הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – אימוץ בין ארצי), התשע"ט–2018

אמנת האג מסדירה את השמירה על זכויות ילדים ובאה להגן מפני חטיפתם, מכירתם, וכן מפני זנות ילדים ופורנוגרפית ילדים,ובכלל זה עוסקת האמנה גם באימוץ בין ארצי.

בחודש ינואר 1998,בעקבות אשרור אמנת האג על ידי מדינת ישראל, נכנס לתוקפו תיקון לחוק אימוץילדים, התשמ"א–1981, המסדיר את ההליך לאימוץ בין ארצי בישראל וקובע כי העיסוק בתחום ייעשהבאמצעות עמותות שאינן למטרות רווח.

מאז חוקק התיקון קיבלו בישראל 20 עמותות הכרה לפעול באימוץ בין ארצי במדינות שונות. ואולם לאורך השנים חלה ירידה דרסטית במספר הילדים המועמדים להימסר באימוץ בין ארציבכל העולם והחמרה בתנאי הסף המאפשרים לאזרחי מדינות זרות לאמץ משטחן.הירידה מוסברת בתהליכים מדיניים, פוליטיים וחברתיים.

 לתופעה עולמית זאת, השפעה ישירה על מספר הילדים המאומצים באימוץ בין ארצי על ידי תושבי ישראל, ועל מספר המדינות אשר ניתן ליצור איתן קשרי אימוץ. כל אלה הובילו בפועל לצמצום משמעותי ביכולתן של עמותות מוכרות לאימוץ בין ארצי לתווך בין הוריםה מועמדים לאמץ לבין ילדים מועמדים לאימוץ.

הדבר השפיע כמובן בפועל על הכדאיות הכלכלית שבעבודת העמותות והוביל לכךש-17 עמותות הפסיקו את פעילותן במהלך השנים. נוסף עליהן בוטלה לעמותה אחת ההכרה.

אי לכך נותרו כיום רק שתי עמותות מוכרות לאימוץ בין ארצי הפועלות מולארבע מדינות בלבד– רוסיה, קזחסטן, סרביה ורומניה.זאת,למרות שיש מדינות נוספות המוכנות להתקשר בהסכמים לאימוץ בין ארצי.

נוכח הקשיים המתוארים יש מקום לפתוח בפני תושבי ישראל את מרב המדינות המאפשרות אימוץ מקרבן. מה גם שלילדים המועמדים לאימוץ מכל מדינה מאפיינים ייחודיים להם, ולפיכך לחלק מהמועמדים לאמץ יתאימו ילדים ממדינות מסוימות ולאחרים ממדינות אחרות. כאשר מספר המדינות מוגבל חלק מהמועמדים נותרים עם אפשרות אימוץ של ילדים שאינם מתאימים ליכולותיהם ושאיפותיהם ולמעשה נותרים ללא אפשרות מעשית לאימוץ.

כמו כן, מכיוון שעל פי אמנת האג את כללי המסירה קובעת המדינה המוסרת ומבין ארבע המדינות עמן מקיימות העמותות הנותרות קשרי אימוץ, נכון להיום אין מדינה אחת המאפשרת מסירה להורים יחידאיים או לזוגות בני אותו מין,בפועל אזרחיםרבים נותרים ללא אפשרות אמיתית לאמץ גם אם החוק אינו מונע זאת מהם.

אמנת האג אמנם מאפשרת לנהל את האימוץ הבין ארצי באמצעות עמותות, אך מחייבת הקמת רשות מרכזית ממשלתית שמפקחת על פעולתן. ואולם, החוק בנוסחו הנוכחי אינו מעניק כלים מספקים לעודד את העמותות להרחיב את פריסתן הגאוגרפית. העמותות גם אינן מתוקצבות כלל על ידי המדינה ואינן מקבלות ממנה סיוע בדרך אחרת.

מציאות זו של צמצום מספר העמותות נוכח הקשיים והשינויים העולמיים ושל אי מתן מענה לאוכלוסיות שלמות במדינה בשל המגבלות כוחן של העמותות, מעידה על כישלון הפרדיגמה לפיה על עמותות פרטיותאחראיותבניהול האימוץ הבין ארצי מתחילתו ועד סופו. בהתאם לכך, על המדינה לתפוס מקום משמעותי יותר בתהליך לטובת מיצוי הפוטנציאל ההורי עבור תושבי המדינה.
 
נושא נוסף שבו נועדה ההצעה לטפל ולהעבירו מן העמותות לידי הרשות המרכזית היא בחינת כשירות המועמדים ומועמדות המבקשים ומבקשות לאמץ. היום כשירותו של אדם המבקש לאמץ נבחנת על ידי אחת העמותות אליה הוא ניגש.

מוצע שהמדינה תהיה זו המאשרת את כשירותו או לא מאשרת ומודיעה על החלטתה לכלל העמותות, כך שהמועמד יוכל לפנות לעמותות שונות הפועלות במדינות שונות מבלי שיצטרך לעבור אצל כל אחת מהן בחינה מחדש ומבלי שבטעות יימצא כשיר אצל אחת בה בעת שנמצא בלתי כשיר אצל האחרת.