פס"ד בבקשה לסילוק על הסף של תביעה נזיקית ע"ס 2.5 מיליון ₪ בעילה של ניכור הורי (תלה"מ 31782-02-20)

ג.          יש לדחות את טענת האב לפיה עילת התביעה שלו התגבשה בשנת 2016 עת סירב הבן לקיומו של קשר בין האב לבין ילדי הבן (נכדיו של האב), מאחר ואירועים אלו לא שינו דבר במערכת היחסים בין האב לבין הבן.

5 . להלן עיקר טענות המשיב:

א.        מועד תחילת מרוץ ההתיישנות חל מחודש יוני 2016, "עם מאורעות הצהרון בגן הילדים והתגובה הכה אכזרית של הילד (נכדו - י׳ ש׳), נפער הנזק כולו במלוא כיעורו והמשיב הבין לראשונה, כי איבד את כל הענף הזה של משפחתו - הוא ומשפחתו המורחבת, לעד. המשיב הבין כי לא נותר שום שביל גישה״ (ס׳ 5 לתשובה). לפיכך טען המשיב כי מועד זה הוא היום שבו נתגלה נזקו, ולכן התביעה הנזיקית לא התיישנה.

ב.        שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים מתן פרשנות מצמצמת להתיישנות במקרים של טענות לניכור הורי, מאחר ויש להעדיף את זכות הגישה לערכאות על פני חסימת דרכו של תובע מטעמים פרוצדורליים.

ג׳ - דיון:

6.             עם כל ההבנה למצבו של האב ולדרישתו להיפרע על נזקיו הלכאוריים ואף כי הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתיאוריו את הכאב המצטבר שהוא חש כתוצאה מאובדן הקשר המוחלט בינו ובן בנו וילדיו, בסופו של יום, הגעתי למסקנה כי אין כל מנוס, אלא מדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, ואנמק.

7.             בהתאם להוראות סעיפים 5)1) ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי״ח 1958 (להלן: החוק), תקופת ההתיישנות בתביעות כתביעה דנן היא 7 שנים. סעיף 8 לחוק קובע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". באשר לתביעות בעילה נזיקית, מורה הוראת סעיף 89)2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "...לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

8.             על הרציונל העומד בבסיס דיני ההתיישנות נאמר בע״א 165/83 יתרו בוכריס נ׳ דיור לעולה בע״מ, (פורסם בנבו, 23.12.84): "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי... האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה... איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אד משנתגלה הנזק אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו״ (שם, 558-559 ; הדגשות לא במקור).

9.             באשר למועד התגבשות עילת התביעה הקונקרטית, נקבע בע״א 10192/07 פסגות אשדוד הנדסה בע״מ נ׳ חן גל השקעות ומסחר בע״מ ואח׳ (פורסם בנבו, 24.5.10): "... היום בו נולדה עילת התובענה הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע... לצורך היוולדה של עילת התובענה נדרש, אפוא, כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם... קיומו של כח תביעה במשמעות האמורה מצביע על בשלותה המלאה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד. ממועד זה נולדת עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות" (שם, פסקאות 17-18 לפסק הדין).

מן הכלל אל הפרט;

10.         עיון בכתב התביעה שהגיש המשיב, מלמד כי המשיב ידע והכיר, במועדים שלהלן, את העובדות הבאות:

א.            בפתח התביעה, טען המשיב כי האם ניכסה לעצמה את הבן ומנעה מהאב לממש אבהותו, "... כבר בעת הגירושין ועת הילד היה כבן שנתיים" (ר׳ "פתח דבר", פסקה שלישית). בפרק ב׳ לתביעה, טען המשיב כי הניכור בינו לבין הבן, כתוצאה מהשפעתה הלכאורית של האם, החל "מהיום הראשון... ומעת הפרידה" (ר׳ שם) ומן הרגע הראשון שלאחר הסכם הגירושין בין הצדדים. כלומר תחילת האירוע המגבש עילת התביעה הנוכחית מקורו לפני למעלה מארבעה עשורים(!).

ב.            עוד בפתח התביעה, טען המשיב כי האב נאלץ לשמוע על גורלו של בנו במלחמות ישראל רק דרך אמצעי התקשורת, ללמדך על טיב הקשר בין הצדדים לעת בגרותו של הילד.

ג.              בפרק ב׳, סעיף 7, טען המשיב כי במהלך כל השנים הוא ניהל יומן מסודר שפירט בו כל אימת שהיה לו קשר כלשהו עם הבן (ר׳ נספח ה לכתב התביעה), ללמדך כי אין מדובר באדם שלא הכיר במצבו או בבעייתיות הקשר (שלא נאמר היעדר הקשר) בינו לבין בנו.

ד.            בפרק ג׳ לתביעה, טען המשיב כי בילדותו של הבן ״חדל כמעט הקשר״ (ר׳ ס׳ 2-3 לפרק ג׳).

ה.            בפרק ג׳, סעיף 6, טען המשיב כי בהגיע הבן לגיל 16, התנתק לחלוטין הקשר בינו ובין הבן. לפי הצהרה זו, ניתן לייחס מועד זה למועד התגבשות עילת התביעה הקונקרטית.

ו.              בפרק ד׳, סעיף 10, טען המשיב כי משהגיע הבן לבגרות "כבר לא ניתן היה לשנות את הניכור שחש כלפי אביו" וכי המפגשים בין האב לבין הבן התקיימו אחת לשנה לכל היותר. כלומר, החל מבגרותו של הבן- לפני למעלה משני עשורים, הבין האב כי המצב הוא בלתי הפיך. למותר לציין כי גם ממועד זה חלפה תקופת ההתיישנות.

ז.             בפרק ד׳, סעיף 11, טען המשיב כי בשנת 2007 נולד לו נכדו הראשון מבנו, אך לא ניתנה לו ההזדמנות להיות נוכח באירוע זה או בכל קשר אחר עם הנכד שנולד ולפיכך הולדת הנכד ציינה וסימלה בעבור המשיב את "סוף הקשר, הרעוע ממילא" בין הצדדים. לכן, גם אם עילת התביעה נולדה בשעת הולדת נכדיו של האב, הרי שממועד זה חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות, בשים לב להיכרותו של המשיב את הנסיבות והבנתו את המצב כפי התמונה הכוללת.

ח.            בפרק ד׳, סעיף 12, טען המשיב כי "חלפו מספר שנים" בלא כל קשר בין הצדדים, ואז בשנת 2009 לפתע שמע "במקרה מצד ג׳" שאשתו של הבן בהריון נוסף.

ט.            בפרק ד׳, סעיף 14, טען המשיב כי הבן לא פגש את סבו וסבתו (הוריו של המשיב) מאז שנת 1999 וכי ניתוק זה גרם לו לתחושה כי הוא "אב שכול לילד בחיים". הנה כי כן, אף ממועד זה חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות.

י.       במהלך השנים האב היה שולח מכתבים לבן שלא נאספו על ידי הבן ואשתו.

יא.     בפרק ד׳, סעיף 17, טען המשיב כי בספטמבר 2012 ראה לראשונה מרחוק בלבד, את הבן

ומשפחתו, שלא על פי תיאום או בידיעת הבן אלא מיוזמתו של המשיב ועל פי רצונו בקיום קשר כלשהו - ולו ממרחק.

יב. עוד בפרק ד׳, סעיף 17 תיאר המשיב כיצד בחודש אפריל 2013 התקיימה פגישה בין האב לבין הבן במהלכה אמר הבן לאב "בלשון גלויה ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים... כי הוא יספר לילדים על אביו האמתי רק כשיהיו בגירים". ללמדנו כי כבר אז היה בידיעת המשיב על מידת הניתוק המוחלט בינו ובין נכדיו ועל אודות הנזק הלכאורי שנגרם למשיב כתוצאה מהניתוק ביחסים שבין האב לבנו.

לכן, אף אם בתקופה זאת טרם חלפה, לכאורה, תקופת ההתיישנות, הרי ששיהויו של האב בהגשת התביעה רק בשנת 2020 עשויה אף היא להביא לדחיית התביעה, כפי הוראות תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ״ד - 1984.

יג. בפרק ה, סעיף 1 לתביעה, טען המשיב כי בחודש יוני 2016, נוצר קשר בינו ובין הנכדים, ילדיו של הבן, שלא בהסכמת הוריהם ולאור קשר שנוצר בין המשיב לבין האחראית על הצהרון שבו הילדים שוהים בסיום המסגרת החינוכית. קשר שכל מטרתו היה להביא להיכרות בין המשיב לבין נכדיו. עם היוודע לבן על אודות קשר זה ועל היכרות ילדיו עם המשיב, פנה אליו הבן והזהיר אותו שלא להתקרב לילדים אחרת לא ישמע ממנו יותר בחיים. אירוע זה מצוין על ידי האב בתשובתו לבקשה, כמועד התגבשות עילת תביעתו וכמועד שהחל ממנו יש למנות מרוץ ההתיישנות שטרם חלף בשנת 2020, לכאורה.

11.              לא בכדי הבאתי באריכות האירועים שהיוו הבסיס להגשת התביעה, כשאף רשימה זאת אינה ממצה מלוא האירועים שפירט המשיב בכתב התביעה ככאלו שעשויים לחזק או לשמש ראיה לתביעתו. הלכה למעשה, מכלול האירועים המפורטים בכתב התביעה כעובדות שהיוו רקע להגשת התביעה מלמדות למעשה כי תביעתו של האב התיישנה זה מכבר בשעת הגשתה, וכי לא ניתן להתחיל מרוץ ההתיישנות רק החל משנת 2016 כפי טענת האב רק מאחר ואירוע הוא שהביא להבנתו של התובע כי "נפער הנזק כולו במלוא כיעורו והמשיב הבין לראשונה כי איבד את כל הענף הזה של משפחתו״ (ר׳ ס׳ 5 לתשובה לבקשה). איני מבטל, כלל ועיקר, כי דווקא אותו אירוע בשנת 2016 נצרב בתודעתו של המשיב כאירוע שיצר אצלו נזק, אם כי היו אירועים קודמים שהותירו בו רושם דומה, כמובא לעיל. עם זאת, כאשר עלינו לבחון אותה נקודת אל חזור, הנקודה שממנה נוצרה עילת התביעה הקונקרטית לתובע ואין זה מתחייב כי דווקא נקודה מסוימת שיצרה נזק, היא שתחשב כתחילתו של מרוץ ההתיישנות.

12.              בהתאם לאמור בכתב התביעה, בשנת 1987 פנה האב לבית המשפט בתביעה כנגד האם בעניין אותו ניכור נטען ובמסגרת זאת ביקש התובע להכיר בבנו כבן מורד כך שיתבטלו דמי המזונות בהם חויב האב כתוצאה מהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין כאמור (ר׳ פרק ב׳, סעיף 9 לכתב התביעה וכן נספח ו׳ לכתב התביעה). עיון בכתב התביעה הנ״ל מעלה כי אותו מצב עובדתי, ואותן טענות שהמשיב מעלה היום בתביעתו, הועלו זה מכבר במסגרת התביעה שהגיש האב, וכך למשל: "קצה נפשו של התובע להיות אב לתשלום מזונות בלבד... התובע אינו מוכן להשלים עם מצב דברים זה, שבאופן מכוון הוא כתוצאה מהסתה פרועה מונעת ממנו הנתבעת להפגש עם [הבן] באופן סדיר... מאחר ]והבן] נמצא במשמורת אימו, ומאחר והיא הגורם המרכזי למצב שנוצר, עליה לשאת בתוצאות ולדאוג [לבן] ולמזונותיו״ (ר׳ סעיפים -27 28 לכתב התביעה הנ״ל). לטענת האב הוא נאלץ "למשוך את תביעתו" לאור "תחינות" הבן אין בה לשנות את ידיעותיו של האב על אודות הנסיבות המזכות אותו, לכאורה, בסעד.

13.              הנה כי כן, לא יכול להיות חולק כי כבר בשנת 1987 עמד האב על הנזקים הנגרמים לו, לכאורה, כתוצאה מאובדן הקשר בינו לבין הבן. לפיכך, לכל היותר מדובר בעוולה מתמשכת, לכן אין אני רואה הכיצד ניתן לקבל עתה טענת האב כי עילת התביעה קמה לו רק החל משנת 2016, וכי רק ממועד זה התגלה לו דבר הנזק (ר׳ והשווה: פסק הדין של חברתי כב׳ השופטת אורית בן דור ליבל בתמ״ש (משפחה ירושלים) 9120-02-13 ר׳ נ׳ ו׳ (פורסם בנבו, 2.4.15)).

14.              ודוק, אף אם כלל הגילוי המאוחר חל אף בעוולה מתמשכת (כדעת המיעוט של כב׳ השופט ריבלין בע״א 1254/99 אבידור המאירי נגד הכשרת הישוב (פורסם בנבו, 7.6.00 בעמי -540 543) אין לקבל את טענת התובע כי הנזק התגלה לו רק עת אסר עליו הבן להפגש או ליצור קשר עם ילדיו בשנת 2016. זאת, לאור הפרשנות שהתקבלה בע״א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע״מ נ׳ עזבון המנוח דוד אמיתי ז״ל (פורסם בנבו, 21.5.08) לפיה: "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק״ (עמי 25 לפסק הדין; הדגשה לא במקור). לפיכך, מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק החלקי - אף אם התברר לאחר מכן שהיקפו נרחב יותר - בתנאי שבנסיבות הענין מדובר בהיקף נזק שאדם סביר היה מגיש בגינו תביעה. לפיכך, ומאחר ואף בשנת 1987 הנסיבות הצדיקו, לדעת המשיב, פניה לבית המשפט לביטול דמי מזונות הבן, הרי שמקל וחומר כי תביעתו הנוכחית - ברקע לאותן נסיבות התיישנה זה מכבר.

15.              יש לזכור ולהזכיר כי עילת התביעה, כאמור בכתב התביעה, נסובה סביב נזקים שנגרמו למשיב, לפי טענתו, כתוצאה מניכור בין האב לבן. כך לדוגמא, עתר המשיב לחייב את המבקשת בסך השווה "לעלות מחצית הדירה שהשאיר האב לנתבעת.. בעלות כל דמי המזונות ששילם האב לנתבעת 1 כל השנים, וכן בעלות כל ההליכים המשפטיים בהם נאלץ האב לנקוט כדי לראות את בנו בצעירותו, ובעלויות הנסיעות התכופות לארץ מעבודתו בחו״ל... בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין... ובתוספת של פיצוי על עגמת נפשו של האב בסך של מיליון ₪ נוספים, כולל מע״מ כדין״ (ראה פרק ז, סעיפים 1-3 לכתב התביעה). לפיכך התמקדות המשיב בכך שעילת התביעה הקונקרטית נוצרה לו רק בשנת 2016, בלתי הגיונית בעליל וסביר להניח שטענה זו נולדה אך כדי לנסות ולרפא את שאיננו ניתן לריפוי.

16.              הלכה למעשה, הפוך והפוך בה, עילת התביעה כולה - מתחילתה ועד סופה - מעוגנת במעשה הניכור ביחסים בין האב לבין הבן. לפיכך, ובכל הכבוד הראוי, ככל שהתובע היה סבור כי עומדת לו עילת תביעה המזכה בסעד, היה עליו להגיש תביעתו עד ולא יאוחר משבע שנים ממועד התגבשותה, ובשים לב למועד הגשת התביעה, אין מנוס ממסקנה כי התביעה התיישנה.

17.             בכל הכבוד, בבוא בית המשפט להחליט האם תביעה התיישנה אם לאו, אין על בית המשפט להידרש לגוף התביעה ולבחון את סיכוייה. כאמור, אחד מעיקרי דיני ההתיישנות הוא לבכר דחיית כל תביעה אפילו מוצדקת מאין כמותה, כל אימת שהתביעה אכן התיישנה.

18.             במקרה דנן, וכפי שפירטתי לעיל, הגעתי לכלל דעה ומסקנה ברורות כי התביעה התיישנה. אין מדובר בתביעה שהוגשה "על התפר הדק" של תקופת ההתיישנות, אלא מדובר בהתיישנות משמעותית ורבת שנים ודינה אחת - דחיית התביעה על הסף.

19.             הערה בטרם נעילה - מקריאת כתבי הטענות עולה תמונה לא פשוטה של מערכת יחסים רעועה בין אב לבנו, ולא ניתן להקל ראש בזאת כמו שלא ניתן להתעלם מכאבו של אב הטוען להיעדר קשר עם בנו. התביעה שהוגשה היא תביעה כספית וחרף זאת במהלך קריאתה, סברתי שיתכן והאב מכוון גם לתוצאה אחרת של ההליך, יתכן לחידוש הקשר או כל דבר אחר שאינו ממוני או אולי אפילו לסיוע של בית המשפט בעניינים אלה, עד אשר נחשפתי לפרק העתירות שם עתר האב, בין היתר, לחייב את בנו בהוצאות משפט ושכ״ט עו״ד. דברים אלה מצאו מקומם גם בתשובתו של האב לבקשה לסילוק על הסף, מה שהביא אותי להיצמד לבקשה ולכל העולה ממנה. ככל שמי מהצדדים חפץ בחידוש הקשר, יתכבד ויפעל במקום המתאים לכך.

20.             משמצאתי להורות על סילוק התביעה על הסף, נדרשתי גם לסוגיית הוצאות המשפט ושכ״ט ב״כ הנתבעת. בשים לב לכל העולה מהחלטה זו, מצאתי לחייב את התובע בשכ״ט ב״כ הנתבעת, על דרך הקולא, בסך של 7,500 ₪.

ד׳ - סיכומם של דברים:

21.             אשר על כן, הריני להורות כדלהלן:

א.            הבקשה מתקבלת והתביעה נדחית בזאת מחמת התיישנות.

ב.             המשיב (התובע) ישלם למבקשת (הנתבעת) שכ״ט עו״ד בסך כולל של 7,500 ₪.

ג.              ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ד.             תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום, די אייר תש״פ, 28 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.