דחיית בקשת צו מניעה בו יאסר ביצוע דיספוזיציה על דירת מגורים הרשומה על הבעל (י"ס 43374-01-23)
החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת להטלת צו מניעה בו יאסר ביצוע דיספוזיציה על דירת מגורים הרשומה על שם המשיב ומצויה ברחוב ה*** **, **** ****** ("הדירה").
הבקשה הוגשה במסגרת הליך יישוב סכסוך בהתאם לסעיף 3(ז)(1) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) התשע"ה – 2014 ("החוק"), ולפי תק' 10 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014 ("התקנות").
בבסיס בקשתה טוענת המבקשת כי בין הצדדים הסכם גירושין שנחתם ואושר בביהמ"ש ביום 19.9.21, בפני כב' השופט, סגן הנשיא כתוארו דאז, נמרוד פלקס, (להלן: "הסכם הגירושין") כאשר הסכם הגירושין נעשה תוך קיפוח זכויותיה, כי הוסתר ממנה מידע מהותי באשר לזכויותיה לטעון לכוונת שיתוף לגבי דירה שרכש המשיב מלפני הנישואין, וכי היא לא פנתה לקבלת ייעוץ משפטי, אלא הסתמכה על ייעוץ שנתנו לצדדים מקורביו של המשיב.
המבקשת לא פירטה בבקשתה ולא במעמד הדיון היום, כיצד בדיוק הוטעתה ולמה דינו של ההסכם להתבטל. כן לא הובהר איזו תביעה עתידית בכוונתה להגיש, אולם למעשה המבקשת הבהירה כי היא חפצה לקבל מחצית מזכויות הדירה הרשומה על-שם המשיב, כאשר היא למעשה דירת תחלוף לדירה שרכש בשנת 2005 בטרם נישאו הצדדים.
הצדדים מסכימים כי המשיב הגיע לנישואין עם דירה אותה רכש עוד כשהיה רווק ואילו הצדדים נישאו בסוף שנת 2007 (ביום 10.10.07). הצדדים מסכימים, כי למשיב נותרה יתרה נמוכה לתשלום המשכנתא.
הצדדים מסכימים כי לא התגוררו בדירה יחד (כך הובהר למעשה רק בזמן הדיון). כן יצוין, כי לא בבקשה ולא בתגובה לה, נטען כי בפרק זמן מסוים הצדדים התגוררו בבית הוריו של המשיב בעוד שהם התגוררו בדירה דנן. בענייננו, הצדדים חלוקים בטענותיהם לעניין זה, כאשר המשיב טען כי הוריו רכשו ממנו את הדירה ולכן התגוררו בה.
המבקשת הסכימה כי בשנת 2013 מכר המשיב את הדירה עמה הגיע לנישואין להוריו וכן הוסכם כי תחתיה נרכשה הדירה דנן. במעמד הדיון ובעקבות האמור בתגובת המשיב התברר כי לצורך רכישת הדירה נדרש המשיב ליטול הלוואת משכנתא בסך 200,000 ₪ כאשר דרישת הבנק היתה ברישום הדירה ע"ש 2 הצדדים. אכן תחילה נרשמה הדירה ע"ש הצדדים, אולם, בסופו של דבר, המשיב לא לקח הלוואה מהבנק אלא מאביו ופרע אותה באמצעות דמי השכירות שקיבל בגין השכרת הדירה.
בהמשך, ולנוכח הדברים המובאים לעיל נרשמה הדירה שוב ע"ש המשיב בלבד, כאשר עלה בדיון שהרישום נעשה במסגרת "העברה אגב גירושין".
המבקשת סבורה כי דינו של הסכם הגירושין להתבטל כך שהיא תוכל לעתור לסעד לפיו היא זכאית למחצית הזכויות בדירה.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לא זו בלבד שמדובר בנכס חיצוני אלא שבין הצדדים הסכם הגירושין בו הוחרגה הדירה במפורש. כן טוען המשיב, כי בהמשך נעשה הסכם שני בין הצדדים, לצורך פירוק השותפות העסקית של הצדדים במסגרתו הועברו למבקשת 240,000 ₪ וגם אז לא ביקשה היא לבטל את הסכם הגירושין, הגם שאותה העת לוותה ע"י עו"ד מטעמה, שהיא חברה טובה של המבקשת.
במסגרת ההסכם השני חתמה המבקשת באופן מפורש על סע' 14 שאומר כי המבקשת מוותרת באופן סופי ומוחלט על כל דרישה או טענה מכל מין ומכל סוג. כאן המקום להבהיר כי הסכם זה הובא לאישורו של ביהמ"ש אולם בסופו של דבר לא נחתם ולא אושר, אלא שהמבקשת קיבלה במסגרתו 240,000 ₪.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה וכן במסמכי התיק ולאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות, ואסביר.
למותר לציין כי דיון בבקשה לסעד זמני יתקיים תוך בחינת התנאים הנדרשים בהוראות תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט- 2018 (להלן: "תקסד"א").
כמו כן, הליך י"ס והבקשה לסעד זמני הוגשו מתוך מטרה של המבקשת להגיש תביעה עתידית, לפי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
לאחר שבחנתי את הבקשה אל מול ההוראות שבתקנה 95 לתקסד"א, הגעתי למסקנות הבאות:
ראשית כל, על המבקשת להוכיח קיומם של התנאים המצטברים שבתקנה 95 לתקסד"א.
המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית לכאורית (לקיומה של עילת תובענה עתידית), על פי תקנה 95 (ב). למעשה, מן הראיות שהונחו לפני עולה כי הכף נוטה לזכותו של המשיב שכן המבקשת טוענת כי דינו של הסכם הגירושין שאושר בביהמ"ש להתבטל כך שבסופו של דבר היא תהא זכאית לקבל מחצית מעלות הדירה. כידוע, הדירה דנן הינה דירת תחלוף לדירה שרכש המשיב טרם נישאו הצדדים. בין הצדדים לא קיים הסכם ממון אולם סע' 5 (א) לחוק יחסי ממון קובע כי נכסים שצברו בני זוג ברי איזון למעט אלו שהיו להם ערב נישואיהם. כדי להביא למצב דברים בו יחרוג ביהמ"ש מהוראות החוק על המבקשת להוכיח כוונת שיתוף. אילו היתה נידונה בביהמ"ש תביעה שכזו מלכתחילה כבר אז היתה המבקשת נדרשת לעבור מעל משוכה גבוהה מאוד. ואולם, עצם קיומו של הסכם גירושין והסכם שני שאמנם לא אושר אבל קוים בפועל ע"י הצדדים, מרימים את הרף הגבוה ממילא.
כדי לבטל הסכם גירושין נדרשת המבקשת לראיות למכביר בפרט כאשר במסגרתו הובאה התייחסות לדירה דנן, בסע' 41-42 ונכתב במפורש "דירת המגורים של הבעל טרום הנישואין". בסע' הנ"ל צוין במפורש נושא הרישום של המבקשת כבעלת מחצית הזכויות ולשם מה הוא נועד אולם למעלה מכך, הבעלות הועברה חזרה ע"ש המשיב באופן מלא. בעקבות כל האמור לעיל, כאמור, ההסכם אושר בביהמ"ש לאחר שהצדדים טענו בפניו כי הם מבינים את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו וכי חתמו עליו מרצון. כן טענו הצדדים כי קיבלו ייעוץ משפטי.
לצורך העניין תשווה בנפשה המבקשת מצב הפוך בו למעשה היה מעניק לה המשיב מחצית מזכויותיו בדירה במסגרת הסכם גירושין ואז היה מבקש לחזור בו ולבטל את הסכם הגירושין, כי אז הנטל המוטל עליו היה כבד עד מאוד, באופן בו סיכויי תביעתו היו מתחת לקלושים.
בנסיבות הללו, אני מוצאת כי דרישות תקנה 95 (ב) אינן מתקיימות.
ככל שהיתה המבקשת מוכיחה קיומן של ראיות לכאורה ויסוד של הכבדה, מכאן היה עלי לבחון את הוראות תקנה 95(ד)(1) הקובעות כי בבואו של ביהמ"ש להכריע בבקשה לסעד זמני עליו לבחון את שיקולי מאזן הנוחות, קרי הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. אמנם במעמד הדיון הבהיר המשיב כי אין בכוונתו למכור את הדירה לצד שלישי והיא מושכרת בימים אלו. עם זאת, המשיב התנגד לבקשה בתוקף וטען כי מדובר בניסיון חסר תום לב לקבל סעד שהמבקשת אינה זכאית לו, תוך העלאת טענה כי הוטעתה ולא ידעה כי יש לה זכויות בדירה. לטעמי, הדין עם המשיב לעניין זה וממילא מאחר שמדובר בדרישה לקיומם של תנאים מצטברים של תקנה 95 לתקסד"א וברגע שהמבקשת לא ביססה טענתה לראיות לכאורה, הרי שאינני נדרשת להכריע בעניין זה.
סוף דבר – הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 3,500 ₪.
החלטה זו תפורסם בהשמטת הפרטים המזהים של הצדדים אלא אם תוגש התנגדות מי מהם בתוך 7 ימים שאז תינתן החלטה לגופו של עניין.
לעיוני בעוד 10 ימים.
ניתנה היום, ו' אדר תשפ"ג, 27 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
פרסומים אחרונים בעיתונות