ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה

פסק הדין השני שיוצג במסגרת התקופה השלישית לפרשנות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין הוא ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה, לט(3) 713 (1985) (להלן: עניין חבושה), שנכתב על ידי השופט ג' בך, בהסכמת הנשיא מ' שמגר והשופטת ש' נתניהו.

במסגרתו, בית הדין הכריע בסוגיית מזונות הילדים מכוח כריכה, ועלתה השאלה האם לבית הדין, מכוח סמכות נמשכת, או לבימ"ש למשפחה – הסמכות לדון בתביעת המזונות שהגיש הקטין עצמו. פסק הדין מתייחס לבחינה המהותית לזהות הצדדים שלקחו חלק בהליך הראשון.

זאת תוך שהוא מצטט הן את הלכת שרגאי והן את הלכת אברהם. ואולם, פסק דין זה מהווה עליית מדרגה נוספת לאחר הלכת אברהם.

לא רק שלפיו לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים ולא רק בתביעת השבה, כפי שנקבע בעניין אברהם, אלא גם שככל "...שמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון, התקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, וניתנה בו החלטה, יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד, ויש בהם לחייבו'".

לאמור, דרכו של הקטין איננה פתוחה עוד תמיד לפנות לערכאות האזרחיות; אלא רק במידה שהוא היה צד פורמאלי גרידא להליך, ולא התקיים דיון בענייננו בפועל.

במצב אחרון זה אין בנקבע בבית הדין מכוח כריכה לחייבו ודרכו לערכאות האזרחיות נותרת פתוחה. פסק דין חבושה חושף כי כבר בתקופה השלישית קרנו של המבחן המהותי עלתה.

זאת אף אם טרם יצקו בו את המשמעות המלאה הניתנת לו במהלך התקופה הרביעית. ואולם, שני הראשים שהתוו בהלכת שרגאי עודם עומדים.

לגבי הראשון – על פי פסק דין חבושה ניתן לכרוך מזונות ילדים ולדון בהם בפני בית הדין.

לגבי השני – תביעתו העצמאית של הקטין שרירה וקיימת, מתוך החשש פן טובתו תשכח בוויכוח בין הוריו. לפיכך, אין אנו מכפיפים אותו להסכמת הוריו בצורה עיוורת, אלא רק כאשר המבחן המהותי מתקיים.