פס"ד בבקשה להתערבות בזהות מומחה וכך בחומרים שניתן להציג לו לפני כתיבת חוות דעת (רמ"ש 9235-06-20)

1.           עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב׳ השופט בן ציון ברגר) ב-ת״ע 26915-12-18 מיום 14.5.20, במסגרתה קבע בית המשפט קמא כי ימונה מומחה פסיכיאטרי אחר מהמומחים שבדקו את המנוחה בעבר ונתנו חוות דעת בעניינה; כן הורה בית המשפט קמא בהחלטתו כי אין להגיש למומחה שימונה את חוות הדעת/תעודות רפואיות של המומחים שבדקו את המנוחה בעבר (להלן: "ההחלטה קמא").

יצוין כי המינוי נדרש לצורך הערכת כשירותה הקוגניטיבית והנפשית של אימם של הצדדים, הגב׳ ... ז״ל (להלן: "המנוחה") לצוות ולערוך את מסמך הצוואה נושא הפלוגתא בתיק קמא מיום 27.8.2015.

רקע בזעיר אנפין

2.           המנוחה ילידת 1933, נפטרה ביום 12.7.18 בהיותה כבת 85, והותירה צוואה מיום 27.8.15.

3.           המבקשים והמשיבה הינם ילדיה של המנוחה.

4.           ביום 31.3.16 ובמסגרת תיק אפי 22465-08-15, מונתה הקרן לטיפול בחסויים (כשמה אז) כאפוטרופוס על רכוש המנוחה, והמשיבה (כאן) מונתה כאפוטרופוס על גופה של המנוחה.

5.           במסגרת הגשת הבקשה למינוי אפוטרופא על המנוחה, צרפה המשיבה לבקשתה תעודה רפואית בעריכת ד"ר איזבלה גרינברג, שבדקה את המנוחה ביום 1.2.14. בהמשך הוגש לבית המשפט קמא תסקיר עו"ס לסדרי דין אליו צורפה תעודה רפואית של ד"ר איזידור ברטהולץ, שבדק את המנוחה ביום 27.12.15.

6.           המבקשים (כאן) הגישו במסגרת התיק קמא התנגדות לקיום צוואת המנוחה וטענו לאי כשירות המנוחה לערוך את הצוואה וכן טענו להשפעה בלתי הוגנת.

7.           במסגרת ההליך קמא, עתרו המבקשים למינוי מומחה שיקבע את כשירות המנוחה לערוך את המסמך הנחזה לצוואה לטענתם, ובמסגרת בקשה זו טענו שיש למנות את ד״ר איזבלה גרינברג ולחילופין את ד״ר ברטהולץ אשר בדקו את המנוחה בעודה בחיים.

8.           המשיבה התנגדה למינוי הרופאים הנ״ל וטענה שיש למנות מומחה אחר, בטענה שכל אחד מהמומחים (ד״ר גרינברג ו/או ד״ר ברטהולץ) יבקש לבסס את המסמך הרפואי שנערך על ידו בעבר, ולא יהיה מסוגל לבצע "בקרה עצמית".

9.           ביום 14.5.20 ניתנה ההחלטה קמא, ועיקריה הם (הדגשים במקור, ח״ש):

"במקרה הנדון נבדקה המנוחה בשני מועדים שונים על ידי רופאים פסיכיאטרים לצורך הליך משפטי . בדיקה אחת נערכה ב-1.2.14 והשניה ב-27.12.15. המנוחה נפטרה ביום 12.7.18. ספק בעיני אם המומחים יזכרו את המנוחה והבדיקה שערכו מבלי להיזקק לרישומים שערכו ככל שערכו או לתעודה הרפואית שערכו ולהערכות שניתנו על ידם בשקר למצב המנוחה.

הגם שיושרם המקצועי אינו מוטל בספק על ידי אף אחד מהצדדים קשה להימנע מהחשש שההסתמכות על התעודה הרפואית שאותם רופאים נתנו לא תפגע ביכולתם האובייקטיבית להעריך את מצבה של המנוחה לערוך את צוואתה.

אכן, לנגד עיני עמדה ההלכה בעניין בן זכרי אליה הפנה ב״כ המשיבים ודומני שיש להבחין בין רופא שנתן טיפול לאדם שמאוחר יותר נדרש לתת חוות דעת בעניינו לבין רופא שכבר חיווה דעתו בעבר על מצבו של אותו אדם, רוצה לומר שאין טיפול רפואי שניתן דומה לחוות דעת או תעודה רפואית המבוססת לא רק בדיקה קלינית אלא על הסקת מסקנות בגדר המומחיות של אותו רופא.

...

למותר לציין שלחוות דעת של מומחה בית המשפט מעמד מיוחד וגם בעניין זה וכפי שכבר צויין לעיל , קיימת פסיקה ענפה המצמצמת את היכולת לפסול מומחה או אפילו שלא לקבל את חוות דעתו.

מן המקובץ לעיל, שעל אף היתרון בבדיקה קודמת של המנוחה על ידי איזה מהרופאים הנ״ל קיים חשש ממשי לפגיעה באובייקטיביות הערכה שתינתן לגבי כשירותה של המנוחה לערוך את צוואתה.

לכן, בנסיבות העניין יש להורות על מינוי מומחה אחר.

הגשת המסמכים למומחה שימונה.

בהקשר זה יש להתחשב בשני שיקולים עיקרים:

הראשון , למומחה שימונה יש להמציא מסמכים רפואיים ולא חוות דעת או תעודות רפואיות על מנת שלא לפגוע בשיקול דעתו המקצועי.

השני , את הכלל הראשון יש לפרש בהרחבה שעה שממנים פסיכיאטר כמומחה בית המשפט שכן, שיטת עבודתו של הפסיכיאטר אינה בנויה רק על מסמכים רפואיים אלא בחינת התנהגות הנבדק הנלמדת מתוך עדויות של קרובי משפחה או מסמכים נוספים למשל תסקירים, מכתבים וכיוצ׳ ובכך שונה המומחה הפסיכיאטרי ממומחה בתחום אחר...

ולענייננו, אני מורה שאין להגיש למומחה שימונה את חוות הדעת/תעודות רפואיות של ד״ר איזבלה גרינברג וד״ר ברטהולץ איזידור.

למען הזהירות אוסיף לא במישרין ולא בעקיפין.

// ...

בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

נימוקי בקשת רשות הערעור

10.         בבקשתם, המבקשים יצאו חוצץ נגד שני רכיבים בהחלטה קמא; להלן נפרט את הרכיבים וכן את טענות המשיבים לגביהם.

רכיב ראשון - הקביעה כי לא ימונה מומחה שכבר בדק את המנוחה בחייה ונתן חוות דעת פסיכו-גריאטרית בעניינה, אפילו היה מינויו דאז מטעם בית המשפט קמא (להלן: "הרכיב הראשון"):

א.          חזקת האובייקטיביות של מומחה שימונה בשנית באותו עניין לא תיפגע או תישלל, מאחר שמלכתחילה הוא שימש מומחה אובייקטיבי באותו עניין ובהיותו מינוי מטעם בית המשפט.

ב.           מטרת ההליך קמא היא לחשוף את האמת המשפטית והעובדתית כאחד ולא להצניעה. מצופה כי בית המשפט קמא ישתמש בכלים המיטביים והנכונים ביותר העומדים לרשותו - ובמקרה דנן מומחה אובייקטיבי המכיר את המנוחה שבדקה בזמן אמת ובחייה.

ג.            המומחים המדוברים מונו מטעם בית המשפט קמא בהליכים קודמים, בדקו את המנוחה בחייה והתרשמו ממצבה באופן בלתי אמצעי, ובית המשפט קמא אף התרשם מחוות דעתם ועל בסיסם התקבלו החלטות והכרעות בהליכים הקודמים. על כן, אך טבעי שאחד מהם ימונה בתיק קמא וימסור את חוות דעתו הניטראלית.

ד.           נימוקי בית המשפט בהחלטה קמא שגויים שכן השופט קמא דן דיון לא רלוונטי בתקנה 126 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 )להלן: "התקנות"), האוסרת אמנם על מינוי מומחה ששימש בעבר אחד מבעלי הדין באותו עניין - אולם לשון התקנה מדברת על מומחה פרטי, ולא מומחה מטעם בית המשפט כבעניין דנן.

רכיב שני - ההוראה לא לחשוף את המומחית שמונתה, לחוות הדעת הפסיכו-גריאטריות שניתנו בהליכים קודמים על ידי מומחים מטעם בית המשפט קמא (להלן: ״הרכיב השני״):

ה.          חוות הדעת הן מסמכים רפואיים קבילים של מומחים שפעלו מטעם בית המשפט קמא, ומונו דאז לבדיקת כשרותה המשפטית והקוגניטיבית של המנוחה. מדובר בעדויות רפואיות ניטרליות ומפורטות.

ו.            בנסיבות התיק קמא, לא בוצעו למנוחה כל בדיקות פסיכיאטריות למעט אלו המופיעות בחוות הדעת שהצגתן נאסרה. אין כל מסמך רפואי אחר המתעד בדיקה קוגניטיבית אחרת של המנוחה, לרבות בדיקת MMSE, בסמוך לתאריך מסמך הצוואה.

ז.           קיים בפסיקה חריג מפורש בכל הנוגע להמצאת מסמכים של מומחים מתחום הפסיכיאטריה, ונקבע שכאשר התכלית היא ירידה לחקר מצב האדם, אין להקשיח עמדות וליצור סד חריף בהמצאת חומר רפואי באותו תחום (צורפה פסיקה מתאימה).

ח.          בית המשפט קמא לא נימק כלל את הרכיב בהחלטתו העוסק באיסור הצגת חוות הדעת.

ט.          לחילופין, ניתן לאפשר למומחית שמונתה להיחשף לחלקים מחוות הדעת - הבדיקות שנעשו למנוחה בחייה ותוצאותיהן, ההיסטוריה הרפואית וכוי אולם בהשמטת החלק של האבחנות שניתנו במסגרת חוות הדעת. כך מצד אחד המומחית תתוודע למצבה של המנוחה בתאריכי בדיקתה ומצד שני תימנע הפגיעה באובייקטיביות המומחית והטיית דעתה לכאורה (שזוהי תכלית ההחלטה קמא לדברי השופט קמא).

תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור

11.        ביקשתי וקיבלתי את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור. להלן תמצית טענותיה:

בכל הקשור לרכיב הראשון:

א.          המומחים שבדקו את המנוחה ונתנו חוות דעת מטעמם אינם ניטרליים. הם לא מונו מטעם בית המשפט קמא אלא מטעם מי מהצדדים שהזמין את חוות הדעת לצורך ניהול הליכים קודמים. ברי כי הסיכוי שאותו מומחה ישנה מעמדתו כפי שהוצגה בחוות הדעת הוא מטבע הדברים נמוך ביותר.

ב.           לכן ישנה הצדקה לקביעת בית המשפט קמא, כי מינוי מומחה ניטרלי עדיף על פני מינויים של המומחים שכבר בדקו בעבר את המנוחה. זאת אף לנוכח הקביעה בהחלטה קמא, כי קיים חשש ממשי לפגיעה באובייקטיביות ההערכה שתינתן בעניין כשרות המנוחה.

בכל הקשור לרכיב השני:

ג.            המבקשים מנסים להטעות את בית המשפט וטוענים כי עסקינן בחוות דעת שהתבקשו על ידי בית משפט קמא אולם אין זה המצב. התעודות הרפואיות הוגשו בהליכים קמא על ידי מי מהצדדים לתמיכה בטענותיהם.

ד.           תעודות אלו ניתנו על ידי רופאים אשר התרשמו התרשמות כללית מהמנוחה, ולא טיפלו בה. מדובר במסמכים שטחיים שנשענים בעצמם על ממצאים קודמים "משורשרים" ומטעם זה לבדו, רחוקים מלהיחשב כחוות דעת משפטית עליהן יוכל בית המשפט לסמוך ידיו.

ה.           אין לראות בתעודות הרפואיות חוות דעת ערוכות כדין, ודאי שלא חוות דעת מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט. כמו כן, עורכי התעודות הרפואיות מעולם לא נחקרו על מסקנותיהם ואף לא ניתנה למשיבה הזדמנות לחוקרם - אף מטעם זה אין לראות בתעודות אלו ראיה מכרעת במידה זו או אחרת.

ו.            תעודות הרופא המדוברות מספקות מידע לאקוני ביותר )ואף מתעלמות מעובדת היות המנוחה חירשת בעת בדיקתה, והשפעת החירשות על תוצאות הבדיקה), המתייחס בעיקר לכושרה של המנוחה להביע עמדתה בעניין מינוי אפוטרופוס בעניינה. נטען כי מידע מצומצם זה כלל לא רלוונטי לסוגיה המשפטית העומדת בהליך קמא, וככל שיוצגו התעודות הרפואיות בפני המומחית שמונתה בתיק קמא, עשוי להיגרם נזק שבוודאי עולה עשרות מונים על התועלת שתופק מהן.

12.        מטענות הצדדים לעיל עולה סתירה לכאורה - המבקשים טוענים כי חוות הדעת הרפואיות ניתנו בהוראת בית המשפט קמא ומטעמו, בעוד שהמשיבה טוענת כי חוות הדעת הללו הן תעודות רופא פרטיות שניתנו לבקשת מי מהצדדים בהליכים קמא, וכלל לא מדובר במינוי מומחים מטעם בית המשפט.

13.        לנוכח סתירה לכאורית זו, והיותה, הלכה למעשה, נדבך בהכרעה בהליך שבפנינו, ביקשתי מהמבקשים, בהחלטה מיום 29.6.20, הבהרה קצרה כדלקמן:

א.          יבהירו תוך צירוף אסמכתאות את טענתם כי מדובר במינויי מומחים מטעם בית המשפט.

ב.           יציינו מי הגורם/האדם שהזמין את חוות הדעת של שני הרופאים.

ג.            יציינו מי הגורם/האדם שנשא בעלויות חוות הדעת של שני הרופאים.

14.        בהתייחסותם שהוגשה ביום 30.6.20, ציינו המבקשים כי המומחים (ד״ר גרינברג וד״ר ברטהולץ) בדקו את המנוחה בהוראת בית המשפט במסגרת תמ״ש 57593-01-13 ו-א״פ 22465-08-15, וכי הם מסרו את התעודות הרפואיות כמומחים ניטרליים מטעם בית המשפט, לרבות במסגרת תסקירי עו״ס שנדרשו באותם ההליכים המשפטיים בעניינה של המנוחה.

15.        המבקשים ציטטו מתוך החלטות בית המשפט קמא בתיק תמ״ש 57593-01-13, מהן עולה כי המנוחה הופנתה על ידי בית המשפט קמא למחלקה לשירותים חברתיים בעיר מגוריה, על מנת לבחון את הצורך במינוי אפוטרופוס )זאת לאחר שעלה הצורך בכך, במסגרת ישיבת יח״ס).

לפי תסקיר העו״ס )מיום 31.12.13, צורף כנספח להתייחסות המבקשים) העו״ס במחלקה לשירותים חברתיים שוחחה עם בת המנוחה )המשיבה פה) ועם בא כוחה של המנוחה "והוסכם לבצע אבחון קוגניטיבי. סוכם להפנותה לד״ר גרינברג איזבלה שהיא מומחית בגריאטריה", כלשון התסקיר.

לטענת המבקשים, האופן בו מונתה ד״ר גרינברג בתמ״ש 57593-01-13, לרבות דרישת בית המשפט קמא לקבל הימנה חוות דעת משלימה, כינויה "המומחית" בהחלטות שונות בהליך תמ"ש 57593-01-13 וכן הוראת בית המשפט למזכירות להמציא לד"ר גרינברג החלטות בעניינה - כל אלו מצביעים על כך שמנוייה של ד״ר גרינברג היה מטעם בית המשפט קמא.

16.        בעניין הליך א"פ 22465-08-15, במסגרתו נתן ד״ר ברטהולץ את חוות דעתו, נטען כי בית המשפט קמא הפנה תחילה את המנוחה למחלקה לשירותים חברתיים בעיר מגוריה לצורך הערכתה הקוגניטיבית והמשפטית, ובעקבות כך הועברה המנוחה לבדיקת ד"ר ברטהולץ, שלאחריה ניתן תסקיר מאת העו"ס במחלקה לשירותים חברתיים, אליו צורפה חוות הדעת. כן נטען שעל בסיס תסקיר זה, לרבות חוות דעתו של ד"ר ברטהולץ, הוחלט על מינויה של המשיבה )כאן) לאפוטרופא של המנוחה.

17.         עוד נטען בהתייחסות המבקשים, שכלל לא צויין בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן כי מדובר בחוות דעת פרטיות שאינן מטעם בית המשפט, וכי "שתיקה במישור זה מדברת בעד עצמה".

דיון והכרעה

18.         לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת המשיבה, בתגובת המבקשים להחלטת ההבהרה ובתיק קמא, החלטתי ליתן רשות ערעור מכוח סמכותי על פי סעיף 410 לתקסד״א, לדון בבקשה כבערעור ולדחות הערעור על כל רכיביו.

להלן אנמק את החלטתי.

הרכיב הראשון

19.         בכל הקשור לזהות המומחה שמונה על ידי בית משפט קמא, סבורני כי מדובר בהחלטת ביניים הנוגעת לסדרי דין, עניין המסור לשיקול דעת הערכאה המבררת. בהיעדר ליקוי או טעות בולטים, אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות כגון דא, ולא מצאתי לסטות מדרך זו בענייננו.

ראו: רע"א 7863/17 פלונית נ׳ הפול חברה לביטוח בע״מ )ניתן ביום 17.12.17, פסקה 13 להחלטה כב׳ השופטת יעל וילנר).

20.         נוסף על האמור לעיל, יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי ברמ״ש 26822-04-17 פלונית נ׳ אלמונית )ניתן ביום 25.5.2017) - )שם התקבלה בקשת המבקשת להורות על החלפת המומחית שמונתה בתיק קמא, אך הרציונל המובא בציטוט מתאים אף פה):

"לא בכדי נאמר לא אחת בפסיקה כי על בתי המשפט להיות מודעים לחששות ולרגישות הרבה שמעורר אצל בעלי הדין מינוי מומחה מטעם בית המשפט, במיוחד בסוגיות רגישות. במקרה כזה יש לשאוף מלכתחילה כי זהות המומחה שממנה בית המשפט תהא מקובלת ככל שניתן על הצדדים, בכדי למנוע מחלוקות בעתיד ולתרום לתחושה הטובה של בעלי הדין.

לפחות יש לשאוף, לא למנות מומחה בסוגיה כה רגישה כשידוע מראש שיש הסתייגות של מי מבעלי הדין, שאינה חסרת בסיס, מזהותו של המומחה המוצע.

ראו לעניין זה:

רע״א 2104/12 פלונית נ׳ ויינברג ואח׳ ]פורסם בנבו] (פסק דין מיום

1/5/12).

רע״א 8768/15 פלוני ^AIG חברה לביטוח בע״מ ]פורסם בנבו] (פסק

דין מיום 1/5/16)״ )פסקה 32 לפסק הדין הנ״ל).

21.         הנה כי כן, אף בהתחשב בדברים האמורים לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת השופט קמא, במסגרתה הורה על מינוי מומחית "חיצונית" לצדדים, למנוחה ולנסיבות התיק קמא. נימוקי השופט קמא בעניין הינם סדורים וברורים, ומקובלים עלי.

הרכיב השני

22.         ראשית ייאמר, כי החלטה באשר לטיב המסמכים שהגשתם תותר למומחה שמונה מטעם בית משפט, היא החלטה שבסדרי דין ובדרך ניהול ההליך, בה בחר בית המשפט קמא לנקוט. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן ניהול ההליך - אלא אם ההחלטה נוגדת את הדין, יוצרת עיוות דין או מקפחת את זכותו של אחד הצדדים.

ראו לענין זה:

רע״א 3031/20 שופרסל בע״מ נ׳ אמן סנפיר בע״מ, פסקה 9 (28.6.2020);

רמ״ש (ת״א) 16959-06-14 י.מ. ואח׳ נ׳ ח.א. (עמי 6 להחלטה מיום 6.11.14).

23.         לא מצאתי כי ההחלטה קמא, לרבות הרכיב השני במסגרתו נאסרה הגשתן של חוות הגעת הרפואיות למומחית שמונתה, נגדה את הדין כאמור, יצרה עיוות דין או פגעה בזכותו של מי מהצדדים לתובענה קמא. ובמה דברים אמורים?

24.         בבסיס ההכרעה במחלוקת בין המבקשים למשיבה, האם להתיר הגשת חוות הדעת הרפואיות למומחית שמונתה בהחלטה קמא עומדת שאלה אחרת והיא, האם המומחים הרפואיים (ד״ר גרינברג וד״ר ברטהולץ) מונו לחוות דעתם בעניין המנוחה מטעם בית המשפט אם לאו. מענה לשאלה זו יתרום להכרעה במחלוקת שבפניי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתיק קמא ובהתייחסות המבקשים מיום 30.6.20, לא שוכנעתי כי אכן מדובר במינוי מומחים מטעם בית המשפט קמא, כטענת המבקשים, ואסביר.

25.         עיון במסמכים שצורפו להתייחסות המבקשים מלמד שניים. האחד, אין בנמצא ולו החלטה אופרטיבית אחת המלמדת על מינויו של מומחה זה או אחר מטעם בית המשפט, במי מהתיקים קמא.

השנייה, כי בשני התיקים קמא (תמ״ש 57593-01-13 ו-א״פ 22465-08-15) בית משפט קמא הפנה את המנוחה למחלקה לשירותים חברתיים על מנת שזו תבחן את הצורך במינוי אפוטרופוס למנוחה. העו״ס במחלקה לשירותים חברתיים הפנתה בתורה את המנוחה לבדיקה אצל שני המומחים - ב-תמ״ש 57593-01-13 הפנתה לד״ר איזבלה גרינברג, וב- א״פ 22465-08-15 הפנתה לד״ר איזידור ברטהולץ.

26.         עיון מדוקדק בתסקירים ובהחלטות מלמד כי ב-תמ״ש 57593-01-13 במסגרת תסקיר העו״ס מיום 31.12.13 נכתב כך: "שוחחתי עם בתה של הקשישה )המנוחה, ח״ש) הגב׳ [אלמונית] )המשיבה כאן, ח״ש) ועם עוה״ד של התובעת )המנוחה, ח״ש) מר עמית לוי, והוסכם לבצע אבחון קוגניטיבי נוסף. סוכם להפנותה לד״ר גרינברג איזבלה שהיא מומחית בגריאטריה".

ודוק. מפסקה זו לא ניתן ללמוד כלל וכלל כי מינויה של ד״ר גרינברג היה מטעם בית המשפט קמא. נהפוך הוא - עצם העובדה כי העו״ס שוחחה עם בתה של המנוחה והניסוח "סוכם להפנותה" מרמזים, לטעמי, כי הפנייה לד״ר גרינברג נעשתה דרך המשפחה, באופן פרטי.

27.         עיון במסמכים מ- א"פ 22465-08-15 מגלה תמונה דומה. בתסקיר העו"ס מיום 10.12.15 נכתב כי "הבת )המשיבה כאן, ח״ש)... התבקשה על ידי להציג חוות דעת שלישית של רופא מומחה בפסיכוגריאטריה..." חוות דעת זו הוגשה בסופו של דבר על ידי ד"ר ברטהולץ ומכאן אני למד, כי הגורם שהיה מעורב בפנייה לד"ר ברטהולץ היה המשיבה, שנענתה לבקשת העו״ס.

28.         עוד יצויין כי בניגוד למבוקש בהחלטתי מיום 29.6.20, המבקשים כלל לא התייחסו לשני מרכיבים שהתבקשו להבהיר - אין בהתייחסותם כל אזכור לעניין הגורם שהזמין בפועל את חוות הדעת וכן אין אזכור לגורם שמימן את חוות הדעת. אף אי התייחסות זו מחזקת את האפשרות, כי חוות הדעת הוזמנו באופן פרטי על ידי מי מבני המשפחה.

29.         נוכח האמור לעיל, שוכנעתי כי חוות הדעת מאת ד״ר גרינברג וד״ר ברטהולץ אינן מטעם בית המשפט. בהיותן לכאורה חוות דעת פרטיות, הרי שהצורך בשמירה על אובייקטיביות מרבית של המומחית שמונתה והיעדר פגיעה במראית פני הצדק, מובילים למסקנה כי צדק השופט קמא בהחלטתו, במסגרתה אסר על הצגת חוות הדעת הללו למומחית שמינה בתיק קמא.

ראו: בע״מ 8412/14 פלונים נ׳ פלונית )סעיף י' להחלטה מיום 18.1.2015) )להלן: "בע״מ פלונים").

30.        החלטת השופט קמא אף עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לעניין האפשרות להגיש

חוות דעת מומחים פרטיות מטעם הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה.

בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, ההסדר שקובעים חוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ״ה-1995 ותקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״-1984 דומה במידה מסוימת להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל״ה-1975, שם קובע סעיף 6א)ב) כי בעלי דין לא יוכלו להביא עדות מומחה נוספת "אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו".

העניין נדון בשורת פסקי דין והחלטות בערכאות השונות, וההלכה שזורה לאורכם כחוט השני:

תמ״ש )ת״א) 49931/08 פלוני נ׳ פלונית )החלטתו של כב׳ השופט נפתלי שילה מיום 2.5.10);

תמ״ש )ת״א) 49678-09-12 עיזבון המנוחה מ.ב.מ ז״ל נ׳ ח.ר.א )החלטת כב׳ השופטת ורד שביט פינקלשטיין מיום 2.5.14);

רמ״ש )ת״א) 16959-06-14 י.מ ואח׳ נ׳ ח.א )זוהי למעשה בקשת רשות ערעור על החלטת כב׳ השופטת שביט פינקלשטיין לעיל, שנדונה בפני כב׳ השופט שאול שוחט והחלטתו, המאשרת את דברי השופטת פינקלשטיין, ניתנה ביום 6.11.14);

בע״מ פלונים )אף זו בקשת רשות ערעור, המאשרת את החלטת כב׳ השופט שאול שוחט לעיל).

ההלכה סוכמה בצורה ברורה ב-בע״מ פלונים, כדלקמן:

"לגופם של דברים אוסיף, כי לעניין האפשרות להגיש חוות דעת מומחים פרטיות מטעם הצדדים, סדרי הדין של בית המשפט לענייני משפחה קובעים ברירת מחדל שונה מזו החלה על תביעות דומות בבתי משפט אזרחיים. בתביעה אזרחית רגילה, המנוהלת בבתי משפט אזרחיים, בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו ״תעודת רופא או חוות דעת של מומחה״ (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״ד־1984). לעומת זאת, בבתי משפט לענייני משפחה נקבע בתקנה 254 י״ב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי "בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק" (קרי, חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ״ה־1995); סעיף 8(ג) לחוק קובע, כי "אם מונה מומחה

או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט". עינינו הרואות, כי בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, נקודת המוצא בשתי הערכאות שונה; בבית המשפט לענייני משפחה "דרך המלך לקבלת חוות דעת של מומחים ]..] היא לפנות לבית המשפט ולבקש למנות מומחה מטעם בית המשפט" (ש׳ שוחט וד׳ שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, עמי 290 (תש״ע־2009)). ההסדר שקובעים חוק בתי המשפט לענייני משפחה ותקנות סדר הדין האזרחי בפרק כ1 דומה במידה מסוימת להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל״ה־1975, שם קובע סעיף 6א(ב) כי בעלי דין לא יוכלו להביא עדות מומחה נוספת "אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו״; וראו רע״א 9724/07 דן נ׳ חביב ]פורסם בנבו] (2008, המשנה לנשיאה ריבלין)" )סעיף ח׳ להחלטה).

31.         על האף הטמור לעיל יש לציין ולהדגיש, כי האיסור על הצגת חוות הדעת הללו למומחית

שמונתה איננו חוסם את הדרך בפני המבקשים, לאחר קבלת חוות דעת המומחית הממונה, לעמת את המומחית עם חוות הדעת של ד״ר גרינברג ו/או ד״ר ברטהולץ וממצאיהם, במסגרת חקירתה הנגדית בתיק קמא, ככל שיהא בכך צורך.

כן אין כל מניעה מהמבקשים, ככל שיבקשו לעשות כן, להעיד את ד״ר גרינברג ו/או ד״ר ברטהולץ שבדקו את המנוחה בחייה והתרשמו ממצבה באופן ישיר ובלתי אמצעי. אף בהיבט זה, ניתן לומר כי נשמרות זכויותיהם של המבקשים והן לא נפגעות כתוצאה מההחלטה קמא (ראו: בע״מ פלונים, סעיף יא).

סוף דבר

32.         לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית הערעור.

33.         המבקשים יישאו בהוצאות המשפט של המשיבה ובשכר טרחת באת כוחה בסכום כולל של 3000 ₪, שישולם מתוך העירבון שהופקד בתיק. היתרה תוחזר למבקשים, באמצעות בא כוחם.