חיפושדלג חיפוש
En
צור קשרדלג צור קשר

צור קשר

checked
צוואהדלג צוואה
תוכן מרכזי בעמודדלג תוכן מרכזי בעמוד

פסק דין: ערעורים בנושאים הנוגעים לצו קיום צוואה

נוכח ההשלכות של ההכרעה בערעור זה, מצאתי לנכון להכריע בערעור זה ורק לאחר מכן להידרש לערעור שהגיש המשיב כנגד אחותו.


עוד יש להקדים ולציין, כי לרבות נוכח הנטען על ידי הצדדים, מצאנו לנכון לבחון את כלל הראיות שעמדו בפני בית משפט קמא, זאת על מנת לבחון את כלל הנסיבות מחד גיסא, ואת המתחייב מהפן המשפטי מאידך גיסא.


אכן, מעת שמדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בקביעות אלו. אולם, ככל שמהעיון עולה כי הערכאה הדיונית לא נדרשה לשאלות שהיה עליה להיזקק להן, וכך גם ככל שהערכאה הדיונית התעלמה מראיה זו או אחרת, יש מקום כי ערכאת הערעור תבחן, האם אכן מסקנת בית משפט קמא יכולה לעמוד. ראו בע״מ 370/16 פלונית נ׳ פלונית (3.4.16).


בנסיבות של המקרה דנן, יש להקדים ולציין כי בפני בית משפט קמא "עמדו" מצד אחד המשיב, הוא התובע, אשר כל הנתונים מצויים בידו, וכך גם אמורים להימצא מסמכים ותיעוד, ובמיוחד לאחר שהוברר כי המשיב שמר מסמכים מלפני שנים וכך גם נהג להקליט שיחותיו עם מי מהמעורבים. ראו חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמי 71 בעת שמוצגים בפניה מכתבים מלפני 30 שנה וכך כל אותם תמלילים שהציג המשיב.


מנגד, הנתבעים ידעו את אשר נאמר להם, ככל שנאמר, על ידי המנוחים או מי מהם, וכאשר בהתייחס למערער, מדובר על מי שבחלק מהמועדים הרלוונטיים היה קטין, על כל המשתמע מכך.

 

יתר על כן, הנסיבות של המקרה דנן דומות לנסיבות של הגשת תביעה כנגד עיזבון, מכוח חיוב נטען של הנפטר, חיוב אשר החל שנים רבות טרם פטירת המנוחים, ובהתייחס למועד הגשת התובענה דנן, מדובר בחלוף כמעט שלושים שנה מהמועד בו נערכו, לטענת המשיב, השטרות הראשונים ועד מועד הגשת התביעה.


כאמור, בית משפט קמא בעת שנדרש לשאלת הוכחת הנדרש על ידי המשיב, הוא התובע, הסביר את חלוף השנים כסיבה מקלה. אולם, לא כן ביחס לנתבעים.


למעשה, ניתן לראות בתביעה כתביעה נגד עיזבון, במובן דלעיל, הנצרכת לנטל מוגבר להוכחת טענות התובע, וראו בע״א 8488/12 יורשי המנוח מחמוד ופלחה חטיב ז״ל נ׳ יורשי המנוח אחמד סלים יאסין ז״ל (27.8.13).


לכל האמור יש להוסיף את השיהוי הרב בחשיפת אותם מסמכים אשר נטען כי מדובר בשטרי חוב אשר המנוחים חתמו עליהם. כך גם את התנהלות המשיב בכל הקשור למסמכים אלו וכך גם למסמכים שקדמו להם, לשיטתו.
 
משכך, אין מנוס מבחינת הרקע העובדתי ובחינת המסקנות שקבע בית משפט קמא, אולם תוך התייחסות למפורט לעיל, וכך גם לחומר שלא פורט בפסק הדין.
כפי שהובא בפתיחת פסק הדין דנן, תביעת המשיב הייתה לאכיפת אותם מסמכים המוגדרים שטרי חוב.


כידוע, עילה שטרית לחוד ועילה חוזית לחוד, זאת הן בשאלת הנדרש להוכחה והן בשאלת נטלי ההוכחה. אולם, ב״כ המשיב נוקט בדרך של "גם מזה אל תנח ידיך" ואף בית משפט קמא לא בחן את הדברים בהתחשב בקביעת עילת התביעה.
כך למשל, נושא של הוכחת מתן תמורה או כישלון תמורה.


לאור האמור, יהיה עלינו לבחון האם אכן הוכחה התביעה כדבעי, לרבות בהתחשב בכך שמדובר, כפי שפורט לעיל, בכעין תביעה כנגד עיזבון, וכך נוכח "פערי המידע" שבין הצדדים וחלוף הזמן עד הגשת התביעה בנושא השטרות הנטענים, בחינת "נזק ראייתי".


בנוסף, יהיה עלינו להידרש לטענה כי גם אם נערכו הסכמים בין המשיב לבין המנוחים או מי מהם, הרי אלו נוגדים את הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה.

הוכחת האותנטיות של "השטרות":

תחילה יש להפנות להלכה כפי שמובאת בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע״מ נ׳ שאול רחמים בע״מ, פ"ד מז)3) 240, לפיה כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה היא אכן חתימתו של הנתבע. כל זאת מעת שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע.

 

משכך, מעת שחתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי חיונית להוכחת חבותו על פי המסמך, ובאותו מקרה בהתייחס לכתב ערבות, על התובע להוכיח את האותנטיות של המסמך. עוד נקבע כי קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח אודות זהות החותם.

 

האחת, באמצעות עדות ישירה, דהיינו החותם או מי שהיה עד לחתימה.

 

השניה, השוואת החתימה תוך התחקות אחר נקודות הדמיון והשוני;

 

והשלישית על ידי עדות מי שמכיר היטב את החתימה )שם בעמי 261). דהיינו, לא ניתן ללמוד מהמסמך עצמו, אלא נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, ועל כן אין בעצם הגשת המסמך להוכחת הנדרש.


לא למותר להוסיף, ולאור אשר פורט לעיל, כי מעת שמדובר על חתימה הנחזית כחתימת מי שהלך לעולמו ואינו יכול להעיד באופן ישיר על חתימה או על מסמך שנערך שנים רבות טרם לכן, יש מקום להטלת נטל מוגבר על התובע, וזאת לאור הקושי של הנתבעים מכוחו של מי שנפטר, להעיד באופן ישיר אודות החתימה הנטענת.


כך גם בעת שמדובר בשטר, הרי הנטל להוכחת תקיפותו ובפרט אמיתות החתימה, מוטל על כתפי התובע המבסס את תביעתו על אותו שטר.
עוד ראו בע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ׳ אלאטרש )31.7.17) אשר גם שם נדחתה הטענה כי על הנתבע להוכיח את זיוף חתימתו ובעת שבית המשפט קבע כי גם באשר לשאלת 
 
האותנטיות של הסכם מכר, הנטל רובץ על התובע בעת שנטענה טענת זיוף, להבדיל מאותו מקרה בו נקבע כי הנטל להוכחת הזיוף מוטל על הטוען לו, מאחר ובאותו מקרה מדובר היה בתובע שטען לזיוף.


מכאן, כי בסופו של יום היה על המשיב להוכיח כי אכן מדובר במסמכים אותנטיים וזאת לכאורה הן בשאלת החתימה והן בשאלה אם החתימות נחתמו לאחר הדפסת תוכנו של המסמך, אם לאו.

דברים אלו הינם בגדר קל וחומר בעת שמדובר, כאמור, בתביעה המוגשת כנגד "עיזבון" ובמשמעות כדלעיל.

כאמור, מצאנו לנכון מהנימוקים שפורטו בהחלטה, למנות מומחה מטעם בית המשפט. ואכן, המומחה בחן את שני המסמכים שהובאו בפניו, הן מסמך המנוח והן צילום מסמך המנוחה.

 

המומחה אומנם קובע מחד גיסא קביעה חד משמעית בהתייחס למסמך המנוח, כי אכן מדובר בחתימות המנוח, למרות שבחן אחת מהן, לאור אשר יכול היה להשוות. אולם, המומחה עצמו קובע מאידך גיסא, כי אין אפשרות טכנית לקבוע אם המסמך נחתם לאחר או לפני ההדפסה, וכי גם אין אפשרות לקבוע את גיל החתימה, כאשר המומחה מתייחס לשיטות אשר נטען כי ניתן לבחון באמצעותן את השאלה האמורה, בהסבירו מדוע דעתו אינה כן.


בלשון אחרת, הממצא לגבי מסמך המנוח, שאכן לא מדובר בזיוף החתימה אולם לא ניתן לקבוע מה קדם למה, באופן שלמעשה מבחינת המומחה, לא הוכח שאכן המסמך הודפס ורק לאחר מכן חתם המנוח, דהיינו לא הוכחה האותנטיות של המסמך.


אם בהתייחס למסמך דלעיל ניתן היה לקבוע כי מדובר בחתימות המנוח, לא כן ביחס לחתימה הנחזית כחתימתה של המנוחה במסמך המנוחה. אכן, החתימה אינה יוצאת דופן, אולם לאור איכות הצילום לא ניתן לבדוק את רוב תכונות הכתיבה ולא ניתן להגיע לממצאים ממשיים בהשוואה.


עם זאת, נקבע כי מקורו של מסמך המנוחה במסמך המנוח, הכולל את פגמי ההדפסה. כמובן שגם ביחס למסמך זה לא ניתן לקבוע אם אכן מדובר בחתימה על המסמך המודפס או שגם במקרה זה מדובר בהעתקה של החתימה, ומבלי שהמנוחה חתמה על שטר זה.


כזכור, בדיון בפנינו ולאחר שהוצעה ההצעה להעברת המסמכים למומחה, ציין ב״כ המשיב, כי מקובלת ההצעה הראשונה של בית המשפט, וכלשונו "...שני המסמכים יועברו למומחה כתב יד לבדיקת כל ההיבטים ועל סמך זה יסתיים הכל". אכן, בעקבות שאלת בית המשפט להתייחסותו למקרה בו המומחה לא יוכל לקבוע את המתבקש בהתייחס למסמך המצולם, ציין ב"כ המשיב כי הוא התייחס למסמך המנוח וכי הוא אף מצהיר לפרוטוקול כי אין לו כל בעיה שההכרעה תהא לפי מסמך המנוח, כאשר ידוע שמדובר על מסמך מקורי, תוך הפניה והסבר כי מכוחו גם יש לחייב את המנוחה. 
 
עוד יש להוסיף, כי בהשלמת הטיעון, לאחר קבלת חוות הדעת, נטען על ידי המשיב כי היה על המערער לפנות בשאלות הבהרה למומחה או לזמנו לחקירה, ככל שהמערער ביקש להשיג על קביעות המומחה.


דומה כי טיעון זה יפה דווקא בהתייחס למשיב. בהנחה שאכן קביעת המומחה אמורה "לפתור" את המחלוקת שבין הצדדים, הרי לית מאן דפליג כי בהתייחס למסמך המנוחה, קיימת קביעה שלא ניתן לקבוע מאומה כי מדובר בחתימתה, וכמובן גם בחינת סדר הדברים.


אכן, בבחינת האותנטיות של חתימת המנוח, הותר הספק ככל שהיה קיים, אולם לא הותר הספק אודות סדר הדברים, על כל המשתמע מכך.


מעת שבפנינו מסקנות המומחה וכך גם לאחר שאף אחד מהצדדים לא שלח שאלות הבהרה או זימן את המומחה לחקירה, ניתן היה להסתפק בממצאי המומחה וכמפורט לעיל. דהיינו, כי לא ניתן להסתמך על איזה מהמסמכים שבמחלוקת.


עם זאת, לא נסתפק בכך ונבחן את אשר עמד בפני בית משפט קמא, לרבות השאלה האם היה מקום להסתפק בעדותו של המשיב, במיוחד בהיותו בעל דין וכעדות יחידה, ובהתחשב בכלל הנסיבות כפי שעולות מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא.


בחינת הגרסה המתפתחת:
תחילה, יש לזכור כי לפי גרסת המשיב השטרות הראשונים, ככל שהיו שכאלו, נערכו עוד בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, דהיינו בין מועד רכישת הדירה ב-7.10.1986 או אף טרם מועד זה ועד לשנת 1990. אולם, לא הוברר דיו האם מסמך המנוח אשר לכאורה נערך עשר שנים לאחר מכן, דומה בניסוחו לשטר שקדם לו, ואבד. כך גם בהתייחס למנוחה, האם המנוחה אכן חתמה על שטר קודם, בעת שלכאורה דברי המשיב אודות שטרות קודמים התייחסו למנוח, וכפי שהדברים עולים מאותו הסבר וחידוש שניתן על ידי המשיב בהתייחס לאשר קדם למסמכים הנטענים משנת 1996.


כאמור, רק בשנת 2015, דהיינו קרוב לשלושים שנה לאחר רכישת הדירה והתחייבות המנוחים הנטענת בגין כך, הוגשה התביעה כנגד הנתבעים, כאשר מטבע הדברים אין בידי הנתבעים מאומה בכל הקשור לנטען על ידי המשיב, הן ביחס להעברות כספים והן ביחס לשטרות ונסיבות העריכה, ככל שאכן מדובר בשטרות אותנטיים.


בנוסף, אין להתעלם מאשר נטען על ידי המערער, הכיצד בחר המשיב להגיש תביעות כנגד הנתבעים או מי מהם וזאת הן בהתייחס לצוואת המנוחה והן בהקשר לדמי שימוש בדירה, ומבלי להידרש לנושא "השטרות", ובמיוחד עת שהמשיב ניהל את הגנתו מול תביעת פירוק השיתוף בדירה שהגיש המערער - כל זאת מבלי שטען ופעל את אשר היה מתחייב, אם אכן השטרות תקפים וניתן לתבוע על פיהם. 
 
למעשה מצופה היה כי מי שאוחז בשטרי חוב יגישם לביצוע או ינקוט בהליך לממשם, שאזי למעשה לא תהא כל משמעות לשאלת קיומה של צוואת המנוחה, הואיל ובכל מקרה לאור גרסתו ובהתאם לשטרות, זכאי הוא למלוא עיזבונה, כולל זכויותיה בדירה, הן המקוריות והן מכוחו של המנוח.

דברים אלו יפים גם ביחס לנושא פירוק השיתוף, ובמיוחד לאור אותה הוראה מפורשת המצויה בשטרות כי זכותו של המשיב להעביר את חלקם של המנוחים בדירה, דהיינו "שני השליש", כמצוין בשטרות על שמו, או למכור את הדירה ולהחזיר את מלוא סכום ההלוואה.


יתר על כן, בשטר צוין מפורשות כי אותם שני שליש מהווים "עירבון" להלוואה, וכאשר מדובר בסכום המתקרב למיליון דולר, נוכח סכום הקרן של 725,000 דולר בתוספת הריבית הנקובה בשטר. יתכן ולא בכדי בפרוטוקול ופסק הדין בעניין פירוק השיתוף (מע/19) נדרש בית המשפט שם, לכך שנושא השטרות כלל לא הופיע בכתבי הטענות, בניגוד לאשר נטען רק לאחר מכן על ידי המשיב, בעת שבאת כוחו טענה כי "הנתבע אוחז בשטר חוב מפורש של המורישה על פיו קיים חוב של המנוחה ושל בעלה ז״ל לנתבע, סכום החוב כפי שמופיע בשטרי החוב עולה עד לכדי כפל ושילוש משווי החלק של היורש" (עמי 5).


אולם, במסגרת חקירתו הנגדית של המשיב ולשאלה מדוע לא ציין במסגרת ההליכים האמורים, לרבות פירוק השיתוף בדירה, את קיומם של שטרי החוב, המשיב טען תחילה כי התייחס לכך, אך בהמשך, בהקשר לתביעת פירוק השיתוף, השיב כי "הדבר האחרון שאני אגיד לבימ״ש או למישהו ששטרי חוב נמצאים בדירה. אם הייתי אומר את זה, הם היו נכנסים לדירה, מוצאים אותם והם היו נעלמים. את רוצה שאני ארה לעצמי ברגל. אמרתי שיש שטרי חוב אבל לא אמרתי איפה הם כדי שהנתבעים לא ימצאו וישמידו אותם..." (עמי 34).
ומכאן נחזור לשאלת השטרות הקודמים, ככל שהיו.


בעמי 31 לחקירתו נשאל המשיב מה היה כתוב בשטרות הקודמים שנערכו בכתב יד, ותשובתו "פחות או יותר אותו דבר אבל אני לא זוכר כי זה נעלם". מתשובתו עלה כי מדובר לכאורה אף כאן בשני שטרות.

 

אולם, בהמשך לחקירתו קודם לכן, הסביר אודות העברת כספים שהעביר מחשבונו לחשבון האב המנוח, וכשמדובר בסכומים של כמה מאות דולרים, החל משנת 1982 ועד שנות התשעים, כאשר החשבונות נסגרו. עם זאת, משנדרש בעמ׳ 32 לשאלה אודות הסכום שהופיע בשטרות הקודמים, תשובתו כי הסכום הצטבר והשטר נכתב בצורה שונה.

 

אם ניתן היה לסבור כי השטרות המודפסים נערכו באופן זהה או קרוב לשטרות הקודמים ככל שהיו קיימים, חידש המשיב והעיד "אחר כך היו שורות ואבי הוסיף, כל פעם שהעברתי כסף, אבי הוסיף את הסכום על השטר. בשלב מסוים השטר הזה נעלם. אני לא זוכר איזה סכום סופי היה בו כי ההעברות נעשו כל כמה חודשים ממני אליו ואז הוא הוסיף את זה וחתם בראשי תיבות".


כמובן שהתהיות נבעו מהפער הניכר בין הסכום בו נרכשה הדירה, דהיינו 190,000 דולר לפי הנטען על ידי המשיב (לכאורה לפי ההסכם מדובר על 180,000 דולר), לבין הסכום שהופיע בנוסח המודפס, דהיינו אותם 725,000 דולר וכאשר אלו נערכו כעשר שנים לאחר מועד רכישת הדירה. 

 
לאמור יש להוסיף את ההסבר הדחוק אודות שימוש בכספי מכירת דירת ההורים בחיפה, וכאשר מדובר לגרסתו, בכמחצית הסכום.


מכל מקום, לשיטתו של המערער מדובר על סכומים קטנים שהועברו מדי פעם. על פני הדברים ניתן היה להניח כי בעת שההורים נזקקו לסיוע, אכן ביקש המערער לסייע להם. אולם, מחקירתו בעמי 38 עולה כי לא כן הדברים, ובעת שנשאל לפי מה ביצע את ההפקדות של הכספים ואיזה סכומים בחר להעביר, תשובתו "כשהיו לי סכומים שלא הייתי צריך להשתמש בהם העברתי אותם". וכך גם בהמשך, לשאלה אם האב ביקש להעביר, תשובתו "הוא לא ביקש. אני בהתנדבות עשיתי את זה".


קושי נוסף התגלה בעת שנדרש המשיב להסביר פשר אותו מצג כי סייע, עזר, התנדב, אם מדובר על הלוואה. אזי, ניתן הסבר נוסף, דהיינו כי מדובר בשני סוגים של העברות כספים, ובלשונו: "אלה שני דברים שונים. מה שהעברתי לבנק בארה״ב זאת הלוואה. מה שהעברתי להורי באופן ישיר, חלק גדול נתתי ונתתי הרבה יותר" )עמי 38), וכי מדובר ב-100,000 דולר נוספים.


כך גם נדרש הכיצד מדובר על סכומים, לשיטתו, שאינם עגולים, ואזי הסביר כי בעת שסגר עסקה ונשארו סכומים לא עגולים, הוא ביקש מעורך הדין להעביר.
כך גם בהמשך דבריו כי מדובר על חשבונות בארה״ב, וביחס לחשבון האב מדובר בבנק ספרא, כאשר הכל חסוי, כולל שם הלקוח כביכול.


עוד יש להפנות לתשובתו בעמי 42 לשאלה מדוע ההורים נזקקו לסכום כה רב של כ-800,000 דולר, ותשובתו כי לאורך עשרים שנה זה לא הרבה.


הנה כי כן, צצה ועולה גרסה חדשה אשר לפיה קיימות שתי מערכות כספיות, נטענות, ביחסים שבין המשיב להוריו.


מערכת אחת הינה מערכת של מתן הלוואות מהבן לאביו ולחשבון האב בארה"ב, וזאת בעת שנותר כסף למשיב בגין עסקה זו או אחרת, ומבלי שהאב ביקש לקבל כספים אלו, אלא מיוזמתו של המשיב.


המערכת השניה הינה מערכת התנדבותית, דהיינו אותו סיוע להוריו, אשר אינו בגדר הלוואה, אלא בגדר מתנה, וכאשר כספים אלו לא נכללו במסגרת ההתחשבנות שבין המשיב להוריו או מי מהם.

 

ודוק, הסבר זה טומן בחובו "תירוץ", כביכול, אודות העדר אסמכתאות להעברת כספים להורים לארץ, למעט סכומים מזעריים. יתר על כן, מדובר על חשבונות של המנוח אשר נסגרו משכבר וכאשר לשיטתו של המשיב אין כל איזכור של האב באופן ישיר באותם חשבונות. דהיינו, כי גם אם הנתבעים היו חפצים לבחון את אמיתות הנטען, לא היה בידם לעשות כן.


לא למותר להוסיף כי גם "הפסקת" מתן ההלוואות בסוף שנות השמונים, מעוררת אף היא תהיה. חמור מכך, עצם תנאי ההלוואה מעוררים תהייה מעת שמדובר באב ובן, וכאשר האב מתחייב, כביכול, לתשלום ריבית של 4%, על כל המשתמע מכך. 

 
לאור כל הנסיבות האמורות, ולכאורה "בניית גרסאות" מתפתחות, וכאשר מדובר בתקופה לפני עשרות שנים, דומה כי יש ממש בטענת המערער כי בהתנהלותו של המשיב נגרם לנתבעים נזק ראייתי.


כפי שצוין לעיל, בית המשפט "מקל" עם המשיב, בחינת היכולת להבאת ראיות, לאור עבור הזמן. אולם אין הוא מביא בחשבון שיהוי זה, ככל שמדובר בנתבעים.
אכן, אם היה ניתן לקבוע באופן ברור שקיימת התחייבות שטרית לשלם סכום וכשלא היה ספק לגבי האותנטיות של שטר שכזה, ניתן היה לתבוע מכוחו של השטר.


משכך, אין גם להתעלם מטענת הנתבעים שלמעשה לשונו של המסמך אינה כשטר חוב אלא למעשה כולל הוא גם את עסקת היסוד ולכאורה הינו כהסכם, וכאשר מוטל על המשיב להוכיח הנדרש בגין כך. דומה כי גם המשיב בטיעוניו ובנוח לו פוסח על שני הסעיפים, דהיינו האם מדובר בעילה שטרית או חוזית, ואף בית המשפט נקט בדרך דומה.


בעניין זה יש להוסיף כי אכן בית משפט קבע כממצא עובדתי כי אין לקבל את אותה עדות אשר לפיה המנוח קיבל כספים במסגרת "גלגול כספים" ולכך גם נועד השטר.


עם זאת, אם נצרף לעדות רותם גם את אשר עולה מחקירת המשיב, קביעה זו של בית משפט קמא אינה נקיה מספקות. כך, גובה הסכומים המדוברים. בנוסף, העברות לפי כסף שנשאר או נותר בעסקה זו או אחרת.

 

הודאת המשיב כי בהתייחס למסמך מסוים מדובר במסמך שנוגע למסים ואשר העיד בעמי 40 שמסמכי הבנק הועברו אליו, מאחר ולא רצו שדפי החשבון יגיעו לארץ. כאמור, גם גובה הסכומים המדוברים וללא הסבר, ובמיוחד בעת שמדובר גם בסכומים קטנים שכביכול המנוח ציין את הסכומים המדוברים.


כך גם, אותה חלוקה בין כספים שהועברו בארה״ב, אשר נכללו בסכום השטר הנטען, לבין כספים שהועברו לארץ ואשר לא נכללו.
לאמור יש להוסיף את אשר עלה גם מעדות הנתבעת אודות החשדות והפרסום בעיתונות בהתייחס למנוח.


בנוסף, עדות קונקרטית של רותם בעמי 47: "כספים עברו מקבלנים. אני הייתי קבלן משנה של ברנוביץ בירושלים ולפחות פעם אחת אני הייתי צינור לכסף...", ובהמשך "מחשבונות של ...למ׳....".
בהתייחס לאמור גם המערער מספר אודות דברי המנוחה לגלגולי הכספים (בעמי 52).


לא בכדי גם המשיב עצמו, בעת שנשאל בעמי 22 לגבי תיק נכסים של המנוח, מסביר כי משהו שובש בהקלטה.
קושי נוסף, הקשור להתנהלותו של המשיב ואשר לא ניתן לו הסבר ראוי, עניינו הכיצד לאחר שהוברר לו, לטענתו, כי השטרות המקוריים נגנבו על ידי הנתבעים, השאיר, כביכול, את 

 

השטרות המודפסים, אף הם בדירת ההורים או במחסן, וכאשר בהתאם לעדותו הוא וכמפורט לעיל, הנתבעים יכולים היו להיכנס לדירה ולמצוא את השטרות.
ודוק, קשה לקבל את כל נושא השטרות, כאשר לגרסתו בעמי 33 לחקירתו, מצא את השטרות במעטפה של תקליט, בהסבירו כי לא היה לו חשש מהוריו וכי מדובר בדירה שלו. אולם, בהמשך דבריו ציין כי עוד בשנת 1996 הסתבר לו כי השטרות המקוריים חסרים, ולמרות זאת משאיר הוא את המסמכים החשובים ביותר עבורו בדירה, כאשר משמעות המסמכים כמיליון דולר.


כמובן שקשה לקבל התנהלות שכזו אשר מעוררת תהיות.
לאמור יש להוסיף את הסתלקותו מעיזבון המנוח, בה בשעה שבכל מקרה לפי הנטען, אמור הוא לקבל את חלקו של המנוח בדירה.


כל שיכול היה להסביר אודות "תרגיל" כלפי המנוחה אשר לא ידעה אודות הדירה ושמא כלפי הנתבעת "ולכן אמרתי לה שאעביר לה את הזכויות של אבא בדירה ואבקש מהבת שלה שגם תסכים לעשות כך, כך שתהיה בטוחה שיש רק כוונות טובות לגביה ושתישן בשקט וכשהיא תלך זה יחזור אליה״ )עמי 14, ההדגשה לא במקור).
כך גם, מעיון במסמך המנוח, עולה כי אינו כהוראת תשלום כשטר לפי פקודת השטרות, אלא למעשה נחזה להיות כהסכם הלוואה ופירעונה, או יותר נכון אישור על כך, לרבות הכיצד ומתי תיפרע.
לאור זאת, מוטל היה על המשיב להוכיח את מתן ההלוואה, כביכול, ובשנים הרלוונטיות. בהתייחס לכך, עצם גילוי מסמכים על ידי צד אינה הופכת מסמכים אלו כקבילים לצורך אמיתות האמור בהם.
בגדר התהיות יש להוסיף את אשר העיד בעמי 21 אודות הרוגז של המשיב בעת שנודע לו כי המערער זוכה על פי הצוואה. יתר על כן, המשיב נשאל "אתה לא אומר לאורי בשיחה, אין לך ירושה, כל הכסף שלי", ותשובתו לאחר שצריך להתייעץ משפטית "אני לא הולך להסגיר את עצמי עם דברים שלא ברורים לי".
העולה מהמקובץ כי לאור ממצאי המומחה, לא עמד המשיב בנטלים המוטלים עליו הן במטריה החוזית והן במטריה השטרית.
אולם, גם ללא ממצאי המומחה, מתגלות תהיות קשות בגרסתו המתפתחת של המשיב, ובהיות עדותו עדות יחידה כבעל דין.
בין השאר לא נמצא מענה ראוי ביחס לשטרות המקוריים, לרבות האם המנוחה חתמה אף היא. כך מה הסכום אשר היה מצוין באותו שטר נטען וכך הגרסה אודות הלוואה הניתנת לפי שיקול דעתו של "המלווה", בעת שהתפנו לו כספים, כביכול. 

 

בהקשר לכך, אותה גרסה של שני המסלולים. האחד, מסלול חוץ, העברה ישירה, נטענת, לחשבונות המנוח בארה״ב, מסלול שלא ניתן לביקורת ובדיקה ובמיוחד לאחר חלוף השנים. לא למותר להזכיר כי מדובר בכעין "חיסכון" מצוין. מנגד, מסלול התמיכה והסיוע הישיר, דהיינו כספים המועברים לארץ אך אינם נכללים בשטרות.
כך נדרשים אנו לתהייה הכיצד שטרות ש"ערכם" כמיליון דולר נמצאים, בשנית, באותה דירה ממנה נגנבו השטרות הראשונים.
על אחת כמה ונוכח אשר פורט כי מדובר לכאורה, אם בכלל, בהסכם, וכאשר לא הוכח הנדרש על מנת לבסס התביעה.
חיוב המנוחה:
מכאן לבחינת חיובה של המנוחה, אם בכלל.
למעשה, אין בפנינו כל מסמך או תיעוד אשר מכוחו ניתן לחייב את המנוחה או עיזבונה בתשלום חובות אשר נטען כי המנוח התחייב לפרוע אותם כלפי המשיב.
אכן, לשון מסמך המנוח מתיימרת לכלול הן את המנוח והן את המנוחה כמאשרים אודות קיומה של הלוואה, לרבות העירבון של הזכויות בדירה, וכך כל המפורט באותו מסמך, לרבות אודות אופן הפירעון והמימוש, וכך גם המניעה לשנות אשר הוסכם אלא רק בהסכם של כל המעורבים.
אולם, ניחא אם המנוחה הייתה חותמת אף היא על מסמך שהייתה מוכחת אמינותו, אך לא כן בעת שהוברר כי למעשה לא הוכח שהמנוחה חתמה על מסמך מקור, וכאשר למעט העותק הצילומי, לא הוצג כל מסמך מעבר לכך. יתר על כן, לא ניתן הסבר הכיצד באותה מעטפה בה נטען שנמצא מסמך המנוח כמקור, לא נכלל גם מסמך המנוחה, וכשלמעט עדותו של בעל הדין, הוא המשיב, אין כל ראיה אודות התחייבות המנוחה.
ודוק, אם אכן היה טוען המשיב כי המנוח חתם על שטר גם בשם המנוחה, וכאשר לשון השטר הייתה מתיישבת עם כך, ניתן היה להידרש לשאלה שהעלה המערער, אם המנוח היה רשאי לעשות כן. אולם, בנסיבות של המקרה דנן תוכנו הנחזה של השטר מדבר באישור משותף של בני הזוג אשר היו אמורים להיות חתומים שניהם, דהיינו כי המנוח עצמו לא התיימר לחתום בשם המנוחה. הוכחה לכך עצם הטענה כי המנוחה חתמה על מסמך המנוחה, דהיינו כי מסמך המנוח אינו בשמה.
עוד יש להעיר, כי גם אם נטל המנוח כספים מהמשיב, אין הוא רשאי לחייב את המנוחה בהשבתם. גם בנושא זה יש להדגיש כי המשיב לא טען בתביעתו כי המנוחה חבה בהשבת הכספים אלא מכוח השטר והמצוין בו, כאשר בתביעתו עתר לאכיפת השטרות, דהיינו מסמכי המנוח והמנוחה.
ומכאן לאשר עולה גם מחומר הראיות, ובהתייחס ליחסים שבין המשיב למנוחה, וכפי שנקבעו הדברים בפסק הדין אשר דחה את תביעת המשיב לביטול צו קיומה של צוואת המנוחה. ראשית, יש להפנות לדברי המשיב בחקירתו בעמ׳ 24 אשר נשאל אודות היות אמו ישרה כפלס 

 

והתשובה "אם היא כל כך ישרה וכל כך הגונה, למה היא לא הודיעה לי שום דבר על הצוואה. הכל היה מאחורי גבי...".
ודוק, אם אכן המנוחה חבה כלפי המשיב, מכוח הנטען על ידו, הרי לכאורה תהא הצוואה אשר תהא, המערער לא יקבל מאומה, וכדברי עורכת הדין ינקוביץ אשר יובאו בהמשך.
יתר על כן, המערער, אשר אין חולק כי היה קרוב למנוחה, ציין בחקירתו בעמי 55 כי "אני בטוח שסבתא שלי לא חתמה על שטר חוב כזה. סבתא שלי הייתה מאוד קרובה אלי ואם היה דבר כזה, אני בטוח שהיא הייתה מספרת לי". זאת בהבדל ממסמך המנוח, וכאשר ביחס אליו סברו כי אינו אותנטי או שמדובר על זיוף, או בהסבר שנתן המערער, וכפי שפורט לעיל.
מכאן לתמליל מע/14, תמלול השיחה בין המשיב למנוחה.
כבר בראשית הדברים, בעמי 2, בעת שהוא מדבר עם המנוחה לעניין מכירתה דירה, מסביר המשיב אודות העלויות הכרוכות בכך אך לא טוען ולא אומר כאילו יש מניעה למכור את הזכויות בדירה לאור הסכם כביכול. גם בהמשך הדברים, בעמי 4, לעניין התלות של המנוחה, ציין המשיב "יש פה שותפות שקיימת כבר הרבה שנים, מה את רוצה לחסל את השותפות הזאת ולחלק את הכסף? אני לא מבין מה את רוצה לעשות". הנה כי כן, אין מילה על כך שזכויות המנוחה בדירה, לרבות הנובעות מהמנוח, אינן ניתנות למימוש אלא הפוך מכך, המשיב מציג מצג כי מדובר על שותפות, דהיינו כי אין כל קושי במימוש. על רקע האמור יש להבין גם את דברי המשיב בעמי 6 אודות ההסתלקות. לא למותר לציין את תחושותיה של המנוחה, בעת שהיא מתריסה בפניו כי הוא עושה כל מיני התחשבנויות, וכאשר המשיב מכחיש זאת וכל שהוא מציין ביחס לכספים "...אף פעם לא דיברתי עם אבא על זה, עשינו הסכם ובזה נגמר הסיפור. אף פעם לא עשינו חשבון, כל פעם שנדרש משהו, כן, ביקשו ממני, עשיתי את זה...".
לבסוף בעניין זה יש להפנות לאשר עולה מפסק הדין אשר דחה את התביעה לביטול קיום צואת המנוחה (מע/20) וכאשר כעולה מפסקה 47 בעת שנשאל המשיב הכיצד למד שהמנוחה הייתה בלחץ ותשובתו "ביום שנודע לי שהצוואה עברה על שמו, ואז הבנתי שיש לי נוכל בבית".
אם לא די באמור, בהמשך הדברים הבהיר למעשה את "כל התורה כולה" בציינו בעניין התנגדותו "זו הדירה שלי. אני אלחם על הדירה הזאת במשך 10 השנים הבאות. הם גנבו את הבית שלי בישראל. זאת לא דירה של המנוחה. זה הושאל לה לזמן קצוב. יש שטר חוב של הוריי. הערבות של השטר זו הדירה".
דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
למעלה מהנדרש והגם שלא נטען בתביעה כי המנוחה חבה מכוח "השיתוף", ראו אשר נקבע ברע״א 8791/00 שלם נ׳ טווינקו בע׳׳מ (13.12.06), וכן בע"א 7750/10 בן גיאת נ׳ הכשרת הישוב ביטוח בע׳׳מ (11.8.11) בהתייחס לשאלת חבות בן זוג בחובות משנהו. 

 
ודוק, "תירוץ" המשיב מדוע לא חתמו המנוחים על אותו שטר, פירוד בעבר ביניהם וחשש מפירוד עתידי. דהיינו, נסיבה שיש בה לשלול הסכמה או יצירת חבות של בן הזוג.
על אחת כמה וכמה בעת שמדובר בכספים שהועברו לחשבונות האב בלבד בארה״ב, וכן אשר נטען על ידי המערער בסוגיה זאת.
מהות העסקה:
ומכאן נעבור לבחינת מהות "העסקה" הנטענת שבין המשיב למנוחים, אם בכלל.
בחינה זו נדרשת לרבות לאור טענת המערער כי נוסחו של השטר, תוצאתו שאותה עסקה מנוגדת להוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה ועל כן היא בטלה.
בבע"מ 7468/11 פלוני נ׳ אלמונית (3.7.12), נדרש כב׳ השופט הנדל לסוגיית היחס שבין חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) לבין חוק הירושה, בקובעו כי יש להבדיל מה תוכן העיזבון לעומת מי הנהנה ממנו. משכך, חוק יחסי ממון עוסק בהגדרת היקף העיזבון ואילו חוק הירושה עניינו חלוקת העיזבון. כך גם התייחס בית המשפט שם להוראותיו של סעיף 8(א) לחוק הירושה, אשר אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם, לרבות ויתור על זכויות. כל זאת מאחר והגבלת חופש החוזים בגזרת דיני הירושה נועדה להרחיב את חופש המוריש ומבלי לאפשר כי הסכם לעניין ירושה עתידית יגבילו בצורה ישירה או עקיפה את יכולתו של המוריש לשנות מצוואתו.
בית המשפט אינו מתעלם מהקושי להבחין בין הדברים ומכל מקום נקבע כי "על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה. הנה לנו צדו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על פי דין...".
שאלת משמעותו של סעיף 8 לחוק הירושה עמדה לדיון בבית המשפט העליון עוד בע"א 682/74 יקותיאל נ׳ ברגמן, פ"ד כט(2) 725, כאשר השופט חיים כהן קובע כי יש לפרשו על דרך הצמצום לאור הגבלת חופש החוזים. עוד קבע כי יש להבחין בין "ירושה" לבין "עיזבון", דהיינו, בין הזכות אשר מכוחה עובר העיזבון ליורשים וכאשר אין בסעיף האמור לאסור עסקאות בעיזבון אלא רק בירושה, וכלשונו: "מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעיזבונו העתידי של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עיזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה - והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקאות הנוגעות לנכסי עיזבון" (עמ׳ 762). ההסבר, כי לאחר שהירושה נפלה רשאי יורש לעשות כרצונו, להבדיל מקביעת סדרי ירושה שלא בדרך של צוואה. 

 

עוד יש להפנות לד״נ 39/80 ברדיגו נ׳ פרדליין, פ״ד לה)4) 197, ולדברי השופט ברק )כתוארו אז) כי הביטוי האמור בסעיף 8)א) לחוק הירושה "חל רק על הסכם, אשר הוראותיו הנורמאטיביות הן אשר קובעות, כי זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון...״ )עמי 216).
הגם שכך, בהמשך דבריו בעמי 217 נקבע כי "גישתי האמורה מבוססת על ההנחה, כי ההסדר, שנעשה בין הצדדים, הוא בתום-לב, והרי הוא מייצג אינטרס כלכלי בריא. לא כן הדבר, אם מטרתו היחידה של ההסדר היא עקיפתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה. על-כן, אם יוכח, שהצדדים מלבישים מטרת העברה בלשון התרבות, יהא מקום לשלול אכיפה זו של החוק" )ההדגשות אינן במקור).
יישום וקביעה של מהות עסקה כהסכם ירושה "...המתיימר להעביר שאר היורשים מירושתם..." ניתן למצוא בע"א 689/82 וייס נ׳ מילר, פ"ד לט)3) 309 ; 315.
לאמור יש להוסיף את אשר נקבע בעניין פישר, וכאשר לא בכדי מפנה המערער לפסיקה שם. באותו מקרה חתמה המנוחה על התחייבות בלתי חוזרת כלפי עו"ד פישר אשר שימש משך שנים כיועץ משפטי שלה ושל בעלה המנוח וכאשר הוסכם כי שכר טרחתו יהיה 7.5% מכל רכושה והוא יהיה רשאי לגבות שכר טרחה זה בעת מימוש רכושה, וככל שלא יהיה מימוש לפני הפטירה, אזי יגבה החוב מהעיזבון, תוך הוספה כי התחייבות זו אינה ניתנת לביטול או לשינוי ללא הסכמת עו״ד פישר.
בית משפט קובע כי סעיף 8)א) חל על התחייבות זו, בהפנותו לפסקי הדין דלעיל, ובקובעו כי אכן האבחנה אינה קלה, אך לאור העובדות והנסיבות הרי מדובר ב"הסכם בדבר ירושה", דבר העולה מנוסח ההתחייבות והנסיבות, וכך גם מהתנהגות המנוחה ועו״ד פישר. דהיינו, כי לאור לשון ההתחייבות, לכאורה תשלום החוב יכול להתרחש עוד בחיי המנוחה, דהיינו ימומש הרכוש, אך לאור כלל הנסיבות נקבע כי כוונת הצדדים הייתה שהיא תמומש רק עם מותה של המנוחה ואזי יקבל עו"ד פישר 7.5% מערך העיזבון.
בכלל הנסיבות והשיקולים צוין כי אם אכן היה קיים חוב במועד חתימת ההתחייבות לא הייתה כל מניעה לשלמו מתוך כספי המנוחה באותה עת לאור רכושה כי רב, וכי על כן למעשה הכוונה האמיתית כי מדובר על רכושה ביום פטירתה. בנוסף, כי הפרשנות הראויה שאכן התכוונו כי ההתחייבות תחול לאחר הפטירה ובמיוחד כי המסמך נערך במקביל לעריכת צוואה, דהיינו דבר המצביע על כוונה לקבוע בשני המסמכים מה ייעשה ברכושה לאחר מותה. עוד הפנה בית משפט להתנהגות המעורבים, כאשר רק לאחר פטירתה דרש עו"ד פישר את המגיע לו, וכסיכום נקבע "...בענייננו, כל צורתה ואופיה של ההתחייבות מעידים עליה שהיא באה לכבול את המנוחה בהסכם בלתי הדיר בקשר לירושתה, זאת בדיוק בא סעיף 8(א) לחוק למנוע" )פסקה 10).
וראו גם בע"מ 4739/15 פלונית נ׳ פלוני )30.12.15) )להלן: בע׳׳מ 4739/15), הסברו של כבי השופט הנדל אודות הרציונל שבסעיף 8 לחוק הירושה אשר בא להגן על חופש המצווה "...ומטרתו למנוע מאדם להתחייב בהתחייבויות עתידיות שהוא מקבל בנקודות זמן שונות בחייו". 
 
עוד הפנה בית המשפט שם לדברי השופט קיסטר כי "ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו". וכך גם בהמשך הדברים, סברת המחוקק כי אדם לא יודע מה יהיו צרכיו וכך גם "...אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסוים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסוים כבר בחייו".
על מנת לבחון את המקרה דנן, מעבר לכתובים, מהראוי להפנות לדברי המשיב עצמו בעת שהופנה לסעיף 22 לתצהירו במסגרת ההתנגדות, ולאחר שנשאל אם עורכי הדין אמרו לו לא להזכיר את שטרי החוב, וכאשר שם ציין המשיב, וכפי שהוא נשאל: "אתה כותב שם ׳הורי התחייבו בפני כי בצוואתם ישיבו את החלק אשר נרשם על שמם׳". משכך נשאל ישירות מדוע לא ציין את שטרי החוב וכי למעשה ההתחייבות הינה להשבת הזכויות במסגרת צוואה, ואזי כל שעונה המשיב כי יתכן שאז לא מצאו את שטרי החוב.
הנה כי כן, האמור בתצהירו משקף למעשה את מהות שטרי החוב הנטענים. אכן, הצוואה שהיו אמורים המנוחים לערוך, עניינה השבת הזכויות בדירה אשר נרשמו על שם המנוחים למשיב, וכך גם אמור היה השטר ליישם זאת.
חיזוק לאמור שלמעשה השטר נועד לשלול את הירושה של יורשים על פי דין או על פי צוואה, עולה מהשיחה מע/13 שבין המשיב לעו״ד ינקוביץ, וכאשר האחרונה מציינת בפניו "אז אם באמת מישהו יכיר בתביעה שלך בשטר תביעה שטרית כנגד העיזבון, אז בעצם ל[הנכד] לא נשאר שום דבר, הוא ירש אותה, נכון, אבל הוא ירש ממנה אפס כסף".
העולה מן המקובץ כי בין אם נבחן את מהות מסמך המנוח או אף מסמך המנוחה באספקלריה של דיני החוזים, ובין דיני השטרות, המהות האמיתית של "העסקה" אליבא דמשיב, ניסיון להשתלטות מוחלטת שלו על כלל עיזבון המנוחים, הן ביחס לזכויותיהם בדירה והן ספציפית ביחס למחצית הכספים שיוותרו, הגם שבפועל ולרבות לאור הסכומים המדוברים, ובמיוחד נוכח גרסתו אודות מצבם הכלכלי הקשה של המנוחים, מדובר למעשה בהפיכתו של המשיב ליורש בלעדי, וכדברי באת כוחו דאז.
כך גם לשיטתו, בא האמור להבטיח אם ההורים לא יערכו צוואה לטובתו, דהיינו מדובר על מסלול עוקף צוואה וכעין צוואה בלתי הדירה, וראו ההוראה כי לא ניתן לשנות המוסכם, אלא בהסכמה.
סיכום ביניים:
העולה מהמקובץ כי בניגוד לאשר הסיק בית משפט קמא, המשיב לא עמד בנטלים המוטלים עליו. האמור מתייחס הן בעילה השטרית, ככל שמדובר בשטר, והכוונה להוכחת האותנטיות של מסמך המנוח ועל אחת כמה וכמה מסמך המנוחה. 

 

כך גם לא היה מקום להסיק כאילו המשיב הוכיח את העברת הכספים הנטענים למנוח ובעת שהסתבר כי מדובר, כמפורט לעיל, לא בכספים אשר הועברו ארצה, אשר לשיטת המשיב הינם בגדר סיוע ותמיכה, כאשר מדובר בהתנדבות. זאת, להבדיל מהעברת כספים נטענים לחשבונות המנוח בחו״ל וכאשר לרבות לאור חלוף השנים הרבות, לא ניתן להתחקות אחר אותם כספים.
יתר על כן, דומה כי אין מקום להתעלם כליל מהטענה שמדובר ב״גלגול" כספים, באופן שמדובר למעשה בכספי המנוח וכאשר לא ניתן להתעלם מאותם "סימנים" אשר יש בהם לתמוך בטיעון זה. כך הקשור לשאלת תיק נכסים, כך בשאלת מיסוי, וכך טיעון המשיב עצמו כי במכוון דפי החשבון בארה״ב הועברו אליו ולא למנוח בישראל, וכך גם אי חשיפת זהות בעל החשבון.
יתר על כן, גם אם היינו רואים במסמך המנוח כמסמך מחייב, הרי אין בכך לחייב את המנוחה ובמיוחד לאחר שדומה כי ביחס למסמך המנוחה, לא הוכח מאומה, וכאשר עילת התביעה עניינה אכיפת "השטרות".
לכל האמור יש להוסיף את התהיות הרבות בגרסת המשיב, ובמיוחד בעת שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך, וכאשר בית משפט קמא לא נזקק לכך.
בין השאר, אין כל הסבר רהוט אודות השטרות המקוריים, כביכול, ואשר נעשה בהם, וכאשר לפתע עולה הגרסה אודות אופן מילוי השטר מעת לעת על ידי המנוח, כאשר הצבענו על הקשיים בגרסה זו, כפי שלא ניתן כל הסבר הכיצד השטרות החליפיים במקום אותם שטרות מקוריים אשר נטען כי נגנבו על ידי הנתבעים מהדירה, מופקדים באותו מקום, וכאשר ערכם הכלכלי כמיליון דולר.
ומהפן המשפטי, דומה כי גם אם לא היינו מתערבים במסקנות בית משפט קמא, כפי שפורטו הדברים, גם אז דין ההתחייבות, תהא שטרית או חוזית, לבטלות בהיותה בלתי חוקית ומנוגדת להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.
דומה כי אם מבקשים למצוא מקרה אשר יהיה בו לשקף את רצון המחוקק ואשר נקבע בפסיקה, למנוע עריכת צוואה בלתי הדירה באמצעים אחרים, המקרה דנן דוגמא לכך.
כאמור, מדובר על התחייבות אשר הסכום קרן שבה 725,000 דולר, ומדובר בהגשת תביעה בנושא השטרות בחלוף עשרות שנים, ורק לאחר שהסתבר למשיב כי המנוחה שינתה צוואתה ולדבריו בניגוד למוסכם, תוך שגזלו לשיטתו את רכושו.
משכך, דין ערעור המערער להתקבל. דהיינו, כי דין תביעתו של המשיב כנגד המערער להידחות.
 
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים
אזרחיים

 
ערעור המשיב (עמ״ש 3126-05-17):
משקבענו את אשר קבענו בהתייחס לערעור המערער, התוצאה האופרטיבית הינה כי לא הוכח חוב של מי מהמנוחים כלפי המשיב.
משכך ולאור פסק הדין אשר דחה את התביעה לביטול צו קיום צוואת המנוחה, היורש של מלוא עיזבון המנוחה, הוא הנכד.
אשר על כן, בכל הקשור לכספי המנוחה, בין בחייה ובין לאחר פטירתה, ועל אחת כמה וכמה לאחר שב״כ המשיב הדגיש כי בכל הקשור לכספים, מדובר על כספים שנמשכו לאחר פטירת המנוחה, עניין ליורש, הוא הנכד, לענות בו, אם בכלל, ולא לבן, הוא המשיב.
עם זאת, למען הזהירות אתייחס קצרות לערעור המשיב, אשר נמשיך לכנותו כמשיב, חרף היותו מערער בערעור זה, וכך גם בהתייחס למערער, הוא המשיב בערעור זה. הערעור מופנה, כפי שנטען, על קביעת בית משפט קמא בסעיף 84 לפסק הדין. בסעיף זה ציין בית המשפט כי עיקר התביעה כנגד הנתבעת, היא המשיבה בערעור זה, נסוב על הטענה כי הנתבעת לקחה או קיבלה לידיה כספים או רכוש השייך לעיזבון המנוחה ואשר נועדו להבטיח את פירעון חוב המנוחים כלפי המשיב. בהתאם נקבע כי הנתבעת הכחישה בתצהירה טיעון זה, אולם חרף זאת לא נשאלה מאומה על כך בחקירתה הנגדית ועל כן דין טענה זו של המשיב להידחות.
כך גם הפנה בית המשפט לפסיקתו בהליך בעניין הצוואה, כי אין חולק כי בשנות חייה העבירה המנוחה לנתבעת ולנכד מאות אלפי שקלים, כאשר כל זאת נעשה מיוזמתה.
בהתייחס למיטלטלין, הרי ניתן כבר פסק דין בבית משפט השלום אשר דחה את התביעה להשבה בעין או בשווי פרטי המיטלטלין, ועל כן קיים בנושא זה מעשה בית דין.
בעיקרי הטיעון מפנה המשיב להשתלשלות האירועים, כולל נושא שטר החוב, וכך גם אודות הסיוע של המשיב להוריו ולנתבעת אחותו.
כך גם טען כי מהות ההליך בבית משפט קמא, הגשת התביעה לאור שטרי החוב, וכאשר התביעה כנגד הנתבעת כמי שנטלה שלא כדין כספים ומיטלטלין בסמוך לפטירת המנוחה.
לטענת המשיב, שגה בית המשפט בקביעותיו דלעיל אודות טענות הנתבעת וחקירתה, בהפנותו לטענת הנתבעת כי הכספים שלקחה מהחשבון ניתנו לה כמתנה, וזאת בין באמצעות הוספת שמה לחשבון הבנק של המנוחה ובין באמצעות משיכת כספים מחשבון המנוחה, וכאשר הטענה הינה כי לא די בהוספת שמו של אדם לחשבון בנק להוכיח כוונה של הבעלים המקורי, להעניק במתנה בעלות

 
בכספים, אלא דרושה הוכחה בדבר גמירות דעתו של "הנותן" להענקת המתנה למצטרף לחשבון בעת הצירוף ולא לאחר הפטירה.
המשיב אינו מתעלם מכך שבמקרה דנן מדובר בכספים של המנוחה, אשר הועברו לחשבון משותף של המנוחה והנתבעת גם יחד, אך לטענתו, כאשר האחרונה לא הפקידה ולו שקל אחד בחשבון זה, מדובר בכספים של המנוחה, וכפועל יוצא של עיזבונה. ככל שהנתבעת טוענת אחרת, הרי מוטל הנטל עליה ובו לא עמדה.
בהקשר לכך נטען כי אם הייתה כוונת המנוחה להעניק את הכספים במתנה באופן מיידי, מדוע לא העבירה המנוחה את הכספים ישירות לחשבונה של הנתבעת ומדוע היה צורך לפתוח חשבון חדש. יתר על כן וכעיקר, נטען על ידי הנתבעת שאכן האם המנוחה ביקשה ממנה לקבל את הכספים אך, זו בהיותה בת מסורה, ביקשה כי אלו ישמשו לביטחון לעת צרה, ולכן ביקשה להימנע משימוש בכספים אלו. כך גם הוסיפה כי המנוחה הייתה צלולה ויכולה הייתה לבצע כל פעולה בכספים, לרבות החזרתם לחשבונה שלה, אך לא עשתה כן. דהיינו, הנתבעת הודתה כי אותה מתנה תוקנה לה רק לאחר פטירת המנוחה, וכאשר הוראה שכזו מנוגדת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה.
כך נטען כי המנוחה הותירה בידה את הבעלות המהותית, ומשכך האמור גובר על הרישום הפורמלי ובעת שבית משפט קמא לא נזקק כלל לדיון בנושא זה.
לטענת המשיב הוא הוכיח את רכיב המיטלטלין וכאשר הנכד הודה כי נטל מיטלטלין וכן תמונות מצויות בדירת המשיבה. כך גם היפנה המשיב לדברי הנכד אודות נטילת מיטלטלין ותכולת דירת המנוחים, כפי שהודה בנושא הכספים.
עוד הוסיף כי לאחר שהוכח שהייתה גישה לנתבעים בהתייחס לשטרי החוב, כך גם ביחס למיטלטלין.
בהתייחס לשאלת קיומו של מעשה בית דין, בעת שהתביעה נדחתה, הרי מדובר לטענת המשיב ב"קביעה שאינה יכולה לעמוד, ויש להורות על השבת המיטלטלין" וזאת לאור השוני בפלוגתאות ובעילות.
בהתייחס למיטלטלין טוענת הנתבעת, היא המשיבה בערעור, כי תביעה זהה ובאותו סכום הוגשה על ידי המשיב לבית משפט השלום ונדחתה. כל זאת לאחר שמיעת כל הראיות לרבות מומחים וכשהובהר למשיב כי תביעתו מופרכת. כך גם מתקיימים כל התנאים להשתק עילה, פלוגתא ומעשה בית דין וכשהמשיב אינו מתמודד מול כך.
בנושא הכספים נטען בערעור כי הנתבעת משכה כספים מחשבון העיזבון לאחר פטירת המנוחה. אולם, הנתבעת העבירה לעצמה כספים שהיו בבעלותה בחשבון, מעת פתיחת אותו חשבון שהמנוחה העבירה אליו את הכספים שהיו מיועדים לנתבעת. משכך, לא ניתן לטעון כי הנתבעת משכה כספים מהמנוחה, ובמיוחד לאור הקביעות אודות העברות הכספים בחיי המנוחה לנתבעים. עוד נטען כי 

 

הנתבעת מופיעה כבעלים ראשון של החשבון וכי החשבון נפתח במיוחד לשם העברת הכספים אליה, זאת כהמשך להעברת הכספים בחיי המנוחה וכשהמשיב אינו סותר זאת.
גם ביחס לכספים, הרי הוחלט והוכרע שאכן המנוחה העבירה כספים רבים וכי הבעלות בכספים עברה לנתבעת עוד בחיי המנוחה לרבות קיומה של חזקה ובנוסף רצון המנוחה לדאוג לה. כך אין כל סיבה לפתיחת החשבון המיוחד למעט הכוונה להעברת הכספים לנתבעת אשר אכן ביקשה להימנע משימוש בכספים. בכך מובדלים כספים אלו מכספי העיזבון. בנוסף, למרות שהמנוחה יכולה הייתה להחזיר את הכספים היא לא עשתה כן.
כך הדגיש ב״כ הנתבעת כי האחרונה כלל לא נחקרה בנושאים אלו.
בהקשר לאמור יש להפנות לדברי ב״כ המשיב בדיון, כי התייחסותם בעניין הכספים הינה אך ורק בהתייחס לכספים שנלקחו מהחשבון המשותף לאחר הפטירה וכשמדובר על 600,000 ₪ תוך שנטען במקביל כי מדובר בכספי המנוחה אשר יועדו לצרכיה.
מנגד ב״כ הנתבעת טען במסגרת הדיון בפנינו כי אשר הוסבר על-ידי הנתבעת הינו נימוק מדוע לא נמשכו הכספים קודם לכן למרות בקשת המנוחה.
כפי שנקבע בבע״מ 4739/15, אכן יש לבחון בעת צירוף שותף לחשבון, מה הייתה הכוונה אודות "בעלות" השותף בכספים שבחשבון.
אולם, בנסיבות המקרה דנן, מדובר בחשבון בנק מיוחד שנפתח לאור רצונה של המנוחה להעברת כספיה לנתבעת, ובהתאם לייעוץ בנקאי. דהיינו, כי למצער ביחס למחצית מהכספים, ניתן, בכל מקרה, לראותם ככספי הנתבעת.
המחלוקת אשר ניתן היה להידרש לה, האם גם ביחס למחצית האחרת הייתה כוונה להענקה מיידית.
בנושא זה, ציין בית המשפט כי הנתבעת כלל לא נחקרה, ועל כן דחה גם חלק זה מתביעת המשיב. אכן, יכול וניתן היה אולי להגיע לתוצאה שונה. אולם, מעת שלא באה גרסה אחרת והמשיב לא מצא לנכון לחקור כלל בנושא זה, הרי גם ללא ההכרעה בערעור המערער, אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא.
דברים אלו יפים, כמובן, גם ביחס ל"תביעה הכפולה" חרף אשר טען ב״כ המשיב.
לא למותר לציין אודות ה"שינוי" בגישת המשיב כאשר בהליך הקודם נטען שהמיטלטלין של המשיב, ועתה ציין בא-כוחו בעמ׳ 11, וכי הטענה שהם שייכים לעיזבון.
הנה כי כן, דין ערעור המשיב להידחות.

סיכומם של דברים: 

סכסוך ירושה בין אח לבין אחותו, זאת בהתייחס לירושת ההורים המנוחים מחד גיסא, וטענות לחוב המנוחים אשר עולה על כלל הירושה, מאידך גיסא, ובעת שלפי צוואת האם המנוחה, נכדה, הוא בנה של האחות, יורש את כלל עיזבונה.


לטענת האח, הוא בנם של המנוחים, אוחז הוא בידו שני שטרות אשר על פיהם חבים לו המנוחים סכום של 725,000 דולר בתוספת ריבית של 4%, כאשר השטרות הינם משנת 1996.


בהתאם לנוסח השטרות, הפירעון אמור לחול 90 יום לאחר פטירת ההורה האחרון שילך לעולמו, ובמקרה דנן המנוחה נפטרה ביום 28.11.11 אך למרות האמור, התביעה בעניין השטרות הוגשה רק בשנת 2015.


יתר על כן, לכאורה אם אכן כטענת הבן, היה מצופה כי יפעל למימוש זכויותיו בסמוך למועד שניתן היה לעשות כן.

 

במיוחד יפים הדברים כי הגם שהיו לו השגות על צוואת המנוחה, לא היה נוקט בדרך של תקיפת הצוואה, אלא פועל באמצעות השטרות לגביית מלוא המגיע לו, תהא הצוואה אשר תהא.

 

אם לא די בכך, גם לאחר שהוגשה תביעה לפירוק שיתוף בדירה, במקום שהבן יטען כי בכל מקרה, ובמיוחד לאור מילותיו המפורשות של המסמך, זכאי הוא למלוא הזכויות בדירה, מסכים הוא למתן פסק דין לפירוק השיתוף בדירה.


לאור המחלוקות נדרש בית משפט קמא להכרעה במחלוקות אלו ואף אנו סברנו כי יש מקום לצלול לחומר הראיות ולבחון את הטיעונים השונים, הן ביחס לראיות אשר נטען כי בית משפט קמא לא נזקק להן, הן למסקנותיו והן אותן סוגיות משפטיות אשר הונחו לפתחנו.

בסופו של יום, מסקנתי כי אכן יש מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא, בכל הקשור לקבלת תביעת המשיב כנגד המערער, אולם אין מקום להתערב - לרבות נוכח התוצאה דלעיל, בקביעת בית משפט קמא כי יש לדחות את העתירות שבתביעה כנגד הנתבעת.
מלכתחילה עיון בנוסח המסמכים הנטענים מעורר תהיות.


כך, איך שני שליש של דירה שנרכשה בסכום של 190,000 דולר וכך מחצית מהכספים שיוותרו, אמורים להבטיח פירעון הלוואה של 725,000 דולר בתוספת ריבית של 4%. כך גם כניסת ההוראות לתוקף רק לאחר פטירה, והמשמעות המתחייבת בגין כך.


יתר על כן, קביעת אופן המימוש הכולל את זכויותיהם של המנוחים בנכס המקרקעין, כך כספים בבנקים, כל זאת לאור "גובה" ההלוואה מדובר, בפועל, בסכום העולה על ערך העיזבון.


כך לא ניתן להתעלם מחלוף השנים הרבות, כאשר המשיב לאחר פטירת אביו המנוח בשנת 1999, בוחר להסתלק מעיזבון המנוח, תוך הסבר לאמו כי הוא יגרום שגם הנתבעת תסתלק, ובאופן שחלקו של המנוח בדירה ולמעשה כלל עיזבונו, יעבור למנוחה. 

 

ודוק, לא בכדי באת כוחו דאז של המשיב, עו״ד ינקוביץ, בחקירתה בעמי 84 (מע/12) ציינה כי לא ניהלה הליך בעניין השטרות "מאחר ועפ״י השקפתי המקצועית שטר החוב הזה שהיה בידיו של מר גביש, זה שטר חוב שהוא ויתר עליו ולכן ייעצתי ל ]תובע] להניח לשטר החוב הזה בשלב ראשון ולא לתבוע בגינו".


 

כך גם עלה כי זעמו של המשיב על אמו בא לידי ביטוי מעת שנשאל אודות יורשה של אמו, ותשובתו בעמ׳ 24 "אם היא כל כך ישרה וכל כך הגונה, למה היא לא הודיעה לי שום דבר על הצוואה. הכל היה מאחורי גבי...".


 

לאחר בחינת הנדרש, המסקנה העולה כי למעשה ספק אם מדובר בשטר בכלל או בהסכם הלוואה. עם זאת, יהיו הדברים אשר יהיו, מעת שנטען אודות האותנטיות של המסמכים, היה על המשיב להוכיח שאכן אין הדברים כן, וכך גם יכול היה בית המשפט להורות על מינוי מומחה, גם אם קיימת התנגדות של צד זה או אחר למינוי.


ואכן, במסגרת ההליך בפנינו מונה מומחה, כאשר עולה כי לא ניתן לקבוע שחתימת המנוח על מסמך המנוח הוספה לאחר הדפסתו, וכשביחס למסמך המנוחה, לא ניתן לקבוע מאומה מעת שמדובר בצילום בלבד.


 

כך גם מצאנו כי לא הוכח כדבעי אודות העברת הסכומים הנכבדים, כהלוואה, וכאשר במסגרת חקירתו התפתחו שני מסלולי העברת כספים, תוך מתן הסברים שקשה לקבלם, ובמיוחד שאלו נועדו "להרחיק" את היכולת לבדוק הנטען ביחס להעברת הכספים, ומעת שמדובר ב"העברות חוץ" ולא בהעברת כספים לחשבון המנוח בארץ, העברות שאינן נכללות בגדר "ההלוואה" אלא בגדר "התנדבות" וסיוע.


 

עוד בחנו את התהיות אודות ההסברים שניתנו ביחס לשטרות המקוריים, כביכול, וכך גם מקום הימצא השטרות החליפיים, וכאשר המשיב אינו יכול לאשר כי קיימת זהות בין השטרות המקוריים לחליפיים.


 

מכל מקום, המסקנה המתחייבת כי המשיב לא הצליח להוכיח את הנדרש, ובמיוחד בעת שעסקינן בתביעה דומה לתביעה כנגד עיזבון על כל המשתמע מכך.

אולם, גם אם לא היינו מגיעים למסקנה האמורה, עדיין דין התביעה להידחות מחמת היות ההלוואה הנטענת או השטרות בגדר התחייבות הנוגדת את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, ועל כן לא ניתן "לאכוף" את אשר עתר המשיב לאכיפה ומהטעמים שפורטו בהרחבה בפרק המשפטי הדן בסוגיה זו.


 

בנוסף נדרשנו גם לטענות המשיב כנגד הנתבעת במסגרת הערעור שהגיש המשיב. כאמור, די בקבלת ערעור המערער והקביעה אודות דחיית התביעה לאכיפת החוב, לדחות את ערעור המשיב. 

 
דהיינו, מעת שתביעתו נדחתה כנגד המערער אזי כל מה שקשור לנטילת כספים על ידי הנתבעת, עניין למערער לענות בו, אם בכלל, ובעת שהמערער הינו הזוכה על פי הצוואה בפסק דין חלוט ובהעדר כל חוב של העיזבון כלפי המשיב. 
הגם שכך נדרשנו לטיעונים נוספים הקשורים ליחסים שבין המשיב לנתבעת. 


לאור כל האמור, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור שהגיש המערער בעמ״ש 
11624-04-17 באופן שתביעת המשיב כנגד המערער נדחית. כך גם לחייב את המשיב לשלם למערער שכ״ט עו״ד בסך 35,000 ₪. המזכירות תחזיר את הפיקדון שהפקיד המערער למערער באמצעות 8 באי כוחו. 


 

בהתאם, הכספים אשר הופקדו בידיו הנאמנות של ב״כ המשיב, יועברו למערער. 
כך גם לדחות את ערעור המשיב, הוא המערער, בעמ״ש 3126-05-17, ולחייב אותו לשלם למשיבה 11
בערעור שכ״ט עו״ד בסך 22,000 ₪. המזכירות תעביר את הפיקדון שהופקד בערעור זה למשיבה
באמצעות בא כוחה על חשבון האמור. 

ישעיהו שנלרלשפט, סג״נ אב״ד׳י
18 השופט קובי ורדי, סג״נ: 
20 אני מצטרף לפסק הדין המעמיק והמקיף של חברי, המורכב ממספר נדבכים עובדתיים ומשפטיים, 21 שלמעשה די אף בחלקם כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע חברי. 

קובי ורדי, שופט, סג״נ
27 השופטת עינת רביד
29 אני מסכימה ומצטרפת לפסק דינו המקיף והמעמיק של אב בית הדין. 

דרג את הכתבהדירוג כתבה פסק דין: ערעורים בנושאים הנוגעים לצו קיום צוואה: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשרדלג צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד