חיפושדלג חיפוש
En
צור קשרדלג צור קשר

צור קשר

checked
צוואהדלג צוואה
תוכן מרכזי בעמודדלג תוכן מרכזי בעמוד

זכאות העיזבון לפיצויי פרישה

האם ניתן לתבוע פיצויי פרישה בשם העיזבון ?

לפניי ערעור על החלטת המשיבה 1 (להלן: "המפרקת") בתביעת חוב שהוגשה על ידי המערערים, שעניינה כספים שהופרשו על ידי החברה שבפירוק לקופת פיצויים מרכזית.

תביעת החוב וההכרעה בה

המנוח חיים דאדו ז״ל שנפטר ביום 20.11.08 (להלן: "המנוח") יחד עם אחיו יעקב דאדו הקימו את חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ (להלן: "החברה"), אשר עסקה במכירה סיטונאית של פירות וירקות. המנוח הועסק בחברה ושכרו שולם לו בהתאם לתלושי משכורת שהופקו על ידי הנהלת החשבונות של החברה. במשך שנים הופרשו כספי פיצויי פרישה לקופת פיצויים מרכזית של עובדי החברה המנוהלת על ידי חברת ההשקעות הלמן-אלדובי בע״מ (להלן: "חברת הלמן אלדובי").

הואיל וכספי פיצויי הפרישה לא שולמו לעיזבון המנוח והואיל ונטענו טענות ביחס לחובות נוספים לעיזבון, הוגשה על ידי מנהל העיזבון תביעה בשנת 2011 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק תמ"ש 8509-02-11 נגד החברה ונגד מנהלה יעקב דאדו. ביום 18.7.12 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל (להלן: "פסק הדין"),


בגדרו נקבע, בין היתר, כי על החברה לשלם לעיזבון המנוח בגין פיצויי פרישה את הסכום שנרשם בספרי החברה שהנו סך של 279,122 ש״ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מ-90 ימים לאחר פטירת המנוח.

ביום 30.10.12 הוגשה על ידי בנק מזרחי טפחות בע״מ (להלן: "הבנק") תביעה נגד החברה, עיזבון המנוח ויעקב דאדו לתשלום חוב בסך של 621,058 ש״ח. הושגו הסכמי פשרה נפרדים בין יורשי המנוח ובין הבנק ובין יעקב דאדו ובין הבנק.

ביום 26.4.15 הוגשה על ידי עזבון המנוח בקשה בלשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין נגד החברה בסך של 426,372 ש״ח. ביום 2.6.15 שלחה גבי נויה דאדו מכתב לחברת הלמן אלדובי בו היא הודיעה כי ביום 3.4.14 ניתן צו פירוק נגד החברה ובגדרו נטען כי בשל כך אין לשחרר כספים מקופת הפיצויים.

בתביעת החוב נטען כי הכספים המוחזקים בידי חברת הלמן אלדובי שייכים לעיזבון המנוח בהתאם לפסק הדין החלוט של בית המשפט לענייני משפחה. נטען כי מדובר בכספי פיצויי פיטורין שעל פי סעיף 26(א)(2) לחוק פיצויי פיטורין,תשכ״ג-1963 (להלן: ״חוק הפיצויים״) אינם חלק מנכסי החברה שבפירוק. בהקשר זה נטען כי המנוח עבד בחברה במשך שנים רבות כעובד מן המניין והתקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד-מעביד.

בהכרעת החוב שניתנה על ידי המפרקת צוין כי במסגרת תביעת החוב המתוקנת נטען בפעם הראשונה, כי המערערת 1 שהיא אלמנת המנוח (להלן: ״המערערת 1״), זכאית לקבלת הכספים הצבורים בחברת הלמן אלדובי מכוח סעיף 5 לחוק הפיצויים, על פיו שאירים של עובד שנפטר זכאים לתשלום פיצויים מן המעסיק, כאילו פוטר על ידו.

בהכרעת החוב נקבע כדלהלן:

ראשית - שיש לשערך את הסכום על פי פסק הדין עד למועד צו הפירוק ועל כן אושרה תביעת החוב של העיזבון בסך 337,878 ש״ח;

שנית - על אף שישנה בידי העיזבון זכות לקבל פיצויי פרישה על פי פסק הדין, לא ניתן לקבוע שזכות זו נובעת מחוק הפיצויים ומשכך, לא חלה על זכות זו הוראת סעיף 26 לחוק הפיצויים, ועל כן, אין מדובר בסכומים משוריינים ודינו של חוב זה הוא כחוב בהליך חדלות פירעון;

שלישית - בעל מניות הדורש זכויות של עובד חייב להוכיח כי מתקיימים בו המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לכך ואילו העיזבון לא הציג ראיות הנדרשות לשם כך. בהקשר זה צוין כי על פי הטפסים שהוגשו, למנוח שולם שכר ללא תנאים סוציאליים, דבר שמאיין את החזקה כי תשלום שמשולם לעובד שהוא גם בעל מניות הינו שכר עבודה. לפיכך, מסקנת המפרקת הייתה כי תביעת העיזבון נדחית עד לאחר התשלום לנושים הרגילים של החברה;

רביעית - ביחס לתביעת המערערת 1 קבעה המפרקת כי הזכות לפי סעיף 5 לחוק הפיצויים איננה זכות של עובד, אלא זכות סוציאלית של השארים העומדת בפני עצמה, כך שהגנה הקבועה בסעיף 26(א)(2) לחוק הפיצויים (סכומים משוריינים) אינה חלה;

חמישית - תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים התיישנה, שכן מועד היווצרות העילה הינו מועד פטירת המנוח (20.11.18) ואילו המועד הראשון שבו העלתה המערערת 1 את הטענה בדבר זכאותה לקבלת הפיצוי לפי סעיף 5 לחוק הפיצויים, הינו ביום 8.2.16, במסגרת תביעת החוב המתוקנת.

התוצאה של הכרעת החוב, אפוא, הייתה כי תביעת החוב של העיזבון הועמדה על סך 337,878 ש״ח ונקבע כי דינה להידחות עד לתשלום תביעות החוב של הנושים הרגילים.

טענות הצדדים בתמצית

במסגרת הערעור על החלטת המפרקת נטענו על ידי המערערים הטענות כדלהלן: ראשית - כי לאור פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, לא הייתה כל חובה להוכיח כי המנוח היה בגדר "עובד" של החברה;

שנית - כי לא ניתן היה ללמוד מטופס 106 לשנת 2008 כי המנוח לא היה עובד החברה, שכן בשנה זו היה המנוח בן 75 ומפאת גילו לא היה צורך לבצע הפרשות לתנאים סוציאליים. בהקשר זה התבקשה הגשת תצהיר של רואה החשבון מתתיהו גנור המסביר עניין זה;

שלישית -כי סעיפים 5 ו-26 לחוק הפיצויים דרים בכפיפה אחת, דהיינו: שארים הזכאים לפיצויים על פי סעיף 5 לחוק, מוגנים גם על פי סעיף 26 לחוק במצב בו המעסיק נקלע לפירוק;

רביעית - כי נסיבות המקרה אינן הולמות שימוש בכללי ההדחייה ועל כן, השימוש שעשתה המפרקת ביישום דוקטרינת ההדחייה, אינו מוצדק;

חמישית - נטען לאפליה חמורה בין עזבון המנוח לבין יעקב דאדו, אשר הצליח למשוך מן הקופה המרכזית לפיצויים סך 411,000 ש״ח בחודש יוני 2013, לפני כניסת החברה להליכי פירוק;

ששית - כי אין לקבל את טענת ההתיישנות, לאור ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, אשר עצר את מרוץ ההתיישנות.

בתשובת המפרקת לערעור הועלה נימוק חדש שלא צוין בהכרעת החוב. נטען כי ביום שבו ניתנה הכרעת החוב ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל בירושלים, אותה העלימו המערערים מבית המשפט. לטענת המפרקת, בהחלטה זו נקבע כי הכספים נשוא תביעת החוב כבר שולמו לטובת העיזבון והמערערים אינם יכולים לדרוש ולקבל תשלום כפול בגין פסק הדין.

ביחס ליתר טענות המערערים, נטען כי לא ניתן לצרף ראיות בשלב הערעור שלא הוגשו למפרקת ועל כן התבקשה הוצאת תצהירו של רו״ח גנור מתיק הערעור. בנוסף, חזרה המפרקת על קביעותיה שפורטו בהכרעת החוב.

עמדת הכנ״ר הייתה כי לא נפלה טעות בהכרעת החוב. נטען כי התביעה לקבל פיצויי פיטורין מטעם המערערת 1 הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. עוד נטען כי לאור החלטת רשם ההוצאה לפועל יש להפחית את הסכומים ששולמו מסכום החוב שאושר על ידי המפרקת.

דיון והכרעה

בערעור זה מתעוררות מספר פלוגתאות, ואלו הן:

האם הכספים הנתבעים כבר שולמו בפועל ומדובר בתביעה לפיצוי כפול;

האם התיישנה תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים;

האם זכות העיזבון על פי פסק הדין מוגנת על פי סעיף 26 לחוק הפיצויים;

האם הוכח כי המנוח היה עובד החברה;

טענת האפליה בין עיזבון המנוח לבין אחיו, יעקב דאדו.

להלן אדון בכל אחת מן הפלוגתאות דלעיל.

תביעה לפיצוי כפול?

כאמור, לטענת המפרקת, בעת שניתנה הכרעת החוב, לא היה בידיה המידע ביחס להחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 13.3.18, שקבעה כי החברה שילמה סכום של 284,000 ש״ח לטובת העיזבון בגין חוב העיזבון לבנק וכי סכום זה היה בגין הפיצוי שנקבע בפסקה 62 לפסק הדין. משכך, נטען כי החברה שבפירוק כבר שילמה את הסכום שנפסק בפסק הדין.

החלטת רשם ההוצאה לפועל צורפה כנספח 1 לתשובת המפרקת לערעור.

מדובר בהכרעה בבקשת החייב יעקב דאדו, בטענת פרעתי, אשר הוגשה בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). בהחלטה צוין כי החברה נטלה הלוואה מהבנק וכי בעקבות תביעת הבנק (בת״א 53769-10-12) ניתנו שני פסקי דין בגדרם חויבה החברה בתשלום סך של 621,058 ש״ח לבנק ובתוספת הוצאות ושכ״ט, וכן המנוח חוייב בתשלום לבנק של אותם סכומים (כמעט); כי ביום 17.3.13 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל (תיק מספר 03-11498-12-4 ) נגד החברה והעיזבון לגביית הסכומים שנפסקו לטובתו בשני פסקי הדין הנ״ל; כי ביום 11.7.18 הפקידה אחותם (רינה דאדו) של החייב והמנוח סך של 284,000 ש״ח בחשבון והסכום הנ״ל שימש לכיסוי החוב בתביעת הבנק.

רשם ההוצאה לפועל ציין בהחלטתו כי לב המחלוקת שבין הצדדים הוא פשר הפקדת סך 284,000 ש"ח כאמור לעיל; כאשר החייב (יעקב דאדו) טען כי הסכום שולם מטעמו ולבקשתו כדי לקיים את פסק הדין בו הוא חויב לשלם לזוכה סך של 270,000 ש״ח. עוד ציין רשם ההוצאה לפועל, כי כל צד הביא ראיות התומכות בעמדתו ובסופו של דבר מסקנתו הייתה כי כפות המאזניים נותרו מעויינות (פסקה 69). נקבע כי במצב כזה, החייב לא הצליח להטות את כף המאזניים ולא ניתן לקבוע כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו ועל כן, טענת החייב כי ההפקדה הייתה לטובת החוב האישי שלו, נדחתה.

למרות שהכרעת רשם ההוצאה לפועל נקבעה על פי נטל השכנוע המוטל על החייב ואשר אינו עובר לזוכה, יש במסקנות רשם ההוצאה לפועל אשר ניתח את הראיות, אמירות רלבנטיות לענייננו. רשם ההוצאה לפועל ציין, כי ההפקדה בוצעה לחשבון החברה ולו רצה החייב להבהיר כי מדובר בסילוק חובו, מן ההגיון כי הדבר היה מצוין בכתובים (פסקה 60). עוד ציין הרשם, כי טענת החייב סותרת מפורשות שני מכתבים שנכתבו על ידי ב״כ עו״ד ורדי. מכתבים אלה יצרו כלפי הבנק מצג משפטי ועובדתי לפיו ההפקדה הייתה בגין חוב החברה לעיזבון. בהחלטת רשם ההוצאה לפועל (פסקה 68) נכתבו הדברים הבאים:

"נספחים ג׳ ו-י׳ לתשובה לבקשה בטענת "פרעתי" שהם כאמור מכתבים ממשרד עו״ד ורדי "צבעו" את כספי ההפקדה כתשלום חוב של החברה (ולא של החייב דנן) בגין פיצויי פרישה בהתאם לסעיף 62 לפסק הדין [של בית המשפט לענייני משפחה - א.דורות] ו״צבע" זה לא נמחק בקלות ו״כתמיו" נותרים על התיק".

רשם ההוצל״פ ציין בהחלטתו כי הוא דוחה את טענת החייב כי מדובר ב״טעות טכנית״ מצד עו״ד ורדי בשני המכתבים. במכתב מיום 8.7.13 שנכתב שלושה ימים לפני ביצוע ההפקדה כתב עו״ד ורדי בשם החייב לב״כ הבנק את הדברים הבאים:

״לאור קיומו של צו עיקול בתיק הוצל״פ 03-11498-13-4 על הנתבעת מס׳ 1 (הכוונה לחברה-א.ל.) שהינה המחזיקה להעביר הכספים מצויים בידה בהתאם לצו העיקול. הכספים המצויים בידי המחזיקה הינם כפי שהם מגולמים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה... במסגרתו חויבה המחזיקה חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ לשלם לחייב מס׳ 2 עזבון המנוח חיים דאדו ז״ל 279,122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית".

עוד ציין רשם ההוצאה לפועל את עמדת עו״ד יצחק שמידט, אשר יצג את יורשי המנוח ואת העיזבון, לפיה כספי ההפקדה הועברו במסגרת הליכי עיקול והחברה כמחזיקה הודיעה שהיא משלמת בשם העיזבון, וזאת בדיון מיום 30.11.14 בת״א 53759-10-12 (פסקה 43). עוד צוין בהחלטה זו, כי הרשם דניאל דמביץ הורה לצדדים להגיש הבהרות (החלטה מיום 8.6.17) וכי בתגובה לכך הבהיר העיזבון (בפסקה 46):

"הזוכה אינו יודע לומר בוודאות עבור מי הופקדו הכספים בחשבון הבנק של חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ אלא שלאור עמדתו הברורה של ב״כ החייב החברה ולא החייב היא זו ששילמה את הסך הנ״ל".

(הדגשה במקור-א.ל.)

בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 18.7.12 נקבע, כי החברה תשלם לעיזבון סך של 279,122 ש״ח בגין פיצויי פרישה (פסקה 62); כי יעקב דאדו ישיב לעיזבון 270,000 ש״ח שקיבל מהמנוח (פסקה 50) וכי החברה תשלם לעיזבון סך 350,000 ש״ח בגין החזר הלוואת בעלים שנתן המנוח לחברה (פסקה 35). לאור זאת, טען ב״כ המערערים, בדיון שהתקיים לפניי, כי לא ברור מהחלטת הרשם האם סכום ההפקדה (284,000 ש״ח) שולם עבור פיצויי הפרישה או עבור החיוב הנוסף בו חויבה החברה כלפי המנוח, שכן לצורך הכרעתו של רשם ההוצאה לפועל בטענתו של יעקב דאדו (טענת "פרעתי"), לא היה לסוגיה זו חשיבות.

למעשה, מי שטען כי כספי ההפקדה הוחזקו בידי החברה לסילוק החוב של החברה כלפי העיזבון על פי פסקה 62 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה היה יעקב דאדו, והטענה לא נטענה מטעם העיזבון. אם להיעזר בלשונו של רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו, המכתבים של ב״כ יעקב דאדו "צבעו" את כספי ההפקדה ב״צבע" של חוב פיצויי הפרישה אולם "צביעה" זו לא באה מטעם העיזבון ואיני מוצא שיש בקביעות רשם ההוצאה לפועל משום השתק שיפוטי הפועל לחובת המערערים.

העולה מכל המקובץ הוא, שאיני מקבל את טענת המפרקת כי בהחלטת רשם ההוצאה לפועל נקבע כי הפקדת סך של 284,000 ש"ח לטובת העיזבון, בגין חוב העיזבון לבנק, הייתה בגין פיצויי הפרישה שנקבעו בפסקה 62 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, איני מקבל את טענת המפרקת כי החברה שבפירוק כבר שילמה את סכום פסק הדין לפי פסקה 62 וכי משמעות קבלת הערעור הינה כי המערערים יקבלו תשלום כפול, בגין החיוב הגלום בפסקה 62 לפסק הדין האמור.


כאמור, לטענת המפרקת, תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים התיישנה.

סעיף 5 לחוק קובע כך:

"(א) נפטר עובד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו.

״שארים״ לעניו זה - בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג׳ לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ״ח-1968, ובאין בן-זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר.

היו פיצויי פיטורים משתלמים לשאירים שאינם בן-זוג או ילד התלוי כאמור, יופקדו הפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה ויינתנו לשאירים שיקבע בית הדין האזורי לעבודה ולפי החלוקה שיקבע, בהתחשב במצבם הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר.

פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון".

זכות זו היא לקבלת פיצויים "כאילו" העובד פוטר על ידי המעביד. מדובר בפיקציה שקבע המחוקק. עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בע״ע (ארצי) 17777-10-13 ג׳ודי בן עזרא נ׳ הסתדרות מדיצינית ״הדסה״ (12.9.17):

״הנה כי כן, בחריג לכלל, הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 5 לחוק אינה נובעת מאירוע שביחסו העובד והמעסיק: פיטורים או התפטרות בדין מפוטר, אלא עניינה בפיטורים רעיוניים, עת רואים בפטירת העובד הפעיל "כאילו" פוטר. לא זו אף זו, במובחן מהכלל לפיו הפיצויים משתלמים לעובד, קובע סעיף 5 לחוק כי הפיצויים ישתלמו לשאיריו של העובד ואף מדגיש בסעיף קטן (ג) כי לא יראו את אותם פיצויים כחלק מעיזבונו של העובד שנפטר... בית דין זה נדרש לא אחת לתכליתו של סעיף 5 לחוק. כך, בע״ע 001308/02 מיכאל קרקובסקי - מדינת ישראל, משרד הבריאות [פורסם בנבו] (29/7/03), עת נדרש בית דין זה לשאלה מיהו ה״שאיר״ לצורך סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורין, נקבע: ״מיהו שאיר במובנו של סעיף 5 לחוק. על הגדרת שאיר נית| ללמוד מתכלית החריג שבסעיף 5 לחוק. הרציונל הוא שעם פטירת עובד תהא הגנה מסויימת למי שהיה תלוי לפרנסתו בעובד, למי שהיה סמוך על שולחנו... וכן: ״סעיף 5 עניינו שונה. הוא דן בזכות לפיצויי פיטורין


שלא היתה למנוח ערב פטירתו אלא נולדה לשאירים מכוח החוק, מכוח סעיף 5 במטרה שלא להפסיק עם המוות את התמיכה שקבלו מהעובד המנוח" [ראה גם: דיון נב/9-74 (ארצי) דניאל שחר - עזבון המנוח שלום לחוביץ ז״ל, [פורסם בנבו] פד״ע כדי, 213]. יחוד זה של זכויות כספיות לשאיריו של נפטר אופייני לחקיקה הסוציאלית דוגמת חוק פיצויי פיטורים, ועמד על כך בית הדין בעניין ע״ע 1300/04 עזבון המנוח שרלס וקנין ז״ל - מדינת ישראל, משרד הבריאות [פורסם בנבו] (3/8/05)... כך, לדוגמה, נקבע בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ״ג-1963 כי אם נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו, וכי פיצויים אלה ילא יראו אותם כחלק מהעיזבון׳ (ר׳ דב״ע נב/9-24 דניאל שחר - חברת מעדני דן בע״מ ואחי פד״ע כד 213, 216 ; 216 ; ראה גם מ׳ גולדברג, י׳ פלומין, א׳ מעוז דיני ירושה ועזבון (תשנ״ג), 18)״ (ההדגשות אינן במקור).

במסגרת תביעת החוב המתוקנת שהוגשה ביום 8.2.16, נטען כי המערערת 1 זכאית לקבלת הכספים המצויים בידי חברת הלמן אלדובי מתוקף סעיף 5 לחוק הפיצויים. כאמור, התביעה המתוקנת הנ״ל הוגשה ביום 8.2.16, כאשר מועד היווצרות העילה הינו מועד פטירתו של המנוח, דהיינו: ביום 20.11.18. מכאן עולה, כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות בת 7 שנים.

בכתב הערעור נטען כי תביעות המערערים 2-1 הוגשו במועד. טענה זו לא ניתן לקבל הואיל ותביעת החוב מיום 24.9.15 התבססה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ועל הטענה כי מדובר בכספי פיצויי פיטורין. סעיף 5 לחוק הפיצויים לא אוזכר בתביעת החוב וראינו כי זכויות השאירים על פי סעיף זה נבדלות מפיצויי פיטורין המגיעים לעובד שפוטר.

עוד נטען על ידי המערערים כי המפרקת התעלמה מהוראות הדין כי אין למנות את התקופה שבה נדונה עילת התביעה בהליכים משפטיים. טענת ההתיישנות שבפי המפרקת נוגעת למועד בו התיישנה תביעת השאירים מכוח סעיף 5 לחוק הפיצויים. בתביעת מנהל העיזבון שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2011 והוכרעה בחודש יולי 2012 נתבעו החברה ויעקב דאדו ובה התבקשו הסעדים הבאים:

קבלת הזכויות הסוציאליות של המנוח;

החזרת הלוואת בעלים שנתן המנוח לחברה;

להורות ליעקב דאדו להחזיר לעיזבון את הכספים שקיבל מהמנוח;

לפטור את העיזבון מחובות החברה וחובות של יעקב דאדו, ככל שנוצרו

לאחר פטירת המנוח.

מכאן עולה שבית המשפט לענייני משפחה לא דן בתביעת המערערת 1 מכוח סעיף 5 לחוק הפיצויים ומשום כך בירור התובענה לא השעה את מרוץ ההתיישנות.

העולה מן המקובץ הוא כי תביעת המערערת 1 לקבלת פיצויי שאירים על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים התיישנה.

זכות העיזבון לפי פסק הדין המפרקת לא חלקה על הקביעה בפסק הדין כי לעיזבון מגיעים פיצויי פרישה בסך 297,122 ש״ח. טענת המפרקת היא כי בתביעת החוב תבעו המערערים מכוח פסק הדין ולא מכוח חוק הפיצויים ולכן דינם של פיצויי הפרישה כדין חוב מכוח פסק דין כספי, אשר הינו במעמד של נשייה רגילה.

כזכור, לטענת המערערים ,הכספים המוחזקים בידי חברת הלמן אלדובי שייכים לעיזבון המנוח בהתאם לפסק הדין; כי מקורה של זכות העיזבון הוא בסעיף 26(א)(2) לחוק הפיצויים; וכי מדובר בסכומים משוריינים שאינם שייכים לחברה ואין מקום לכלול אותם בקופת הפירוק של החברה.

סעיף 26 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

״(א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה -

אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה;

אינם חלק מנכסי המעסיק במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה, שנוספו על סכומים כאמור".

לטענת המפרקת, זכות העיזבון על פי פסק הדין איננה נובעת מחוק הפיצויים ומשכך, פיצוי זה אינו בגדר "סכום משוריין" ועל כן, לא ניתן לגבותו במישרין מהכספים הצבורים בידי חברת הלמן אלדובי. נטען כי על זכות העיזבון מכוח פסק הדין לא חלה הוראת סעיף 26(א)(2) לחוק הפיצויים.

אין בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה קביעה פוזיטיבית לפיה הכספים הצבורים בקופת הפיצויים המרכזית שהופקדו בידי החברה והנמצאים בידי חברת הלמן אלדובי שייכים לעיזבון. כזכור, אין מדובר בקופת פיצויים אישית על שם המנוח.

בפסק הדין נקבע כך (פסקה 62):

"לאור דברי מר גנור האמורים לעיל, אני קובע כי החוב לטובת עזבון המנוח בגין פיצויי הפרישה הינו הסך שנרשם בספרי החברה - 279,122 ש״ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מ-90 יום לאחר הפטירה, ועל החברה להשיב סך זה לידי העיזבון".

בדברי גנור האמורים לעיל, הכוונה למכתבו מיום 7.7.11 אשר צוטט בפסקה 61 של פסק הדין (״בדוחות המבוקרים ליום 31 בדצמבר 2009 קיימת הפרשה בספרים עד סכום הפטור ממס של 279,122 ש״ח"). בהקשר זה יש לציין כי לטענת הנתבעים בתובענה זו, לא היו די כספים בקופת הפיצויים המרכזית ולעיזבון אין עדיפות על פני עובדים אחרים. ביחס להיבט זה נקבע בפסק הדין (פסקה 60) כך:

"בכל הנוגע לסדרי העדיפויות, והאם יש לדחות פירעון החוב לעיזבון של פיצויי הפיטורין עד לאחר שישולמו פיצויי פיטורין לכל העובדים של החברה, אם וככול שהחברה תוכרז כחדלת פירעון, על הערכאה המוסמכת יהיה להכריע בכך, שכן הדבר אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה".

המסקנה העולה מקביעות בית המשפט לענייני משפחה היא כי על החברה לשלם לעיזבון את הסך שנרשם בספרי החברה (279,122 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), ללא קביעה כי העיזבון זכאי לקבל את הכספים מקופת הפיצויים המרכזית, ממנה יש לשלם פיצויים המגיעים לכלל העובדים, בהתאם להחלטת בית המשפט של חדלות פירעון. מכאן שאין מדובר בסכומים ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין, שביחס אליהם נקבע בסעיף 26 לחוק הפיצויים שאינם חלק מנכסי המעסיק במקרה של פירוק. המדובר בחוב כספי בו חייבת החברה על פי פסק הדין, ודינו ככול חוב כספי פסוק של חברה המצויה בהליך של חדלות פירעון.

האם המנוח היה עובד החברה

בהכרעת החוב קבעה המפרקת כי נטל הוכחת התקיימות מבחני הפסיקה ליחסי עובד-מעביד לא הורם. עוד צוין, כי לפי הראיות שעמדו לרשות המפרקת, קיימות ראיות פוזיטיביות השוללות את קיום המבחן המשולש, על פיו נבחנת השאלה של היות בעל חברה גם עובד שלה. לאור קביעה זו, הגיעה המפרקת למסקנה כי יש להדחות את תביעת העיזבון עד לאחר התשלום לנושים הרגילים של החברה.

בהקשר זה טענו המערערים בערעורם, כי קיימת קביעה פוזיטיבית בפסק הדין כי קיים חוב של החברה לטובת העיזבון בגין פיצויי פרישה ולפיכך, אין ולא היה כל צורך להוכיח דבר בעניין זכותו של העיזבון לקבלת הסכום שנקבע בפסק הדין במסגרת תביעת החוב. הודגש, כי בעת שניתן פסק הדין, החברה טרם נכנסה להליכי פירוק וכניסתה להליך הפירוק בשלב מאוחר יותר, לא יכולה לשנות דבר.

לדידי, בכך נתפס ב״כ המערערים לכלל טעות. אומנם, בפסק הדין האמור נקבע כי החברה חייבת לעיזבון סך של 279,122 ש״ח (בצירוף הצמדה וריבית), אולם בית המשפט לענייני משפחה, במפורש התייחס למצב אפשרי, של כניסת החברה להליכי פירוק, ולכך שבית המשפט של פירוק יידרש בעתיד לשאלת סדר העדיפויות בין הנושים. כלומר, העיזבון ידע, ובוודאי היה עליו לדעת, כי קיימת טענה שיש להדחות את חוב העיזבון מפני חובות הנושים הרגילים, לאור היות המנוח בעל מניות בחברה שבפירוק.

בתביעת החוב לא הובאו ראיות פוזיטיביות להתקיימות המבחן המשולש, דהיינו: ההפרדה בין פעילות המנוח כעובד לבין היותו בעל מניות; אמיתות הסדר העבודה; והשאלה, אם ניתן היה לקבוע מה היה שכרו של המנוח כעובד. בהקשר זה צורף לערעור תצהירו של רואה החשבון גנור. צירוף זה בשלב הערעור יוצר קושי, לאור הכלל שאין מגישים בערעור ראיות שלא הוגשו בשלב שבו נדונה תביעת החוב על ידי המפרקת.

מעבר לדרוש, אציין כי עיון בתצהירו הנ״ל של רו״ח גנור אינו מלמד מה היה שכרו של המנוח כעובד, להבדיל מכספים שהיה זכאי להם כבעל מניות בחברה. יצוין בהקשר זה כי על פי הטפסים שצורפו להודעת הערעור, מדובר בסכומי שכר ניכרים (בשנת 2001 למשל, עמד השכר השנתי על 447,912 ₪, דהיינו, שכר חודשי בגובה של 37,326 ₪).

בכל הקשור למסקנות שהסיקה המפרקת מעיון בטפסי 106 מהם למדה המפרקת על תשלום שכר ללא תנאים סוציאליים בשנת 2008, ניתן מענה בערעור, גם ללא עיון בתצהירו של רו״ח גנור והוא קשור לגילו של המנוח, שלא הצדיק ביצוע הפרשות לאחר שעבר את גיל 70. יחד עם זאת, אין בכך די על מנת להפוך את קביעת המפרקת, כי מדובר בבעל מניות שהוא גם עובד וכי יש להדחות את החוב כלפיו או כלפי עיזבונו.

המערערים טענו, כי בנסיבות מקרה זה אין לעשות שימוש בכללי ההדחייה, שכן כללים אלה מופעלים רק במקרים של ניהול חברה בדרכי מרמה, או ביצוע מעשי הטעייה שנועדו לקפח את נושי החברה. נטען, כי המנוח לא פעל באופן פסול ולא ניתן לקבוע כי הוא ניצל את מעמדו בחברה בכדי להקנות לעצמו (ולשאיריו) מעמד מועדף של עובד בעת פירוק החברה.

בפש״ר (ת״א) 3/96, בש״א 21042/01 בעניין פאוארליין אינטרנשיונל בע״מ (2002) נדון ערעורו של בעל מניות ומנכ״ל חברה על החלטת מפרק חברה לדחות את תביעת החוב שהוגשה מטעמו כעובד של החברה. נטען, כי היות המערער בעל מניות ומנהל בחברה אינו שולל את מעמדו כעובד. בית המשפט המחוזי (כבי השופטת וי אלשיך) קבע מספר קביעות הרלבנטיות לענייננו.

ראשית, נקבע (בפסקה 27) כי:

"לכאורה, כטענת המבקש, אין דבר בין נשיית בעל מניות ככזה בחברה, לבין נשיית בעל מניות בחברה ב״כובעו" כעובד החברה. אלא, שמבט מפוכח יותר אשר ירחיק אל מעבר להבדלים הפורמליים, יגלה כי המצב אינו כה פשוט. זאת, במיוחד כאשר עסקינן )כמו המקרה דנן), בו "העובד" התובע את חובו מהחברה אינו אלא בעל השליטה בחברה, או אחד מבעלי השליטה בה".

בית המשפט עמד על כך כי בעל שליטה בחברה עשוי לעטות על עצמו לבוש של עובד כביכול למען השגת מטרות כאלו ואחרות (פסקה 29).

שנית, אשר ליחסו של מפרק חברה לתביעת עובד-בעל שליטה נאמר (פסקה 30):

"יוצא כי דינו של "חוזה עבודה" בין החברה לבעל השליטה בה, להבדק היטב-היטב טרם יטה המפרק להתייחס אליו כחוזה "רגיל" בין מעביד לעובד. כאשר אין עסקינן בחוזה "רגיל", הרי בנסיבות המתאימות יש להתייחס לכך כאל דרך גרידא של בעל השליטה ליצור נשיה בחברה בכדי לגרוף לכיסו את נכסיה בעת הפירוק או הכינוס. על נשיה מעין זו אין כל מניעה, במקרים המתאימים, להחיל אף את דוקטרינת ההדחיה".

בהמשך הוסיף בית המשפט (פסקה 32):

"דומה, כי כמעט כל דיון בתחולתה או העדר תחולתה של דוקטרינת ההדחיה, כמו גם דיון בהגינותו של "חוזה עבודה" בה עומד צד אחד משני צידי המתרס, מחייב בירור עובדתי מעמיק לגבי התנהלות החברה ובעלי השליטה בה עובר לפירוקה. זכותו וחובתו של המפרק לחקור, במקרים כאלו, היטב-היטב את טיב החוזה על רקע נסיבותיו ומצבה של החברה בזמנים הרלוונטיים, התנהגותם של בעלי השליטה והדרך בה כלכלו את עסקי החברה, וכיוצא באילו. אין המפרק יוצא ידי חובתו בקבלה, לקונית, של טענותיו העובדתיות של בעל השליטה, כשם שאין הוא יוצא ידי חובתו בדחייתם הלקונית, בלא שיטרח לברר דברים כאשורם".

מסקנת הדברים היא, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה אין מקום לדוקטרינת ההדחייה, רק מפני שלא הוכח כי המנוח פעל בדרכי מירמה או הטעייה שנועדו לקפח נושים. די בכך שלא הוכחו מבחני הפסיקה (עב״ל (ארצי) 20182/97 המוסד לביטוח

לאומי נ׳ גרוסקופף (1999); ע״א (ארצי) 457/05 חברת גן האוז יבוא ריהוט וכלי בית בע״מ נ׳ מצליח (27.5.08), על פיהם בוחנים את שאלת היותו של בעל חברה גם עובד שלה, כדי לדחות את הערעור בנקודה זו.

טענת האפליה

בתביעת החוב נטען, כי בחודש יוני 2013 בוצעה משיכת כספי פיצויים מהקופה המרכזית בסך של 411,000 ש״ח לטובת יעקב דאדו וזאת זמן קצר לפני מתן צו הפירוק. בערעור נטען, כי נוצרה אפליה חמורה כאשר יעקב דאדו זכה למשוך את חלקו מן הקופה המרכזית ואילו המערערים, הבאים בנעליו של המנוח, אינם זכאים על פי החלטת המפרקת, אלא למה שיוותר בקופת החברה לאחר חלוקתה לאור דיני הקדימויות הנוהגים.

בתשובת המפרקת לערעור, צוין כי קופת הפירוק דלה ואין כספים המאפשרים המשך חקירות ובדיקות ביחס, בין היתר, לקבלת הכספים שיכול ויתברר כי בעל המניות האחר קיבל שלא כדין ועליו להשיב לקופה. בדיון שהתקיים בפניי ציינה המפרקת (פרוטוקול מיום 18.2.19, עמי 4,שורות 1-2) כי "ככול שיעקב דאדו לקח כספים ולא היה צריך לקחת אותם גם הוא תהיה הכרעה ביחס אליו. אין בכך כדי להשפיע על נושה כזה או אחר". אכן, העובדה כי אחיו של המנוח הצליח לכאורה, כטענת המערערים, למשוך כספים מן הקופה המרכזית לפני מתן צו הפירוק, אינה מצדיקה, כשלעצמה, את קבלת הערעור וחזקה כי המפרקת תפעל בעניין זה בהתאם לדבריה בפרוטוקול.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הערעור נדחה.

על המערערים לשלם למפרקת הוצאות ושכ״ט בסכום כולל ש 10,000 ש״ח ולכנ״ר סכום כולל של 5,000 ש״ח. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, ולאחר תקופה זו, יתווספו לסכומים הנ״ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

בימ"ש מחוזי בי-ם, השופט אביגדור דורות: פס"ד בערעור מטעם עזבון בעל מניות בחברה בפירוק על העברות מקופת פיצויים (פר"ק 20150-09-13)

דרג את הכתבהדירוג כתבה זכאות העיזבון לפיצויי פרישה: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשרדלג צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד