חשש ממזרות במי שאביה חושד שאינה בתו

ב"ה

תיק 1386877/3

בבית הדין הרבני האזורי באר שבע הרכב יוחסין

לפני כבוד הדיינים:

הרב יהודה דרעי – ראב"ד, הרב אהרן דרשביץ– אב"ד, הרב אליהו אריאל אדרי– אב"ד

המבקשים:    [האם]

מנהל בית הדין הרבניים

נגד

המשיבים:     [האב]

                     פלונית [הבת]

                     ב"כ יועץ לממשלה עו"ד

הנדון:חשש ממזרות במי שאביה חושד שאינה בתו

נימוקי פסק הדין

ביום כ"ד בסיון התשפ"ג (13/06/2023) קבע בית דיננו, בהרכבו המלא, להתיר את הבת [פלונית] לקהל בלא פקפוק ושהיא בתו של [האב]. פסה"ד כלל את נימוקיו של הרב אליהו אריאל אדרי להחלטה זו.

בנוסף, ביום כ"ח טבת תשפ"ד החליט בית הדין כדלקמן:

פסק דין

הבת [פלונית] הינה בתו של [האב] ומותרת לבוא בקהל – הן לכהן והן לישראל. ויש לרשום בכתובתה את שם אביה, וכן יש לרושמו כאביה בכל מסמכי המדינה הרשמיים.

ניתן ביום כ"ח בטבת התשפ"ד (09/01/2024).

הרב יהודה דרעי – ראב"ד      הרב אהרן דרשביץ                        הרב אליהו אריאל אדרי

 

להלן נימוקים מאת הראב"ד, הרב יהודה דרעי, להחלטה דלעיל.

נימוקים אלו אינם משקפים בהכרח את דעת שאר חברי ההרכב, אם כי הסכימו פה אחד להתיר את המשיבה, וכנ"ל.

רקע עובדתי

הבעל [האב] והאשה [האם] נישאו כדמו"י בתאריך (10.8.21) וכעבור כעשרה חודשים נולדה הבת [פלונית]. ביום י"ז כסליו התשפ"ג (11.12.22) הופיעו בביה"ד באשדוד לאישור הסכם גירושין ולסידור גט. בפתח הדיון ציין ביה"ד כי "בהסכם הגירושין נרשם שבזמן הנישואין נולדה הבת וכי הבעל אינו מעוניין להכיר בילדה כלל וגם סירב לחתום על הכרת אבהות בביה"ח לאחר לידתה". חשוב לציין! כי מעיון בהסכם הגירושין שהוצג בפנינו, לא מצאתי ציטוט מעין זה ואדרבה אין בו אפילו רמז לכך שהאב אינו מכיר בבתו, זולת וויתור האשה על המזונות וכו'. במהלך הדיון באשדוד הבעל טען כי יש לו ספק באבהותו כלפי הבת, שכן לדבריו האשה היתה הולכת וחוזרת במהלך הנישואין. לאחר שמיעת הצדדים החליט ביה"ד שעליהם להסדיר את מעמדה ההלכתי של הבת, והעביר את התיק לטיפולינו בביה"ד האזורי המיוחד לענייני יוחסין. כעבור חודשיים בתאריך (12.2.23) הופיעו הצדדים שוב לדיון בביה"ד באשדוד בפני דיין אחר, לאישור הסכם הגירושין וסידור גט. במהלך הדיון הודיע ביה"ד לבעל כי במקרה שיהיה שינוי קיצוני בהכנסה של האם אזי ביה"ד יוכל לפסוק מזונות, בתחילה הבעל סירב בטענה שלפי ההסכם הוא פטור ממזונות, אולם ביה"ד עמד על כך שזכותה של האם לתבוע מזונות במידה שלא תוכל בעתיד לפרנס את הבת בכוחות עצמה וביה"ד יפסוק בתביעה. לבסוף נאלץ הבעל להסכים ונחתם ההסכם וקיבל תוקף של פס"ד. חשוב להדגיש כי בדיון זה לא ערער על אבהותו כלפי הבת, ואף כשנאלץ בסופו של דבר להסכים לתביעת מזונות עתידית במקרה קיצוני שהאם לא תוכל לפרנסה, לא ראה לנכון לזעוק שאינו "מכיר בה" או שיש לו "ספק" בדבר אבהותו כלפיה.

מתסקיר העו"ס עולה כי שני הצדדים מאשרים שקיימו יחסי אישות לאחר הנישואין לפחות שלוש פעמים (בהפסקי הטהרה הנדרשים) עד שגילו שהיא בהריון. כעבור כחודש עזבה לבית הוריה באשדוד בידיעת הבעל שהיא בהריון, ובמהלך השנה ניסתה שוב ושוב לחזור אליו מתוך ניסיון להציל את הקשר ביניהם. לדבריה, כבר מתחילת הנישואין חשה מבחינה רגשית תחושת דכדוך עמוקה ואכזבה מהקשר הזוגי... הוא אכן עשה ניסיונות להבין מה קרה ולהחזירה לביתם המשותף. מבחינתה הבת הינה בתו בוודאות גמורה, והיא משוכנעת שגם הוא לא באמת מאמין שאינה בתו. כמו כן ציינה כי היא ערה לכך שהוא מאוד פגוע ממנה מכך שנחל אכזבה עמה, אכזבה שמצטרפת לכישלון נישואיו הראשונים, ומתוך כך הסכימה שלא לחייבו במזונות הבת. הבעל לעומתה סיפר כי אינו טוען שהבת אינה ממנו, אך יחד עם זאת הוא מוצף במחשבות וחשדות על חוסר היתכנות במציאות שהוא אכן האב, שכן בדרך הטבע אינו מבין כיצד הרתה בגילה (גיל 32) לאחר מספר כה מצומצם של יחסי אישות. ובסיום הדו"ח מודגש שהוא שרוי במצוקה רגשית קשה וחש דחוי ומאוכזב מאוד ממהלך הקשר הזוגי ומסיומו (סוף ציטוט מעיקרי הדו"ח).

בפנינו הופיע הבעל, ואישר למעשה את עיקרי הפרטים הנ"ל. לשאלת ביה"ד מדוע יש לך ספק שהיא הבת שלך, השיב תשובות שאין בהם ממש ונדמה שמשוכים המה על צד הניחוש והדמיון, ועכ"פ אין בהם כדי להטיל פגם בכשרות הבת. ולשאלת ביה"ד האם אתה טוען שאינה הבת שלך, השיב: "אני טוען שאני לא יודע". ולאחר שביה"ד הבהיר לו שאין כל עילה הגיונית להטיל דופי בבת הזו וכי לפי כל הסימנים הינה בתו, השיב: "אני מקבל את מה שאתה אומר". גם האישה הופיעה בפנינו ואישרה את כל הנ"ל, והוסיפה: "זה מגוחך שאני פה כשאני יודעת שהיא הבת שלו וגם הוא יודע שהיא הבת שלו... הוא גם בא איתי לבדיקה של ההיריון... וכשעזבתי בפעם הראשונה כבר הייתי בהריון והוא ידע מזה... אח"כ הוא כבר התחיל להתכחש להריון ולילדה".

דיון

א. בפתח דברינו ראיתי לנכון להעיר כמה הערות, אשר למיטב הבנתי התשובה לכולן תסלול לנו את הדרך לעיקרו של פס"ד זה בו אנו צריכים לכוון מבטינו.

1) בדיון ראשון שהתקיים בביה"ד באשדוד צוטט בפרוטוקול:

"בהסכם הגירושין הנ"ל נכתב כי בזמן הנישואין נולדה הבת [פלונית] וכי הבעל אינו מעוניין להכיר בילדה כלל, וכי הבעל לא חתם על טופס הכרת אבהות בבית החולים לאחר לידת הקטינה, ומשכך נתן הסכמתו כי האישה תהיה האפוטרופוס החוקי והבלעדי של הילדה. וכן לא יהיו זמני שהות של האיש עם הקטינה, ואף האישה מוותרת באופן מוחלט על דרישה למזונות הקטינה" (סוף ציטוט).

אך כאמור ככל שעיינתי בהסכם הגירושין לא היה שום התייחסות של האב כלפי אי הכרתו בבתו, זולת הסכמתו אודות אפוטרופסות האישה וויתור האישה על המזונות. זאת ועוד, שאדרבה באותו הסכם גירושין עמד האב על זכותו לבקר את הבת בהודעה מראש לאשה 48 שעות לפני הביקור. והשאלה מתעוררת, מדוע בהסכם העוסק בפרטים רבים הקשורים לזכויות הבת אין איזכור אפילו ברמז שהאב אינו מכיר בה כבתו. זאת ועוד, מי האיש אשר יעמוד על זכותו לבקר קטינה שלדבריו כביכול "אינו מכיר בה כלל" שהיא בתו! והואיל ויש הבדל מהותי בהלכה בין אב הטוען "שאינו מכיר בבתו כלל" – למי שטוען כך רק "מספק", ביקשתי לערוך בירור טלפוני עם כב' הדיין הנכבד. ואכן לאחר בירור ועיון מחודש במסמכים, מתברר כי הוגשו למעשה שתי נוסחאות שונות מאותו הסכם גירושין שהוגש בפני ביה"ד באשדוד: בתאריך (9.11.22) הוגש הסכם ובו נרשם בסעיף 10: "הבעל מצהיר כי אינו מעוניין להכיר בילדה כלל ואינו מעוניין ליטול כל חלק בחייה"... ובסעיף 18: "מוסכם בין הצדדים כי מאחר והבעל אינו מעוניין להכיר בקטינה לא יהיו זמני שהות (ביקור) מוגדרים"... יצויין שהסכם זה נערך ונחתם בידי האישה בלבד! במהלך הדיון הבעל הודה כי הילדה נולדה במהלך הנישואין וכיון שהייתה הולכת וחוזרת "אני מעלה ספק שהבת היא ממני". משנוכח הדיין כי "ספיקו" אין בו ממש וגם אינו משקף את לשון ההסכם "שאינו מכיר בקטינה כלל", ובפרט שבאותו סעיף שריין לעצמו זמני ביקור בהודעה מראש של 48 שעות, הבין שהסכם זה נערך ונחתם על ידי האישה. וכן ציין בפרוטוקול בכ"י. ובסיום הודיע כי אינו מעוניין לדון בהסכם וסידור הגט עד אשר יתוקן ההסכם ויחתם ע"י שני הצדדים, ואכן בהסכם החדש שהוגש לקראת הדיון השני אשר כאמור התקיים בפני דיין אחר בתאריך (12.2.23) הושמט כליל בשני הסעיפים הללו כל אזכור בדבר ערעור הבעל על אבהותו כלפי הבת. וזה למעשה ההסכם היחיד שהוגש בפנינו.

2) בדיון השני שהתקיים כעבור כחודשיים באותו ביה"ד (בפני דיין אחר) אודות אישור הסכם הגירושין וסידור הגט, הודיע כב' הדיין בפני הבעל: "במקרה שיהיה שינוי קיצוני בהכנסה של האם, ביה"ד יוכל לפסוק מזונות". האיש: "אם אני לא מוכן לסעיף זה?", השיב הדיין שוב: "אם במקרה קיצוני שלאמא לא תהיה פרנסה, אתה תצטרך לתת מזונות לבת שלך, נכתוב את זה לפרוטוקול וזה חלק מההסכם". בסופו של דבר הוחלט ונרשם: "במידה ויהיה שינוי קיצוני באפשרות של האם להשתכר, בזכותה לתבוע מזונות וביה"ד הרבני יפסוק בתביעה". ורק אח"כ חתמו הצדדים על ההסכם, וביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד. וראה זה פלא, במהלך כל הדיון הזה לא זו בלבד שהאב לא ערער מאומה על אבהותו כלפי הבת, אלא גם לאחר שביה"ד קבע בניגוד לרצונו שעליו יהיה לשלם מזונות הבת במקרה קיצוני שהאם לא תוכל לפרנסה, הסכים לכך ולא זעק "איני מכיר בה כלל" או "אני מעלה ספק שהבת ממני".

3) בתסקיר העו"ס נרשם: "לדבריו אינו טוען כי הקטינה אינה ממנו, יחד עם זאת הוא מוצף במחשבות וחשדות על חוסר היתכנות במציאות לאופציה שהוא אכן האב. הוא חזר שוב ושוב שבדרך הטבע אינו מבין כיצד [האם] הרתה בגילה לאחר מספר מצומצם של יחסי אישות, לדבריו קרא מחקרים והתייעץ עם אנשי מקצוע שאמרו לו כי הסיכוי... הוא קלוש". ויש לתמוה על עצם טענה זו עד כדי גיחוך, הרי הוא עצמו הודה בפנינו שנשא את אשתו כשהיא בתולה, וזה ציטוט מדבריו: "פעם ראשונה זה היה דם בתולים, פעם שנייה סמוך והיה שוב דם לא מחזור, ואז שוב היא שמרה". ובסך הכל שמרה לפחות "שלושה שבועות" ואז קיימו יחסים בפעם השלישית וכעבור זמן קצר גילה שהיא בהריון ולדברי האישה היה נוכח בזמן בדיקת ההיריון, וכחודש לאחר מכן עזבה לראשונה את הבית כשהבעל ידע שהיא בהריון! ונמצא שבוודאי לא נתעברה לפני הנישואין כי הייתה "בתולה", וגם לא אחרי עזיבת הבית לראשונה כי הייתה כבר "בהריון". וא"כ למיטב הבנתו המדעית יחד עם חבר יועציו, מדוע הסיכוי "הקלוש" שתיכנס להריון בתקופה קצרה זו היא רק ממנו ולא מאיש זר... אתמהה!

4) לפי העולה מתסקיר העו"ס וכן מהדיון לפנינו, הרי שהבעל רצה מאוד בהמשך הקשר ואף חיזר אחריה להחזירה לביתו ונפגע מאוד מניתוק הקשר הזוגי ומסיומו (כלשון העו"ס). ושוב הלב משתומם, הרי החיזורים הללו היו תוך כדי תקופת הריונה, וכי מי האיש אשר יחפוץ כל כך להחזיר לביתו אישה אשר למיטב "הבנתו" היא נושאת ברחמה עובר מאיש זר!

5) ועל כולנה, הרי הודה בפנינו כי האישה שומרת תו"מ ואף שמרה על "נגיעה" קודם הנישואין וגם הייתה בתולה ושמרה בדקדוק על דיני הטהרה וכו', וא"כ כיצד יעלה על הדעת שבמשך 32 שנה שמרה בקפדנות על בתוליה ודווקא בשבועות הראשונים לנישואיה תתפתה לנאוף עם איש זר ואף תהרה לו לזנונים! ובפרט שלדבריו בשבועות הראשונים היו ביניהם "חיים סבירים".

אכן לאור כל זאת, יותר מסביר להניח כי טענותיו וספקותיו כביכול כלפי אבהותו על בתו לא באו אלא מתוך כעס על ניתוק הקשר הזוגי והניסיון לפטור עצמו ממזונות, ומכאן התשובה מדוע בהסכם הגירושין המתוקן שנחתם על ידו, לאחר שנוכח שהאישה וויתרה על המזונות וכן בדיון השני בו אמור היה ביה"ד לאשר את ההסכם לא ערער כלום כלפי אבהותו על הבת, ולא עוד אלא שגם התחייב לשלם את מזונות הבת הזו במקרה "קיצוני" בו לא תוכל האישה לבדה לעמוד במזונותיה. ורק בדיון הראשון בו כאמור הביע ביה"ד את פליאתו אודות וויתוריהם ההדדיים, הפטיר כי יש לו "ספק" בדבר אבהותו על הבת. ועכ"פ ברור שרק ההסכם המתוקן שנחתם על ידו הוא המחייב, ונמצא שמעולם לא טען הבעל "שאינו מכיר בבת כלל", אלא רק הבעת "ספק" הייתה בפיהו. ולבי אומר לי שאילולי הופנה אלינו ע"י ביה"ד באשדוד לבירור מעמד הבת, קרוב לוודאי שלא היה מופיע כלל ביוזמתו לערער על אבהותו, והוכחה לכך שבפנינו הוא כבר מיתן את טענתו עד כדי "אני טוען שאני לא יודע" ותוך כדי נשימה קיבל את עמדת ביה"ד כי הבת היא ממנו "אני מקבל את מה שאתה אומר"!

ברם חרף כל האמור, כבר הורונו המורים שאין לדיין לפסוק דין רק עפ"י השערתו ונטיית ליבו, וכמאמרם בתלמוד "וכי מפני שאנו מדמים בנפשינו נעשה מעשה". ובפרט בדיני פסולי קהל אשר בעיני רבים מגדולי הפוסקים הם כדיני נפשות ממש, וכמ"ש הגאון רעק"א (ס"ס ק והובא דבריו בפ"ת אהע"ז סימן ד ס"ק טו) שדין פסול קהל "ודאי הוי דיני נפשות ממש", ועיין ש"ך (חו"מ סימן לח) ותשובת מהרי"ט (ח"ב סימן לז) ותשובת הרמ"א (סימן יב) ותשובת פני אריה (סימן כט). ועל כן גם בפס"ד זה נפסוק אך ורק עפ"י מקורות נאמנים מדברי הש"ס ורבותינו הראשונים וגדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, כפי שהנני נוהג זה עשרות בשנים בפס"ד רבים אשר זכיתי בס"ד להוציא מתחת ידי בתפקידי ברבנות והדיינות. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

ב. אמנם בדין "יכיר" נתנה התורה נאמנות מיוחדת לאב לקבוע על אחד מבניו שהוא בכור ואף לפסול את בניו מלבוא בקהל ה'. אך סייגים רבים נקבעו בגדרי נאמנות זו ע"י רבותינו הראשונים והאחרונים (ובספרי שו"ת משנת יהודה ח"ו מניתי בהם לפחות י"ג עיקרים), אשר פעמים באחד מהם לחוד ופעמים בצירוף כמה מהם יחדיו ניתן להטיל ספק בכוח נאמנות האב – המוריד את הפסול מאיסור תורה לאיסור דרבנן, שכן מפורש בש"ס (קידושין עג, א) "ממזר ודאי הוא דלא יבא – הא ממזר ספק יבא". ולדעת רבים מן הפוסקים די לצרף עמו עוד ספק אחר כדי להתירו לכתחילה אף מדרבנן מדין ס"ס, ולדעת חלק מהפוסקים אין להקל לכתחילה ביוחסי קהל אלא בצירוף ג' ספיקות. ואולם יש מהם המפקיעים לגמרי מהאב דין יכיר, מפני שהתורה לא דיברה כלל בהם וממילא א"צ כלל לספק אחר אלא העמד את הבן (או הבת) על חזקת כשרותו ומותר הוא לבוא בקהל בלא שום חשש או פקפוק. ולפי הנראה זהו "תוקף" דין יכיר הקיים באב שלפנינו, שכן בשלושת הפעמים בהם ביקש האב לערער על כשרות בתו, אמירותיו היו שונות ובאורח מופלא הלכו ופחתו מפעם לפעם. ועכ"פ אין באף אחד מהם לשון של "הכרה" אשר בו חידשה תורה דין יכיר, כדלהלן.

בראשונה טען בפני ביה"ד באשדוד "כי יש לו ספק באבהותו כלפי הבת", וכבר רבו הפוסקים שקבעו כלל ברור – שאין דין יכיר נוהג אלא בטענת ודאי, אבל בטענת ספק לא האמינתו תורה כלל, וכה הם דברי התשב"ץ (ח"ב שאלה צא):

"התורה כשהאמינה לאב לומר על בנו שהוא ממזר – כשאומר בברי שהוא ממזר הוא דהאמינתו, אבל באומר על בנו שהוא ספק ממזר אין דיבור האב מעלה ומוריד כלום וכו' ולאו כל הימנו לספקו עלינו בממזר שהרי לא מצינו שהאמינוהו בזה".

וכיו"ב מבואר בתשו' הגרע"א (סימן קכח) שטענת ספק איננה דרך של הכרה, וז"ל:

"דאינו נאמן רק בהכרת דבר ברור שאינו בנו, אבל בזה שאף לדבריו אפשר שזהו בנו דדילמא אשתהי אינו נאמן לומר שהיה כן שיסופק לנו אם הוא בנו דזהו אינו דרך הכרה".

הנה כי כן אפילו בדין "אשתהי" אשר רחוק הוא מן המציאות שישהה הולד במעי אמו עד י"ב חודש ולדברי כלל הרופאים אין כיום בנמצא כדבר הזה, מכל מקום סמך הגרעק"א את ידו ע"ד הש"ס ביבמות (פ, ב) ופסק הרמב"ם (הלכות איסו"ב פט"ו הי"ט) והטוש"ע (אהע"ז סימן ד סעיף יד) שהולד משתהי במעי אמו עד יב"ח והפקיע מהאב דין יכיר, כל שכן בנ"ד שמודה הבעל שבא עליה אחר הנישואין לפחות שלוש פעמים בהיותה מתגוררת עמו אשר לכל הדעות עדיף הוא לתלות בו את הבת עשרת מונים מדין אשתהי, וז"פ.

ובשנית טען בפני העו"ס "כי אינו טוען שהבת אינה ממנו", אלא שהוא מוצף במחשבות וחשדות על חוסר היתכנות – שהוא אכן האב... יען כי בדרך הטבע אינו מבין כיצד לאחר מספר מצומצם של יחסי אישות אפשר להרות בגילה וגם התייעץ עם אנשי מקצוע שאמרו לו כי הסיכוי קלוש. והנה לא זו בלבד "שהכרה" זו גרעה טפי מקודמתה, שהרי אין בה אפילו אמירת "ספק" ופשוט שאין כאן "טענת ודאי" שדיבר בה התשב"ץ או "דבר ברור" שדיבר בו הגרעק"א הנז"ל, אלא שהיא נסמכת על "הבנה" אשר בטעות יסודה. שכן נודע בשערים חידושו של בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (פרשת אחרי מות פסוק ערות אחותך לא תגלה) שכתב:

"ונראה דהא דאמרינן רוב בעילות הלך אחר הבעל, אין הפירוש מפני שבעלה רגיל אצלה בביאות הרבה יותר מאחרים, שכן אפילו נתייחד עמה רק פעם אחת תולין את הולד בבעל, שהרי לא חילקה התורה בזה. אלא הפירוש הוא שרוב הנבעלות הן מבעליהן, ולכן בחייבי כריתות שאין קידושין תופסים בהם ואין שֵם בעל עליו, ליתא להאי רובא, ואדרבה יש לתלות מאחרים שאין בהם איסור כרת", עכ"ל.

ושוב חזר להורות כן בספרו נתיבות לשבת (סימן ד ס"ק ט), שגם בהלך בעלה למה"י שאינו מצוי אצלה כל כך אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, דכיון דאיכא נמי חזקת כשרות עדיף טפי לתלות בו, ע"ש.וגדולה מזו מבואר בשו"ת הראנ"ח (סימן מה) ובתשו' הגאון רעק"א (סימן קכח) ושו"ת חת"ס (אהע"ז סימן יג), שתולין בבעל גם נגד הכחשתו, וא"כ כ"ש בנ"ד שהבעל אינו מכחישה ואדרבה מודה הוא שחי עמה באישות כבעל ואשה לכל דבר. ועיין בשו"ת הרידב"ז (ח"א סימן שכא) אשר העלה שהכרת האב אשר בטעות יסודה אין בה כלום, וז"ל:

"כללא דמילתא הכל לפי מה שיאמר הבעל דביה תלה רחמנא, ואם נתן טעם לדבריו ואותו הטעם אינו לפי האמת אלא לפי סברתו, אין בדבריו כלום דטועה הוא", ע"ש.

וע"ע בשו"ת יבי"א שהאריך להוכיח ממקורות רבים וסברות ישרות כיד ה' הטובה עליו, שיש להתיר בן שנולד מא"א אשר נפרדה מבעלה ונישאה לאחר בערכאות, מכח ס"ס – שנולד מבעלה הראשון או מגוי, אפילו כשהאם אומרת בפירוש שהבן הזה נולד מבעלה השני וגם הוא מודה בכך. ובתוך דבריו כתב:

"ואין לפקפק על הספק דשמא מבעלה הראשון נתעברה והיא כבר נתגרשה ממנו בערכאות, ואפשר שלא יחשב כספק השקול. זה אינו, שאדרבה כיון שלא נתן לה גט כשר מוכח שעדיין עינו בה ולא הותר הקשר שביניהם, ויותר יש לתלות הולד בבעלה הראשון שהיא מותרת לו ע"פ הדין ולא בבעלה השני שהוא חי עמה באיסור אשת איש", ע"ש.

הרי לפנינו שגם במי שהלך בעלה למה"י או שגירשה בערכאות ואח"כ נשאת לאיש אחר בערכאות באופן שרחוק הוא שנבעלה לו אפילו פע"א, אמרינן האי סברא דתולין בבעל, כ"ש בנ"ד שהתגורר בעלה עמה בבית אחד כשהם נשואים ושניהם מודים שקיימו יחדיו יחסי אישות לפחות שלוש פעמים ולא נפרדה ממנו אלא אחרי שהרתה לו.

וגדולה מזו מפורש בשו"ע (אהע"ז סימן ד סעיף טו), בזה"ל: "אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולים בבעל". ולפי הנראה זה היסוד להוראת הגאון חת"ס בתשו' (סימן יב והו"ד בפ"ת סימן ה ס"ק ג): "ואפילו בפרוצה נמי היכא שלא ראינו שנבעלה ממש שייך חזקה, דלא נחשדה אבעילה", ע"ש. וע"ע באוה"פ (סימן ד ס"ק סט אות ד) שהביא בשם מקצת פוסקים, שאף לדברי המחמירים דס"ל דבפרוצה ביותר חוששין לבניה משום ממזרות, היינו דוקא בפרוצה לכמה אנשים, אבל היכא דחשודה מאיש אחד דוקא אפילו אם היא פרוצה לו, נאמנת, ע"ש. וא"כ בנ"ד שהאשה שלפנינו הינה שומרת תו"מ ורחוקה היא מלהיות פרוצה, פשוט וברור שלא נחשדה אבעילה ונאמנת היא לתלות בבעלה, וז"פ.

וצא ולמד לדבריו החדים של הריב"ש (סימן תמז): "שאין תולין לעולם בזנות, כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו על צד הרחוק, דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר", ע"ש. וע"ע באוה"פ (סימן ד ס"ק סא אות ה) שכתב בשם התועפות ראם (אהע"ז סימן מד): "שאפילו היו ביאות אחרים מרובים מביאות הבעל, אמרינן רוב בעילות מהבעל משום דמזנה מתהפכת שלא תתעבר, וא"כ ודאי מהני ברי שלה בצירוף הרוב". וכעין זה מפורש בשו"ת גינת ורדים (אהע"ז כלל ד סימן כט), שאשה נאמנת להכשיר את בניה ולהחזיקם אחר בעלה, משום שכל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, וע"ש שהוסיף מדיליה עוד טעם בזה.

הנהאתה הראת לדעת, שאשת איש הקשורה בבעלה בחו"ק כדמו"י, מוחזק לן על בניה שהם מבעלה, ואפילו על צד רחוק תולין בו. ולמעשה אין שום כח אשר לדברי הכל יכול לסתור חזקה זו, זולת האב שהאמינתו תורה לפסול את בניו בתורת יכיר, וכבר נתבאר בארוכה שיש להפקיע דין יכיר מהבעל שלפנינו מכל וכל, וכל טענותיו הם כמאן דליתא!

זאת ועוד שלדבריו התעורר בו הספק אחרי שהתייעץ עם אנשי מקצוע, וכבר רבו הפוסקים דס"ל דהכרה הנסמכת על דעת אחרים אינה "הכרה" שדיברה בה תורה בדין יכיר. דהנה מראש צורים חזינן להב"ש (אהע"ז סימן ו ס"ק כז) אשר הגיה ע"ד השו"ע בדין אשת כהן שאמרה נאנסתי שאסורה היא לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה וכו':

"נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה, דדוקא לאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה, יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא", עכ"ל.

הרי לפנינו דעת הב"ש שיש נאמנות לאב לפסול את בניו בכל ענין אף במה שמאמין לאחרים. ודע שע"כ צ"ל כן בדעת הב"ש, שהרי גם הבעל עצמו א"צ להוציאה היכא דמאמין לה אלא רק משום ספק, כמ"ש הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ח ה"ט) וטוש"ע (שם סעיף יב): "ואם היא נאמנת לו וכו' הר"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק". וא"כ יש לתמוה ע"ד הב"ש, מדוע יהא דין הבנים חמור טפי מדין האב עצמו. אלא ע"כ צ"ל דהב"ש ס"ל שיש כח מיוחד לאב מדין יכיר לפסול את בניו בתורת ודאי בכל ענין, וכדפי'. וכן מפורש באבני מילואים (שם ס"ק ז), דכשסומך האב דעתו על אחר הו"ל בכלל יכיר יכירנו לאחרים. ושוב חזר להורות כן בספרו שב שמעתתא (ש"כ פ"כ), ע"ש. אך יעויין בשו"ת צמח צדק (אהע"ז סימן יד אות ט) שהוכיח מדברי הרמב"ן (יבמות מז, א) דלא כהב"ש, דאיתא התם: "מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי ולא היו לו עדים, אמר לו ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. והטעם מבואר שם, משום שלדבריו עכו"ם הוא ואין עדות לעכו"ם". והקשה הרמב"ן בזה"ל:

"דכיון דעיקר הפיסול של הבנים אינו מצד שהאב נתגייר בינו לב"ע דזה אינו מעלה ומוריד כלל לגבי הבנים, אלא משום שאשתו נתגיירה בינה לב"ע ואם כן למה הוצרך ר"י לומר דאין מאמינים לו שנתגייר בינו לב"ע לפסול הבנים משום שלדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים, הא אפילו היה ישראל גמור אינו נאמן לפסול את האשה דדוקא לענין הבנים הימניה תורה לאב ולא לפסול אשתו. והאשה גם כן אינה נאמנת לפסול עצמה כיון שבמה שפוסלת עצמה נפסלים בניה ואין האשה נאמנת לפסול בניה וכיון דיש לה בנים אינה נאמנת אפילו ע"ע מה"ט", עכ"ל.

ואם איתא לדברי הב"ש, הרי שאין כאן קושיא כלל, שכן אפשר לאוקמי באופן שהבעל מאמין לה שנתגיירה בינה לבין עצמה – וממילא הבנים נפסלים. אלא ע"כ שאין האב נאמן לפסול את בניו על סמך דברי אשתו בלבד, ולכן הוצרך הרמב"ן לתירוץ אחר, עכת"ד. ובר מן דין, כבר נדחו דברי הב"ש והש"ש ע"י רבים מהפוסקים ובראשם הבית מאיר (שם) שתמה ע"ד הב"ש, היכן מצינו שנתנה תורה נאמנות לאב ע"י יכיר במה שבעצמו אינו יודע ורק מאמין לאשתו וכו' (ואמנם הוא עצמו ס"ל דהבנים ספק חללים מטעם אחר כפי שיבואר להלן), ע"ש. וכן העלה בשו"ת צמח צדק (שם) אחר שדחה דברי הב"ש, בזה"ל:

"ואני אומר דמילתא דפשיטא ליה (להב"ש) מבעיא לי טובא, משום דהסברא נותנת לומר דהאמינה תורה לאב היינו במה שראה בעצמו ולא במה שמאמין לאחרים, דבודאי לא עדיפא כח האב משני עדים כשרים", ע"ש.

ולדידי חזי שגם הב"ש וסיעתו מודים בנ"ד שאין כאן "הכרה" כלל ועיקר, שהרי אותם "יועצים" שסמכה דעתו עליהם, הם עצמם לא שללו שהוא אכן האב אלא שלדעתם הסיכוי לכך "קלוש". וכבר ביארנו שסיכוי קלוש זה עדיף לאין ערוך מדין אשתהי המפקיע ממנו טענת יכיר כמפורש בגאון רעק"א, ופשוט דהב"ש וסיעתו ל"פ אדינא דתלמודא וכל עמודי ההוראה דנקטי כוותיה, ונמצא שכשל עוזר ונפל עזור.

ובשלישית טען בפנינו "אני טוען שאיני יודע", ופשוט שאין כאן "הכרה" כלל ועיקר אליבא דכ"ע, שהרי בעצמו טען שאינו יודע ולעומתו האשה טוענת ברי שהרתה לו והוא אבי הבת. ובפרט שמיד לאחר ששמע את דעת הדיינים גילה את טעותו וחזר בו לאלתר באומרו "אני מקבל את מה שאתה אומר"! והלכה פסוקה היא ברמ"א (אהע"ז סימן ד סעיף כט): "האב שאומר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דיבר כך, נאמן". וגדולה מזו מבואר במהר"ם מרזבורג (הובא בד"מ שם אות יא) שהוא המקור לדברי הרמ"א, וז"ל: "ראובן כעס על אשתו ואומר הבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה, ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדיבר בכעס עשה, אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן", עכ"ל. הרי שאפילו במקום שיש לתלות שמא חזר בו רק כדי להחזיר אליו את גרושתו שפיר מהני אמתלא כדי להאמינו, וכ"ש בנ"ד כשמיד שגילה את טעותו חזר בו מבלי שביקש להחזירה, ואף כשכעס עליה לא אמר שהבת ממזרת אלא רק "איני יודע", וגם מעיקרא לא גירשה בשל טענה זו, וז"פ.

ג. ובר מן דין, כבר הוכחנו לעיל שסביר מאוד להניח שלא ערער על אבהותו כלפי הבת אלא רק מפני שכעס על ניתוק הקשר עם אשתו, וכשהסכימה לוותר על מזונות הבת ככל הנראה נתפייסה דעתו ומיתן את טענותיו עד כדי חזרה מדבריו. וכבר נודע בזה סברת הגרע"א בתשו' (שם) וחתנו הגאון חת"ס (אהע"ז סימן יג) שכל שיש לתלות שהאב משקר כגון שרוצה לפטור עצמו ממזונות – אינו נאמן, ע"ש.

ועודיש לערער על דין יכיר מהבעל שלפנינו, ע"פ המבואר בשו"ת נודע ביהודה (סימן ד והו"ד בפ"ת סימן ד אות לו) שנשאל אודות אחד שאמר על אשתו שהעובר אינו ממנו רק היא הרה לזנונים, אם הולד מותר בממזרת, והשיב:

"הנה ראיתי מוחלט בדעת הרבנים השואלים שלכל הפוסקים זולת בה"ג הולד הזה הוא ממזר ודאי ומותר בממזרת, ואני תמה שלא נזכר בדברי שאלתם שאמר בעל האשה שעובר זה ממזר אלא שאמר שאינה הרה ממנו רק היא הרה לזנונים. וחילוק דבר זה מבואר ברמב"ם (הלכות איסו"ב פט"ו), דבהלכה טז כתב נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהא ממזר ודאי, ובהלכה יט כתב אשת איש שהיתה מעוברת וכו' אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במה"י הר"ז בחזקת ממזר וכו' ולא כתב גם בזה ממזר ודאי. והיינו כיון שאינו מעיד שהוא ממזר רק שמעיד שאינו ממנו, ולכן אינו ממזר ודאי דאולי מערבי נתעברה. ודבר זה מבואר בב"ש (אהע"ז סימן ד ס"ק נב), ואף שדעת הטור (והשו"ע) שגם זה ממזר ודאי מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד הרמב"ם במקום דמסתבר טעמו שהרי דבר זה נעלם מעיני אישה (בעלה) אם זינתה מישראל או מערבי, ולכן אני תמה עליכם ועכ"פ אסור הוא בממזרת", עכ"ל.

והן אמת דהנוב"י מסיק כן לחומרא והיינו שאין להתירו בממזרת, מיהו מכלל תמיהתו למדנו שאין האב יכול לפסול את בנו בתורת ודאי כשאומר שאינו בנו, אא"כ אמר עליו בפירוש שהוא ממזר. אכן הנוב"י עצמו תלה דבריו רק ברמב"ם אבל לא בדעת הטור והשו"ע, מ"מ פשוט וברור לענ"ד שגם הטור והשו"ע ל"פ בזה על הרמב"ם, וכדברי הגאון רעק"א בתשו' (סימן קו והו"ד בפ"ת שם אות לט) "שדברי הרמב"ם והטוש"ע באו בדיוק היטב", אלא דהרמב"ם (שם הלכה יט) מיירי בעיר שיש בה עכו"ם ולכן ס"ל דהולד ס"מ, ואילו הטוש"ע מיירי בעיר שכולה ישראל באופן שא"א לתלות בעכו"ם ולכן ס"ל דהולד ממזר ודאי. וזה עומק כוונת הגרעק"א במה שהוסיף שם: "דכל דאיכא נכרים וראוי להסתפק בהם הוי ספק, והרמב"ם והשו"ע עיקר נאמנות האב אשמועינן דדיינינן כודאי על פיו היכי דליכא לספוקי בנכרי", עכ"ל. ועיין בחזון איש (אהע"ז סימן א אות יז) שהעיד ע"ד הגרעק"א הללו, שמחוורין הם, ע"ש. וכן מפורש בב"מ (אהע"ז סימן ד סעיף כז) שדעת הטור והשו"ע – כדעת הרמב"ם. וסימנא טבא אמינא להאי מילתא, מדברי הב"י עצמו שציין (שם)ע"ד הטור: "כל זה מלשון הרמב"ם פט"ו מהלכות איסורי ביאה", ולדברינו שפיר י"ל שדבריו מכוונים למ"ש הרמב"ם בהלכה טז והיינו במקום שא"א לתלות כלל בעכו"ם כגון בעיר שכולה ישראל. ובזה מיושבין על נכון דברי הטוש"ע עם דברי הרמב"ם, וכמו כן מיושבין דברי הרמב"ם עצמו בסתירה לכאורה שיש בדבריו. ודון מינה ואוקי באתרין העדיף טפי לענ"ד, שכן לא זו בלבד שהבעל לא טען מעולם שהבת הזו ממזרת אלא שגם לא טען בוודאות שהבת הזו אינה ממנו.

ואם לחשך אדם לומר, אכתי יש לחוש שמא ההסכם הראשון נרשם על דעת הבעל הגם שלא נחתם על ידו, ובו מפורש לכאורה "שאינו מעוניין להכיר בקטינה כלל". אף אתה אמור לו, שגם אילו היה הבעל עצמו כותב כן בכתב ידו וגם מוסיף שהיא "ממזרת", אפשר שלא היה בכך כלום, שכן יעויין בספר לב אריה (ח"ב סימן ב) בשם מקצת פוסקים דכל שהאב לא אמר דבריו בפני ב"ד, אין בדבריו כלום. וע"ע באר היטב (חו"מ סימן רעז סעיף יד) בשם הגהת מהריק"ש, וז"ל: "מי שנמצא כתוב בכ"י הניכרת לב"ד פלוני בני בכורי, צ"ע אם יועיל, או נאמר שכתב כן בטעות כיון שלא שאלו אדם על זה", עכ"ל. הרי לפנינו סברא נכונה דנפקא מבי מדרשא דמהריק"ש, דכל שלא נשאל האב אין לסמוך עמ"ש בכ"י, שכן אפשר שלא דייק בדבריו עד כדי טעות. ודוק מיניה ואוקי באתרין, שאם לגבי ירושה אין לסמוך על הכרה ברורה שכתב האב בכ"י הניכר לב"ד כל שלא נשאל על כך, על אחת כמה וכמה בנ"ד דמיירי בפסול החמור של ממזרות שיש לנו לחוש שמא לא דייק בדבריו כיון שלא נשאל על פסול הבת כלל ועיקר והוי כמילתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה. ועיין בשו"ת אגרות משה (אהע"ז סימן ד סימן כג) שכתב בשם המגיד משנה – בדעת הרמב"ם, דיכיר לענין נחלות עדיף טפי מיכיר לענין יוחסין, ע"ש. ובלאו הכי כבר כתבנו שאין לנו להתייחס כלל להסכם זה שלא נכתב ונחתם על ידו ויש לראותו כחספא בעלמא, וז"פ וברור.

והלוםיש לפקפק בדין יכיר שלפנינו, עפמ"ש הבה"ג (הו"ד בפ"ת אהע"ז סימן ד אות לז) שרק במקום הכרת בכורה יש נאמנות לאב לפסול את הגדול ממנו, ובנ"ד אין באמירת האב הכרת בכורה שהרי אין לו בנים מאשה זו זולת הבת שלפנינו, וגם יש לו בן גדול ממנה מנישואין קודמים. ועיין בשו"ת מהר"ם בן חביב (המצורף לספר עזרת נשים סימן יא) שסמך ע"ד הבה"ג הללו לעשותו ספק, וז"ל: "כבר ידוע דאפילו גבי אב דאמרינן דנאמן אדם לומר פלוני בני הוא ממזר, אמרו בשם הלכות גדולות ור"ת דהיינו דוקא היכא דאיכא בכור, אבל היכא דליכא בכור אין האב נאמן. איברא דר"י והרא"ש חלקו עליהם, מ"מ הוי ספיקא ופלוגתא דרבוותא בדרבנן ויש לעשותו סניף להקל", עכ"ל. וגם הגרע"א בתשו' (סימן קכח והו"ד בפ"ת שם) צירף עימהם דעת הריא"ז (בשלטי הגיבורים קידושין עח) שאין האב נאמן כלל לומר שאינו בנו, ודעת התוס' רי"ד (קידושין שם) שאין האב נאמן כשאשתו מכחישתו, ובצירוף ג' צדדים של היתר משוי להו לספיקא דדינא, ועי"ש שהוסיף ספק מנכרי כדי להתיר מכח ספק ספיקא. ועיין בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן קיד) שסמך ע"ד הגרע"א הללו לעשות ספיקא דדינא אף באופן שהאשה מודה לדבריו, והיינו גם בלי צירוף שיטת תוס' רי"ד.

ודע שלא נזקקנו לתוספת זו אלא לרווחא דמילתא, שכן כבר הוכחנו בעליל שכל טענות האב שלפנינו מופקעים המה מדין יכיר, ואין בדבריו כלום כדי להוציאה מחזקתה שהיא בתו בלא שום חשש ופקפוק, וממילא אין אנו צריכים כלל לספק אחֵר כדי להתירה לבוא בקהל – הן לכהן והן לישראל.

מסקנה

כלל העולה בהא נחתינא ובהא אסקינא, שהבת [פלונית] הינה בתו של [האב] ומותרת לבוא בקהל – הן לכהן והן לישראל. ויש לרשום בכתובתה את שם אביה, וכן יש לרושמו כאביה בכל מסמכי המדינה הרשמיים.

 

והנלענ"ד כתבתי, בעזרת צורי וגואלי, והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות, אמן.

כה דברי הצב"י

החותם באהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם

 

נימוקים אלו, וכן פסה"ד להיתר בתיק, מותרים בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ח בטבת התשפ"ד (09/01/2024).

הרב יהודה דרעי – ראב"ד

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה