 לפסק דינו של כב׳ השופט יעקובי-שווילי מיום 21.7.03 בבר"ע 239/03). להלן: "החברה".

 

הצדדים מתדיינים ביניהם בערכאות השונות מאז שנת 1998, ובהן בית משפט זה, בתי הדין הרבניים (האזורי והגדול), ואף בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.

 

הצדדים התגרשו זמ"ז ביום 05/XX/X.

 

ביום 99/XX/X עזב האיש את הדירה (ראו פסקה 2 לפסק דינו של כב׳ השופט יעקובי- שווילי מיום 21.7.03 בבר"ע 239/03). האישה והילדים נותרו להתגורר בדירה, כאשר בהחלטתי מיום 18.2.19

אישרתי את מכירת הדירה לאיש במסגרת הליך כינוס נכסים שנוהל על ידי הכונס עו״ד XXX אשר מונה על ידי בית משפט זה, והאישה פינתה את הדירה ביום 21.7.19.

 

21514-08-15:

 

סקירה דיונית:

 

ביום 11.8.15 הוגשה התביעה, במסגרתה עתרה האישה לחייב את האיש לפרט בתצהיר את הסכומים שהועברו אליו מחברת פ', לרבות תמורה שהתקבלה על ידו או על ידי החברה בשווה כסף. עוד עתרה האישה להצהיר כי האיש קיבל את הסכומים שנפסקו לחובת חברת פ׳ בפסק הדין ^XXX.K שניתן מפי כב׳ השופט רניאל (להלן: "פסק דינו של כב׳ השופט רניאל" (סומן ת/6)), ולכן האישה זכאית, לשיטתה, לקבל מחצית מהסכום המשוערך של סכומים אלו בסך של 223,676 ₪. כמו-כן, עתרה האישה לתת סעד בכל הנוגע לרכב מסוג XXX אשר שוויו הוערך בסך של 19,000 ₪ ביום 31/12/06.

 

ביום 7.9.15 הגיש האיש כתב הגנה במסגרתו טען כי פסק דינו של כב׳ השופט רניאל פסק כספים לטובת החברה ולא לטובתו, ולכן הוא לא יכול לגבות כספים מחברת פ׳, בהתאם לפסק הדין. עוד טען האיש כי האישה לא דרשה לעדכן את דו״ח האקטואר בהתאם לתוצאות התביעה כנגד חברת פ׳ ולא במקרה.

 

ביום 5.1.16 הגישה חברת פ׳ כתב הגנה במסגרתו טענה כי שילמה לחברה את כל הסכומים שנפסקו בפסק דינו של כב׳ השופט רניאל ולכן לא היה מקום לצרפה לכתב התביעה. לכתב ההגנה צורף תצהיר מיום 5.1.16 של מר XXX, המשמש כסמנכ״ל כספים בחברת פ׳, לפיו חברת פ׳ העבירה את הסכומים שנפסקו בפסק דינו של כב׳ השופט רניאל זה מכבר (סעיף 2).

 

ביום 6.4.16 התקיימה ישיבת ק.מ בתיק, בסיומה ניתנה החלטתי לפיה על האיש להגיש עמדתו באשר להליך, ולאחר הגשת הודעת האיש, תינתן החלטה באשר להמשך ניהול התובענה.

 

ביום 7.6.16 הגישה האישה בקשה לתיקון התביעה, במסגרתה עתרה להוסיף את המילים בצירוף ריבית והצמדה לסעיף 36.ד. של התביעה המקורית המתייחס לסך של 223,676 ₪ כך שהסכום הנתבע יהיה 353,907 ₪. ביום 22.6.16 ניתנה החלטת כב׳ הרשם הבכיר (כתוארו דאז) נ׳ זיתוני, לפיה הבקשה התקבלה תוך חיוב האישה בהוצאות משפט ע״ס 500 ₪. ביום 8.7.16 הוגשה תביעה מתוקנת.

 

בהחלטתי מיום 19.2.17 קבעתי לעניין מעמדה של חברת פ׳ כי בכפוף להמצאת מלוא המסמכים המבוקשים על ידי האישה, תימחק מההליך, תוך חיוב האישה בהוצאות ע״ס 1,500 ₪. ביום 19.10.17 ניתנה החלטתי לפיה חברת פ׳ נמחקה מההליך, בעקבות הודעת האישה מיום 6.10.17.

 

ישיבות הוכחות בתיק התקיימו במועדים כדלקמן:

 

ביום 26.12.17 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו עו״ד XXX ומר XXX.

 

ביום 5.2.18 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו עו״ד XXX, האישה והאיש. בהחלטתי שניתנה בסיום הישיבה קצבתי מועדים להגשת סיכומים.

 

ביום 16.4.18 הגישה האישה סיכומים מטעמה. ביום 15.5.18 הגיש האיש סיכומים מטעמו.

 

ביום 8.10.18 ניתן פסק דיני בע״ר 49113-12-17 במסגרתו קבעתי כי המסגרת הדיונית בה יש לדון בעניין הרכב הינה במסגרת התובענה הרכושית (תמ״ש 21514-08-15) ועל כן הוריתי לצדדים להגיש השלמת טיעון בעניין תיקון הסכום העומד לחובתה של האישה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX.

 

ביום 29.10.18 הגישה האישה תוספת לסיכומיה, וביום 4.11.18 הגיש האיש תגובתו לתוספת לסיכומי האישה. ביום 7.11.18 הגיש האיש השלמת טיעון מטעמו.

 

משכך, ניתן כעת פסק הדין. בטרם אגש לבחינת המצב המשפטי, תחילה אסקור את ההליכים המשפטיים הקודמים הרלבנטיים לסוגיות בהן עוסק פסק דין זה, אשר יסייעו להבנת התמונה במלואה מן הפן המשפטי והעובדתי.

 

ההליכים המשפטיים הקודמים הרלבנטיים:

 

למעשה, ההליכים דנן החלו בשנת 1998, עת הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בXXX תביעה למשמורת קטינים, תביעה למזונות אישה וקטינים, תביעה לפירוק השיתוף בדירה ותביעה רכושית לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון (תמ״ש 036860/98, 036861/98 ו- 036862/98). ביום 23.12.02 ניתן פסק דינו של כב׳ השופט בן חמו. בפסק הדין נקבע לענייננו כי כלל משאביהם של הצדדים, לרבות חובות וזכויות של החברה הם רכוש משותף של שני בני הזוג. המועד הקובע נקבע ליום 5/11/98. במסגרת פסק הדין קבע כב׳ השופט בן חמו כי: "...כל כסף שהועבר לחברה (שהיא חברה משותפת של בני הזוג) והיה שם במועד הקובע הוא סכום של החברה שהחברה חייבת לבני הזוג״ (בעמי 13 בשורות 7-8). כמו כן, נקבע כי: "הזכויות והחובות של החברה נכון ליום 5/11/98 הינם רכוש משותף של שני בני הזוג״ (בעמי 14 בשורות 1-2). עוד נקבע כי: "...(כיון שהנתבע הוא זה שניהל בפועל את החברה גם לאחר היום הקובע הרי שכל חוב שנוצר או כל נכס אחר שנוצר לאחר המועד הקובע הוא ענייננו של הנתבע בלבד, לטוב ולרע)".

 

על פסק דינו של השופט בן חמו הוגשו בקשות רשות ערעור על ידי הצדדים (בר״ע 239/03 ובר״ע 379/03). ביום 21.7.03 ניתן פסק דינו של כב׳ השופט יעקובי- שווילי, לפיו נדחו ערעוריהם של שני הצדדים (למעט מועד החיוב של האב במזונות הבן הבכור עד לסיום לימודיו התיכוניים ולא עד גיל 18). בע״מ שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא ביום 4.5.05 מפי כב׳ השופטת פרוקצ׳יה (בע״מ 1584/04) אשר ציינה כי: "פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הנו מפורט ומנומק כדבעי...".

 

ביום 1.11.11 ניתן פסק דיני בתמ״ש 36863-98, תמ״ש 36864-98 ותמ״ש 36865-98, אשר ניתן למעשה לצורך יישום הליכי ביצוע של פסק דינו של כב׳ השופט בן חמו. האישה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין וערערה לבית המשפט המחוזי.

 

ביום 29.4.12 ניתן פסק הדין בערעור בעמ״ש 42206-12-11 (להלן: ״עמ״ש 29.4.12״) לפיו הערעור התקבל בעניין שתי מחלוקות: תיקון הסכום שלחובת האישה בשל רכב הXXX והצהרה כי האישה זכאית לקבל מחצית מהסכום שנפסק לטובת החברה והאיש בפסק הדין ^XXX.K. לעניין פסק הדין שניתן לזכות החברה, כב׳ השופטת שטמר קבעה את הדברים הבאים (בפסקאות 31-32 לעמ״ש 29.4.12):

 

"פסק הדין שניתן לזכות החברה

 

המערערת טענה, כי ביום 09/XX/XX ניתן פסק דין על ידי הרכב השופטים גריל, גרשון ווילנר לפיו החברה שבבעלותו זכאית לקבל סכום של 224,569 ₪ ביחס לרכיבים XXX שסופקו בתקופת השיתוף. במהלך ההוכחות לפני השופט בן חמו נקבע, כך לטענת האשה, כי חוב זה הוא "חוב אבוד" אולם עתה תוכל החברה לגבות אותו. מאחר שהרכיבים נמכרו בתקופת החיים המשותפת, הרי מגיע לה מחציתו.

 

המשיב טען כי יש לדחות טענה זו שכן בית משפט קמא כבר דן ופסק בעניין זה. המערערת לא הגישה תביעה עניינית ביחס לתוצאותיה של תביעות עתידיות של החברה והמועד הקובע על פי פסק הדין של השופט בן חמו לעניין החברה הוא 5/11/98, שלאחריו כל חוב או נכס שנוצר הוא עניינו של המשיב בלבד. לכן אין להתייחס לדרישות חדשות שמעלה המערערת שאינן כלולות בתביעותיה לאיזון המשאבים ושלא ניתנה למשיב ההזדמנות להגיב עליהן. זאת ועוד, היו לו הוצאות משפט כדי לזכות במשפט, ועל המערערת לשאת בהם.

 

טענת המערערת הועלתה כנראה לראשונה בישיבה בבית משפט קמא מיום 20/5/10. באותו מועד הציגה ב״כ המערערת לפני בית משפט קמא את פסק הדין של השופט רניאל בעניין אותם רכיבים XXX, שאושר גם בבית המשפט המחוזי כאמור, וביקשה כי האקטואר יתייחס לפסק הדין. השופטת קמא העלתה טענה זו של המערערת בפסק הדין (עמי 9 שורה 21) אולם לא דנה בה. כל שכתבה בעניין זה היה כי האקטואר התבקש להשלים ולתקן את חוות דעתו בהתאם להחלטה שניתנה ביום 28/2/08 ביחס להשגות הצדדים על חוות הדעת המקורית. כן נכתב, כי טענות המערערת מנוסחות בסרבול ועמימות, עד שקיים קושי להבינן והן נוגעות לעניינים שכבר נטענו על ידיה ועל כן אין מקום לדון בטענות אלה שנית.

 

עיינתי בפסק הדין של השופט רניאל בבית משפט שלום (ת׳׳א XXX) וכן של בית המשפט המחוזי שאישר אותו (ע״א XXX), ומצאתי כי אכן המועד הרלוונטי לאותם פסקי דין, היה לפני המועד הקובע שנקבע בפסק דינו של השופט בן חמו לעניין איזון המשאבים. ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בXXX (ע״א 594/08) נדחה. משכך, יש הצדקה לטענת המערערת כי מגיעה לה מחצית מהסכום שנפסק באותו עניין. על כן, אם תישמע דעתי, הרי שיש להורות על החזר מחצית מהסכום שייגבה בפועל על ידי המשיב בעקבות פסק הדין של השופט רניאל. שיב (טעות סופר במקור- ש.ב.) באותו הליך, ואני מציעה להעריך אותן בשיעור של 8% מכל סכום שייגבה. יצויין כי על פי פסק דינו של השופט רניאל, לא נפסקו הוצאות למשיב ולחברת XXX. בערעור בבית המשפט המחוזי נפסקו הוצאות בסכום של 5,000 ₪ בלבד. בנסיבות אלו, סבורה אני, כאמור, כי הערכה של 8% חלקה של המערערת בהוצאות המשפט - הוא סביר".

 

(ההדגשה שלי- ש.ב).

 

בהמשך סיכמה כבי השופטת שטמר (בפסקה 33 לעמ״ש 29.4.12):

 

"לסיכום

 

מוצע לעמיתותי לקבל את הערעור בשתי מחלוקות: תיקון הסכום שלחובת האשה (בשל רכב הXXX) כמפורט בסעיף 27 דלעיל וכן הצהרה כי המערערת זכאית לקבל מחצית מהסכום שנפסק לטובת החברה והמשיב בת״א XXX, זאת בתנאי שנגבה הסכום או חלקו. כמו כן, מהסכומים שיגיעו לאשה על פי פסק הדין בת״א XXX, ינוכו הוצאות משפט של הבעל בשיעור של 8% מכל סכום המגיע לה - הכל כמפורט בסעיף 32 לעיל".

 

ובחלק האופרטיבי לפסק הדין (בעמי 12) נקבע כדלקמן:

 

"לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ש׳ שטמר- אב״ד: הערעור מתקבל בעניין שתי מחלוקות- בעניין הרכב ובעניין פסק דין שזיכה את החברה בתשלום (פסק דינו של השופט רניאל) הכל ככתוב בסעיפים 27 ו-32 לפסק דינה של השופטת ש׳ שטמר- אב״ד. לפיכך, יש לתקן את הסכום העומד לחובתה של האשה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX. ככל שהאשה תוכיח גביה בפועל על פי פסק הדין של השופט רניאל, יש להוסיף מחצית סכומים אלו, בניכוי הוצאות משפט שקבענו, לזכותה של האשה".

 

ביום 18.5.12 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מפי כבי השופטת שטמר בבקשת האיש לתיקון טעות סופר (שהוגשה במסגרת עמ״ש 29.4.12), לפיה בקשת האיש נדחתה. כבי השופטת שטמר קבעה כי: "...בפסק הדין נקבע כי המשיבה תהיה רשאית להיפרע על הסכום, נשוא בקשה זו, רק אם יוכח כי החברה גבתה אותו או חלקו. יש לציין כי אמנם החוב נוצר לפני התאריך הקובע, ולפיכך, אפילו ייפרע לאחר התאריך הקובע, יש לכללו בסל המשאבים המשותפים".

 

ביום 22.5.12 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מפי כבי השופטת שטמר בבקשת האיש להבהרת החלטה מיום 18.5.12 (שהוגשה במסגרת עמ״ש 29.4.12), לפיה נקבע: "על פי ההלכה הנוהגת, אין בית המשפט מבהיר פסק דינו. על כל פנים, סבורה אני כי הקביעה בפסק הדין ברורה: כל הכנסה שנכנסה לאחר מתן פסק הדין של השופט רניאל והמתייחסת לרכיבים נשוא פסק הדין, יש לכללה בסל בניכוי 8% בגין הוצאות משפט לגבייתה".

 

ביום 24.5.12 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מפי כבי השופטת שטמר בבקשה לתיקון טעות/הבהרת החלטה מיום 22.5.12 (שהוגשה במסגרת עמ״ש 29.4.12) לפיה נקבע: "נראה שהמבקש סבור כי אם ישוב ויחזור על אותה בקשה, שלה ניתנו כבר תשובות בית המשפט, התשובה תשתנה. אין מקום לכל הבהרה של פסק הדין שלנו. הבקשה הבאה באותו נושא, תחויב בהוצאות לטובת המדינה".

 

ביום 8.1.13 בקשת רשות ערעור על עמ״ש 29.4.12 שהגיש האיש לבית המשפט העליון נדחתה על ידי כבי השופטת ארבל (ראו: בע״מ 4417/12 פלוני נ׳ פלונית [פורסם בנבו] (8.1.13)).

 

דיון:

 

בראשית הדיון, ייאמר כי אין בידי לקבל טענות האיש לפיהן אין לחייב אותו בחוב של החברה, שכן זוהי אינה השאלה שעלי לבחון במסגרת פסק דין זה. כאמור, על פי עמ״ש 29.4.12 עלי לבחון האם האישה הוכיחה גבייה בפועל של סכומים בהתאם לפסק דינו של כבי השופט רניאל. אין בכוונתי לדון כלל בסוגיה שהעלה האיש לעניין ההפרדה בינו לבין החברה, שכן בית משפט זה רואה עצמו מחויב לפעול על פי פסק דינו של כבי בית המשפט המחוזי ככתבו וכלשונו.

 

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי פסק הדין אשר קבע כי הזכויות בחברה המשפחתית הינן רכוש משותף ניתן עוד ביום 23.12.02, אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 21.7.03, ואושר סופית בבית המשפט העליון ביום 4.5.05. להשקפתי, אין מקום כיום, לטעון שוב לעניין זה, אשר נדון והוכרע זה מכבר, והפך חלוט לפני למעלה מ-15 שנים. אי לכך, אני דוחה את טענותיו של האיש לעניין זה.

 

עוד ייאמר כי אני מוצאת טעם לפגם בהתנהלות זו של האיש, אשר בחר לנהל הליך, במסגרתו הכחיש את חבותו לשלם לאישה את המגיע לה על פי פסק דינו הברור של כבי בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 (אשר אושר בבית המשפט העליון, כאמור). תחת הגעה להסכמות באשר לגובה הסכום שיועבר, בחר האיש להכחיש את חבותו באמצעות העלאת טענות שאינן ענייניות, ושנדחו בעבר כאמור, ובאופן ספציפי ביותר שאינו משתמע לשתי פנים בהחלטותיה של כבי השופטת שטמר מיום 18.5.12, מיום 22.5.12 ומיום 24.5.12, כמפורט לעיל.

 

בשולי הדברים יוער כי טענותיו של האיש בהליך שלפניי אינן עולות בקנה אחד לא רק עם פסקי הדין הקודמים של בית המשפט המחוזי והעליון שנסקרו לעיל, אלא אף עם טיעוניו של האיש עצמו בהליך בפני כב' השופט רניאל. ראו לעניין זה סעיף 12 לפסק דינו של כב' השופט רניאל: ״12. עוגמת נפש לתובע

 

התובעים מבקשים פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לבעל התובעת ומנהלה, מר XXX, לנוכח הפרות החוזה מצד הנתבעת. לטענת התובע בתצהירו, התנהגות הנתבעת ומר XXX כלפיו גרמה לו למפח נפש רב. התובע טוען שהנתבעת היתה אדישה לטרדה, להשפלה לאי הנוחות ולשברון הלב שנגרם לו עקב כשלון העסקה עם הנתבעת.

 

לטענת הנתבעת הדין לא מכיר בעילת תביעה של תאגיד בגין עוגמת נפש ביחסים עסקיים. כמו כן טוענת הנתבעת כי לתובע אין עילה אישית כלפי הנתבעת. כל החוזים היו עם התובעת ולכן אין בסיס משפטי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע ככל שנגרמה, שכן גם התובע פעל מול הנתבעת כאורגן של התובעת ולא באופן אישי.

 

הדין בעניין זה הוא שחברה אינה סובלת מעוגמת נפש, ואין ניתנים פיצויים בגין עוגמת נפש לחברה, אלא אם ניתן לזהות חברה כאדם:

 

"בית-משפט קמא פסק לזכות הבעלים פריט נזק בגין "עוגמת הנפש" שגרם הקבלן לבעלים בהפרות מערכת ההסכמים, ועל כך מתלונן הקבלן לפנינו. בנקודה זו הדין עמו. אכן, כעיקרון אין מניעה לפסוק במקרה הראוי פיצויים בגין עוגמת נפש - כאמור בסעיף 13 לחוק התרופות - ואולם בענייננו הבעלים הינם חברה, וחברה,כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש... במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם (השווה: ע״א 617/74 [8]; א׳ פרוקצ׳יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע״ש סאקר, תשמ״ט) 1989) 75), אך לא נמצא לנו שענייננו נופל בגדרי אחד מאותם יוצאים אפשריים. אשר על כן יש לבטל את פריט הפיצויים בגין עוגמת נפש שבית-משפט קמא פסק לזכות הבעלים״ .

 

המתקשרת בחוזה היתה החברה, ואם כי מר XXX הוא ה״אלטר אגו" שלה, הוא אינו החברה, ומבחר לנהל את עסקיו בדרך של חברה, אין לו להלין שלא מתיחסים לרגשותיו וללבו כרגשותיה ולבה של החברה.

 

יתר על כן, בחוזים מסחריים אין פוסקים בדרך כלל עוגמת נפש, שכן הנזקים שנגרמו עקב החוזה, אלה הישירים ואלה העקיפים, באים לידי ביטוי בפיצוי על הפרה. לפיכך, איני פוסק לתובע פיצוי בשל עוגמת נפש על כך שהנתבעת הפרה את חיוביה כלפי התובעת, אלא די בפיצוי שנפסק במקום שבו אכן היו הפרות".

 

לטעמי, הדברים מדברים בעד עצמם.

 

האם החברה גבתה את הסכומים שנפסקו בפסק דינו של כבי השופט רניאל

 

ביום 29.4.08 ניתן פסק דינו של כבי השופט רניאל (ת/6), לפיו החברה זכאית לקבל הסכומים הבאים (פסקה 13 לפסק הדין):

 

6,759 ₪, בגין שתי חשבוניות שלא נפרעו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.11.98 עד לתשלום המלא בפועל.

 

61,137 ₪ בגין חיובי עודפים שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.97 ועד לתשלום המלא בפועל.

 

19,952.62 ₪ בגין חיובים שלא כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.6.98 ועד לתשלום המלא בפועל.

 

26,172.88 ₪ בגין איחור בתשלומי החשבוניות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום.

 

16,000 ₪ בגין חישוב שלא לפי המוסכם של הקדמת תשלום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.3.98 עד לתשלום המלא בפועל.

 

יצוין כי ביום 17.5.09 ניתנה החלטת כבי השופט רניאל (בבקשת האיש להבהרת פסק הדין) לפיה נפסק כי על הסך של 61,137 ₪ שבו חויבה חברת פ׳ יש להוסיף מע״מ (ת/6).

 

עוד יצוין כי ביום 29.11.09 ניתן פסק דינו של כבי בית המשפט המחוזי בערעור שהגישה חברת פ׳ על פסק דינו של כבי השופט רניאל (ע״א XXX ראו גם: ת/6) לפיו הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת החברה הוצאות ע״ס 5,000 ₪.

 

כאמור, על פי עמ״ש 29.4.12 נפסק כי ככל שהאישה תוכיח גבייה בפועל של הסכומים שנפסקו לטובת החברה על פי פסק דינו של כבי השופט רניאל, האישה תהא זכאית להחזר מחציתם.

 

לאחר שבחנתי את הראיות שבתיק, העדויות שבפניי, מלוא החומר שבתיק ובהליכים הנוספים בין הצדדים, אני קובעת כי האישה הוכיחה גבייה בפועל של הסכומים שנפסקו לחברה על פי עמ״ש 29.4.12 ומשכך זכאית היא למחציתם, בניכוי הוצאות משפט בשיעור 8% בסך של 143,588 ₪. ואבאר דבריי.

 

לכתב ההגנה שהוגש מטעם חברת פי מיום 5.1.16, צורף תצהירו של מר XXX, המשמש כסמנכ״ל כספים בחברת פי (להלן: ״מר פלוני״) מיום 5.1.16. בסעיף 2 לתצהיר הצהיר מר פלוני כדלקמן: ״בהתאם לפסק הדין של בית משפט השלום, העבירה הנתבעת 2 זה מכבר את הסכומים שנפסקו לחברה".

 

על פי תצהירו של מר פלוני מיום 29.5.17 (ת/2. התצהיר הוגש במסגרת הודעת האישה מיום

 

20.7.17) שולמו הסכומים כדלקמן (מר פלוני צירף לתצהירו העתק דף חשבון בנק ובו פירוט תשלום הסכומים לחברה וכן מסמכים המעידים על תשלום הסכומים (נספח ״1״):

המועד הסך ששולם

17.12.09 131,627

22.12.09 ₪ 14,839

29.11.09 ₪ 5,825

14.12.09 ₪ 6,175

 

 

על פי סעיף 1 לתצהירו של מר פלוני מיום 14.8.17 (ת/2. צורף להודעת האישה מיום 24.8.17): ״...הסכומים שנקבעו במסגרת ת״א XXX...ובמסגרת ע״א W...XXX^ במלואם על ידי חברת פ׳ לחברה, והחברה מעולם לא העלתה שום טענות כלפי חברת פ׳ בנושא״. על פי סעיף 2 לתצהירו: "...נוכח החלפת מערכות מחשוב, לחברת פ׳ אין נתונים ו/או מסמכים נוספים בנושא, פרט לאלו שצורפו לתצהירי מיום 29.5.17״.

 

מר פלוני נחקר על תצהירו בדיון מיום 26.12.17 וחזר על דבריו (ראו בעמי 8 בשורות 1-9):

 

"ש.בתצהיר השני שאלתי אותך, מה קרה לסכומים, הלוא לא עוכבו כל הסכומים בבית המשפט המחוזי. מה קרה לסכומים לפני כן, דהיינו מפס״ד של השופט רניאל מ- 2009, ואתה הכנת תצהיר נוסף. האם אתם חייבים עדיין כספים לחברה?

 

ת. על פי כל מה שרשום בספרים שלנו, אין לנו שום חוב לחברה וגם אין לי שום טענה פתוחה לחוב שאני חייב לחברה, אין שום דבר פתוח.

 

ש. האם האיש לא פנה אליכם שלא שילמתם הכל?

 

ת. כרגע אצלי אני לא יודע על שום דבר שפתוח. אין שום מסמך של האיש שפנה אלינו ואמר שלא שילמנו.

 

ש. ובסעיף 1 בסיפא, אתה אומר בוודאות מתוך בדיקה שכל הכספים שולמו לחברה משפחתית ואין טענות משפטיות אליכם.

 

ת. אני לא אומר בוודאות. אני לא מכיר את המקרה. חקרנו בספרים שלנו ומה שהיה בספרים, הוצאנו. אין לנו מסמכים מלפני 2008. אני לא יודע להגיד. אבל מ- 2009 לצורך העניין, עברו 10-9 שנים, לא קיבלתי טענה שחוב לא שולם. אני יוצא מתוך הנחה שאם אין לי את זה בספרים ואין דרישת חוב פתוחה אז החוב הזה לא קיים מבחינתנו".

 

)ההדגשות שלי- ש.ב).

 

על פי מכתב מטעם חברת עורכי הדין XXX, אשר ייצגו את החברה בהליך הערעור שהוגש על פסק דינו של כבי השופט רניאל (ת/4. צורף להודעת האישה מיום 13.9.17) ביום 1.12.09 וביום 5.1.10 קיבלו מגזברות בית המשפט סך של 12,475.82 ₪, אותו העבירו לחברה בתחילת ינואר 2010 : ביום 4.1.10 סך של 6,049.2 ₪, וביום 6.1.10 סך של 6,426.6 ₪.

 

על פי סעיף 3 לתצהירו של עו״ד XXX (עו״ד שייצג את החברה בהליך בביהמ״ש השלום בפני כב׳ השופט רניאל. ראו דבריו בדיון מיום 5.2.18 בעמי 13 בשורות 17-18) מיום 30.10.17 (סומן ת/5. צורף להודעת האישה מיום 31.10.17): "פס״ד בתיק זה...ובו נפסק לטובת החברה סך של 130,021.15 ₪ (קרן) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לאמור בפסק הדין, סך של 224,569 ₪״. בסעיף 4 לתצהירו, הצהיר עו״ד XXX כי התיק בוער זה מכבר. לפי סעיף 6 לתצהירו: ״...חברת פ׳ הגישה ערעור על פס״ד שנפסק נגדה- ע״א XXX על סכום קרן של 81,514 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית סך של 131,627 ₪. לפי סעיף 7 לתצהירו: "...הסכום שאינו שנוי במחלוקת (224,569-131,627=92,942 ₪ שולם לחברה ע״י הנתבעת...בתוך 60-90 יום".

 

עו״ד XXX נחקר על תצהירו בדיון מיום 5.2.18 וחזר על דבריו (בעמי 13 בשורות 20-32 ובעמי 14 בשורות 1-6):

 

"ש. מה הסכום הכולל לפי פס״ד שאתה טיפלת?

 

ת. ציינתי בסעיף 7 לתצהירי, זה תיק ישן. זה היה בסביבות 224,569 ₪. גם בית המשפט לערעורים ציין את הסכום הזה.

 

ש. באמצעותך קיבלת איזה שהוא צ׳ק והעברת לנתבע ?

 

ת. אני ציינתי בתצהיר, מתוך שקראתי את הנתונים גם בערעור, החברה קיבלה 92,942 ₪. בפועל, הגיעה אלי המחאה על סך 72,550 ₪. את זה קיבלתי ממשרד עורכי הדין של חברת פ׳ לא צירפתי את ההמחאה הזאת לתצהיר כי כשהכנתי את התצהיר לא הייתה לי את ההמחאה. אני יוכל להציג את זה.

 

ש. מה קרה ליתרה?

 

ת. היתרה זה היה סכום שעוקל.

 

ש. כך שבפועל כמה הוא קיבל ?

 

ת. 72.

 

ש. היה 92.

 

ת. היה 92 והוא קיבל 72. כשאני אומר "הוא" אני מתכוון לחברה. אם זה הגיע אלי, אני העברתי לאיש שהפקיד בחשבון החברה. ההפרש זה עיקולים.

 

ש. בסה״כ הוא קיבל 90 וכמה ?

 

ת. החברה. 92,942 ₪.

 

ש. מי קיבל מטעם החברה את הכספים ?

 

ת. אני מניח שזה הוא. אני כבר לא זוכר. רק הוא היה מולי בתיק. לא ראיתי את האישה". (ההדגשות שלי- ש.ב).

 

במהלך ישיבת ההוכחות מיום 5.2.18 הוגש מכתב מטעם עו״ד XXX (ב״כ חברת פ׳ בהליך שהתנהל בפני כב׳ השופט רניאל) מיום 28.5.08 (ת/10) ממנו עולה כי חברת פ׳ שילמה לחברה סך של 92,941.5 ₪ באופן שבו שולם סך של 72,550.23 ₪ והיתרה הייתה סכום שעוקל (סך של 7,013.7 ₪ עוקל במסגרת תיק הוצל״פ XXX וסך של 13,377.57 ₪ עוקל במסגרת תיק הוצל״פ XXX). המחאה ע״ס 72,550.23 ₪ מיום 28.5.08 הוגשה וסומנה ת/12.

 

העולה מן המקובץ:

 

הנה כי כן, האישה הוכיחה בפניי גביה בפועל על פי פסק הדין של כב׳ השופט רניאל של הסכומים כדלקמן:

 

סך של 92,941.5 ₪ שולם ביום 28.5.08 (מתוכו שולם סך של 72,550.23 ₪ באמצעות המחאה מיום 28.5.08 (ת/12) והיתרה הייתה סכום שעוקל (ראו: מכתב מיום 5.2.18 (ת/10) לפיו סך של 7,013.7 ₪ עוקל במסגרת תיק הוצל״פ XXX וסך של 13,377.57 ₪ עוקל במסגרת תיק הוצל״פ XXX. ראו גם דבריו של עו״ד XXX בדיון מיום 5.2.18 בעמי (בעמי 13 בשורות 20-32 ובעמי 14 בשורות 1-6) כפי שצוטטו לעיל.

 

סך של 131,627 ₪ שולם ביום 17.12.09 (הסך שולם באמצעות חילוט ערבות. ראו: נספחים -1 2 לתצהירו של מר פלוני מיום 29.5.17 (ת/2)).

 

סך של 14,839 ₪ שולם ביום 22.12.09 (הסך שולם באמצעות חילוט ערבות. ראו: נספחים -1 2 לתצהירו של מר פלוני מיום 29.5.17 (ת/2)).

 

סך של 6,426.6 ₪ שולם ביום 6.1.10 (הסך שולם בהתאם להחלטת ביהמ״ש המחוזי מיום 14.12.09 על חשבון רכיב המע״מ (בהתאם להחלטת כב׳ השופט רניאל מיום 17.5.09) באמצעות חילוט ערבות (ראו: תצהירו של מר פלוני מיום 29.5.17 ונספח ״2״ לתצהיר (ת/2). על פי מכתבו של עו״ד XXX מיום 28.8.17 (ת/4) ביום 6.1.10 שולם לחברה שיק ע״ס 6,426.60 ₪. יצוין כי על פי המכתב, ביום 4.1.10 שולם סך של 6,049.22 ₪ אולם כאמור איני סבורה כי האישה זכאית למחצית מסך זה ששולם לחברה, שכן הסך נפסק בגין הוצאות משפט, אשר אין האישה זכאית להן, שכן הרכיב הנ״ל חורג מהזכאות שנקבעה לאישה במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 29.4.12).

 

כאמור, על פי עמ״ש 29.4.12, יש להוסיף מחצית סכומים אלו, בניכוי הוצאות משפט (8%), לזכותה של האישה. התחשיב הנוגע להפחתת 8% בגין הוצאות משפט הינו כדלקמן:

 

סך של 92,941.5 ₪--> מחצית (חלקה של האישה): 46,470.7, בניכוי 8%= 42,753 ₪

 

סך של 131,627 ₪--> מחצית (חלקה של האישה): 65,813.5 ₪ , בניכוי 8%= 60,548.5 ₪

 

סך של 14,839 ₪--> מחצית (חלקה של האישה): 7,419.5 ₪, בניכוי 8%= 6,826 ₪

 

סך של 6,426.6 ₪--> מחצית (חלקה של האישה): 3,213 ₪, בניכוי 8%= 2,956 ₪

 

כעת יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום בפועל ועד מועד מתן פסק דין זה. ייאמר כי אינני סבורה שבנסיבות ענייננו, יהא זה מוצדק להוסיף על הסכום ריבית פיגורים (על פי סעיף 5 (ב) לחוק חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ״א-1961) שעה שלא ניתן פסק דין שחייב את האיש בתשלום ספציפי, קרי שיעורו של החיוב. פסק הדין מפי כבי בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 קבע באופן עקרוני את החיוב של האיש, ואילו פסק דין זה קובע את החיוב הספציפי ושיעורו.

 

לפיכך, התחשיב הינו כדלקמן:

 

סך של 92,941.5 ₪ שולם ביום 28.5.08--> קרי לחלקה של האישה כפי שחושב לעיל- 42,753 ₪ יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (28.5.08) ועד מועד מתן פסק דין זה: 57,653 ₪.

 

סך של 131,627 ₪ שולם ביום 17.12.09--> לחלקה של האישה כפי שחושב לעיל 60,548.5 ₪ יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (17.12.09) ועד מועד מתן פסק דין זה: 73,987 ₪.

 

סך של 14,839 ₪ שולם ביום 22.12.09 --> לחלקה של האישה כפי שחושב לעיל 6,826 ₪, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (22.12.09) ועד מועד מתן פסק דין זה: 8,339 ₪.

 

סך של 6,426.6 ₪ שולם ביום 6.1.10--> לחלקה של האישה כפי שחושב לעיל 2,956 ₪ יש

 

להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (6.1.10) ועד מועד מתן פסק דין זה: ₪.

 

סה״כ: 143,588 ₪.

 

לפיכך, אני קובעת כי האיש יעביר לאישה סך של 143,588 ₪.

 

הרכב:

 

בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 דן בסוגיית רכב הXXX מ.ר. XXX (להלן: "הרכב") בפסקאות 24-27 לפסק הדין. מפאת חשיבות הדברים, אביאם כלשונם:

 

הרכב

 

המערערת טענה, כי פסק הדין תוקן בהתבסס על כך שהאקטואר קבע כי ערך הרכב הוא 111,959 ₪ ליום מתן חוות הדעת שלו. זאת בהתבססו על מחירון השמאי יצחק לוי לערך הרכב ביום הקובע. לטענת האשה ערכו של הרכב, ששנת הייצור שלו היא 1994, נרכש ב-1996 כרכב יד שנייה והוא מושבת כבר 10 שנים, אינו עולה על 21,000 ₪. כן טענה, שאין להתבסס על מחירון יצחק לוי, שאינו יכול להוות שומה או הערכה לרכב הספציפי. זאת ועוד: לאורך השנים היא לא יכלה לעשות בו שימוש מכיוון שהרכב היה רשום על שם הבעל והוא לא הנפיק לו רשיון רכב. לפיכך, לטענתה אין לנכות את מחצית ערכו המשוערכת מחלקה באיזון.

 

על מנת לעשות סדר בדברים, אביא באופן מפורט את השתלשלות העניינים ככל שנוגעים לרכב: האקטואר חיווה דעתו ביום 31.12.06 לפיה על המשיב להעביר למערערת סך של 124,982 ₪, מהם יקוזזו 50% משווי ערכו של הרכב, כפי שהיה ביום ההעברה ומשוערך ליום חוות הדעת. ונא דוק: בחוות דעת זו לא הופחת ערך הרכב מהסכום שנקבע.

 

בהחלטה מיום 28/2/08 הורתה השופטת קמא לאקטואר לחשב את שווי הרכב על פי מחירון לוי יצחק נכון ליום ההעברה, תוך שערוך השווי ליום האיזון.

 

האקטואר, בחוות דעתו המתוקנת מיום 17/3/10, קבע כי שווי הרכב נכון ליום חוות הדעת שניתנה ב31/12/06 הוא 111,956 ₪. האקטואר הוסית (טעות הסופר במקור- ש.ב.) את שווי הרכב לשווי זכויות המערערת ועל פי חוות הדעת למערערת עודף זכויות ש- 50% מהם, בשווי 76,006 ₪, עליה להעביר למשיב.

 

בפסק דינו של בית משפט קמא קבעה השופטת כדלקמן:

 

״הנני מאמצת את חוות הדעת המתוקנת מיום 17/3/10 וניתן לה תוקף של פסק דין. לאור האמור בחוות הדעת על הנתבעת להעביר לתובע סך של 29,738 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 17/3/10 ועד לתשלום בפועל, אשר ייעשה תוך 60 יום״״לעניין רכב ^XXX- לאור טענות הנתבעת בסיכומיה, טענות אשר הנתבעת לא התייחס אליהן במסגרת סיכומיו, הנני מורה כי רכב ^XXX יימכר ותמורתו תחולק בין הצדדים בחלקים שווים".

 

ביום 17/11/11 הגיש המשיב בקשה לתיקון טעות סופר לפיה התבקש בית משפט קמא לתקן את הסכום של 29,738 ₪ ולכתוב במקומו את הסכום הנכון על פי חוות הדעת המתוקנת, בסך של 76,006 ₪.

 

בתשובתה לבקשה זו, שהוגשה ביום 1/12/11, טענה המערערת כי הבעל לא התייחס בסיכומיו לנושא הרכב ולכן צדק בית משפט קמא כשהוציא את נושא הרכב מתוך חוות הדעת וקבע מפורשות בפסק הדין כי הרכב יימכר ותמורתו תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

 

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 1.12.11 קבע כי אכן נפלה טעות סופר בפסק הדין וכי על המערערת להעביר סך של 76,006 ₪ למשיב.

 

על פני פסק הדין עולה סתירה: מחד גיסא מאמצת השופטת קמא את חוות הדעת של האקטואר, הכוללת את ערך הרכב ליום ההעברה לאשה כשהוא משוערך ליום מתן חוות הדעת. מאידך גיסא, מורה השופטת קמא כי הרכב יימכר והתמורה תחולק בין הצדדים. בתיקון בהחלטה מיום 1/12/11 אינו מתייחס לרכב (שהרי בבקשה לא היתה התייחסות לרכב) אלא שיש לתקן את הסכום הכתוב בפסק הדין, במקום 29,738 ₪- 76,006 ₪. לפני שאדרש להצעתי לפתרון, אתייחס לטענתה של המערערת כי אין לקבל את ההערכה שעשה האקטואר על פי פרסומיו של השמאי יצחק לוי. בפסק דינו של בית משפט קמא ניתנה הנחיה לאקטואר להתייחס לרכב האשה ליום העברתו אליה לשימושה. אינני מוצאת טעות בהנחיה להעריך את הרכב על פי מחירון יצחק לוי, אולם אני סבורה שיש להעריכו למועד אחר, כפי שאפרט בהמשך. אמנם הערכה על פי מחירון יצחק לוי עלולה לעתים שלא להתאים לרכב הספציפי, ברם המערערת החזיקה ברכב זה לאורך כ-14 שנים. בנסיבות אלו, אני סבורה כי הערכה לפי מחירון יצחק לוי של רכב, כשלא ניתן לבדוק את הרכב למועד ההערכה, היא סבירה.

 

אולם, כאמור, לא ניתן להתעלם מכך שבפסק הדין קמא קבעה השופטת מפורשות כי רכב הXXX יימכר ותמורתו תחולק שווה בשווה בין הצדדים. מדובר בהחלטה ספציפית הגוברת על ההחלטה הכללית לקבל את חוות דעתו של האקטואר. זאת ועוד: פסק הדין של השופט בן חמו קבע כי כל אחד ימשיך להשתמש ברכב בו השתמש עד אז. הוא לא הורה כי הרכבים יהיו בבעלות של אחד הצדדים. המערערת החזיקה ברכב ^XX, אולם זה לא הועבר לבעלותה. גם המשיב המשיך להשתמש ברכב אחר, לא ידוע למשך איזו תקופה. מכאן, ששני הצדדים גרמו לירידת ערך של הרכבים בגין שימושם בהם, אולם לא ידוע עד מתי השתמש הבעל ברכב, שהועמד לרשותו, עד שלטענתו (שנאמרה בדיון בערעור ולא הועלתה טענה אחרת על ידי האשה) הועבר לחברה, נמכר באמצעותה ותמורתו חולקה בין הצדדים, כאשר נעשתה חלוקה של כספי החברה ושל נכסיה (ואעיר שאין לנו נתונים באשר לערך הרכב שהועבר לחברה במועד העברתו). בנסיבות מיוחדות אלו, מוצע כי הרכב יוערך לפי מחירון יצחק לוי ליום חוות דעת האקטואר, דהיינו ליום 31/12/06. זהו המועד שלמעשה התברר כי הרכב יישאר בידי האשה. מחצית ערכו על פי הכתוב לעיל, יחושב לזכות המשיב, והרכב יישאר בבעלותה של האשה. ככל שיהיו מחלוקות לעניין סכום ההערכה על פי מחירון לוי יצחק (כגון באיזה מהאפשרויות על פי המחירון) יהיו הצדדים רשאים לפנות לבית משפט קמא".

 

(ההדגשות שלי- ש.ב).

 

בהמשך פסק הדין, בפסקה 33, שכותרתה "לסיכום" נקבע כדלקמן:

 

״33. מוצע לעמיתותי לקבל את הערעור בשתי מחלוקות: תיקון הסכום שלחובת האשה (בשל רכב הXXX) כמפורט בסעיף 27 דלעיל...".

 

ובחלק האופרטיבי לפסק הדין (בעמי 12) נקבע כדלקמן:

 

"...לפיכך, יש לתקן את הסכום העומד לחובתה של האשה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX...״(ההדגשה שלי- ש.ב).

 

יצוין כי ביום 21.5.12 ניתנה החלטת כבי בית המשפט המחוזי בבקשת האיש לתיקון טעות סופר בפסק הדין (שהוגשה במסגרת עמ״ש 29.4.12) לפיה: "אין המדובר בטעות סופר. בית המשפט לא טעה בתאריך שקבע, וניתן על כך הסבר בפסק הדין. הבקשה נדחית".

 

כמפורט לעיל, ביום 8.1.13 בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על ידי כבי השופטת ארבל (ראו: בע״מ 4417/12 פלוני נ׳ פלונית [פורסם בנבו] (8.1.13)).

 

כמפורט לעיל, ביום 8.10.18 ניתן פסק דיני בע״ר 49113-12-17 במסגרתו קבעתי כי המסגרת הדיונית בה יש לדון בעניין הרכב הינה במסגרת התובענה הרכושית (תמ״ש 21514-08-15) ועל כן הוריתי לצדדים להגיש השלמת טיעון בעניין תיקון הסכום העומד לחובתה של האישה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX. הצדדים הגישו השלמות טיעון מטעמם, כנסקר לעיל. ביום 20.7.19 בקשת רשות הערעור על פסק הדין נדחתה על ידי כבי השופטת שטמר ברמ״ש 74502-10-18.

 

לפיכך, על בית משפט זה לפעול על פי פסק דינו של כבי בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 כלשונו, קרי כדלקמן:

 

יש לתקן את חוות דעת האקטואר רק בנוגע לסכום העומד לחובתה של האישה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX.

 

מחצית ערכו של הרכב לפי מחירון יצחק לוי ליום חוות דעת האקטואר, דהיינו ליום 31/12/06, יחושב לזכות האיש.

 

הרכב יישאר בבעלותה של האישה.

 

הצדדים אינם חלוקים על שווי הרכב על פי מחירון לוי יצחק. שני הצדדים מסכימים כי שווי הרכב נכון ליום 31.12.06 על פי מחירון לוי יצחק הנו סך של 38,000 ₪ (ראו: סעיף 1 לתוספת לסיכומי האישה מיום 29.10.18, וסעיף 7 להשלמת הטיעון מטעם האיש מיום 7.11.18). קרי על האישה להעביר לאיש מחצית: סך של 19,000 ₪.

 

כמו כן, אין חולק על כך כי האקטואר קבע בחוו״ד המעודכנת מיום 18.4.10 כי שערוך שווי הרכב נכון ליום 31.12.06 הוא 111,956 ₪.

 

ייאמר כי תחילה שקלתי לפנות לאקטואר לצורך עריכת עדכון חוות דעתו, ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי מתוך מגמה לשים סוף להתדיינות הממושכת וארוכת השנים בין הצדדים לטובת כל הנוגעים בדבר, ובהתחשב בעובדה כי איזון המשאבים בין הצדדים כבר בוצע והסתיים עוד בראשית שנת 2012 (ראו מכתבו של האקטואר ני שטרנפלד המבהיר את אופן חלוקת הכספים (ת/14) והשיק שהועבר לאישה בפועל מיום 30.1.12 (נ/1))- יש הצדקה לקבל את התחשיב שביצעה האישה בתוספת לסיכומיה מיום 29.10.18 באופן חלקי כפי שיבואר להלן.

 

התחשיב יתוקן באופן שבו הסך של 19,000 ₪ (שווי הרכב על פי מחירון לוי יצחק ביום 31.12.06, כאמור) יישא הפרשי והצמדה מיום 31.12.06 שהרי יש לבצע גזירה שווה בין הצדדים. כמו כן, אינני סבורה כי בנסיבות ענייננו, יהא זה מוצדק להוסיף על הסכום ריבית פיגורים (על פי סעיף 5 (ב) לחוק חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ״א-1961) כפי שעתרה האישה (ראו: סעיף 2 לתוספת לסיכומיה מיום 29.10.18) שעה שלא ניתן פסק דין שחייב את האיש בתשלום ספציפי לעניין הרכב, קרי שיעורו של החיוב. פסק הדין מפי כבי בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 קבע באופן עקרוני את החיוב של האיש, ואילו פסק דין זה קובע את החיוב הספציפי ושיעורו.

 

על כן, התחשיב הינו כדלקמן:

 

את הסכום של 111,956 ₪ יש להצמיד מיום 31.12.06 (שווי הרכב ליום מתן חוו״ד האקטואר) ועד 29.4.12 (מועד מתן פסק הדין בערעור) כך שמתקבל הסך של 131,476 ₪ (ראו: סעיף 1 לתוספת לסיכומי האישה מיום 29.10.18).

 

מסכום זה יש לנכות מחצית שווי רכב הXXX בסך 19,000 ₪ כשהוא מוצמד מיום 31.12.06 ועד 29.4.12 כך שמתקבל הסך של 22,312.81 ₪.

 

סה״כ: 109,163 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 29.4.12 (מועד מתן פסק הדין בערעור) ועד יום מתן פסק דין זה: 121,937 ₪.

 

לאור כל האמור והמפורט, אני קובעת כי על האיש להשיב לאישה לאחר תיקון הסכום העומד לחובתה של האישה באיזון המשאבים על ידי תיקון הסכום בגין רכב הXXX סך של 121,937 ₪.

 

סיכומו של ענייו: התביעה הרכושית מתקבלת. האיש ישלם לאישה סך של 265,525 ₪ (המורכב מסך של 143,588 ₪ בגין חלקה של האישה על פי פסק דינו של כבי השופט רניאל, בתוספת סך של 121,937 ₪ בגין הרכב).

 

38985-05-17:

 

דמי שימוש ראויים- הדיו:

 

כבי השופטת שטמר היטיבה לסכם את ההלכה בסוגיה בה עסקינן בעמ״ש (חיי) 29522-05-13 מ׳ ח׳ ל נ׳ ל׳ א [פורסם בנבו (9.3.14) ואין לי אלא להביא את דבריה:

 

"ההלכה היא שיש לראות את בן הזוג שעוזב את הדירה המשותפת ואיננו חוזר אליה, שלא בשל מניעה מצד בן הזוג הנשאר, כמי שהסכים למגוריו של בן הזוג שנשאר וללא תמורה (וראו ע״א 1492/90 זרקא נ׳ פארס [נבו 20.1.93] וראו גם עמ״ש (ת״א) 7396-112-09 פלונית נ׳ אלמוני [בנבו, 28/4/13]). שלילת הזכות לדמי שימוש ראויים נובעת מייסוד ההסכמה לשימוש בן הזוג האחר (שם בעמ״ש 7396-12-09. וראו שיקולים נוספים כמו עשיית עושר ולא במשפט ותום לב בפסק דינו של השופט רובינשטיין בבע״מ 9981/05 פלוני נ׳ פלונית [נבו 9/4/06). מקור אחר לחיוב הוא מכח חובת תום הלב על פי סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי, התשל״ג-1973). משבחנו את העקרונות על פיהם ניתן לדרוש דמי שכירות ראויים (העדר הסכמה, עשיית עושר ולא במשפט והעדר תום לב) יש להמשיך ולבחון לעניננו, מתי יחוייב בן הזוג שנשאר בדירה בדמי שכירות ראויים, על אף שהמניעה למגורי בן הזוג האחר איננה בו; מתי מסתיימת ההסכמה למגורי החינם של בן הזוג שנשאר. מאחר שהגירושין יוצרים מניעה לגבי המשך מגורים משותף קבע כב׳ השופט רובינשטיין בבע״מ 5357/06 פלוני נ׳ פלוני ]נבו 22/10/06] כי: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש..". אולם אין ללמוד מכאן, שרק אם היו גירושין קמה מניעה ולכן זכאי בן הזוג שעזב את הדירה לדמי שכירות ראויים. השופט רובינשטיין, בהתייחסו לשיקול הדעת הרחב של בית המשפט בהתאם לנסיבות ועל קביעת המועד לחיוב בדמי שכירות ראויים כתב בבע״מ 9126/05 פלונית נ׳ פלונית ]נבו 26/1/06] בקטע שמרבים לצטטו, כי עזיבת בית המגורים איננה בהכרח, גם כאשר בן הזוג השני אינו מפריע את המשך המגורים, ויתור על דמי השכירות הראויים, וכי שיקול הדעת נתון לבית המשפט לעניני משפחה: "מקובלת עלי ככלל קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין בעובדה שאחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם". המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה...סוגיית קביעת המועד הראוי אינה פשוטה, וחזקה על בית המשפט לענייני משפחה שידון בשאלות העובדתיות הכרוכות בה, ויקבע את ממצאיו בהתאם, כמו גם את גובה דמי השימוש. כמובן שמקובלת עלי קביעת הערכאות דלמטה בדבר הצורך לשקלל גם את סוגיית מדור הילדים. הערכאה המתאימה לכל אלה היא בית המשפט לענייני משפחה" /מהקטע המצוטט לעיל עולה גם שיקול הדעת הנרחב של בית המשפט לענייני משפחה להכריע בנושא של דמי שימוש ראויים בהתחשב בכל הנסיבות העומדות לפניו (וראו גם תמ״ש (חי) 5577/03/09 ס.ס. נ׳ ס. מ ]נבו]. גם בבע״מ 9881/05 פלוני נ׳ פלונית ]פורסם בנבו] שנזכר לעיל, קבע השופט רובינשטיין כי: "...פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו - אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל׳שכר ראוי עבור השימוש׳. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויותיו..." (פיסקה ג.). בבע״מ 9126/05 פלונית נ׳ פלוני ]פורסם בנבו] (26.1.06) הוסיף השופט רובינשטיין "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם". נראה כי דיעה מקובלת היא שאם ניתנה החלטה לפירוק שיתוף, ממועד זה ואילך ניתן לחייב בדמי שימוש ראויים (וראו השופט שנלר בעמ״ש (ת״א) 7396/12/09 שנזכר לעיל) הוא הדין אם בתקופה שטרם ניתנה החלטה כזו, צד אחד מעכב את מתן ההחלטה (וראו דברי השופט רובינשטיין בבע"מ 9981/05, שנזכר לעיל, בסעיף ט). לעמדתי, בין יתר השיקולים, ניתן להתחשב בכך שחלפו שנים מרובות, הנישואין הפכו למסגרת חסרת תוכן, אין סיכוי לאיחוד מחדש, ומנגד אין מניעה לפסיקת דמי שימוש ראויים (כמו חבות במדור לאשה או לילדים). כאשר במצב כזה מוגשת תביעה לפירוק שיתוף, הרי זמן סביר לאחר הגשתה, יש לראות את מי שאינו מסכים לפירוק כמי שעושה עושר ולא במשפט בחלקו של האחר. קל וחומר כך כאשר בן הזוג שנשאר בדירה מכניס לדירה זרים על מנת להתגורר עמו וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם מדובר בבן זוג חדש. במצב כזה יש לראות מניעה מצד בן הזוג שמתגורר בדירה, שאיננה מאפשרת מגוריו של בן הזוג שעזב את הדירה לחזור ולהתגורר בה. בנסיבות כגון אלו

 

שתיארתי עד הנה, הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם (וראו דעתו של השופט שוחט בתמ״ש 73931/98 ש.ק. נ׳ מ.ק. ]פורסם בנבו] (19.6.00) אשר סבר שעם הגשת תביעה לפירוק שיתוף, גילה בן הזוג את דעתו שאין הוא מסכים לחזקתו של האחר בלא תמורה. ראו דעה אחרת של השופט גייפמן בתמש 22245/95 פלוני נ׳ אלמונית ]פורסם בנבו] (9.12.07) אשר קבע כי על מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך להוכיח קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה שהגורם לה הוא בן הזוג שנמצא בדירה). שיקולים נוספים: השופט שנלר בעמ״ש 7396/12/09 פלונית נ׳ פלוני, ]פורסם בנבו] שנזכר לעיל, התייחס לכך שניתן לשקול גם את הכנסותיו הפנויות של בן הזוג שנאלץ לשכור דירה למגוריו (סעיף 30 לפסק הדין). השופט רובינשטיין בבע״מ 9981/05 ]פורסם בנבו] העיר כי מי שמסרב לגירושין, ידו תיהיה על התחתונה בעניין דמי השכירות הראויים. גם כאשר הדירה היא רחבת ידיים, שאי מימושו גורם לנזק כלכלי לצד האחר, תיהיה הנטיה לפסוק דמי שכירות ראויים (תמ״ש (ים) 1681/02 פלוני נ׳ אלמונית ]נבו, 18/12/06]. אוסיף משלי, שאם הוחלט כי עם הגשת התביעה לדמי שכירות ראויים יש לפסוק אותם, הרי ניתן לשקול מועד סביר לאחר הגשת כתב התביעה, בהתאם לנסיבות, על מנת לאפשר לבן הזוג להערך (כמו למצוא דירה קטנה יותר למגוריו)".

 

מן הדין אל הנדון:

 

סקירה דיונית של ההליך:

 

ביום 19.2.17 הגיש האיש תביעה לדמי שימוש, אשר הועברה למסלול של בקשה ליישוב סכסוך בהחלטת כב׳ הרשם הבכיר (כתוארו דאז) נ׳ זיתוני מיום 27.3.17. לאחר סגירת תיק יישוב הסכסוך בהתאם להחלטתי מיום 4.6.17, הגיש האיש את התביעה ביום 18.5.17.

 

כתב הגנה הוגש ביום 28.11.17.

 

ביום 26.12.17 התקיימה ישיבת ק.מ בתיק.

 

ביום 21.2.18 הוגשה חוו״ד השמאי, מר XXX (להלן: ״השמאי״). ביום 19.11.18 הוגשה חוו״ד משלימה מטעם השמאי.

 

ביום 21.11.18 הגיש האיש בקשה לתיקון התביעה. ביום 10.1.19 ניתנה החלטתי לפיה נעתרתי לבקשה, בכפוף להגשת כתב תביעה מתוקן ותשלום הפרשי האגרה. ביום 13.1.19 הגיש האיש תביעה מתוקנת.

 

ביום 4.2.19 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה נחקרו האיש והאישה. בסיום הישיבה קצבתי מועדים להגשת סיכומים.

 

ביום 10.2.19 הגיש האיש סיכומיו, וביום 13.3.19 הגישה האישה סיכומיה. ביום 19.3.19 הגיש האיש תגובה לסיכומי האישה.

 

ביום 18.7.19 הגיש האיש בקשה למינוי שמאי להערכת דמי שימוש לשנים 2017-2019. ביום 15.6.20 נעתרתי לבקשתו. ביום 5.7.20 הוגשה חוו״ד משלימה נוספת מטעם השמאי.

 

דיון:

 

האיש עתר לפסיקת דמי שימוש מיום 1.11.11 ועד למועד פינוי האישה את הדירה.

 

נוכח עתירת האיש, והוראות הדין, דומה כי ראוי יהא לחלק הדיון בעתירת האיש ל-4 תקופות כדלקמן:

 

מיום 1.11.11 ועד לשנת 2012.

 

משנת 2012 ועד ליום 23.7.15.

 

מיום 23.7.15 ועד ליום 19.2.17.

 

מיום 19.2.17 ועד ליום 21.7.19.

 

והכל כפי שיבואר להלן.

 

התקופה שמיום 1.11.11 ועד לשנת 2012:

 

כאמור, האיש עותר לחיוב האישה בדמי שימוש בגין תקופה זו.

 

יוזכר כי ביום 99/X/XX עזב האיש את הדירה. ראו: פסקה 2 לפסק דינו של כב׳ השופט יעקובי- שווילי מיום 21.7.03 בבר״ע 239/03. ראו גם: דברי האיש בחקירתו הנגדית בדיון מיום 4.2.19 בעמ׳ 32 בשורות 30-31) :

 

״ש. אתה עזבת את דירת המגורים בשנת 98 זה נכון?

 

ת. לא. בשנת 99״.

 

ביום 05/XX/X הצדדים התגרשו זמ״ז.

 

ביום 1.11.11 ניתן פסק הדין בתמ״ש 36863-98, תמ״ש 36864-98 ותמ״ש 36865-98 לפיו, בנוגע לענייננו, דחיתי את עתירת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים, תוך שקבעתי את הדברים הבאים (בעמודים 8-9 לפסק הדין):

 

״לעניין עתירת התובע לדמי שימוש ראויים :

 

כאמור, במסגרת כתב התביעה לפירוק השיתוף עתר התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה מיום התחלת ההליכים המשפטיים בשנת 1998 ועד לתשלום בפועל. לטענתו, משהוצא מן הדירה, שלא מבחירה, לפני כ- 12 שנה והמשיך לשאת בחלקו בתשלומי המשכנתא החודשיים, יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים, בהתאם לחוות דעת שמאי עדכנית. לטענת הנתבעת יש לדחות התביעה, משהתובע נתן את הסכמתו לשימושה בחלקו בדירה. לדבריה, התובע לא סולק מהדירה, לא הייתה לו כל סיבה להעדיף נשים אחרות על פניה ועזיבתו את הדירה הייתה פרי רצונו בלבד. לפיכך ומשהתובע לא דרש מילדיו הבוגרים לפנות את הדירה ואף לא נתקל בסירובם, אין הוא זכאי לדרוש מהם דמי שימוש. יאמר כבר עתה - דין העתירה בעניין זה להידחות. הדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים על יסוד זכות קניינית מושתתת על סעיף 31)א) וסעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע כי " שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". הדרישה יכול שתהא מושתתת גם על דיני עשיית עושר ולא במשפט. הזכויות על פי סעיף 33 לחוק המקרקעין פורשו בפסיקה באופן מצמצם דהיינו- חיוב השותף המשתמש יחול רק כאשר הוא עושה במקרקעין שימוש בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים שימוש באותם מקרקעין. היה ולא נמנע שימוש מהשותף האחר והשימוש הבלעדי נוצר כתוצאה מעזיבת השותף האחר מרצונו, לא יחול החיוב. (ראו, ע״א 1492/90 זרקא נ׳ פארס, דינים עליון, כרך כח, 268. ברוח זו נפסק בע״א 663/87 נתן נ׳ גרינר , פ״ד מה(1), 104 ובע״א 219/89 מוריה נ׳ מוריה, דינים עליון טז׳, 661). בענייננו, כבר נקבע על ידי כב׳ הש׳ בן-חמו בפסק דינו כי התובע הוא שאחראי למשבר ביחסים בין בני הזוג. משכך, משעזב התובע את דירת הצדדים והסכים לאפשר לנתבעת להמשיך להתגורר בדירה יחד עם ילדיהם הקטינים עד הגיעם לגיל בגרות, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירה. חרף טענות התובע לסחבת שנקטה הנתבעת על מנת להאריך את תקופת שהייתה בדירה, לא שוכנעתי כי נמנעה מן התובע האפשרות לעשות שימוש בדירה או כי הנתבעת סיכלה את מכירת הדירה. לאור האמור לעיל, עתירת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים, נדחית".

 

ביום 29.4.12 ניתן פסק הדין בערעור שהוגש על ידי האישה על פסק הדין מיום 1.11.11 (בעמ״ש 42206-12-11) לפיו הערעור התקבל בעניין שתי מחלוקות: תיקון הסכום שלחובת האישה בשל רכב הXXX והצהרה כי האישה זכאית לקבל מחצית מהסכום שנפסק לטובת החברה והאיש בפסק הדין בת.א. XXX. יצוין כי האיש לא הגיש ערעור שכנגד לעניין דחיית עתירתו לפסיקת דמי שימוש. דהיינו, פסיקתי מיום 1.11.11 לפיה נדחתה העתירה לדמי שימוש נותרה על כנה על פי פסק דינו של כבי בית המשפט המחוזי מיום 29.4.12.

 

מכאן אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי עד למועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ״ש 29.4.12 האיש אינו זכאי לדמי שימוש מכוח פסיקתי לעניין זה, על יסוד הנימוקים אשר פורטו בפסק הדין (כפי שצוטט לעיל) אשר אושררה בפסק הדין המחוזי.

 

על כן, אני קובעת כי בגין התקופה שמיום 1.11.11 ועד ליום 29.4.12- אין האיש זכאי לדמי שימוש.

 

התקופה שמשנת 2012 ועד ליום 23.7.15:

 

ביום 8.2.12 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "הסכם", שקיבל באותו יום תוקף של פסק דין מאת בית הדין הרבני האזורי בXXX (להלן: "ביה״ד האזורי"). ההסכם והחלטת ביה״ד האזורי מאותו היום צורפו לבקשת האיש מיום 7.1.18. מפאת חשיבותו, אביא את ההסכם במלואו:

 

"הסכם

 

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כדלקמן:

 

הנתבע וב״כ מתחייבים שלא לעשות כל פעולה בעניין מכירת הדירה או כינוס נכסים לדירה ברחוב XXX, וזאת עד למתן פסק דין בעניין הכתובה והפיצוי, ע״י בית הדין.

 

ככל שאחד הצדדים יפר הסכמה זו, יהיה רשאי בית הדין לחייב את הצד המפר בקנס כספי של עד 500,000 ₪ והכל לפי שיקול דעת בית הדין.

 

עד למתן פסק דין בכתובה ובפיצוי, תמשיך התובעת להתגורר בדירה הנ״ל, ותשלום המשכנתא יהיה בהתאם לפסיקת בית המשפט".

 

ביום 23.7.15 ניתן פסק הדין מפי ביה״ד האזורי בכתובה ובפיצוי (נספח "ב" לכתב ההגנה מיום 28.11.17).

 

יצוין כי כבי בית המשפט המחוזי התייחס להסכם זה במסגרת פסק דינו שניתן ביום 1.2.18 ברמ״ש 23073-01-18 (בקשת רשות ערעור על החלטתי מיום 26.12.17) בקובעו מספר עקרונות המסייעים לנו בבואנו לבחון את סוגיית דמי השימוש:

 

1 . את ההסכם יש לבחון על-פי דיני החוזים (פסקה 11 לפסק הדין).

 

2. ההסכם מוצה והסתיים עם מתן פסק הדין על ידי ביה״ד האזורי ביום 23.7.15 (פסקה 16 לפסק הדין).

 

כידוע, העיקרון המנחה בפרשנות חוזה קבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל״ג-1973: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

 

הלכה פסוקה היא כי: "מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו...״ (ראו: בע״מ 5141/09 פלונית נ׳ פלוני [פורסם בנבו] (27.1.10) בפסקה 14 להחלטתו של כבוד השופט י׳ דנציגר).

 

נוכח האמור, עלינו לפנות ללשון ההסכם. על פי לשון סעיף ג׳ להסכם, הסכים האיש כי האישה תתגורר בדירה עד למתן פסק הדין מפי ביה״ד האזורי בכתובה ובפיצוי.

 

דא עקא, שלשון ההסכם בענייננו אינה חד משמעית וברורה בסוגיית דמי השימוש. מחד, ניתן לפרש את סעיף ג׳ להסכם פרשנות צרה, כגישת האיש, ולומר כי הצדדים לא התכוונו לויתור על דמי השימוש. מאידך, ניתן לפרש את התיבה פרשנות רחבה, כגישת האישה, ולומר כי הסכמת האיש כי האישה תתגורר בדירה על למתן פסק הדין גוררת עמה בהכרח גם וויתור על דמי השימוש.

 

שעה שהחרישו הצדדים באשר לדמי השימוש בהסכם, "נדרש בית המשפט לתור אחר צפונות ליבם של הצדדים - מה הייתה הכוונה שקיננה בליבם, בעת חתימת ההסכם, ושלא באה לידי ביטוי בהסכם. על-פי כללי פרשנות יש לפנות לנסיבות כריתתו של ההסכם" (ראו: תמ״ש (קריות) 18390/04 א. א נ׳ ה. א [פורסם בנבו] (11.6.07)).

 

להשקפתי, שעה שהאיש הסכים למגוריה של האישה בדירה עד למתן פסק הדין מפי ביה״ד האזורי, למעשה בהסכמתו זו הוא הביע ויתור על דמי השימוש, שאם לא כן, היו הצדדים מתייחסים באופן ספציפי בהסכם לדמי השימוש, קרי לו היו חפצים הצדדים להסדיר זכאותו של האיש לדמי שימוש בתקופה זו, הרי שהדבר היה נרשם במפורש בהסכם. בפועל הצדדים הגיעו להסכמה שלא כללה את דמי השימוש ואני למדה מכך כי האיש ויתר על דמי השימוש הראויים במסגרת ההסכם.

 

ערה אני להלכה לפיה ״אין אזכור - אין ויתור״ (ראו: עמ״ש (חיפה) 18968-06-16 פלוני נ׳ אלמוני [פורסם בנבו] (27.04.17)), ואולם שעה שדמי השימוש לא הוזכרו במסגרת ההסכם, אשר העניק לאישה זכות מגורים בדירה עד למתן פסק הדין, סבורני כי בנסיבות אלו האיש הביע הסכמתו כי האישה תמשיך להתגורר בדירה, עד למתן פסק דין בכתובה ובפיצוי, וזאת ללא כל דרישה לדמי שימוש, קרי עסקינן בוויתור מפורש לגבי דמי השימוש.

 

לא רק זו, אלא אף זו, שהאיש, אגב חתימתו על ההסכם, יצר מצג של ויתור על דמי השימוש הראויים והסתמכות מצד האישה כי היא לא תחויב בדמי שימוש הראויים בתקופה זו. מקבלת אני את טענת האישה לעניין הסתמכותה על ההסכם (סעיף 4 לסיכומיה מיום 13.3.19), ועל פיו לא תהא דרישה לדמי שימוש.

 

במילים אחרות, הלכה למעשה, לדידי, לא ניתן לחזור מההסכם החלוקה מכוח עקרונות של תום לב ומניעות. עומדת לאישה טענת מניעות כנגד האיש לאור הויתור המודע של האיש, כמבואר לעיל. גם העובדה שהאיש נהג על פי ההסכם, ולא הגיש תובענה לדמי שימוש מעידה על כך שהוא הכיר בויתורו על דמי השימוש העולה מההסכם.

 

ראו לעניין זה דבריו של האיש בסעיף 17 לתצהירו מיום 13.1.19 (ת/1): "לאחר הגשת סיכומים לבי״ד הרבני התובע לא העלה לביהמ״ש דרישה לקבלת דמי שימוש ראויים עבור הנכס שלו כי פחד מתגובת בי״ד הרבני, פחד להסתבך בפרשנות הסכמה דיונית מיום 8/2/12 שלצידה תביעת קנס ענק והעיקר היה בטוח בכנות אב״ד הרבני שהבטיח ש״בתוך ימים ספורים יצא פס׳׳ד׳׳...׳׳. (ההדגשות שלי- ש.ב).

 

מדבריו של האיש עולה כי הוא הבין כי קיימת פרשנות להסכם לפיה הוא ויתר על דמי השימוש, הבין את המניעות העולה מההסכם, ואף פחד מהתוצאות המשפטיות של הגשת תביעה לדמי שימוש בניגוד להסכם (נוכח סעיף ב׳ להסכם).

 

נוכח כל האמור, אני קובעת כי בגין התקופה שמשנת 2012 (מועד החתימה על ההסכם מיום 8.2.12) ועד ליום 23.7.15 (מועד מתן פסק הדין מפי כב׳ ביה״ד האזורי)- אין האיש זכאי לדמי שימוש.

 

התקופה שמיום 23.7.15 ועד ליום 19.2.17:

 

כאמור, ביום 23.7.15 ניתן פסק דינו של ביה״ד האזורי בעניין הכתובה והפיצוי. פסק הדין אשר עם הינתנו, ההסכם מוצה והסתיים (ראו: פסקה 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 1.2.18 ברמ״ש 23073-01-18).

 

בפועל, האיש הגיש תביעה לדמי שימוש לראשונה רק ביום 19.2.17, כאשר התביעה הועברה למסלול של בקשה ליישוב סכסוך בהחלטת כב׳ הרשם הבכיר (כתוארו דאז) נ׳ זיתוני מיום 27.3.17.

 

ייאמר כבר עתה כי אינני סבורה כי יש לחייב את האישה בדמי שימוש בגין תקופה זו, במהלכה האיש לא הגיש תביעה לדמי שימוש, שכן נוכח הנסיבות המיוחדות בענייננו, מוצאת אני לנכון להורות על חיוב האישה בדמי שימוש החל ממועד הגשת התביעה לראשונה ביום 19.2.17. ובמה

 

דברים אמורים?

 

האיש התייחס לתקופה זו בסעיפים 22-23 לתצהירו מיום 13.1.19 (ת/1) באומרו:

 

״22. הנתבעת הגישה ערעור על פס״ד בי״ד הרבני וגם פתחה בתביעה חדשה גדולה נגד התובע לביהמ״ש לענייני משפחה- תמ״ש 21514-08-15. זה עיכב את התובע בפתיחת הליכים משפטיים לקבלת דמי שימוש ראויים.

 

23. כמו כן הנתבעת טענה כל הזמן (ולכאורה, גם ביהמ״ש קמא סבר כך) כי נושא פירוק השיתוף בדירה הועבר לסמכות בי״ד הרבני והסכמה דיונית מיום 8/2/12 תקפה עד לסיום הליכים בבי״ד הרבני הגדול".

 

(ההדגשה שלי- ש.ב).

 

אין בידי לקבל טענת האיש לפיה ההליכים המשפטיים בהם נקטה האישה עיכבו אותו בפתיחת תובענה לדמי שימוש.

 

יוזכר כי ביום 24.2.16 הגיש האיש בקשה שכותרתה: "בקשה למתן פיצוי לכיסוי נזקים כלכליים עקב עיקולים מ-17.8.2015", במסגרתה עתר להורות כי על האישה לשלם לו סך של 1,800 ₪ עבור כל חודש של עיקול הדירה עד להסרת העיקול. לכאורה מדובר על גילוי דעת האיש לפיו אין הוא מסכים לשימוש הייחודי ולוויתור על דמי שימוש ראויים. ואולם, עתירת האיש התייחסה למתן פיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לאיש כתוצאה מהעיקולים שהטילה האישה, כאשר האיש בחר שלא להגיש תובענה לקבלת הסעד של דמי שימוש. אף כבי הרשם הבכיר (כתוארו דאז) ני זיתוני, בהחלטתו מיום 24.2.16, קבע כי: "בקשה זו מוגשת טרם זמנה שכן טרם הוכרעה בקשת המבקש לביטול עיקולים".

 

בהמשך, ביום 8.11.16 הגיש האיש בקשה שכותרתה: "בקשה למתן פיצוי/דמי שימוש לכיסוי נזקים כלכליים עקב העיקול מ-17.8.2015״, במסגרתה עתר לחייב את האישה לשלם לו 2,000 ₪ דמי שימוש עד אשר יבוצע פסק הדין מיום 1.11.11, וכן לחייב את האישה לפצותו בסך של 30,000 ₪ על 15 חודשי שימוש בדירה מיום 17.8.15 (מועד הטלת העיקול). בהחלטתו מיום 26.1.17 הבהיר כבי הרשם הבכיר (כתוארו דאז) ני זיתוני כי הוא מוצא כי מדובר בתביעה לדמי שימוש, וככזו יש להגישה כתביעה נפרדת.

 

בעקבות החלטת כבי הרשם הבכיר (כתוארו דאז) מיום 26.1.17, הגיש האיש ביום 19.2.17 תביעה לדמי שימוש, אשר הועברה למסלול של בקשה ליישוב סכסוך בהחלטת כבי הרשם הבכיר (כתוארו דאז) ני זיתוני מיום 27.3.17. לאחר סגירת תיק יישוב הסכסוך בהחלטתי מיום 4.6.17, הגיש האיש את התביעה ביום 18.5.17.

 

100 .דהיינו, הלכה למעשה, רק במועד הגשת התביעה לראשונה (19.2.17) האיש "הצביע ברגליים" כי הוא עומד על זכויותיו לקבלת דמי שימוש הראויים, ועל כן אני קובעת כי נסיבותיו של המקרה דנא חריגות ואני מוצאת לנכון לזכות את האיש בסעד של דמי שימוש מיום הגשת תביעה זו עד למועד פינוי הדירה (ראו והשוו: תלה״מ (י-ם) 44814-11-16 ר.ק נ׳ ג.ק [פורסם בנבו] (17.9.17)).

 

101. לפיכך, תוך עשיית שימוש בשיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט לענייני משפחה בעת פסיקת דמי השימוש הראויים בין בני זוג ותוך שיקלול כלל הנסיבות (ראו: בע״מ 9126/05 פלונית נ׳ פלוני, [פורסם בנבו] (26.1.06)), מוצאת אני לנכון לקבוע כי עד למועד הגשת התביעה, העתירה לפסיקת דמי שימוש נדחית.

 

התקופה שמיום 19.2.17 ועד ליום פינוי הדירה:

 

.כאמור, קבעתי כי נסיבותיו של המקרה דנא חריגות ואני מוצאת לנכון לזכות את האיש בסעד של

 

דמי שימוש מיום הגשת תביעה זו עד למועד פינוי הדירה. על פי האמור בבקשת האישה מיום 24.7.19 היא פינתה את הדירה ביום 21.7.19. על פי הודעת הכונס מיום 24.7.19 הוא מסר את החזקה בדירה לאיש ביום 23.7.19.

 

.אי לכך, אני קובעת כי האיש זכאי לדמי שימוש בגין החודשים 2/17 (מיום הגשת התביעה: 19.2.17)

 

ועד חודש 7/19 (למועד פינוי הדירה: יום ה-21.7.19).

 

.על פי חוו״ד השמאי מיום 21.2.18 אומדן שווי דמי השכירות הראויים בנכס בשוק החופשי הינו

 

בטווח המחירים של 3,700 ₪ - 4,000 ₪ לחודש לתקופה שבין 1.1.17 ועד ליום 15.1.18. ייאמר כי האישה לא שלחה לשמאי שאלות הבהרה ולא זימנה את השמאי לחקירה על חוות דעתו. הלכה פסוקה וידועה היא כי הימנעות מחקירה נגדית של מומחה על חוות דעתו מחזקת את כוחה הראייתי וניתן לראות בכך אות לאימוץ מסקנות המומחה (ראו: יעקב קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שני, (2009), בעמ׳ 964, וגם: ע״א 214/68 אהרון נ׳ אדרי, פ״ד כב (2) 858 (1968) 859, ותמ״ש 29127-06-11 ע.ט נ׳ ש.ט [פורסם בנבו] (2.9.12)).

 

.על פי חוו״ד המשלימה מיום 5.7.20 אומדן שווי דמי השכירות הראויים בנכס בשוק החופשי הינו

 

בטווח המחירים של 3,700 ₪ - 4,000 ₪ לחודש לתקופה שבין 15.1.18 ועד ליום 21.7.19.

 

.סבורני כי נכון יהיה להעמיד את שווי דמי השכירות הראויים בגין התקופה האמורה ע״ס של 3,850

 

₪, זאת על דרך האומדנא, כאשר סכום זה מהווה ממוצע של טווח הסכומים שנקבעו על ידי השמאי כאמור.

 

.על כן, התחשיב הינו כדלקמן:

 

- סך של 1,925 ₪ לחודש (מחצית מהסך של 3,850 ₪ לחודש) בגין החודשים 2/17 עד 7/19 סה״כ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק: 59,179 ₪.

 

.לאור כל האמור, אני קובעת כי האיש זכאי לסך של 59,179 ₪ בגין דמי שימוש.

 

.לאור הקבלות שהאישה צירפה לסיכומיה מיום 13.3.19, לפיהן היא שילמה סכומים לוועד הבית

 

בגין תחזוקת הדירה והשטח המשותף, אני קובעת כי יש מקום להפחית את מחצית הסכומים ששולמו כאמור מדמי השימוש.

 

.ייאמר כי האיש בחר שלא להתייחס עניינית לקבלות שצורפו, כי אם פטר עצמו בהתייחסות כוללת

 

בסעיף 3 לתגובתו לסיכומי האישה מיום 19.3.19 : "הקבלות לא צורפו לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת, לתובע לא הייתה אפשרות לחקור את הנתבעת על אמיתות הקבלות ונחיצות ההוצאות בעבור הנכס- לכן התובע מכחיש טענות אלו של הנתבעת". אין בידי לקבל טענות התובע לעניין זה. איני מוצאת צורך בחקירת האישה על הקבלות (ראיות בכתב). מדובר בקבלות המעידות על סכומים ששילמה האישה לוועד הבית, כאשר ברור כי מדובר בסכומים שהאישה חויבה בתשלומם, כדיירת בבניין, בפרט נוכח המכתבים שצורפו לסיכומים:

 

מכתב מטעם עיריית XXX האגף לרישוי ופיקוח על הבניה היחידה למבנים מסוכנים מיום 29.7.13 ממנו עולה כי ניתנה התראה מבנה מסוכן ביום 18.4.13 לבניין ברחוב XXX. עוד עולה מהמכתב כי הוא נשלח גם לאיש.

 

מכתב מטעם XXX- הנדסת מבנים מיום 12.5.13 לפיו יש הכרח לבצע שיקום בטון וברזל בקומת העמודים של הבניין.

 

.היה מקום מצד האיש, לטעמי, בנסיבות דנא, להתייחס עניינית לקבלות שצורפו ולסכומים. משלא

 

עשה כן האיש, מקבלת אני את טענת האישה לעניין קיזוז הסכומים שעלו מהקבלות שצורפו כדלקמן:

הסכום ששולם מועד התשלום בגין מה שולם

₪ 2,500 7.1.10 שיפוץ

₪ 1,000 5.8.12 זיפות גג

₪ 9,000 29.8.13 שיפוץ רחבה

₪ 1,500 30.8.13 סיוד חדר מדרגות

₪ 1,500 1.9.15 שיפוץ גג

₪ 750 5.12.15 שיפוץ גג

₪ 1,500 12.9.18 שיפוץ הבניין

₪ 600 22.1.19 תיקון מערכת הביוב+ חיבור מים למקלט

 

 

סה״כ: 18,350 ₪.

 

חלקו של האיש (מחצית): 9,175 ₪.

 

.אין חולק כי על האיש, כבעל הדירה, להשתתף במחצית מהעלויות בגין תחזוקת הדירה והשטח

 

המשותף, ואיני מוצאת הצדקה לכך כי האישה תישא במלוא העליות בגפה. יחד עם זאת, נוכח הגשת הקבלות רק במסגרת הסיכומים, ובהתחשב בכך כי האישה עצמה לא עתרה לכך, איני קובעת כי הסך יישא בפרשי ריבית והצמדה.

 

.אי לכך, אני קובעת כי מהסך שנפסק לאיש בגין דמי שימוש יש להפחית את הסך של 9,175 ₪ בגין

 

אחזקת הדירה והשטח המשותף, קרי על האישה להעביר לאיש סך של 50,004 ₪ (מורכב מסך של 59,179 ₪ הפחתת סך של 9,175 ₪).

 

הוצאות משפט:

 

.הלכה היא כי "כעניין שבעיקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות

 

ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין." (ראו: ע״א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ׳ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ״ד ס(1) 600).

 

.עוד נפסק כי במסגרת הבחינה האובייקטיבית של סבירות הוצאות המשפט הריאליות של בעל הדין

 

שזכה, ואלו הם:

 

התעריף המינימלי אינו משמש בדרך כלל אמת מידה לקביעת הוצאות משפט. הוא רף תחתון.

 

התנהגות הצדדים להליך, ובכלל זה דרך ניהול ההליך.

 

הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת.

 

מורכבות התיק ואת הזמן שהושקע בהכנתו.

 

חשיבות העניין לבעלי הדין (בחינת "האינטרס הרטרוספקטיבי" של הצדדים להליך).

 

אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: ע״א 2617/00 לעיל).

 

.במקרה שלפניי, בבואי לקבוע את שיעור הוצאות ההליך, יש ליתן משקל לעובדות הבאות:

 

ראשית, כאמור לעיל, אני מוצאת טעם לפגם בהתנהלות האיש, אשר בחר לנהל הליך, במסגרתו הכחיש את חבותו לשלם לאישה את המגיע לה על פי פסק דינו הברור של כב׳ בית המשפט המחוזי מיום 29.4.12 (אשר אושר בבית המשפט העליון, כאמור). תחת הגעה להסכמות באשר לגובה הסכום שיועבר, בחר האיש להכחיש את חבותו באמצעות העלאת טענות שאינן ענייניות, ושנדחו בעבר כאמור, ובאופן ספציפי ביותר שאינו משתמע לשתי פנים בהחלטותיה של כב׳ השופטת שטמר מיום 18.5.12, מיום 22.5.12 ומיום 24.5.12, כמפורט לעיל. כתוצאה מכך, נאלצה האישה לפנות לעורכי דין לקבלת מידע: עו״ד XXX (ראו מכתב מיום 16.7.17 שצורף להודעת האישה מיום 24.8.17) עו״ד XXX (מכתב מיום 20.8.17 ראו הודעת האישה מיום 13.9.17 וגם: ת/4) עו״ד XXX (מכתב מיום 2.10.17 צורף להודעת האישה מיום 6.10.17) עו״ד XXX (מכתב שצורף להודעת האישה מיום 6.10.17)). כמו כן, נאלצה האישה לפעול לקבלת תצהירים מטעם עדים זרים וחיצוניים (מר פלוני (ת/2), עו״ד XXX (ת/5), עו״ד XXX (ת/1). ראו גם: הודעה על צירוף תצהירים מיום 31.10.17). בנוסף, נאלצה האישה לנהל ישיבות הוכחות ולהביא עדים רבים (תוך תשלום בגין הוצאותיהם: ראו החלטתי מיום 26.12.17 במסגרתה פסקתי הוצאות העדה עו״ד XXX בסך 500 ₪, והעד מר פלוני בסך 500 ₪), כל זאת כאשר כל העת הסכומים שקיבל האיש היה ידוע לאיש וכל ההליך וכל הטרחה הרבה היו נמנעים אילו האיש היה בוחר להציג את הסכומים כפי ששולמו בפועל, סכומים שהיו בידיעתו עוד ממועד קבלתם בשנים 2008-2010 (לפי הפירוט בגוף פסק הדין).

 

האיש בחר לייצג את עצמו בהליך, וזאת חרף המלצותיי החוזרות ונשנות לפנות לקבלת ייצוג משפטי (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 6.4.16 (בשורה 15, החלטה מיום 19.2.17 (פסקה 4), החלטה מיום 17.9.17, פסקה 2 להחלטה מיום 14.11.18, והחלטה מיום 13.8.19). מצב דברים זה, לפיו האיש ייצג את עצמו, הביא במקרה דנן לתוצאה של סרבול ההליך (ראו למשל בקשת האיש מיום 18.7.19 למינוי שמאי להערכת דמי שימוש לשנים 2017-2019 לאחר הגשת הסיכומים. למרות האמור, בהחלטתי מיום 15.6.20 התקבלה הבקשה (ללא חיוב בהוצאות)), הגשת בקשות סרק (ראו: בקשה למתן החלטה בהעדר תגובה מיום 9.8.17 שהגיש האיש כאשר טרם חלף המועד להגשת התגובה. ראו גם לעניין זה: החלטתי מיום 17.9.17. ראו גם: בקשה למתן החלטה בהעדר תגובה מיום 12.8.19 שהגיש האיש כאשר טרם חלף המועד להגשת התגובה. ראו לעניין זה החלטתי מיום 13.8.19. וכן: בקשה למתן החלטה להוספת הערה בהסכם מכר מיום 30.5.19 והחלטתי מאותו היום במסגרתה נאלצתי להבהיר לאיש את החלטתי מיום 24.5.19), הגשת כתבי טענות בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד- 1984 (ראו: תגובה לכתב הגנה אשר הוגשה על ידי האיש ביום 03/12/17 בניגוד להוראות תקנה 258 י׳ לתקנות סדר הדין האזרחי. ראו גם לעניין זה: בקשה להוצאת כתב טענות מיום 6.12.17 והחלטתי בבקשה שניתנה ביום 26.12.17) בזבוז זמן שיפוטי וזמנה של האישה ובא כוחה, ומטבע הדברים גרם גם להוצאות נוספות שלא לצורך לאישה.

 

האיש הגיש בקשות לעיון מחדש בהחלטות בית המשפט, ובקשות להבהרת החלטות ופסקי דין שלא לצורך, והביא בכך להטרחת האישה ובא כוחה, כמו גם לבית המשפט, על חשבונם של מתדיינים אחרים. ראו לדוגמא: ביום 4.11.18 הגיש האיש בקשה למתן הבהרה לפסק דין. ראו החלטתי מיום 14.11.18 במסגרתה קבעתי כי פסק הדין ברור ואינו מצריך הבהרה. ראו גם: בקשה לעיון מחדש מיום 2.5.19 אשר נדחתה בהחלטתי מיום 24.5.19. ראו גם: בקשה לעיון מחדש בפסק הדין מיום 8.10.18 שהוגשה על ידי האיש ביום 7.11.19. הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 15.6.20.

 

ביום 21.6.20 הגיש האיש בקשה לקביעת דיון בנושא חוו״ד האקטואר ובקשה לעיכוב מתן פסק הדין (חרף העובדה כי ביום 15.6.20 נדחתה בקשתו לעיון מחדש בפסק הדין מיום 8.10.18). בקשתו נדחתה בהחלטתי מיום 23.6.20, ובקשת רשות ערעור שהגיש האיש על החלטה זו נדחתה על ידי כבי בית המשפט המחוזי ביום 8.7.20 (במסגרת רמ״ש 11841-07-20). התנהלותו הדיונית של האיש מעידה על רצונו לעכב את סיום ההליכים הממושכים בין הצדדים שלא לצורך, תוך פגיעה בזכות לסופיות הדיון.

 

.בנסיבות אלו, אין חולק כי התנהלותו הדיונית של האיש, כמפורט לעיל, מחייבת פסיקת הוצאות ריאליות, תוך התחשבות בשיקולים אשר נסקרו בפסיקה ושמניתי לעיל, ובעובדות שפורטו לעיל. משכך, אני מחייבת את האיש לשלם לאישה הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

 

סוף דבר:

 

.על כן, הנני מורה כדלקמן:

 

התביעה הרכושית מתקבלת. אני מחייבת את האיש לשלם לאישה סך של 265,525 ₪.

 

התביעה לדמי שימוש מתקבלת חלקית. אני מחייבת את האישה לשלם לאיש דמי שימוש ראויים בהפחתת התשלומים ששילמה האישה בגין תחזוקת הדירה והשטח המשותף: סך של 50,004 ₪.

 

לשם מניעת אי הבנות, אני קובעת כי האיש ישלם לאישה על פי פסק דין זה סך כולל של 215,521 ₪ (המורכב מסך של 265,525 ₪ בגין התביעה הרכושית בקיזוז סך של 50,004 ₪ בגין התביעה לדמי שימוש) אשר ישולמו תוך 45 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

אני מחייבת את האיש לשלם לאישה הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

 

ניתן היום, ב׳ אב תש״פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

שושנה ברגר, שופטת בכירה

 

 

 


 

דרג את הכתבהדירוג כתבה פס"ד בתביעה רכושית למתן חשבונות ובתביעה לדמי שימוש ראויים (תמ"ש 21514-08-15, תלה"מ 38985-05-17): 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד