זכאות העיזבון לפיצויי פרישה

האם ניתן לתבוע פיצויי פרישה בשם העיזבון ?

לפניי ערעור על החלטת המשיבה 1 (להלן: "המפרקת") בתביעת חוב שהוגשה על ידי המערערים, שעניינה כספים שהופרשו על ידי החברה שבפירוק לקופת פיצויים מרכזית.

תביעת החוב וההכרעה בה

המנוח חיים דאדו ז״ל שנפטר ביום 20.11.08 (להלן: "המנוח") יחד עם אחיו יעקב דאדו הקימו את חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ (להלן: "החברה"), אשר עסקה במכירה סיטונאית של פירות וירקות. המנוח הועסק בחברה ושכרו שולם לו בהתאם לתלושי משכורת שהופקו על ידי הנהלת החשבונות של החברה. במשך שנים הופרשו כספי פיצויי פרישה לקופת פיצויים מרכזית של עובדי החברה המנוהלת על ידי חברת ההשקעות הלמן-אלדובי בע״מ (להלן: "חברת הלמן אלדובי").

הואיל וכספי פיצויי הפרישה לא שולמו לעיזבון המנוח והואיל ונטענו טענות ביחס לחובות נוספים לעיזבון, הוגשה על ידי מנהל העיזבון תביעה בשנת 2011 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק תמ"ש 8509-02-11 נגד החברה ונגד מנהלה יעקב דאדו. ביום 18.7.12 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל (להלן: "פסק הדין"),

בגדרו נקבע, בין היתר, כי על החברה לשלם לעיזבון המנוח בגין פיצויי פרישה את הסכום שנרשם בספרי החברה שהנו סך של 279,122 ש״ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מ-90 ימים לאחר פטירת המנוח.

ביום 30.10.12 הוגשה על ידי בנק מזרחי טפחות בע״מ (להלן: "הבנק") תביעה נגד החברה, עיזבון המנוח ויעקב דאדו לתשלום חוב בסך של 621,058 ש״ח. הושגו הסכמי פשרה נפרדים בין יורשי המנוח ובין הבנק ובין יעקב דאדו ובין הבנק.

ביום 26.4.15 הוגשה על ידי עזבון המנוח בקשה בלשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין נגד החברה בסך של 426,372 ש״ח. ביום 2.6.15 שלחה גבי נויה דאדו מכתב לחברת הלמן אלדובי בו היא הודיעה כי ביום 3.4.14 ניתן צו פירוק נגד החברה ובגדרו נטען כי בשל כך אין לשחרר כספים מקופת הפיצויים.

בתביעת החוב נטען כי הכספים המוחזקים בידי חברת הלמן אלדובי שייכים לעיזבון המנוח בהתאם לפסק הדין החלוט של בית המשפט לענייני משפחה. נטען כי מדובר בכספי פיצויי פיטורין שעל פי סעיף 26(א)(2) לחוק פיצויי פיטורין,תשכ״ג-1963 (להלן: ״חוק הפיצויים״) אינם חלק מנכסי החברה שבפירוק. בהקשר זה נטען כי המנוח עבד בחברה במשך שנים רבות כעובד מן המניין והתקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד-מעביד.

בהכרעת החוב שניתנה על ידי המפרקת צוין כי במסגרת תביעת החוב המתוקנת נטען בפעם הראשונה, כי המערערת 1 שהיא אלמנת המנוח (להלן: ״המערערת 1״), זכאית לקבלת הכספים הצבורים בחברת הלמן אלדובי מכוח סעיף 5 לחוק הפיצויים, על פיו שאירים של עובד שנפטר זכאים לתשלום פיצויים מן המעסיק, כאילו פוטר על ידו.

בהכרעת החוב נקבע כדלהלן:

ראשית - שיש לשערך את הסכום על פי פסק הדין עד למועד צו הפירוק ועל כן אושרה תביעת החוב של העיזבון בסך 337,878 ש״ח;

שנית - על אף שישנה בידי העיזבון זכות לקבל פיצויי פרישה על פי פסק הדין, לא ניתן לקבוע שזכות זו נובעת מחוק הפיצויים ומשכך, לא חלה על זכות זו הוראת סעיף 26 לחוק הפיצויים, ועל כן, אין מדובר בסכומים משוריינים ודינו של חוב זה הוא כחוב בהליך חדלות פירעון;

שלישית - בעל מניות הדורש זכויות של עובד חייב להוכיח כי מתקיימים בו המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לכך ואילו העיזבון לא הציג ראיות הנדרשות לשם כך. בהקשר זה צוין כי על פי הטפסים שהוגשו, למנוח שולם שכר ללא תנאים סוציאליים, דבר שמאיין את החזקה כי תשלום שמשולם לעובד שהוא גם בעל מניות הינו שכר עבודה. לפיכך, מסקנת המפרקת הייתה כי תביעת העיזבון נדחית עד לאחר התשלום לנושים הרגילים של החברה;

רביעית - ביחס לתביעת המערערת 1 קבעה המפרקת כי הזכות לפי סעיף 5 לחוק הפיצויים איננה זכות של עובד, אלא זכות סוציאלית של השארים העומדת בפני עצמה, כך שהגנה הקבועה בסעיף 26(א)(2) לחוק הפיצויים (סכומים משוריינים) אינה חלה;

חמישית - תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים התיישנה, שכן מועד היווצרות העילה הינו מועד פטירת המנוח (20.11.18) ואילו המועד הראשון שבו העלתה המערערת 1 את הטענה בדבר זכאותה לקבלת הפיצוי לפי סעיף 5 לחוק הפיצויים, הינו ביום 8.2.16, במסגרת תביעת החוב המתוקנת.

התוצאה של הכרעת החוב, אפוא, הייתה כי תביעת החוב של העיזבון הועמדה על סך 337,878 ש״ח ונקבע כי דינה להידחות עד לתשלום תביעות החוב של הנושים הרגילים.

טענות הצדדים בתמצית

במסגרת הערעור על החלטת המפרקת נטענו על ידי המערערים הטענות כדלהלן: ראשית - כי לאור פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, לא הייתה כל חובה להוכיח כי המנוח היה בגדר "עובד" של החברה;

שנית - כי לא ניתן היה ללמוד מטופס 106 לשנת 2008 כי המנוח לא היה עובד החברה, שכן בשנה זו היה המנוח בן 75 ומפאת גילו לא היה צורך לבצע הפרשות לתנאים סוציאליים. בהקשר זה התבקשה הגשת תצהיר של רואה החשבון מתתיהו גנור המסביר עניין זה;

שלישית -כי סעיפים 5 ו-26 לחוק הפיצויים דרים בכפיפה אחת, דהיינו: שארים הזכאים לפיצויים על פי סעיף 5 לחוק, מוגנים גם על פי סעיף 26 לחוק במצב בו המעסיק נקלע לפירוק;

רביעית - כי נסיבות המקרה אינן הולמות שימוש בכללי ההדחייה ועל כן, השימוש שעשתה המפרקת ביישום דוקטרינת ההדחייה, אינו מוצדק;

חמישית - נטען לאפליה חמורה בין עזבון המנוח לבין יעקב דאדו, אשר הצליח למשוך מן הקופה המרכזית לפיצויים סך 411,000 ש״ח בחודש יוני 2013, לפני כניסת החברה להליכי פירוק;

ששית - כי אין לקבל את טענת ההתיישנות, לאור ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, אשר עצר את מרוץ ההתיישנות.

בתשובת המפרקת לערעור הועלה נימוק חדש שלא צוין בהכרעת החוב. נטען כי ביום שבו ניתנה הכרעת החוב ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל בירושלים, אותה העלימו המערערים מבית המשפט. לטענת המפרקת, בהחלטה זו נקבע כי הכספים נשוא תביעת החוב כבר שולמו לטובת העיזבון והמערערים אינם יכולים לדרוש ולקבל תשלום כפול בגין פסק הדין.

ביחס ליתר טענות המערערים, נטען כי לא ניתן לצרף ראיות בשלב הערעור שלא הוגשו למפרקת ועל כן התבקשה הוצאת תצהירו של רו״ח גנור מתיק הערעור. בנוסף, חזרה המפרקת על קביעותיה שפורטו בהכרעת החוב.

עמדת הכנ״ר הייתה כי לא נפלה טעות בהכרעת החוב. נטען כי התביעה לקבל פיצויי פיטורין מטעם המערערת 1 הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. עוד נטען כי לאור החלטת רשם ההוצאה לפועל יש להפחית את הסכומים ששולמו מסכום החוב שאושר על ידי המפרקת.

דיון והכרעה

בערעור זה מתעוררות מספר פלוגתאות, ואלו הן:

האם הכספים הנתבעים כבר שולמו בפועל ומדובר בתביעה לפיצוי כפול;

האם התיישנה תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים;

האם זכות העיזבון על פי פסק הדין מוגנת על פי סעיף 26 לחוק הפיצויים;

האם הוכח כי המנוח היה עובד החברה;

טענת האפליה בין עיזבון המנוח לבין אחיו, יעקב דאדו.

להלן אדון בכל אחת מן הפלוגתאות דלעיל.

תביעה לפיצוי כפול?

כאמור, לטענת המפרקת, בעת שניתנה הכרעת החוב, לא היה בידיה המידע ביחס להחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 13.3.18, שקבעה כי החברה שילמה סכום של 284,000 ש״ח לטובת העיזבון בגין חוב העיזבון לבנק וכי סכום זה היה בגין הפיצוי שנקבע בפסקה 62 לפסק הדין. משכך, נטען כי החברה שבפירוק כבר שילמה את הסכום שנפסק בפסק הדין.

החלטת רשם ההוצאה לפועל צורפה כנספח 1 לתשובת המפרקת לערעור.

מדובר בהכרעה בבקשת החייב יעקב דאדו, בטענת פרעתי, אשר הוגשה בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). בהחלטה צוין כי החברה נטלה הלוואה מהבנק וכי בעקבות תביעת הבנק (בת״א 53769-10-12) ניתנו שני פסקי דין בגדרם חויבה החברה בתשלום סך של 621,058 ש״ח לבנק ובתוספת הוצאות ושכ״ט, וכן המנוח חוייב בתשלום לבנק של אותם סכומים (כמעט); כי ביום 17.3.13 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל (תיק מספר 03-11498-12-4 ) נגד החברה והעיזבון לגביית הסכומים שנפסקו לטובתו בשני פסקי הדין הנ״ל; כי ביום 11.7.18 הפקידה אחותם (רינה דאדו) של החייב והמנוח סך של 284,000 ש״ח בחשבון והסכום הנ״ל שימש לכיסוי החוב בתביעת הבנק.

רשם ההוצאה לפועל ציין בהחלטתו כי לב המחלוקת שבין הצדדים הוא פשר הפקדת סך 284,000 ש"ח כאמור לעיל; כאשר החייב (יעקב דאדו) טען כי הסכום שולם מטעמו ולבקשתו כדי לקיים את פסק הדין בו הוא חויב לשלם לזוכה סך של 270,000 ש״ח. עוד ציין רשם ההוצאה לפועל, כי כל צד הביא ראיות התומכות בעמדתו ובסופו של דבר מסקנתו הייתה כי כפות המאזניים נותרו מעויינות (פסקה 69). נקבע כי במצב כזה, החייב לא הצליח להטות את כף המאזניים ולא ניתן לקבוע כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו ועל כן, טענת החייב כי ההפקדה הייתה לטובת החוב האישי שלו, נדחתה.

למרות שהכרעת רשם ההוצאה לפועל נקבעה על פי נטל השכנוע המוטל על החייב ואשר אינו עובר לזוכה, יש במסקנות רשם ההוצאה לפועל אשר ניתח את הראיות, אמירות רלבנטיות לענייננו. רשם ההוצאה לפועל ציין, כי ההפקדה בוצעה לחשבון החברה ולו רצה החייב להבהיר כי מדובר בסילוק חובו, מן ההגיון כי הדבר היה מצוין בכתובים (פסקה 60). עוד ציין הרשם, כי טענת החייב סותרת מפורשות שני מכתבים שנכתבו על ידי ב״כ עו״ד ורדי. מכתבים אלה יצרו כלפי הבנק מצג משפטי ועובדתי לפיו ההפקדה הייתה בגין חוב החברה לעיזבון. בהחלטת רשם ההוצאה לפועל (פסקה 68) נכתבו הדברים הבאים:

"נספחים ג׳ ו-י׳ לתשובה לבקשה בטענת "פרעתי" שהם כאמור מכתבים ממשרד עו״ד ורדי "צבעו" את כספי ההפקדה כתשלום חוב של החברה (ולא של החייב דנן) בגין פיצויי פרישה בהתאם לסעיף 62 לפסק הדין [של בית המשפט לענייני משפחה - א.דורות] ו״צבע" זה לא נמחק בקלות ו״כתמיו" נותרים על התיק".

רשם ההוצל״פ ציין בהחלטתו כי הוא דוחה את טענת החייב כי מדובר ב״טעות טכנית״ מצד עו״ד ורדי בשני המכתבים. במכתב מיום 8.7.13 שנכתב שלושה ימים לפני ביצוע ההפקדה כתב עו״ד ורדי בשם החייב לב״כ הבנק את הדברים הבאים:

״לאור קיומו של צו עיקול בתיק הוצל״פ 03-11498-13-4 על הנתבעת מס׳ 1 (הכוונה לחברה-א.ל.) שהינה המחזיקה להעביר הכספים מצויים בידה בהתאם לצו העיקול. הכספים המצויים בידי המחזיקה הינם כפי שהם מגולמים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה... במסגרתו חויבה המחזיקה חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ לשלם לחייב מס׳ 2 עזבון המנוח חיים דאדו ז״ל 279,122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית".

עוד ציין רשם ההוצאה לפועל את עמדת עו״ד יצחק שמידט, אשר יצג את יורשי המנוח ואת העיזבון, לפיה כספי ההפקדה הועברו במסגרת הליכי עיקול והחברה כמחזיקה הודיעה שהיא משלמת בשם העיזבון, וזאת בדיון מיום 30.11.14 בת״א 53759-10-12 (פסקה 43). עוד צוין בהחלטה זו, כי הרשם דניאל דמביץ הורה לצדדים להגיש הבהרות (החלטה מיום 8.6.17) וכי בתגובה לכך הבהיר העיזבון (בפסקה 46):

"הזוכה אינו יודע לומר בוודאות עבור מי הופקדו הכספים בחשבון הבנק של חברת חיים ויעקב דאדו בע״מ אלא שלאור עמדתו הברורה של ב״כ החייב החברה ולא החייב היא זו ששילמה את הסך הנ״ל".

(הדגשה במקור-א.ל.)

בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 18.7.12 נקבע, כי החברה תשלם לעיזבון סך של 279,122 ש״ח בגין פיצויי פרישה (פסקה 62); כי יעקב דאדו ישיב לעיזבון 270,000 ש״ח שקיבל מהמנוח (פסקה 50) וכי החברה תשלם לעיזבון סך 350,000 ש״ח בגין החזר הלוואת בעלים שנתן המנוח לחברה (פסקה 35). לאור זאת, טען ב״כ המערערים, בדיון שהתקיים לפניי, כי לא ברור מהחלטת הרשם האם סכום ההפקדה (284,000 ש״ח) שולם עבור פיצויי הפרישה או עבור החיוב הנוסף בו חויבה החברה כלפי המנוח, שכן לצורך הכרעתו של רשם ההוצאה לפועל בטענתו של יעקב דאדו (טענת "פרעתי"), לא היה לסוגיה זו חשיבות.

למעשה, מי שטען כי כספי ההפקדה הוחזקו בידי החברה לסילוק החוב של החברה כלפי העיזבון על פי פסקה 62 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה היה יעקב דאדו, והטענה לא נטענה מטעם העיזבון. אם להיעזר בלשונו של רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו, המכתבים של ב״כ יעקב דאדו "צבעו" את כספי ההפקדה ב״צבע" של חוב פיצויי הפרישה אולם "צביעה" זו לא באה מטעם העיזבון ואיני מוצא שיש בקביעות רשם ההוצאה לפועל משום השתק שיפוטי הפועל לחובת המערערים.

העולה מכל המקובץ הוא, שאיני מקבל את טענת המפרקת כי בהחלטת רשם ההוצאה לפועל נקבע כי הפקדת סך של 284,000 ש"ח לטובת העיזבון, בגין חוב העיזבון לבנק, הייתה בגין פיצויי הפרישה שנקבעו בפסקה 62 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, איני מקבל את טענת המפרקת כי החברה שבפירוק כבר שילמה את סכום פסק הדין לפי פסקה 62 וכי משמעות קבלת הערעור הינה כי המערערים יקבלו תשלום כפול, בגין החיוב הגלום בפסקה 62 לפסק הדין האמור.

כאמור, לטענת המפרקת, תביעת המערערת 1 על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים התיישנה.

סעיף 5 לחוק קובע כך:

"(א) נפטר עובד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו.

״שארים״ לעניו זה - בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג׳ לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ״ח-1968, ובאין בן-זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר.

היו פיצויי פיטורים משתלמים לשאירים שאינם בן-זוג או ילד התלוי כאמור, יופקדו הפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה ויינתנו לשאירים שיקבע בית הדין האזורי לעבודה ולפי החלוקה שיקבע, בהתחשב במצבם הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר.

פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון".

זכות זו היא לקבלת פיצויים "כאילו" העובד פוטר על ידי המעביד. מדובר בפיקציה שקבע המחוקק. עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בע״ע (ארצי) 17777-10-13 ג׳ודי בן עזרא נ׳ הסתדרות מדיצינית ״הדסה״ (12.9.17):

״הנה כי כן, בחריג לכלל, הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 5 לחוק אינה נובעת מאירוע שביחסו העובד והמעסיק: פיטורים או התפטרות בדין מפוטר, אלא עניינה בפיטורים רעיוניים, עת רואים בפטירת העובד הפעיל "כאילו" פוטר. לא זו אף זו, במובחן מהכלל לפיו הפיצויים משתלמים לעובד, קובע סעיף 5 לחוק כי הפיצויים ישתלמו לשאיריו של העובד ואף מדגיש בסעיף קטן (ג) כי לא יראו את אותם פיצויים כחלק מעיזבונו של העובד שנפטר... בית דין זה נדרש לא אחת לתכליתו של סעיף 5 לחוק. כך, בע״ע 001308/02 מיכאל קרקובסקי - מדינת ישראל, משרד הבריאות [פורסם בנבו] (29/7/03), עת נדרש בית דין זה לשאלה מיהו ה״שאיר״ לצורך סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורין, נקבע: ״מיהו שאיר במובנו של סעיף 5 לחוק. על הגדרת שאיר נית| ללמוד מתכלית החריג שבסעיף 5 לחוק. הרציונל הוא שעם פטירת עובד תהא הגנה מסויימת למי שהיה תלוי לפרנסתו בעובד, למי שהיה סמוך על שולחנו... וכן: ״סעיף 5 עניינו שונה. הוא דן בזכות לפיצויי פיטורין