פסק דין בתביעת חטיפה שלא על-פי האמנת האג בגין נזק ממשי לקטין (תלה"מ 37473-03-19)

2.7.  לאור חשיבות ההסכם, יובאו להלן חלק מהוראותיו, כפי תרגומו בנספח ב׳ לכתב התביעה, שלא הוכחש:

"

3.1   הואיל ונכון למועד עריכתו של נוסחו של החוזה הנוכחי מתגורר הילד הקטין ביחד עם אביו אשר הוסכם מקודם בין שני הוריו. נכון לעתה, מתגורר האם לחוד מהאב ובנם הקטין המשותף.

3.2   והואיל שנכון למועד עריכתו וחתימתו של החוזה הנדון, מתגורר הילד הקטין ביחד עם אביו בכתובת מגוריהם הבאה דהיינו: רח׳ הנ.ב.צ, בית מס׳ X, העיר ה׳, מדינת ישראל...

3.3   והואיל שההורים השיגו הסכמה הדדית על כך כי בתום הליכי עריכתו וחתימתו של החוזה הנדון ועד התבגרותו של ילדם הקטין המשותף ימשיך הילד להתגורר ביחד עם אביו.

...

3.7 הואיל והאם באמצעות חתימת נוסחו של החוזה הנוכחי מאשרת ומאמתת בזאת כי היא מתחייבת שלא תיקח את בנה הקטין ממקום מגוריו מבלי לסכם את זה מקודם עם אביו...כמו גם מתחייבת שלא תוציא את בנה קטין לחו״ל מבלי שהיא תקבל את אישורו הרשמי של האב אשר לפני כן יאושר ויאומת על ידי הנוטריון הציבורי.

5.4   הואיל ובמידה והאם תביע את רצונה (דרך פנייתה בכתב אל צדו של האב) להעביר זמן יחד עם בנה קטין בארץ מגוריו של בנה הקטין, על האב יהיה לממן במלואה את נסיעתה של האם אל מקום מגוריו של הילד הקטין ...

6.2 והואיל ששניהם יפעלו למן האינטרסים החיוניים והטובים ביותר של בנם הקטין, יהיה האב זכאי לקבוע על דעת עצמו את כיווניהם העיקריים של התפתחותו וחינוכו של בנוה קטין הנ״ל, כמו כן להחליט לגבי עתידו...

...

6.5   הואיל ובהתחשב בהשתתפותה הפעילה של האם בהמשך בחינוכו והתפתחותו המלאה, הרב צדדית וההרמונית של הילד הקטין, תתחייב האם כדלקמן:

- לא לקחת את בנה קטין ממקום מגוריו מבלי להשיג את הסכמתו וגם מבלי לתאם את הצעד הזה עם אביו...כמו כן לא לעזוב את שטחה של ארץ מגוריו של בנה הקטין ביחד עמו מבלי לקבל את אישורו הרשמי בכתב של האב מאושר ומאומת על דיי הנוטריון הציבורי.

7.4   הואיל ובמידה ולא יתאפשר לפתוח את הוויכוח, הסכסוך או המחלוקת באמצעות משא ומתן, ייפתרו עם בבית המשפט על פי אזור שיפוטם וערכאתם...

8.2 הואיל שתקופת תוקפו המשפטי של החוזה הנוכחי תוגדר ותיקבע על ידי החקיקה התקפה והישימה של א׳...

...

8.4    הואיל ושני הצדדים השיגו את הסכמת ההדדית על כך כי על יחסיהם המשפטיים

לגבי עריכתו, ביצועו, ביטולו של הסכמת ההדדי הנ״ל...יווסתו ויוסדרו על ידי חקיקת א׳ התקפה והישימה.                                                                                                              "

2.8.  אין חולק, שעד ליום 30.12.2018 המשיך הקטין להתגורר בארץ עם אביו. אף אין חולק, שבתאריך הנ״ל, הוציאה הנתבעת את הקטין מן הארץ, שלא בידיעת התובע, ונסעה אתו לאי. מאז ועד היום, הקטין לא הושב ארצה.

ההליך

3.     בחלוף כשלושה חודשים ממועד הוצאת הקטין מן הארץ, הגיש התובע את התביעה דנא, בה הוא עתר "לקבוע כי משמורת הקטין הינה אצל אביו - התובע, בישראל". עוד עתר התובע "ליתן צו מסוג "הביאס קורפוס" המורה לאם להשיב לאלתר את הקטין להחזקת אביו בישראל" (סעיף 49 לכתב התביעה).

4.     לדיון שנקבע ליום 16.9.2019, לא התייצבה הנתבעת. בדיון האמור הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יכריע בית המשפט בשאלות מקדמיות שעלו, לרבות הסמכות לתת צו מסוג הביאס קורפוס, על דרך טיעונים בכתב. בדיון דובר, מחוץ לפרוטוקול, על מתווה להכרעה לפי חוות דעת מומחה.

5.     ביום 3.10.2019 הגישה הנתבעת הודעה ממנה עלתה אפשרות סבירה להשגת הסכם, בהתאם למתווה שהוצע. דא עקא, בדיון שנקבע ליום 17.11.2019 התחוור שלא ניתן להגיע להסכמה.

6.     ביום 3.12.2019 נתנה החלטה, לפיה לבית משפט זה אין סמכות לתת צו הביאס קורפוס. עוד הוחלט שההסכם אינו כולל תניית שיפוט בינלאומית השוללת את סמכותו של בית משפט זה. התובע לא הגיש ערעור על דחיית עתירתו לצו הביאס קורפוס. הנתבעת לא הגישה בקשת רשות ערעור בנוגע לדחיית טענתה לחוסר סמכות.

7.     לדיון נוסף שהתקיים ביום 2.1.2020 לא טרחה הנתבעת (שוב) להופיע. לפנים משורת הדין, לא ניתן פסק דין, והתובענה נקבעה לשמיעת עדויות. ביום 3.2.2020 נחקר התובע. ביום 13.2.2020, משהואילה הנתבעת להתייצב, נחקרו עדי התובע, הנתבעת ועדיה. ביום 10.5.2020 הוגש כתב הסיכומים האחרון.

טענות הצדדים

8.     טענות התובע, בתמצית, הן כדלקמן:

8.1.  מאז ינואר 2017 חי הקטין בישראל, התחנך בבית ספר בארץ, הלך לחוגים, קיבל שיעורי עזר וכוי.

8.2.  הקטין מצוי במשמורת התובע בהתאם להסכם, אשר קובע, שאין לשנות את מקום המגורים או להוציא את הקטין מן הארץ, אלא בהסכמת התובע.

8.3.   האם חטפה את הקטין לאי, במהלך מתוכנן היטב שכלל התייעצות עם עורכי דין.

8.4.  התובע ניסה להשיב את הקטין בדרכי שלום, אך כשל. התובע טוען, שנמנע מנקיטת הליך, לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ״א-1991 (להלן: האמנה), מאחר שהוא "נאלץ להימלט מא׳ בשל רדיפה פוליטית קשה וחמורה, בעטיה נפתחו נגדו הליכים פליליים מופרכים, והוא עדיין מצוי עד היום ברשימת "המבוקשים" בא׳, אינו יכול להיכנס לשם, ובוודאי שאין לו מה לצפות ל״משפט צדק״ הוגן שם״ (לשון סעיף 27 לסיכומי התובע). עוד טוען התובע, שפרשנות א' להאמנה "שונה מזו המקובלת, ונדירים המקרים בהם בתיהמ״ש בא׳ מורים על השבת ילדם שנחטפו לשם״ (לשון סעיף 28 לסיכומי התובע).

8.5.  על פי ההסכם, נקבעה משמורת הקטין בידי התובע, ולכן מדובר, למעשה, בתביעה לאכיפת ההסכם באמצעות צו המורה להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו - השבת הקטין ארצה.

8.6.  משעה שבא' לא תלוי ועומד הליך כלשהו בעניין משמורת הקטין (אלא הליך לביטול ההסכם), בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות. הדבר מוצדק, גם משום שהתובע לא יכול למצוא תרופה יעילה בערכאות באי.

8.7.  הגם שהדין החל על ההסכם הוא הדין הא', יש להחיל את הדין הישראלי, כפי שנקבע במקרים של חטיפת ילדים, לרבות על דרך יישום חזקת שוויון הדינים.

8.8.  חזקת הגיל הרך איננה מסייעת לנתבעת, שעה שההסכם בו נקבעה משמורת הקטין אצל התובע, נכרת למרות החזקה.

8.9.  הנתבעת עושה כל שלאל ידה כדי למנוע קשר בין התובע לקטין. יתירה מזו, הנתבעת ביימה סרטונים בהם מדקלם הקטין טענות נגד אביו. עובדות אלה מעידות על הצפוי אם לא יושב הקטין ארצה.

8.10. האב הוכיח, שהוא הורה מסור שדאג לכל צרכי הקטין עד שנחטף. טענות הנתבעת כנגד הורותו של התובע, הופרכו, והוכח שהנתבעת ידעה אודות האירועים הנטענים על ידה, עוד לפני חתימת ההסכם. יתירה מזו, טענות אלה אף אינן מתיישבות עם הסכמת הנתבעת, להותיר אתה קטין עם התובע, הן לפני כריתת ההסכם (כאשר יצאה מן הארץ, אחת לשלושה חודשים למשך חודש ימים, על מנת לחדש את אשרת השהייה), והן לאחריו. זאת ועוד, מקומן של טענות בנוגע למשמורת, הינו בהליך מתאים, שיכולה הנתבעת לנקוט, לאחר שיושב הקטין ארצה.

9.     טענות הנתבעת, בתמצית, הן כדלקמן:

9.1.  בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה, שעה שמירב הזיקות הן לאי. בכלל זה, אומד דעת הצדדים, כפי שהוא מתחוור מההסכם, היה להתדיין באי. יש לתת את הדעת לעובדה, שהנתבעת הגישה לערכאות בא' תביעה לביטול ההסכם.

9.2.  הקטין לא נחטף, מאחר שהתובע חתם על אישור נוטריוני, לפיו הנתבעת יכולה להוציא את הקטין מן הארץ.

9.3.  התובע לא הוכיח שההסכם חוקי בהתאם לדיני אי. חוות דעת שהגיש התובע, הוגשה שלא כדין ויש להוציאו מהתיק.

9.4.   התובע לא הוכיח את הדין האי, בנוגע לביצוע ההסכם, אכיפתו והפרתו.

9.5.  הנתבעת לא חטפה את הקטין, שעה, שמעולם לא הוצא צו בעניין משמורת הקטין. יתירה מזו, הוצאת הקטין מהארץ הייתה בהתאם להרשאה נוטריונית עליה חתם התובע.

9.6.  מחדליו של התובע מעידים, שהוא עצמו אינו סבור שהקטין נחטף. כך, התובע השתהה בהגשת התובענה משך שלושה חודשים. כך, נמנע התובע מנקיטת הליך לפי האמנה בא׳ או מהגשת עתירה לבג״צ. יתירה מזו, התובע אף לא הגיש תלונה במשטרה בגין החטיפה הנטענת. אשר להליך לפי האמנה בא׳, טענות התובע בדבר רדיפתו אינן אמת.

9.7.  טובת הקטין מחייבת לדחות את התביעה. לתובע אין מסוגלות הורית לגדל את הקטין, לרבות בשל שימוש בסמים והתעללות בקטין, כפי שהוכח בתצהירים מטעם הנתבעת וררזררוווירו וטהוווטו 1וור הורהו וטההור1\ היוו עז־ח טללירו ו״הרה אוז הווזרעוז רחו רו החרר1\ לא עשה כל מאמץ ליצור קשר עם הקטין או לתמוך בו כלכלית. כאשר ניסתה הנתבעת לשלוח לתובע סרט בו הקטין פונה אליו, הוא לא השיב, ואף חסם משלוח הודעות נוספות. לפיכך ברי, שהתובע לא מעוניין בקשר עם קטין אלא בגרימת נזק לנתבעת. השבת הקטין לארץ תגרום לו נזק, לאחר שכבר הכה שורשים בא' והשתקם מהמצב הקשה בו היה בעת שהוצא מן הארץ.

העילה החוזית

10.  כאמור לעיל, העתירה לסעד מהיר, הביאס קורפוס, נדחתה בהחלטה מיום 3.12.2019. כפי שבואר שם, דחיית העתירה על הסף מהווה פסק דין חלקי, ומשעה שלא הוגש ערעור, מדובר בהכרעה חלוטה.

11.  לנוכח האמור, נותרה להכרעה העתירה, ״לקבוע כי משמורת הקטין הינה אצל אביו - התובע, בישראל״ (סעיף 49ב לכתב התביעה). עתירה זו מורכבת משני נדבכים: עתירה להצהרה, לפיה התובע היה/הינו ההורה המשמורן, ועתירה הנובעת מכך, להשבת הקטין ארצה למשמורת התובע הנטענת. את עיקר יהבו משליך התובע על הוראות ההסכם, הקובע מפורשות, שהקטין יהיה במשמורת התובע ויתגורר עמו בישראל (סע׳ 3.1-3.3 להסכם). דא עקא, ההסכם לא קיבל מעולם תוקף על פי הדין הישראלי, ויש ממש בטענת הנתבעת, שערכאות בישראל לא קבעו מאומה בנדון. לא למותר לציין, שבעת כריתת ההסכם, התגוררה המשפחה בארץ, ולא נטען לקיום מניעה כלשהי, לאישור ההסכם כדין. בראי דברים אלה, מוקשית מאוד טענת התובע, לפיה ״כל שמתבקש הוא לאכוף הסכם זה ולהשיב את המצב לקדמותו״ (סע׳ 3 לסיכומי התובע). הסכם בנוגע למשמורת קטין טעון אישור של בית המשפט (סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ״ב-1962, להלן: חוק הכשרות המשפטית), שלא ניתן. גם תביעה לאכיפה חוזית של ההסכם, כהאי לישנא, לא הוגשה.

לפיכך, עתירתו של התובע להשבת הקטין ארצה על סמך ההסכם, הינה , למעשה, עתירה לקבוע אגב הדיון בסעד להשבת הקטין, שההסכם קובע משמורת של הקטין בידי התובע (מעין הכרה בפסק חוץ לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי״ח-1958). מדובר בדרך דיונית עקלקלה, הלוקה במידה מסוימת של חוסר תום לב דיוני. כאמור, ההסכם נערך בא׳, נחתם ואושר בא׳, ומחיל על הוראותיו את הדין הא׳. בנסיבות אלה, ככל שבדעת התובע להסתמך על ההסכם, עליו להניח הליך המכניס את ההסכם בדלת הראשית, ולא בעד הפשפש. רק כך יתאפשר דיון כדבעי בכל הסוגיות הנוגעות לתוקף ההסכם (לרבות שאלת הפורום הנאות, הדין החל, אפשרות האכיפה לפי הדין בישראל וכו׳). זאת ועוד, אין חולק, שההסכם קובע מפורשות (סעיפים 8.2, 8.4) שבשאלת תוקפו של ההסכם, יחול הדין הא׳. הדין הא׳ הוא עובדה, שיש להוכיח. מחדלו של התובע להוכיח דין זה, נזקף לחובתו (דנא 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ׳ סימנטוב נפיסי, פ״ד נ)3) 573, 582). לעניין זה, הצדק עם הנתבעת, שצירוף חוות דעת לכתב התביעה, בניגוד לתקנה 258 יב)ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״ד- 1984, לאו הוכחה היא. התובע טען להפעלת חזקת שוויון הדינים. דא עקא, בהינתן הוראותיו הברורות של ההסכם, בנוגע לדין החל, ובהיעדר "בסיס איתן בחומר הראיות" בדבר זהות בין הדינים (שם), אף אין מקום להחיל את החזקה האמורה. מן המקובץ עולה, שלא ניתן להורות על השבת הקטין ארצה כפועל יוצא מ״אכיפת ההסכם".

עילת החטיפה

12.  הגם שההסכם אינו אכיף כפשוטם של דברים, יש לו נפקות ראייתית. ההסכם מהווה ראיה בעלת משקל מכריע להוכחת טענת התובע, לפיה הקטין היה בחזקתו בישראל. יתירה מזו, ההסכם מוכיח, שהדבר היה בהסכמת הנתבעת. האמת להיאמר, שלא קיימת מחלוקת אמתית על כך, שהצדדים הגיעו עם הקטין ארצה בתחילת שנת 2017, ומאז הקטין התגורר רק בארץ, עד שהוצא ממנה על ידי הנתבעת. לאור האמור, אין נפקות של ממש לטענת הנתבעת (הנכונה, כאמור), לפיה לא הוכח תוקפו המחייב של ההסכם לפי הדין האי. לא בהוראות הדין הא׳ עסקינן, אלא באומד דעתה המוכח של הנתבעת, להותיר את הקטין בחזקת התובע. והנה, הנתבעת איננה טוענת, שלא הבינה את הוראות ההסכם או את משמעותו. יתירה מזו, אין חולק שההסכם נחתם לאחר שהנתבעת קיבלה יעוץ משפטי. זאת ועוד, אין חולק, שהנתבעת אכן הותירה את הקטין בחזקת אביו בישראל לאחר ההסכם. הנה כי כן, מגורי הקטין בארץ כשנתיים, לרבות מגוריו עם התובע בארץ על פי הוראות ההסכם, מחייבות את המסקנה, שמרכז חייו של הקטין בעת הרלוונטית היה בישראל. מסקנה זו לא קועקעה על ידי הנתבעת, ואין טענה עובדתית (קל וחומר הוכחה) שמרכז חייו של הקטין היה בעת הרלוונטית במדינה אחרת. לפיכך ברי, שהוצאת הקטין מן הארץ שלא על דעת התובע, מהווה חטיפה, שעה שהיא פוגעת במימוש זכויותיו ההוריות של התובע בישראל (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית).

יפים לכאן דברי כב׳ השופטת פרוקצ׳יה, לאמור: פעולה חד צדדית של הורה אחד בהעברת קטינים ממדינה למדינה או באי החזרתם למדינת המושב בלא הסכמת ההורה המשמורן האחר תהיה שקולה למעשה "חטיפה" כמשמעותו של מושג זה על פי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (בעמ 9769/09 פלונית נ׳ פלוני (2010), וכן ראו לעניין הגדרת המושג לפי האמנה - בש״א 1648/92 פנינה טורנה נ׳ דניאל צ׳רלס משולם, מו)3) 38, 47). כך הם פני הדברים, גם אלמלא חתמו הצדדים על ההסכם, ולאור האמור בו - מקל וחומר.

13.  אין ממש בטענת הנתבעת, לפיה היא הייתה רשאית להוציא את הקטין מן הארץ, לאור אישור נוטריוני, שנחתם על ידי התובע ביום 14.8.2017 (נספח ה׳ לכתב ההגנה, להלן: האישור). האישור נחתם כשנה טרם חתימת ההסכם, והוא סותר חזיתית את הוראותיו. לכן, ברי היה לנתבעת, שהאישור בוטל על ידי ההסכם. יתירה מזו, עניינו של האישור בנסיעות עם הקטין, להבדיל מהוצאתו מן הארץ על מנת שלא להשיבו.

14.   לאור האמור אני קובע, שהקטין נחטף על ידי הנתבעת מישראל לא׳.

הפורום

15.  המסקנה דלעיל, מחייבת התייחסות לטענת הנתבעת, לפיה, הפורום הנאות להכרעה בשאלת השבת הקטין ארצה, הינו בית המשפט בא׳. בצדק הדגיש ב״כ התובע, שלא קיים כיום הליך בנוגע למשמורת הקטין בא׳ (להבדיל מתביעה לביטול ההסכם). יתירה מזו, לפי עדות ב״כ הנתבעת בא׳, אף לא ייתכן הליך משמורת שם עד אשר לא יבוטל ההסכם (עמ׳ 87 שו׳ 24-26). בהיעדר אפשרות להתדיינות מקבילה, ממילא אין נפקות של ממש לטענת פורום לא נאות. זאת ועוד, משנקבע, שקטין הוצא מגבולות הארץ ולא הושב בניגוד לדין ("חטיפה"), מקופלת בכך קביעה, שמרכז חייו של הקטין, טרם חטיפתו, היה בארץ. משכך, ברי שמירב זיקותיו שלה קטין הינן לערכאות בארץ, ודין טענת הפורום, להידחות. יתירה מזו, הלכה פסוקה היא שהעיקרון של בירור סוגיית המשמורת במדינת המושב הרגיל של הילד שריר וקיים עוד ביתר שאת כאשר הליך משמורת נפתח במדינה שאינה מדינת המושב של הקטין, ושבה הוא מוחזק על פי החלטה חד צדדית של אחד ההורים, תוך הפרת זכויות ההורה המשמורן האחר, ואפשר אף למרות רצונו של הקטין. מצב זה עשוי לענות להגדרת "חטיפה״...מעשה בעל מאפיינים של "חטיפת" ילד מהווה שיקול רלבנטי וכבד משקל שלא לקיים הליך משמורת ב״מדינת המקלט", אלא לכוונו למדינת המושב של הקטין. למעלה מן הצורך יוער, שזיקות הקטין לא׳, כמתואר על ידי הנתבעת, הינן זיקות נטענות, שהורתן לאחר חטיפת הקטין. לזיקות אלה נפקות פוטנציאלית בבואנו לדון בהשבת הקטין, באספקלריה של טובת הילד, אך אין לקבלן כתימוכין לביסוס טענת פורום לא נאות. מסקנה אחרת, משמעותה השלמה עם מעשה החטיפה, בבחינת חוטא נשכר.

נזק ממשי

16.  בהליך בגין חטיפת קטין, כאמור בסעיף 1)5) רישא לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ״ה - 1995, ראוי להחיל, בשינויים המחויבים, את ההלכות, שנקבעו בעתירות למתן צו הביאס קורפוס (תמ״ש 76960/97 פלוני נ׳ אלמוני (1998) (. לפיכך, גם בהליך כגון דא, יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלה, האם למרות מעשה החטיפה, לא ראוי להשיב את הקטין החטוף (בג״ץ 405/83 קבלי נ׳ קבלי, פ״ד לז)4) 705, להלן: פרשת קבלי, בעמ׳ 711). אכן, גם במקרה של חטיפת קטינים, השיקול העליון הוא טובת הילד (שם, עמ׳ 712). שיקול הדעת האמור רחב משיקול הדעת המסור לבית המשפט בגדרי סעיף 13 (ב) לאמנה. בפסיקת בג״צ נקבע, שקטין חטוף לא יושב, אם הוכח שייגרם לו בשל כך נזק ממשי (פרשת קבלי, עמ׳ 715). לעומת זאת, קטין חטוף לא יושב בגדרי סעיף 13)ב) לאמנה, רק אם הוכח נזק חמור ביותר (ע״א 5532/93 גונזבורג נ׳ גרינוולד, פ״ד מט)3) 282, 301). דומה, שמבחן הנזק הממשי, יפה גם להליכים בגין חטיפת קטינים, שאינם בגדרי האמנה, הנדונים בפני בית משפט זה. לפיכך, גם בהליכים כגון דא, משעה שהוכחה חטיפה, חזקה היא שטובת הילד לשוב למדינה ממנה נחטף. עם זאת, רשאי ההורה החוטף לשכנע, שהשבת הקטין תגרום לו נזק ממשי, המצדיק, בראייה כוללת, שלא להשיב את הקטין.

17.  מן המקובץ עולה, שעל הנתבעת לשכנע, כי השבת הקטין דנא תגרום לו נזק ממשי, המצדיק להותירו באי. הדרך הטובה ביותר להוכחת נזק כאמור, היא חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט או תסקיר. מן הטעם האמור, הוצע לצדדים, כבר בתחילת ההליך, שהדין יוכרע על סמך חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שיבדוק את הקטין הן בא' והן בארץ. למרבה הצער, אפשרות זו סוכלה על ידי הנתבעת. הנתבעת אף לא ביקשה להגיש חוות דעת של מומחה מטעמה. הנתבעת טוענת שלוש טענות עיקריות, בעטיין אין, לטעמה, להורות על השבת הקטין ארצה: האחת - התובע נוטל תרופה נרקוטית. השנייה - הימנעות התובע מכל קשר עם הקטין מאז הוצא מן הארץ, למרות מאמצי הנתבעת שהקשר יישמר. השלישית - התנהלות הורית מזיקה של התובע, כמפורט בתצהירי עדי הנתבעת ובסרטונים שהגישה.

18.  תרופה נרקוטית - הטענה בדבר סיכון בגין תרופה נרקוטית, שנוטל לכאורה התובע, לא הוכחה. התובע הודה, שהוא נוטל תרופה לשכוך כאבים, אך טען, שהתרופה נרכשת במרשם שניתן על ידי רופא. טענה זו לא הוזמה. יתירה מזו, לא הוכח שנטילת התרופה האמורה פוגעת בתפקוד, וטענת הנתבעת, שהתרופה מוגדרת ״drug״, לאו טענה היא.

19.   נתק בין התובע לקטין

19.1.    אין מחלוקת, שהנתבע לא עשה ניסיון כלשהו ליצור קשר עם הקטין לאחר הוצאתו מן הארץ. יתירה מזו, התובע הודה, שדחה ניסיון של הנתבעת ליצור קשר בינו לבין הקטין, וחסם כל תקשורת.

התובע העיד כדלקמן:

״

ש. ...הילד נמצא בא׳ יותר משנה. אם אתה כל כך סובל בלי הילד, למה לא ניסית ליצור קשר אתו? לתמוך בו כלכלי ?

ת. לתמוך בפשע שאשתי עשתה?

...

ש. ...גרושתך שלחה לך סרט עם הילד שפונה אליך. אתה אפילו לא ענית, מדוע?

ת. לא רק שלא עניתי, אני אסרתי עליה ליצור אתי קשר עד שהיא לא תבוא ארצה. אני הכרחתי את הילד כל יום לדבר אתה בווידיאו, הוא לא רצה לעשות אז זה, הוא קטן ואני לא רוצה לסבול. אני יודע שהיא תלמד אותו מילים שיגרמו לי לצאת מדעתי. היא חושבת רק על כסף. היא רוצה שאני אשלם על כל סרטון וידאו.

ש. אבל בסרט הזה ספציפית לא היה שום דבר נגדך, ההפך, הילד פנה אליך, "אבא, אני אוהב אותך" ואתה אפילו לא ענית.

ת. אני לא יודע מה להגיד.                                                          ״ (עמ׳ 26 שו׳ 10).

19.2.     הנה כי כן, התובע לא עשה מאמץ כלשהו לשימור הקשר עם בנו משך למעלה משנה (כיום שנה וחצי). בכלל זה, לא פנה התובע בבקשה כלשהי בנדון, בין לערכאות בא׳ ובין לבית משפט זה (אפילו אלך לשיטתו, לפיה אין לו אמון בערכאות בא׳). יתירה מזו, האב מודה, שדחה, אקטיבית, יצירת קשר בינו לבין הקטין אותו יזמה האם, ללא מתן הסבר מניח את הדעת לכך. זאת ועוד, הוכח, שהתובע נמנע, במכוון, משימור קשר עם בנו, ולו קשר אינטרנטי/טלפוני וכו׳. התובע נמנע מלשלוח לבנו אפילו מכתב או מתנה. מדובר בהתנהלות קיצונית, המטילה צל של ממש על טענות התובע להורות מיטיבה. כמסתבר, האב שקל שיקולי עלות-תועלת כאלה ואחרים, ואלה האפילו על שיקולים הוריים, הקשורים בטובת הקטין. המיית לבו של הורה וכמיהתו לקשר עם ילדו, אמורים לדחות שיקולים תועלתניים- טקטיים, והעדפת האחרונים מעלה חששות לא פשוטים באשר לקשר ההורי בין התובע לקטין.

19.3.     במצב כגון דא, כאשר ילד כבן שש מנותק מאביו משך כשנה וחצי (כיום), האפשרות לפיה יושב הקטין לחזקת אביו בארץ נראית תלושה מן המציאות. אמנם, הקשר בין הקטין לבין התובע נגדע בעטיה של הנתבעת. עם זאת, התובע העצים לאין שיעור את הנזק, על ידי ניתוק כל מגע עם הקטין. בכך, העלים עצמו כליל מעולמו של הקטין.

על רקע זה, הנזק העלול להיגרם לקטין, בגין עקירתו ממרכז חייו דהיום, וכן מהדמות ההורית היחידה בעולמו, היא הנתבעת - עלול להיות קשה מאוד. הדברים קל וחומר, בשים לב לתפיסת הזמן בעולמם של ילדים קטנים. בעולם זה שנה וחצי הוא נצח. יפים לכאן דברי כב׳ השופט חשין, לאמור: מר-זמן משקלו רב הוא בחייו של כל אדם - ניתן אף לומר כי החיים הם הזמן - ואולם משקל כבד ביותר נודע לו למר-זמן בחייו של קטן (בע״מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ פלוני, פ״ד ס)3) 201, 244).

19.4.     בחירת התובע לנתק כל קשר עם הקטין לאחר חטיפתו, מתכתבת עם החלטתו, לא לנקוט בהליך ייעודי להשבתו של קטין חטוף, הוא הליך על פי האמנה, שא׳ היא צד לה. התובע טוען, שהוא נרדף פוליטית בא׳, ואין לו אמון בערכאות הא׳. כמו כן טוען התובע, לפרשנות מרחיבה של בתי המשפט באי, בכל הנוגע ליישום סעיף 13 לאמנה. טענות אלה לא הוכחו, והתובע עצמו נקט כפל לשון, כאשר העיד, שאין כנגדו הליכים בא' (עמ׳ 21 שו׳ 29-30). זאת ועוד, ניתן לנהל הליך על פי האמנה גם ללא התייצבות פיסית, או לפחות לנסות לעשות כן. הטענה לאי אמון בערכאה זרה, או באשר לאופן יישומה של האמנה באותה ערכאה, לאו טענה היא. קבלת טיעון כגון דא, משמעותו קעקוע יסודות האמנה, והטלת דופי במערכת שיפוט זרה, ללא תימוכין. זאת ועוד, טענה זו מוקשית ביתר שאת, כאשר היא נטענת על ידי התובע, אשר דאג לערוך את ההסכם בא׳, לפי דיני א׳, ולאשר את ההסכם שם. מעשים אלה סותרים מניה וביה עמדה שאיננה נותנת אמון בערכאות בא׳.

19.5.    החלטת התובע לא לנקוט בסעד מהיר ויעודי, בא׳, העצימה את נזק החלטתו לנתק כל קשר עם הקטין. התוצאה היא, שבמקרה דנא לא מדובר בהשבת המצב לקדמותו, שעה שאין מצב אליו ניתן לשוב. במעשה ובמחדל, תרם התובע תרומה משמעותית ליצירת סיטואציה, בה ילד כבן שש, חי מזה כשנה וחצי, ללא דמות אב נוכחת בחייו. השבת הקטין ארצה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא, משמעותה שימוש בדיני החטיפה כדי ליצור מצב חדש, ולא על מנת להשיב מצב לקדמותו.

20.   התנהלות הורית

20.1.    הנתבעת טוענת, שבעקבות התנהלות הורית מזיקה מצד התובע, הגיע הקטין למצב נפשי קשה, עד כדי רצון להתאבד (סעיף 22 לתצהיר הנתבעת). על רקע זה, ראתה לנכון לעשות מעשה ולהוציאו מחזקת האב.

20.2.    כתימוכין לטענותיה הגישה הנתבעת, תצהירים של הגב׳ א.ג, שהייתה טבחית בבית הצדדים (להלן: הטבחית), ושל הגב׳ ו.פ, שהייתה מטפלת של הקטין (להלן: המטפלת).

20.3.    הטבחית הצהירה, בין השאר, כדלקמן:

״אני ראיתי של׳ כמעט כל יום היה מכריח את הילד לעלות על סולם בגובה בערך כ- 2 מטר והעלייה הייתה מסוכנת מאוד, כשאני או שמטפלת רצינו לעזור לילד או לאבטח אותו ל׳ אסר עלינו לעשות זאת...אני ראיתי של׳ מכריח את הילד לאכול פירות ים וכשהילד היה בוכה ואומר שהוא לא רוצה אז ל׳ היה אומר לו שאם לא יאכל אז ימות ובכוח הכניס לילד את הפירות ים לפה עד אשר הילד היה מתחיל להיחנק ורק אז ל׳ היה מפסיק. אני רוצה לציין שהמקרה הזה היה חוזר על עצמו מספר פעמים...אני ראיתי שמספר פעמים בזמן מזג אוויר סוער וגשום עם רעמים ל׳ היה מכריח את הילד לשחות בבריכה למרות שהוא פחד ובכה. אני שמעתי של׳ היה מספר לילד סיפורי אימה ומדבר אתו הרבה על המוות. שמעתי את הילד אומר מספר פעמים שהוא רוצה למות...". על טענות עובדתיות אלה (להבדיל מהשאלה, האם הנתבעת הייתה מודעת להן) הטבחית כמעט שלא נחקרה, והן לא נסתרו.

20.4.     המטפלת הצהירה, בין השאר, כדלקמן:

״אני ראיתי של׳ היה מכריח את הילד לטפס על סולם בגובה של כ- 2 מטר ללא כל אבטחה ואמצעי בטיחות והיה אוסר עליי לעזור לילד או לשמור עליו שלא ייפול...פעם אחת ראיתי של׳ העמיד את הילד על אדן החלון בקומה השנייה, הילד פחד ובכה, אני ביקשתי להוריד אותו ולקחת אותו אך ל׳ סרב לבקשתי. ראיתי שפעם ל׳ הכניס את הילד בתוך ארגז גבוה מאוד והשאיר אותו שם...אני ראיתי של׳ הרביץ לילד בראש באמצעות פטיש מתנפח ואחר כך דחף אותו בגב עם הרגל וכתוצאה מכך הילד נפל. מעשה זה חזר על עצמו במשך מספר ימים. ראיתי של׳ כלא את הילד במזוודה סגורה ובמשך כ- 20 דקות הסתובב עם המזוודה. כל ערב לפני השינה ל׳ סיפר לילד סיפורי אימה ומדבר אתו הרבה על המוות ולפעמים שאל אותו מי הוא רוצה שימות ראשון. הילד היה משיב שבהתחלה הוא ואחר כך אימא...שמעתי את           הילד          אומר           מספר           פעמים           שהוא          רוצה                למות...".

המטפלת חזרה על גרסתה בחקירה הנגדית, והאמור בתצהירה לא נסתר.

20.5.     הנתבעת חזרה בתצהירה על טענותיהן העובדתיות של הטבחית והמטפלת, ובנוסף טענה, כדלקמן:

"ל׳ היה מספר לבן שלנו על המוות ושהוא יכול למות, היה שואל שאלות כגון מי אתה רוצה שימות ראשון אבא או אימא וכתוצאה מכך הבן שלנו במספר הזדמנויות אמר שהוא רוצה למות כי הוא ילד רע, כמו כן כתוצאה מכך הבן שלנו אף אמר מספר פעמים שהוא אוצר לקפוץ מהגג בכדי להפוך לכתם...

בעדותה, הוסיפה הנתבעת את הדברים הבאים:

״בנובמבר 2018, כשהייתי בא׳ מכיוון שפג תוקף אשרת השהיה, עבדה אצלנו באותה תקופה מטפלת ממ׳, היא התחילה לכתוב לי שהילד התחיל להתנהג בצורה מוזרה. בהתחלה היא כתבה שהילד 3, 4 ימים מדבר על כך שהוא רוצה למות. היא לאחר מכן, היא העבירה אלי שלושה כתבי וידאו. בוידאו הראשון הילד אומר "אני רוצה לעלות לגג", היא שואלת ״למה?״, ״כדי לקפוץ משם (עמי 61 שיו 8-13).

...

אדוני עורך הדין שאל למה בעצם לקחתי את הילד מישראל לא׳, בחלק השני של דצמבר 2018, הילד בן 4 שנים, אני רע... זה הילד אומר אני רע... צריך להעניש אותי", "אני רוצה לקפוץ מהגג ולהיעלם, להיות כתם". אני שאלתי אותו ממי אתה שמעת דברים כאלה, הוא אמר "אני ואבא עלינו על הגג של הגג שלנו, אני עמדתי על שפת הגג, ואבא מאחור מחזיק אותי, ואם אני אקפוץ אני אהפוך (לא ברור) (עמי 65 שוי 1-12).

היה לו כזה מסור, הוא היה מניח את הילד על השולחן במטבח, "עכשיו אנחנו נעשה לך ניתוח, תכף אנחנו נפתח לך את הבטן, נוציא הכל החוצה, כליות הכל נוציא החוצה, נחתוך יד אחת, יד שניה, רגל אחד, רגל השניה... הוא עשה את זה כמעט כל יום, "ואז אנחנו נתפור הכל בחזרה". הוא היה אוהב לשחק באדם שיוצא להורג. היה משחק כזה שאבא משחק אותו אדם שמוציא להורג. אני אמרתי אני לא אוהבת, לא מוצא חן בעיניי המשחק הזה. אמר זה לא משנה, העיקר שיהיה לך גרזן חד שיכול לחתוך טוב מאוד את הראש (עמי 70 שוי 10-19).

20.6.     הנתבעת הגישה שלושה סרטונים (להלן: הסרטונים), בהם נשמע הקטין אומר (לפי תרגום, שאינו במחלוקת), את הדברים הבאים:

-               הוא רוצה לעלות לגג כדי לקפוץ.

-               צריך להרוג אותו מאחר שהוא רע.

-               צריך לזרוק אותו על הקיר מאחר שהרביץ למטפלת שלו.

20.7.     התובע טוען, שמדובר בסרטונים מבוימים. יתירה מזו, לטענת התובע, הוכח שהמטפלת, שלכאורה הסריטה את הסרטונים, חדלה לעבוד, לכל המאוחר, בחודש אפריל 2018. לפיכך, כך התובע, הוכח שהנתבעת איננה אומרת אמת, כאשר היא טוענת, שהסרטונים נשלחו אליה רק לאחר חתימת ההסכם (בחורף 2018). ממילא, ממשיך התובע וטוען, הוכח שהנתבעת חתמה על הסכם המותיר את הקטין בחזקתו, למרות ידיעתה אודות הסרטונים. עובדה זו מוכיחה, שהנתבעת עצמה סברה, שהסרטונים אינם מעידים על סיכון בו מצוי הקטין. מוסיף התובע וטוען, שהמטפלת העידה, שהנתבעת הייתה מודעת לכל הנטען בתצהירה בזמן אמת (עד אפריל 2018), ועל אף זאת חתמה על ההסכם.

20.8.     אשר למועד הסרטת הסרטונים, טענת התובע בסיכומיו, לפיה לא ייתכן שהוסרטו לאחר חתימת ההסכם, סותרת את דברי בא כוחו בדיון מיום 13.2.2019. בדיון האמור, הודה ב״כ התובע, לאחר שצפה בסרטונים, ששניים הוסרטו לאחר שהאם שבה ארצה בדצמבר 2018, בעוד השלישי הוסרט באוקטובר 2018 (עמי 79 שוי 25-28). הדבר עולה בקנה אחד עם התשובות, שהשיבה הנתבעת לשאלות בית המשפט, לפיהן שני סרטונים הוסרטו בדצמבר 2018, והשלישי, ככל הנראה, בסוף אוקטובר (עמי 80 שוי 10-13). הדבר מתיישב גם עם עדותה הנתבעת, לפיה את הסרטונים שלחה מטפלת ממולדובה, בעוד המטפלת דלעיל (שסיימה את עבודתה באפריל 2018) הינה (כעולה מתצהירה) מאי. לפיכך, ולמרות גרסאות שונות ולא עקביות שנמסרו על ידי הנתבעת, נחה דעתי, כפי שנחה דעתם של שני הצדדים עת צפו בסרטונים והסכימו להגישם, שהם הוסרטו בחורף 2018, לאחר חתימת ההסכם.

20.9.     מצפייה בסרטונים, לא התרשמתי שמדובר בביום. לכל היותר המטפלת שם מנסה לדובב את הקטין, אך ללא השפעה על תוכן הדברים. נהפוך הוא, באחד הסרטונים מנסה המטפלת לשכנע את הקטין, שהוא היכה אותה שלא בכוונה.

20.10.  אין ספק, שהדברים הנאמרים מפי הקטין בסרטונים מטרידים מאוד. מדובר בעיסוק משונה של קטין כבן ארבע וחצי (באותה עת) בתוכן אלים, הקשור במוות ובו עצמו. יודגש - גם אילו הלכתי לשיטת התובע בסיכומיו, באשר למועד הסרטת הסרטונים, עדיין היה על התובע להניח הסבר לתוכן המטריד של דברי הקטין. דא עקא, הסבר של ממש לא ניתן.

20.11.  הדברים הנאמרים על ידי הקטין בסרטונים, עולים בקנה אחד עם תצהירי הטבחית והמטפלת, שכאמור, לא נסתרו. הם אף עולים בקנה אחד עם עדותה של הנתבעת באשר לשיחות ו״משחקים" מוזרים (לשון עדינה), הנוגעים למוות. עדות זו מהימנה בעיניי. ראיית הסרטונים, על רקע האמור בתצהירי הטבחית והמטפלת, ועל רקע עדות הנתבעת, מעלה תמונה מטרידה עד מאוד, כאשר בקטין רך בשנים עסקינן. התמונה המצטיירת היא של חינוך ספרטני, במסגרתו הקטין נבחן מבחני כושר ואומץ, מעומת עם סיפורים על מוות ונשאל שאלות שאינו אמור להישאל. על רקע זה, אני מקבל את עדות המטפלת והנתבעת, אודות חרדות בהן היה שרוי הקטין, בעקבות מעשיו של התובע. אמת, הוכח, שמדובר בתנהלות שהתרחשה חודשים לפני חתימת ההסכם, ולכן צודק התובע, שיש בחתימה כדי להקהות את עוקץ הראיות. עם זאת, לא אומד דעתה של הנתבעת ושיקוליה (הכלכליים, כמסתבר) לחתום על ההסכם עומדים למבחן, אלא טובתו של הקטין. והנה, משעה שיש עדויות ברורות להתנהלות הורית בעייתית, אף מוזרה, ועל רקע הדברים המטרידים שאומר הקטין בסרטונים - מתגבש חשש ממשי להשיב את הקטין לחזקתו של התובע.

20.12.  לא למותר לציין, שהתובע הגיש דו״חות, אותם היו המטפלות בקטין ממלאות מדי יום. גם דו״חות אלה, שנועדו להוכיח הורות מסורה של התובע, מעוררים אי נחת. מדובר בדו״חות בהם אמורות המטפלות לדווח לאב על כל צעד ושעל של הקטין, מה אכל עד רמת הגרמים, מה אמר עד רמת המילה, כיצד התקלח, איך היו יציאותיו, וכוי.

דו״חות מעין צבאיים אלה, מוזרים באופן חריג ומחזקים את המסקנה, שחיי הקטין (גם בתקופה בה חיו הצדדים יחד) התנהלו בנוקשות. נוקשות זו, כשלעצמה, אולי לא מצדיקה מסקנות מרחיקות לכת. ברם, כשקוראים את הדו״חות על רקע העדויות על יתר המעשים, ועל רקע דברי הקטין בסרטונים, מצטיירת תמונה לא פשוטה בנוגע לקטין רך בשנים.

20.13.   אציין אף את התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע במהלך הדיונים. גם להתרשמות זו לא

הייתי נותן משקל מכריע, אילו עמדה בפני עצמה. ברם, בראי הדברים האמורים לעיל, אציין, שהרושם שהותיר התובע באולם בית המשפט (לרבות בעדותו, למשל בעמי 22 שוי 29-31) היה Hvi וזלחטווז titwrin וזלווטוח it                                                            עוז vivinn

20.14.  נסיבה מהותית נוספת, המעצימה את החשש לנזק ממשי בגין השבת הקטין היא העובדה, שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה הנתבעת יכולה לשהות בארץ רק באשרת תייר. עובדה זו מחייבת את הנתבעת לצאת את הארץ כל שלושה חודשים למשך חודש, וחוזר חלילה. לפיכך, השבת הקטין ארצה משמעותה, מניה וביה, הותרתו בחזקתו הבלעדית של התובע למשך חודש לפחות, כבר בחלוף שלושה חודשים ממועד הגעתו. על רקע הדברים האמורים לעיל, ובראשם הנתק המוחלט בין התובע לקטין משך כשנה וחצי, מדובר בסיטואציה המעמידה את הקטין בסיכון.

20.15.  להשלמת התמונה, ראוי לציין גם את העובדות הבאות: ראשית, הקטין היה בחזקתו של התובע זמן קצר, בין החודשים אוגוסט ודצמבר 2018. יתירה מזו, גם בתקופה זו שהתה הנתבעת בארץ פרק זמן מסויים, ולכן לא מדובר בחזקה בלעדית משך כל התקופה. שנית, לא שוכנעתי, שבדעת הנתבעת לנתק את הקטין מהתובע, כטענתו. נסיון הנתבעת ליצור קשר בין התובע לקטין, שנדחה על ידי התובע, מוכיח ההיפך. אמת, הנתבעת לא הביאה את הקטין ארצה, כשהגיעה למתן עדות. עם זאת, על רקע היותה זרה בארץ, והיעדר כל יחס בין יכולותיו הכספיות של התובע (כפי העיד על עצמו בעדותו) ליכולותיה של הנתבעת, נקל להבין את חששה. שלישית, לנתבעת אמורים היו לצמוח יתרונות כלכליים משמעותיים בגין ביצוע ההסכם. בכלל זה, הסכים התובע לשלם לה סך של 20,000 דולר לחודש, לממן את לימודיו הגבוהים של בנה הבגיר, ולתת לה רכבי יוקרה. במעשה החטיפה סיכנה (שמא איבדה) התובעת יתרונות כלכליים אלה. עובדה זו מחזקת את טענת הנתבעת, לפיה הונעה מחשש אמת לקטין, והעדיפה את טובתו על פני יתרונות כלכליים.

21.  בהביאי בחשבון את העובדה, שהתובע לא נקט בהליך המתבקש והמהיר מחד גיסא, וניתק את עצמו במכוון מהקטין משך שנה וחצי מאידך גיסא, ובהביאי בחשבון את העדויות בנוגע להתנהלותו ההורית, כמתואר לעיל - נחה דעתי, שהשבת הקטין ארצה, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, תעמיד אותו בסיכון ממשי.

22.  מעשה חטיפה של קטין, באשר הוא, הינו חמור בכל מובן. ברם, בסופו של יום, לא רשאי בית המשפט לחנך את ההורה החוטף על גבו של הקטין. לכן, כאשר טובת הקטין משמיעה בקול ברור, שאין להשיבו למקום ממנו נחטף, מאפיל קול זה על זעקת עשיית הדין העצמית. יפים לכאן, בשינויים המחויבים, הדברים שנפסקו בבגץ 76/71 (אינגבורג לנדרר נ׳ הוגו לנדרר, פ״ד כה)2) 258), לאמור: השיקול העליון הוא טובת הילדה, ושיקולים חשובים אחרים כגון הצורך להרתיע בפני חטיפת ילדים בחוץ-לארץ והבאתם ארצה, והחשש פן תיהפך הארץ למעין עיר-מקלט למי שעושה דין לעצמו, חייבים להידחות בפני השיקול של טובת הילדה. אין בית-המשפט בענינים מסוג זה מעניש הורה מפר חוק ומעניק פרס להורה שומר חוק, אלא התנהגות ההורה היא רק אחד מהשיקולים שבית-המשפט מביא בחשבון, כשהוא פוסק לפי טובתו של הילד, ובוחן אם אפיו של ההורה מצדק מסרת הלד לקר מהדרך הפסולה שרה הלך המשב את להסיק. ללא ו־ירור מקף. שאין הוא ראוי שהילדה תימסר להחזקתו (שם, בעמי 269). כך הם פני הדברים בעתירה לצו הביאס קורפוס, ומקל וחומר בהליך כגון דא, בו האספקלריה, וממילא שיקול הדעת, רחבים יותר.

סיכומו של דבר

23.    מן המקובץ עולה, שאין להורות על השבת הקטין ארצה, הגם שנחטף על ידי הנתבעת לאי.

24.  עם זאת, אין להשלים עם מצב, לפיו מעשה החטיפה יגזור על הקטין נתק מאביו, ומשעה שהתביעה דנא הונחה כתביעת משמורת, לידי בית המשפט הכלים למנוע נתק כאמור. לפיכך, ככל שהתובע יודיע שרצונו בכך, תוך זמן סביר, יינתנו החלטות בכל הנוגע לחידוש הקשר בין התובע לקטין, ובהמשך בנוגע להבאתו ארצה, בתנאים שייקבעו.

25. בכפוף לאמור, התביעה נדחית.

26. משעה, שהנתבעת עשתה דין לעצמה, ובשל כך נאלץ התובע לנקוט בהליך דנא - ראוי לחייבה בהוצאות, למרות התוצאה המשפטית (עא 716/82 עיריית הרצליה נ׳ דוד אמר, פ״ד לט)4) 217, 221). לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ₪.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ד׳ סיוון תש״פ, 27 מאי 2020, בהעדר הצדדים.

שמואל בר יוסף, שופט