צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
דיני משפחה דיני משפחה וגירושין דיני משפחה
תוכן מרכזי בעמוד דיני משפחה וגירושין תוכן מרכזי בעמוד

צוואה הלכתית: פס"ד העוסק בשאלה מה דינה של צוואה שנכתבה בתלמוד הבבלי (ת"ע 32755-06-15)

 

עלי להכריע האם הצוואה שחלקה בכתב יד וחלקה בעדים, שנרשמה בתוך מסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי, היא צוואתו האמיתית של המנוח.

רקע עובדתי

1 . הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוח ד.ה. ז״ל מיום 11.12.82.

2.   הצוואה נכתבה מאחורי עמוד השער של התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא, לפני הפרק הראשון, בחלקה ביידיש ונחתמה בפני עדים, ובחלקה צוואה בכתב יד שנרשמה בסיום העמוד האחרון של הפרק העשירי בתלמוד.

3.   שתי הצוואות הוגשו לקיום ובשתיהן הזוכה היחיד הוא המבקש בכל רכושו של המנוח לרבות בדירת המגורים הידועה כגוש *** חלקה *** תת חלקה ** המצויה בכתובת ******* (להלן: "הדירה").

4.   המנוח נפטר ביום 18.3.85 כשהוא אלמן.

5.   המנוח עלה לישראל מרומניה ביום 3.8.48 כשהוא ערירי, אשתו נפטרה קודם לכן. והתגורר ב*****.

6.   המבקש אינו קרוב משפחה של המנוח.

7.   הליך קודם לקיום הצוואה הוגש ביום 15.6.05, הועבר לבית משפט, וביום 17.6.07 נמחק מהנימוקים להלן: "המבקש לא התייצב לדיון. ההזמנה אליו לפי הכתובת שמסר בכתבי הטענות חזרה בציון "לא נדרש". המבקש גם לא הגיב לפניית ב"כ היועמ"ש למתן הבהרות ומסירת פרטים נוספים. לפיכך אני מורה על מחיקת הבקשה לקיום צוואה ללא צו להוצאות".

8.   גם בהליך הנוכחי, האפוטרופוס הכללי בהיותו מנהל את הנכס מתנגד לקיומן של שתי הצוואות.


 

לפיכך הועברה הבקשה לקיום צוואה לבית משפט.

9.   במרוצת ההליך הוריתי על מינוי המומחית לזיהוי כתבי יד גב׳ סימה אנקונה לצורך בדיקת אותנטיות חתימת המנוח על גבי הצוואה.

10. נחתמו על ידי לבקשת המבקש פסיקתאות המופנות לגורמים שונים : לשבעה בנקים אשר היו פעילים במ״י עובר לפטירת המנוח, למסור מסמכי פתיחת החשבון ו/או כל מסמך אחר אשר נושא את חתימתו ו/או את כתב ידו של המנוח. כלל הבנקים השיבו כי המנוח לא ניהל אצלם חשבון בנק.

כמו כן נחתמו על ידי צווים לקבלת מסמכים הנושאים את חתימתו או כתב ידו של המנוח המופנים לעמידר ולרשות האוכלוסין וההגירה. גם פניות אלה לא נשאו פרי.

11 . בעקבות פנייה של האפוטרופוס הכללי התקבלו מסמכים מקוריים מרשות האוכלוסין.

12. ביום 8.7.18 הוגשה חוות דעת לפיה : "לאור הממצאים שפורטו לעיל, סביר מאוד שרישום הצוואה לא נכתב על ידי כותב הדוגמאות בשם ד.ה., וזאת במיוחד בשל השוני במשיכת הקו ושטף הכתיבה שהינן תכונות בעלות משקל בהשוואת חתימות".

13.  המומחית זומנה לחקירה על ידי המבקש.

14 . המבקש הגיש תצהיר עדות ראשית שלו ושל רעייתו. עקב פטירתה של רעייתו לפני מועד דיון ההוכחות הוצא תצהירה מהתיק.

טענות המבקש

15. לטענתו בינו לבין המנוח התקיימה מערכת יחסים קרובה, כאשר הוא סעד את המנוח לעיתים תכופות וזאת במשך שנים ללא תמורה, והוא היה כבן למנוח אשר עד אותה עת היה חולה וערירי ללא כל אדם לצידו לתמוך בו ולסעוד אותו.

16. כאות תודה על פועלו כלפי המנוח במשך שנות חייו האחרונות, הותיר אחריו המנוח צוואה בכתב ובעדים, לפיה הוא מותיר לו את כל רכושו ובכלל זאת את הדירה. המבקש מספר את נסיבות היכרותו את המנוח ועל הידוק הקשר ביניהם במרוצת השנים.

17. לגרסתו כשנה לפני פטירת המנוח, ביום הולדתו, קיבל מידי המנוח ספר עטוף, אותו לא פתח במשך שנים רבות. באחד הימים כאשר סידר את ביתו, הוציא את הספר מעטיפתו, ואז ראה את צוואתו של המנוח, כאשר בה מוריש לו המנוח את כל רכושו.

18. המבקש הסביר כי לא עשה דבר עם צוואת המנוח, שכן כלל לא ידע כי עליו להגיש בקשה לקיום צוואת המנוח כפי שהתבהר לו מאוחר יותר לאחר שהחל ההליך המשפטי סביב הבעלות על ביתו של המנוח.

19. המבקש מציין כי מפאת השנים הרבות שחלפו נפגמה יכולתו להציג ראיות מהותיות להוכחת צוואת המנוח, שכן העדים לצוואה נפטרו שנים רבות לפני תחילת הדיון וכלל האנשים אשר ליוו את הצדדים כבר אינם בין החיים.

20. באשר לחוו״ד המומחית, אין במסקנותיה, לשיטתו, כדי לשנות את מערכת היחסים המיוחדת ביניהם במשך שנות חייו האחרונות, אשר ראה בו כבנו וביקש לגמול בדרך היחידה בה יכול היה לגמול לו וזאת ע״י ציווי רכושו למבקש לאחר מותו.

21. עוד מפנה לליקויים שנפלו בחוו״ד המומחית, לא התייחסה אל צוואת המנוח בפני עדים, לא ידוע האם דוגמאות כתב יד שהוצגו לה הן של המנוח, קים קושי להשוות בין חתימתו של המנוח באותיות דפוס על גבי הצוואה לבין המסמכים שעליהם חתם באותיות כתב וניתן משקל לאופן החתימה לעניין השם מבלי להתייחס להבדל ביו אופיים של המסמכים.

22. טוען כי הציג ראיות שהאפוטרופוס הכללי ביקש לעשות כל אשר לאל ידו על מנת להתנגד לבקשתו.

23. עותר לקיום צוואת המנוח בפני עדים ולדחיית התנגדות האפוטרופוס הכללי לקיום צוואה זו.

טענות האפוטרופוס הכללי

24. לטענתו יש לדחות את הבקשה לצו קיום צוואה הואיל והכתב יד על גבי הצוואה אינו של המנוח כפי קביעת המומחית.

25. כלל הנסיבות - המנוח התנהל בחייו רק בשפה העברית ולא ביידיש, האופן בו נמצאה הצוואה, הגשת בקשה לקיומה בשיהוי ניכר בחלוף 21 שנה מפטירת המנוח הגם שהמבקש הודה כי ידע על קיומה כשנתיים עד שלוש לאחר פטירתו, המבקש לא התגורר בדירת המנוח כטענתו שכן לפי מידע מרישום לשכת האוכלוסין עבר לצפת רק ב- 1984, הבקשה לקיום הצוואה הוגשה לאחר שהעדים אינם בחיים ולא נעשה כל ניסיון לברר האם יש להם קרובי משפחה אשר אולי ידעו על נסיבות עריכת הצוואה, ובכללי אי תמיכת גרסתו וטיב הקשר בינו לבין המנוח בעדים.

הכרעה

26.  המנוח הותיר צוואה מיום 11.12.82 חלקה בכתב יד שזו לשונה:

״ב״ה מוצאי שבת 11/12/82

ליקירי ואהובי א.מ. בני אלפי טובות עשיתה למעני מיום שהיכרנו ובעיקר הארתה את חיי באהבה ושמחה אלפי תודות על הטיפול המסור שלך בי באהבה ועל הניקיון והסדר ועל האוכל הטוב הטעים והבריא ועל אוזן קשבת. אין תודה מתאימה לכל מה שליבי חש כלפיך לכן מאחר ואתה היחידי שניכנסת לליבי רואה בך אני בכל דבר כבן וזאת מאהבתי והערכתי הנכונה כלפיך. אז לך אני מוריש הכל אחרי מותי וקבל זאת באהבה ממני את הבית וכל מה שבוא ותסיר דאגה מליבך כי אין אדם אחר שהוא שאר בשר שידרוש אחרי זאת מתנתי ותודתי וירושתי וצוואתי מאהבתי לך ובשבילך א.מ. בני ויורשי היחיד ממני

ד.י.ה



 

27. וחלקה בפני עדים, כאשר מספר שורות באמצע (מודגש) נכתבו ביידיש, ותורגמו על ידי נוטריון, וזו לשונה:

״עדים השמים בני ובינך בצוואה זו אני ד.י.ה ******** (ת.ז.) ******* (כתובת).

לא' היקר,

מחשבות רבות בלב איש, ואכן היו לי הרבה מחשבות על אחריתי, נותרתי ערירי ואין דורש באחריתי, וגם שאר בשר לא נותר שידרוש אחרי לכן בעודי צלול בדעתי ובריא בנפשי החלטתי שאתה האיש המתאים, וזהו רצוני כי אתה בשבילי כבן לכל דבר, לך אני נותן הכל במתנה הבית וכל אשר בו יעשה בבית זה כרצונך לאחר מותי, לגדל ילדים באושר ושמחה, שהבת תהיה בבריאות ובאושר, א׳ אני אוהב אותך תודה על הסבלנות כלפי ועל איך שאתה מטפל בי- לכן כך החלטתי, ורק בקשה אחת קטנה ממך, לאחר מותי תדאג לכוון עלי קדיש, ולעשות לי אזכרה בזמנה מנוחה ואשכבה, זאת כל בקשתי וצוואתי ממך ולך ממני.

ד.י. בן ח.ה.ה.

ת. זהות ********* יליד ***

רח׳ ***********

צוואה זו נכתבה במו ידי בנוכחות שני נאמנים, בתאריך 11/12/82

י.ט.                                                       ח.ט.


28. המומחית קבעה בחוות דעתה כי קיבלה לעיונה : מסכת גמרא בבא בתרא בתלמוד הבבלי בעמוד האחרון שלה כתובה צוואה באותיות דפוס מיום 11.12.82 ומב״כ האפוטרופוס הכללי מסמכים מקוריים מתוך תיק רשום האוכלוסין השייכים למנוח וצילום הסכם משנת 1968 עם חתימת המנוח.

29.  בפרק ממצאים ציינה כי :

"מצאתי מספר אי התאמות בין רישומי הצוואה וכתיבת השם "ד.י.ה" שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב יד וחתימות בשם ד.ה..

אי ההתאמה נמצאה בין היתר בתכונות הכתיבה הבאות...:

המסמך שבמחלוקת כתוב באותיות דפוס בכתיבה מיומנת, כל הרישומים המופיעים בו נכתבו על ידי כותב אחד. לעומת זאת, דוגמאות כתב היד והחתימות כתובות באותיות כתב, ע״י כותב בעל מיומנות כתיבה נמוכה הניכרת באיטיות בזוויתיות ובעיצוב אותיות.

מבנה הספרות 0,1,2,3.

בצוואה מופיע רישום השם המלא "ד.י.ה" ללא חתימה. מנגד בדוגמאות קיימות חתימות עם רישום השם "ד.ה." בלבד וקו מסיים החוזר ימינה".

30. מסקנתה הייתה כי : "לאור הממצאים שפורטו לעיל, סביר מאוד שרישום הצוואה לא נכתב על ידי כותב הדוגמאות בשם ד.ה., וזאת במיוחד בשל השוני במשיכת הקו ושטף הכתיבה שהינן תכונות בעלות משקל בהשוואת חתימות".

31. פרשנות מסקנתה - "המומחה מצא ניגודים בסיסיים בין הכתב שבמחלוקת לבין הכתב בדוגמאות שהיו ברשותו, ולדעתו נדחית האפשרות שכותב הדוגמאות הוא אשר כתב את הכתב שבמחלוקת. עם זאת, המומחה אינו יכול, במקרה זה, לקבוע באופן מוחלט את שלילת הזיהוי, מאחר והוא מתבסס רק על הדוגמאות שקיבל ואינו רואה את כל אפשרויות הכתיבה של הכותב".

32. בחקירתה הנגדית של המומחית התברר כי בדקה אך ורק את צוואת המנוח בכתב ולא את צוואת המנוח בפני עדים. אמנם בעדותה טענה המומחית לאחר בחינה חטופה של צוואת המנוח בפני עדים כי זהו אותו הכתב, אולם טענה זו הועלתה מבלי לבחון באופן מעמיק צוואה זו.

"ש. בספר היו למעשה שתי צוואות, הייתה צואה בפני עדים שהייתה בעמוד הראשון מאותו היום, תאשרי לי שלא ניתחת אותה?

ת. לא בדקתי, הסתכלתי אבל כתבו לי על הספר שאני צריכה לבדוק את הדף האחרון שזו בעצם הצוואה, אני לא יודעת מי כתב את הפתק הזה.

... המומחית הגב' סימה אנקונה: מה שנכתב בדף הראשון והאחרון זה נכתב על ידי אותו כותב. לי נאמר לבדוק את הדף האחרון, הצוואה בסוף העמוד מפני שכתוב "ליקירי ואהובי א.מ.", זה מה שאמרו לי לבדוק, אבל מדובר באותו כותב" (עמי 2 ש׳ 13-17 וש׳ 25-26 לפרוטוקול).

33. מעדותה של המומחית עולה כי מסקנותיה רלוונטיות אך ורק לעניין צוואת המנוח בכתב, ואין בהן כדי להוות הכרעה לעניין צוואת המנוח בפני עדים. ומכאן, כי לעניין צוואה זו נטל הראייה מונח על כתפי המתנגד לה.

34. עיקר הבעייתיות בגזירת המסקנות של המומחית נעוצה בכך, שהמומחית עורכת השוואה בין חתימות המנוח באותיות כתב על גבי הדוגמאות אשר נמסרו לידיה לצורך השוואה, לבין חתימות המנוח על גבי הצוואות באותיות דפוס. שוני זה הקשה על ההשוואה בין המסמכים השונים.

35. חיזוק לאמור ניתן למצוא בדבריה של המומחית בעדותה אשר טענה כי ההבדל בין סוג האותיות מהווה קושי בדרך להשוואה בין הצוואה לבין המסמכים אשר נמסרו לידיה לצורך השוואה, כדברי המומחית : "ברור זו אחת הסיבות שהסתייגתי מכתיבה וודאית וכתבתי "סביר מאוד" שזה לא נכתב..." (עמ׳ 3 ש׳ 23), "היו שתי מגבלות כי הכתב הוא בדפוס לעומת כתב יד רגיל..." (עמ׳ 4 ש׳ 8 לפרוטוקול).

36. המומחית מתייחסת אל מבנה הספרות המופיעות בדוגמאות החתימה הלקוחות מתוך מסמך תעודת חיים של משרד הפנים.

"...הכושר הגרפי של הכתיבה באותיות דפוס היא מאוד מפותחת, זה כושר גרפי מיומן וזה נכון זו אחת המגבלות שלי אבל בדירת הספרות פה עזרה לי כי הספרות שונות לחלוטין. בד׳1 הכתיבה פחות מיומנת וזה משנת 1981 לא רחוקה מתאריך הצוואה שהיא משנת 1982..." (עמי 3 ש׳ 3-5 לפרוטוקול).

37. מעיון במסמך זה אכן לא ניתן לדעת לאשורו האם הספרות נכתבו על ידי המנוח או שמא ספרות אלו נכתבו על ידי הפקיד הרלוונטי שכן מדובר במסמך רשמי.

38. לעניין זה העידה המומחית כי נתנה למבנה הספרות משקל רב בהכרעתה (עמ׳ 4 ש׳ 12-14 לפרוטוקול).

39. יוצא אפוא כי עיקר הכרעתה של המומחית מבוססת על השוואה בין חתימת המנוח על הצוואות לבין חתימת המנוח על גבי הדוגמאות אשר נמסרו לבדיקת המומחית.

40. משקל נוסף, נתנה המומחית לעובדה כי המנוח חתם על צוואתו בשמו המלא, ד.י.ה, ומנגד על הדוגמאות אשר נמסרו לידי המומחית לצורך השוואה, חתם המנוח רק בשם ד.ה.. כאשר נשאלה המומחית, האם ייתכן והדבר נעשה על ידי המנוח, בשל אופיו האישי והרשמי של מסמך הצוואה, השיבה כי אינה יכולה לענות על כך, וכי אינה יכולה לדעת מהו הלך רוחו של הכותב (עמ׳ 4 ש׳ 19-30 לפרוטוקול).

41. לא ניתן לשלול את האפשרות כי בשל אופיו האישי של מסמך הצוואה בחר המנוח לרשום את שמו באופן מלא ובאותיות דפוס ומנגד בשל אופיים הטכני פורמאלי של יתר המסמכים בחר המנוח להשתמש בחתימתו בשם חלקי בלבד באותיות כתב.

42. כך גם לא ניתן לשלול את האפשרות כי המנוח בחר לכתוב את צוואתו בצורה זו בשל הרשמיות של המסמך ועובדת כתיבתו בתוך ספר קודש, באופן שמתיישב עם הטענה כי המנוח הוא שערך את המסמך ובחר לערוך את צוואתו בדרך זו מסיבות אלו.

43. מכל מקום, בנסיבות בהן המומחית לא בדקה את הצוואה בעדים, אין בחוו״ד כדי להוות ראייה המוכיחה כי הצוואה לא נערכה על ידי המנוח, ובנסיבות של צוואה בעדים נדרש להכריע רק אם המנוח חתם על גבי הצוואה בה רשום שמו המלא באותיות דפוס.

44. באשר למעמדה של חוות דעתו של גרפולוג מומחה נקבע בע״א 5293/90 בנק הפועלים בע״מ נ׳ שאול רחמים בע׳׳מ, פ״ד מז(3) 240 כדלקמן:

״על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי ׳הגיע לדרגת מדע שימושי ממש...׳ (ע״פ 352/71 טל ני מדינת ישראל [פורסם בנבו] [19], בעמי 112), ולכן מותר - ולעתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק...".

45. עם זאת, חרף קיומה של חוות דעת גרפולוג בדבר אמיתות חתימה, לבית המשפט שיקול דעת עצמאי והוא הפוסק האחרון בעניין זה (ע״א 1986/92 מדינת ישראל נ׳ אבו סאלח, פ״ד נ(1) 499):

46. "גם על-פי הדין הכללי לא חייב בית המשפט להזדקק לשירותיו של גרפולוג כדי לקבוע מימצא בדבר אמיתותה של חתימה (ד״נ 20/85 בחרי ואח׳ נ׳ פלדון ואח׳ [פורסם בנבו] [5], בעמי 465). הוא רשאי להשוות את כתב היד או החתימה שבמחלוקת בעצמו (ראו ע״א 5293/90 [פורסם בנבו] [3] הנ"ל, בעמ׳ 262-263). אך לכוחו זה של בית המשפט מגבלות. בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד. אין לו הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית. לכן, במצבים שבהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמיתות חתימה, רצוי להיעזר בחוות-דעתו של גרפולוג מומחה. בכך לא פורק עצמו בית המשפט מן החובה והאחריות להכריע בשאלה שמתעוררת בפניו. אכן, בית המשפט רשאי, במצב כזה, לקבל את עדות המומחה, או לדחותה, כולה או מקצתה. סמכות ההכרעה לעולם נשארת בידיו (ראו ע"א 46/77 בוכוולד נ׳ בנק ברקליס דיסקונט בע״מ [פורסם בנבו] [6], בעמי 719)״.

47. ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי:

כך נקבע בבר״ע (ת״א) 201098/98 כהן נ׳ סבינה ואח׳ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 11/02/99) נקבע כי:

"מומחה שנתמנה מטעם בית המשפט פועל כידו הארוכה של בית המשפט, אך אינו נכנס בנעליו ובית המשפט הוא הפוסק האחרון. בית המשפט רשאי לאמץ את חוות דעת המומחה, לא לאמצה או לאמץ חלקים שבה."

ובע"מ 27/06 פלוני נ׳ פלונית [פורסם בנבו] נקבע כי:

"הגם שככלל, מטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, הרי ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי. כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. אכן, בתחום רגיש, עדין ומורכב זה נדרש בית המשפט לגבש הכרעה עצמאית, תוך שהוא נעזר בחוות דעת הגורמים המקצועיים שמונו על ידי בית המשפט, בראיות נוספות אשר הובאו בפניו ואשר את המשקל שיש ליתן להן הוא בוחן, באמות המידה שהתווה המחוקק, בפסיקת בתי המשפט, ואולי יותר מכל - תוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלה"

48. בסיכומו של דבר, בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק.

49. אני קובעת איפוא כי לא הוכח בפני במאזן ההסתברויות הנדרש כי החתימה בדפוס בצוואה בעדים אינו חתימתו של המנוח.

50. זאת ועוד, יש לזכור כי בחוות דעת המומחה לא סגי. חוות דעת המומחה היא רק חלק ממכלול הראיות אשר הובאו בתיק ובבחינת כלי עזר בלבד שמסייע בגיבוש ההכרעה המשפטית הנכונה.

51. מסקנות חוו״ד אין בה כדי לשנות את מערכת היחסים המיוחדת בין המבקש למנוח במשך שנות חיין האחרונות, כפי שגוללה בפני, כאשר המנוח ראה במבקש כבנו וביקש לגמול לו על כך על ידי ציווי רכושו למבקש לאחר מותו.

52. אותות אמת - סיפור הקשר והחברות, אופן עריכת הצוואה ומסירתה והעדר פעולה לקיום הצוואה

53. כאמורסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 הוא בבחינת המצפן המנחה את בית המשפט בקביעת ממצאים שבעובדה:

"ערכה של עדות בעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

54. קיימת פסיקה עניפה בשאלה איזו משמעות ליתן למונח "אותות האמת". בע"א 1516/99 לוי נ. חג׳אזי, פ"ד נה (4) 730, בעמי 748-749 הוסבר כי:

"הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האובייקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר וניסיון חיים".

55. אציין כי התרשמתי מאמינות עדותו של המבקש לגבי אופן ההתחברות בינו לבין המנוח, הדאגה שלא מתוך רצון לקבל תמורה, אופן עריכת הצוואה על ידי המנוח באופן עצמאי בהתאם לאמונתו, והתמימות של המבקש שמתוך אי ידיעת החוק לא פנה לקיום הצוואה.

56. המבקש גולל בתצהירו את אופן היכרותו עם המנוח והתהדקות הקשר ביניהם לאורך חמשת השנים טרם פטירתו.

57. לגרסתו בתצהירו, היכרותו עם המנוח החלה בשנת 1977, או בסמוך לכך, עת היה חייל, אז הציע למנוח עזרה בסחיבת קניותיו מהשוק אל ביתו. כשנתיים לאחר מכן, פגש שוב את המנוח והציע לו עזרה, ואותה העת לערך התחברו דרכיהם וחייהם נקשרו זה בחייו של זה.

58. המבקש העתיק את מגוריו אל העיר צפת, ומאותה העת היה פוגש את המנוח באופן קבוע במסגרת עבודתו בשוק, אז היה מציע למנוח את עזרתו בעריכת הקניות לביתו ואף היה מביא את הקניות עד לפתח ביתו. לגרסתו, נכמרו רחמיו על המנוח בשל מצבו הכלכלי והיותו ערירי, והיה מוסיף מכספו על מנת להגדיל את סל הקניות של המנוח למען יוכל לחיות בצורה מכובדת וראויה וזאת ללא ידיעתו.

59. כך במהלך הפעמים הרבות בהן היה מסייע למנוח, לא אחת הזמין אותו אל ביתו כדי לשתות משהו ואולי אף כדי שיארח לו חברה.

60. לאחר שהתהדק הקשר ביניהם, בהסכמתו של המנוח סייע לו בארגון וניקיון הבית, הביא לו מקרר משומש במקום המקרר הישן והמצחין שהיה בביתו, לקח את בגדיו המלוכלכים למכבסה, ואף קנה לו מכספו בגדים. בנוסף, מעת לעת היה מכין למנוח מאכלים שונים כדי לשמחו.

61 . לגרסתו, כאשר היה מגיע אל ביתו של המנוח, יכול היה להבחין כי הוא שמח לראותו ולהכניסו אל ביתו, ולא אחת הציע לו ללון בביתו. אז גם המנוח שפך את ליבו בפניו. להצהרתו המנוח אמר לו כי הוא רואה בו כבנו ואף אמר לו לא אחת כי הוא מוצא ורואה בו דברים אותם לא ראה באיש לפני.

62. ככל שחלף הזמן והתהדק הקשר ביניהם, היה המבקש להצהרתו ,דואג יותר ויותר לצרכיו של המנוח ולמלא את כל מחסרו, ובכלל זה היה מסיעו אל קופ״ח מביא לו אוכל חם ולחילופין מבשל בעבורו, ועוד כהנה וכהנה דברים על מנת להקל עליו ולסייע לו בשגרת יומו.

63. לטענתו עשה את כלל מעשיו מתוך חסד אמיתי עם המנוח ומתוך רצון לסייע לו ולהקל עליו בחיי היום יום וזאת מבלי לצפות לתמורה כלשהי ממנו.

64. בחקירתו הנגדית העיד כי המנוח : "היה אדם זקן, חולני, תשוש, היה זקוק לעזרה, כשאני ראיתי אותו ריחמתי עליו בתור אישיות וככה עזרתי לו, לא נכסנו לדברים, הוא סיפר לי שהוא היה מורה ושהיו נטפלים אליו, שמציקים לו בשכונה כשהוא הולך למכולת מכנים אותו בשמות אבל זה פסק אחרי שידעו שאני יחד איתו זה עשה לו רק טוב״.(ש׳ 14-18 עמי 6 לפרוטוקול).

65.  ובהמשך :

"זה התחיל כך, ניקיתי וצבעתי וסדרתי את הבית שהוא ירגיש ויקבל אווירה חדשה, בגדיו שהיו מרופטים מאחר ועבדתי בשוק יכולתי להשיג לו בגדים מהשוק במידה שמתאימים לו לפי מכנס וחולצה שהיה לו, קניות שהיה רוצה לקנות דברים מסוימים מאחר והיה אדם בודד הוא היה קונה ביחידים, אני הייתי מוסיף מעצמי וקונה לו, כשהיה צריך ללכת למקווה הייתי לוקח אותו ועוזר לו שלא ייפול במדרגות, הוא היה אדם כפוף, כמעט 90 מעלות, הייתה לו בעיה בגב, לא יודע בדיוק, הוא היה בן אדם חלש.

"ש. על מה דיברתם ביניכם? היו פערים בגיל?

ת. הוא היה שואל אותי איפה אני מבלה? אם מי אני הולך? היה מלמד אותי מוסר, שאני צריך לבחור את החברים ולא להאמין בכל אחד, היה מדבר כמו אבא שמנסה ללמד אותי על החיים, הדרך שהוא ניסה למסור לי דעת, איך להתנהג בחיים למרות שהייתי מודע לעצמי אבל כבדתי את מה שהוא אומר בתור אדם מבוגר אחרי הכל גם לי היו הורים".(ש׳ 13-26 עמי 8 לפרוטוקול).

66.  ולעניין מועד היכרותם העיד כי :

"ש. מאיזה שנה היית איתו?

ת. לא זוכר בדיוק תאריך, משנת 1981 , אמצע השנה לפני כן הייתי הולך ובא, הייתי עובד בשווקים בצפת, אני במקור מנתניה ועברתי לצפת לפני שלום הגליל סביבות שנות ה-80 ש. ומתי עברת לגור עם המנוח?

ת. בסביבות 1981 משהו כזה, אמצע פחות או יותר, אני לא זוכר תאריכים״. (ש׳ 30-35 עמי 6 לפרוטוקול).

67. גם אם ברישומי משרד הפנים התובע רשום בשנת 1981 כמי שמתגורר בעיר נתניה מקום הולדתו ורק ביום 10.6.84 רשומה כתובתו בצפת, הרי שאין בכך כדי לסתור את העובדה כי הגיע לצפת ולן בביתו של המנוח. הרישום הינו דקלרטיבי בלבד ואינו חופף בהכרח את מציאות החיים.

68. באשר לאופן כתיבת הצוואה, הצוואה נכתבה בתוך התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, בו הפרק השמיני "יש נוחלין ומנחילין (שמונה משניות)" עוסק בדיני ירושות.

69.  המנוח היה אדם דתי ירא שמיים ומורה במשלח ידו.

70.  המבקש העיד כי היה לוקח את המנוח לבית הכנסת.

71.  כתיבת הצוואה בתוך המסכת של דיני ירושות תואמת את השקפת עולמו האמונית של המנוח.

72. בצוואותיו המנוח צווה את רכושו למבקש כהוקרה על פועלו ועל הסיוע הרב שהעניק לו במהלך שנות חייו האחרונות.

73.  המנוח העניק את הספר במתנה למבקש ביום הולדתו.

74.  המנוח ערך את הצוואה בנוכחות שני עדים שהלכו לעולמם.

75. המבקש העיד כי העדים היו חברים של המנוח באו אליו במוצ״ש מדי פעם ושוחחו עימו ביידיש. הוא היה מקבל אותם ופונה לעיסוקיו, לא השתתף בשיחה כי הוא אינו יודע יידיש. "ש. האם אתה הכרת את העדים של הצוואה?

ת. ממש ברופף, הייתי רואה שהם באים אליו במוצ״ש יושבים איתו שעה, שעתיים אני לא יודע מאיפה הם, הם היו ידידים שלו

ש. האם היו למנוח אורחים שבאים אליו או חברים?

ת. לא, הוא היה בודד חוץ מהזוג הזה

ש. באיזה שפה היה מדבר איתם?

ת. אם אני לא טועה באידיש, לא הייתי יושב איתם יחד... כשהם היו באים לבית הייתי מקבל אותם, יושבים איתו והם מתחילים לדבר והייתי יוצא, לא הייתי מוצא עניין בשפה ביניהם, אני יודע לדבר תימנית אבל לא יודע אידיש" (ש׳ 14-24 עמי 7 לפרוטוקול).

76. העובדה כי המנוח ערך את הצוואה באופן עצמאי בפני שני עדים שהיו קרובים אליו גם אישית וגם תרבותית, בתוך ספר התלמוד הבבלי, ללא כל מעורבות של המבקש, והיא נכתבה בחלקה ביידיש, שפה שאינה מובנת למבקש, מחזקת את העובדה כי מדובר בצוואה אמיתית.

77. באשר למועד גילוי הצוואה, המבקש הצהיר כי כשנה לפני פטירת המנוח, ביום הולדתו, קיבל מידי המנוח ספר עטוף, אותו לא פתח במשך שנים רבות. באחד הימים כאשר סידר את ביתו, הוציא את הספר מעטיפתו, ואז ראה את צוואתו של המנוח.

78. בחקירתו הנגדית סיפר שמצא את הספר כשנתיים שלוש לאחר פטירת המנוח בניקיונות לפסח:

"אני ממש לא זוכר תאריך, אבל זה היה אולי שנתיים או שלוש אחרי פטירתו שאני ואישתי עשינו סדר לקראת פסח אם אני לא טועה, היא אמרה לי "יש פה משהו שאתה לא פתחת" וכשפתחתי את הספר לתדהמתי זה מה שראיתי״ (ש׳ 33-35 עמי 7 לפרוטוקול).

79.  באשר לעיתוי בו פנה המבקש לנקוט בהליך והנזק הראייתי בשל חלוף 20 שנה

80. המנוח הצהיר כי אינו בקיא ברזי החוק, לא עשה דבר עם צוואת המנוח, שכן כלל לא ידע כי עליו להגיש בקשה לקיום צוואת המנוח על מנת לממש את זכויותיו בעניין עזבונו של המנוח. על כן במשך שנים רבות לא הגיש בקשה למתן צו קיום צוואה לשם מימוש זכויותיו, שכן הליך זה כלל לא היה ידוע לו. המבקש הצהיר על עצמו כי הינו אדם נכה ודל אמצעים, לא יכול היה לרכוש ייעוץ משפטי על מנת לממש את זכויותיו או לכל הפחות לדעת את זכויותיו, ולאור זאת החזיק בשגרת המנוח עד לדרישת המשיב לפנותו מהדירה, אז השכיל להבין כי עליו להגיש בקשה לקיום צוואה.

81. במשך שנים רבות חי עם אשתו ומשפחתו בבית זה, ואף גידל את ילדיו בו, כל זאת תוך הכרה והבנה תמימה כי המנוח הוריש לו את ביתו, מהטעם כי רצה להוקיר לו תודה על העזרה הרבה שהעניק לו במשך שנות חייו האחרונות.

82. לטענתו בהליך הראשון הגיש בקשה לצו קיום צוואה ללא כל ייצוג משפטי, ולא קיבל הודעה כי בקשתו הועברה אל בית המשפט, וסבר להצהרתו בתמימותו כי הליך הבקשה למתן צו קיום צוואה טופל ע״י המשיב ואינו נדרש עוד לדבר, רק לאחר שהבחין כי המשיב פרסם הודעה בדבר מכירת הדירה, בירר וגילה כי בקשתו נמחקה.

83. בחקירתו הנגדית השיב לשאלת בית משפט מכוח מה נשאר לגור בדירת המנוח לאחר פטירתו , "שכשהמנוח היה חי הייתי איתו בדירה והייתי רווק וגם אחרי שהוא נפטר ואני התחתנתי ונשארתי בדירה וזה מה שהבנתי ממנו גם. התחתנתי באוקטובר 1985, כמה ימים לפני שהוא נפטר, הוא נורא רצה לראותי חתן, הוא רצה שאני אגדל ילדים בבית הזה כי הבית הזה לא ראה שמחה מחייו אבל הוא לא זכה, הוא נפטר ביום 18.03.1985". (ש׳ 4-7 עמי 6 לפרוטוקול).

84. על פניו מתצהירו ומעדותו של המבקש עולה תמונה של מערכת יחסים אנושית וקרובה לפיה המבקש סייע למנוח, והוא ראה בו כבן אשר לא זכה לו מעולם. ו"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", המבקש סייע למנוח מתוך רגשות של חמלה ומצפון אנושי ללא כוונת ריווח, ובשל מעשיו גמל לו המנוח בצוואתו.

85. בנסיבות אלה, אך סביר והגיוני מנקודת מבטו המשוערת של המנוח כי יותיר למבקש את כל רכושו כאות תודה על פועלו ועל הסיוע הרב שהעניק לו במשך שנות חייו האחרונות ומעצם היותו ערירי וללא כל יורש שבדין.

86. העובדה כי המבקש לא פעל למימוש הצוואה לאחר פטירת המנוח דווקא מחזקת את גרסתו כי ראה את עצמו כיורש בלעדי של המנוח בשל טיב מערכת היחסים ביניהם, וכי נדרש לכך רק משננקטו הליכים משפטיים לגבי הדירה.

87. עוד יוסף כי השיהוי בנקיטת הליך משפטי כדי לממש את זכויותיו בעיזבון המנוח רק הרעה את מצבו של המבקש. התרשמתי כי המבקש הינו אדם קשה יום ואינו בקיא בהליכים משפטיים הנדרשים. על כן, ניתן להניח כי לו היה יודע שעליו להגיש בקשה לקיום צוואה, וכי בעטיו של שיהוי יגרם לו נזק ראייתי להוכחת טענותיו, לא היה נותן לשנים לחלוף מאליהן.

88. כך מפאת השנים הרבות שחלפו, נפגמה יכולתו של המבקש להציג את ראיותיו להוכחת צוואת המנוח, שכן העדים לצוואה נפטרו, וכלל הגורמים אשר ליוו את הצדדים, אשר מלכתחילה לא היו רבים, כבר אינם בין החיים. כפי שהעיד המנוח בחקירתו : "לא כל אלה שהכירו אותו נפטרו כבר״ (ש׳ 23 עמי 10 לפרוטוקול). כך גם ראיותיו של המבקש שכללו תצהיר מרעייתו, נותרו בחזקת תצהירו בלבד, משהיא נפטרה לפני דיון ההוכחות.

89.  הצוואה נערכה בפני עדים והיא עומדת בתנאים הנדרשים מצוואה בפני עדים כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה. הספק בדבר חתימת המנוח על הצוואה, כטענת המשיב, שהוא הפגם עליו הוא מצביע, אינו קיים עוד, משפסקתי כי אין בחוו״ד המומחית כדי להוות ראייה המוכיחה כי הצוואה בעדים לא נחתמה על ידי המנוח.

90.  כלל גדול הוא "במשפט הצוואות" שיש לכבד את רצונו של המת ובלבד שמדובר "ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי, עצמאי וחופשי הוא רצון המצווה ובמקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה" (ע"א 5185/83 היועמ״ש נ׳ רינה מרום, פ"ד מט)1) 318).

91.  מפירוט כלל הנסיבות, עדותו האמינה של המבקש ואותות האמת, עולה כי רצונו של המנוח היה כי עזבונו יועבר במותו לידי המבקש שתמך בו וסעד אותו במשך שנות חייו האחרונות.

אחרית דבר

92.   שוכנעתי כי הצוואה בעדים מיום 11.12.82 נחתמה על ידי המנוח וכי היא צוואה אמיתית.

93.  המשיב לא עמד בנטל ההוכחה כי הצוואה אינה מסמך אמיתי עליו חתם המנוח לאחר שנערך מפיו ועל פי דרישותיו.

94.  המשיב גם לא הצליח לסתור את גרסתו של המבקש אשר מתיישבת עם רצונו של המנוח להוריש לו את רכושו.

95.  לפיכך אני מורה על דחיית התנגדות המשיב לקיום צוואת המנוח ועל קיום צוואת המנוח בפני עדים.

96.   המבקש יגיש פסיקתא לחתימתי.

97.  אינני מוצאת לנכון להשית הוצאות על האפוטרופוס הכללי שפעל מכוח צו ניהול, ונדרש להגיש התנגדות לצוואה בהיותה צוואה ייחודית, שהזוכה היחיד בה אינו שאר בשרו של המנוח, וכלל הנסיבות יוצאות הדופן שאופפות את סיפור הצוואה.

98.   ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

99.   להמציא לצדדים ולסגור את התיק.

ניתן היום, י"א ניסן תש"פ, 05 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.


 

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה צוואה הלכתית: פס"ד העוסק בשאלה מה דינה של צוואה שנכתבה בתלמוד הבבלי (ת"ע 32755-06-15): 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד