בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן

פסק הדין הראשון בשרשרת המייצגת את התקופה הרביעית הוא בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, נז (2) 118 (2003) (להלן: עניין פלמן). עליו אף התבססו, בעיקרן, קביעותיהן של ערכאות קמא. במהלך פסק הדין ציינה הנשיאה ד' ביניש את הדברים הבאים:

"מקרה אחר שיתקיים בו 'טעם מיוחד' כאמור הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטיים הכרעתה בטלה...למשל כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין" (שם, בעמ' 139; ההדגשה איננה במקור).

במקרים אלו, על פי הנשיאה ד' ביניש, כלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות ייסוג. זאת במובן שערכאה אחת רשאית להחליט בשאלת הסמכות אף אם ערכאה האחרת כבר החליטה שבסמכותה לדון בסוגיה.

אל דברים אלו הצטרפה גם השופטת ט' שטרסברג-כהן. השופטת השלישית בהרכב, ד' דורנר, הצטרפה לעיקרי פסק הדין, אך לא הייתה שותפה לחריגה מכלל הכיבוד ההדדי. לגישתה, הדבר עשוי להוביל לבזבוז זמן שיפוטי ולפגיעה באמון הציבור במערכת בתי המשפט. על כן, היא סבורה כי על הערכאה השנייה להסתפק במתן צווים זמניים ובהפניית הצדדים לבג"ץ על מנת שיכריע בשאלה.

מכל מקום משמעות דעת הרוב, לכל הפחות, שנאמרה באמרת אגב בפסק דין פלמן היא כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעת ילדים למזונותיהם מכוח כריכה; וככל שהוא דן בכך אף על פי כן – דין החלטתו היא בטלות. כך בנוגע לראש הראשון.

ראו בהקשר זה גם את בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סג(2) 247 בפס' 46 (2009) (להלן: בג"ץ 5918/07), שם חזרה הנשיאה ד' ביניש על עיקרי הדברים בציינה כי: "...כריכה הינה 'כדין' אם מדובר בעניינים שלפי מהותם אמנם ניתנים לכריכה.

כך למשל נפסק כי תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם - להבדיל מתביעת האם להשבת הוצאות בגין מזונות הילדים - אינה יכולה להיכרך בתביעת-גירושין".

ביחס לראש השני, פסק דין פלמן אינו מתייחסת לתביעה העצמית של הקטין. הוא מתמקד בקביעה שלפיה לא ניתן לכרוך מזונות ילדים כלל, כאמור. נדמה שעיקר מהותו של פסק דין זה בענייננו הוא בחזרה לתקופה השנייה בפרשנות סעיף 3 לחוק.