פס"ד בעניין תשלום מזונות לאישה

דיון בשיעור המזונות שנפסקו על רקע הפירוד הממושך

החלטת ביה״ד הרבני האזורי למזונות זמניים מורכבת משלושה חיובים:

רכיב ההוצאות האישיות והכלליות של האישה אשר נקבע בסכום קצוב של 7,500 ₪ לחודש; חרף טענת האישה כי הכנסותיה מהשכרת דירתה בר.ג. פחתו נוכח אילוצה למכור את הדירה, ולנוכח מעשה ידיה והאפשרות שהייתה נתונה לה להמשיך ולכלכל את עצמה גם לאחר המועד הקובע, כפי שעשתה במהלך הנישואין, אני מוצא כי הסכום שנקבע על ידי בית הדין מספק דיו לשם השלמת מזונותיה תחת מעשה ידיה;

החזרי המשכנתא וביטוח חיים - בנסיבות בהן בית הדין חייב את האיש להמשיך ולשאת בהחזר המשכנתא במלואו, הרי שחלקה ההוני של האישה בתשלום המשכנתא מכוח זכויותיה בבית המגורים, ששולם בפועל על ידי האיש, נועד לתשלום מדור האישה בהתאם לדין האישי.

 

נדמה כי אין חולק שתשלום המשכנתא החודשי עמד על סך של 10,000 ₪, כאשר לא הוכח בפני רכיב הביטוח של המשכנתא )אשר לטענת האישה עמד על סך כ- 3,500 ₪ לחודש )סעיף 193 לתביעת המזונות), והאם הוא כלול במסגרת התשלום החודשי האמור ומכאן אני מסיק כי הוא כלול בחיוב השוטף האמור. יודגש כי רכיב זה של המזונות ממילא משולם על ידי האיש ישירות לבנק המשכנתאות ולא אמור להשתלם לידי האישה. דומה כי האיש פרע זה מכבר את תשלומי המשכנתא החודשיים ישירות מול הבנק, היות ובנק המשכנתאות הפסיק את הליכי מימוש המשכנתא בהם נקט בשלב כלשהו. ראו: רמ״ש 56529-03-17;

הוצאות אחזקת הבית - רכיב זה של המזונות לא הוגדר מפורשות על ידי ביה״ד שאך קבע כי האיש ימשיך לשאת בהוצאות הבית כפי שנהג לעשות; בנסיבות בהן האישה יכולה הייתה להוכיח טענותיה בדבר שיעור הוצאות אחזקת הבית באופן ברור באמצעות דרישותיה ללשכת ההוצאה לפועל לעניין זה, לנוכח טענותיה לפיהן האיש לא נשא בהוצאות אחזקת הבית בניגוד להחלטת בית הדין באופן שאילץ אותה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל; ומשלא עשתה כן, אני מוצא לנכון לאמוד את הוצאות אחזקת הבית על סך של 8,000 ₪ בהתאם "להודאת בעל דין" של האישה, העולה מעצם העמדתה את שיעור הוצאות אחזקת הבית על סך כולל של 18,000 ₪ - "לרבות משכנתא,ארנונה, ועד בית, מים, גז, חשמל, ניקיון, טלפון, גינון, תיקונים וכוי " כטענתה בסעיף 72ג' לכתב התביעה בתמ"ש 31010/09 ; ובהתחשב בכך שתשלומי המשכנתא החודשיים עמדו על סך של 10,000 ₪ כאמור לעיל.

קביעתי באשר לרכיב הוצאות אחזקת הבית מתיישבת אף עם טענות האיש עצמו, לסכום מזונות האישה אותו שילם משך השנים ולאור הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטה כנגדו האישה, בפרט בגין רכיב זה של המזונות. ראו: סעיף 32ב׳ עמ׳ 29 לכתב הגנתו לפיו הוא נושא בסכום של 23,500 ₪ לחודש; סעיף 16 לתביעה הרכושית, לפיו בית הדין חייב אותו בסך של 7,500 ₪ עבור הוצאות הבית, מעבר לחיוב החודשי השוטף בסך 7,500 האמור בהחלטה; סעיף 10ג׳ עמ׳ 5 לתצהירו מיום 20.1.14, בו הצהיר האיש כי הוא חויב על ידי בית הדין לשאת במזונות בסך כולל של 22,500 ₪ לחודש.

לאור כל האמור דומני, כי יש לפרש את החלטת ביה״ד הרבני דלעיל כמטילה על האיש חבות במזונות האישה בסך 15,500 ₪ לחודש )סך של 7,500 ₪ עבור הוצאות אישיות וכלליות של האישה, בנוסף לסך של 8,000 ₪ בשל הוצאות אחזקת הבית), ובצירוף התשלומים השוטפים על חשבון החזר המשכנתא והביטוחים הנדרשים במסגרת הסכם נטילת משכנתא, אותם פרע האיש, ישירות לידי בנק המשכנתאות וחברות הביטוח.

על רקע האמור אפנה להידרש לטענות הצדדים שבפני, טענות האישה - לפיהן יש מקום להורות על השלמה והגדלה של המזונות שנפסקו על ידי ביה״ד הרבני, כמו גם להאריך תקופת החיוב מעבר למועד סידור הגט מכוח הסכמים חוזיים שבין הצדדים וטעמי הסתמכות; וטענת האיש מנגד, לשלילת זכאות האישה למזונות נוכח הפירוד הממושך, סרבנות האישה לקבל את גטה, בנסיבות בהן החיוב בגירושין היה מחויב לפני שנים רבות; ולחילופין, ככל שבית המשפט יפסוק מזונות כלשהם, להתחשב בתקופת החיוב, וברכיב ההוני של תשלום המשכנתא, בפרט לנוכח גרירת ההליכים המשפטיים בעניינה משך תשע שנים תמימות, ועל מנת שלא יצא חוטא נשכר.

מזונות אישה על פי הדין האישי

סעיף 2)א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 קובע שאדם חב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו. על פי הדין הדתי - עברי, חובת המזונות לאישה נוצרת עם התגבשות הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד לא הותר קשר הנישואין. ראו: ע״א 87/49 לוין נ׳ לוין, פ״ד ה׳ 921, 935 (1951) ; ע״א 560/82 פלונית נ׳ פלוני, פ״ד לח(3) 744 (1984).

 

כל עוד האישה נשואה, הרי היא זכאית שבעלה יזון אותה לפי מעמדה ולפי כבודה, על פי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עמו". משמעו, כי רמת המזונות לה זכאית אישה נשואה היא לכל הפחות הרמה לה הורגלה עובר לנישואין.

 

אולם באם רמת חיי האיש מאפשרת לאישה לחיות ברמת חיים גבוהה יותר, הרי שלפי רמת חיים זו יקבע גובה המזונות. במסגרת חיוב זה, חייב האיש לספק לאשתו את כל מחסורה וצרכיה, ובכלל זה ביגוד, מדור, אחזקת המדור ורפואה. ראו: ע״א 328/72 לנגל נ׳ לנגל, פ״ד כז(2) 470, 474 (1973).

הכלל הבסיסי בדיני המזונות במשפט העברי קובע שזכות האישה לקבל מזונות מבעלה תלויה בעובדה שהאישה דרה עם בעלה ומקיימת את חיוביה כלפיו ובכללם את חובת עונה. ראו: גריידי בעמי 220א.

 

אישה החיה בנפרד מבעלה אינה יכולה לתבוע ממנו מזונות, אלא אם היא מוכיחה שמקור עזיבתה את הבית או סירובה לחזור אליו אינם במעשיה או ברצונה הבלתי מוצדק. ראו: בר״ע 63/71 בן גיגי נ׳ בן גיגי, פ״ד כה (1) 729 (1971).

 

עם זאת, נקבע כי אם האישה מוכיחה שלא הייתה כל אשמה מצידה חובת האיש להמשיך ולזונה לא תיפגע. רמת ההוכחה הנדרשת לשם כך הוגדרה בפסיקה כ״משקל נוצה״ ראו: תמ״ש (ת״א) 4770/03 פלונית נ׳ פלוני (2004) ; עניין פלונית; ע״א 256/65 מילר נ׳ מילר, פ״ד יט(3) 171 (1965) (להלן - "עניין מילר").

הצדדים הטילו צד על משנהו את האשם בפירוד, אולם ניתן לומר כי דברי האיש בסעיף 11ב׳ לכתב הגנתו הרכושי לפיהם "...הנתבע נאלץ להתגורר מחוץ לבית, כדי לשמור על בריאותו ולהימנעמפרובוקציותשנעשו כלפיו בביתכשהתגורר בו ", מלמדים כי האיש עזב את הבית על פי בחירתו שלו ורצונו לשמור על בריאותו, גם אם היו אי אלו פרובוקציות והתנהגויות שהניעו אותו לבחור בכך.

 

ראו גם: סעיף 6 לתצהיר האיש מיום 4.11.13 בתמ"ש 24326-06-12. בנסיבות אלה בהן האיש עזב את הבית, הנטל רובץ לפתחו להוכיח כי "המניעה ממנה" ושבעטיים של מעשיה נגדו שאינם מאפשרים לו מגורים במחיצתה הוא נאלץ לעזוב את הבית. ראו: גריידי, עמי 251. כאשר בפסיקה נקבע זה מכבר כי גם בנסיבות בהן עזיבת הבעל הייתה מוצדקת לנוכח אלימות האישה כלפיו, משביקשה האישה להתפייס ולשם כך פונה היא לביה"ד בבקשה לשלום בית, הבעל לא ייפטר ממזונותיה אם יסרב להתפייס עמה. ראו: גריידי, עמי 251.1 ; ע"א 654/69 בכר נ׳ בכר, פ"ד כד(1) 373, 375 (1970). כאשר לא מובאת תשתית ראייתית מספקת דייה, כדי לקבוע אשמת מי מבני הזוג גרמה לפירוד ולסכסוך, די בקביעה ששני בני הזוג היו מעורבים במריבות ובגילויי האלימות, כדי לקבוע שהאישה, לא הפסידה את מזונותיה, בנסיבות בהן היא זו שעזבה את הבית. ראו: ע"א 8/66 דנה נ׳ דנה פ״ד כ(3)110, 192 (1996).

 

במקרה דנן יש תימוכין לכך שלצדדים שניהם היה צד במריבות ובסכסוכים באותה עת. ראו: החלטה מיום 8.2.10 בתמ״ש 31013/09. בנסיבות אלה דומני, כי לא עלה בידי האיש להרים את הנטל להוכיח, כי יש לשלול מזונות האישה בשל כך "שאינה עמו".

גם טענות האיש, שנטענו בחצי פה )סעיף 17 עמי 7 לסיכומיו), לעניין היות האישה כביכול "מורדת" )באישות ובמלאכות בית), לא הוכחו על ידו כראוי, וממילא לא נמצאו כעילה לפטרו ממזונותיה על ידי ביה״ד הרבני.

 

גם באשר לטענות האיש בדבר תקפות הנישואין והיות האישה אסורה עליו, הרי שאלה נידונו ונדחו על ידי ביה"ד הרבני, אשר מעולם לא חייב את האישה בגט, והדבר אף הובהר מפורשות בהסכם הגירושין שנערך ביניהם עובר לסידור הגט "מובהר בזאת - מטעם בית הדין כי בשום שלב לא היה חיוב גט על האישה". סעיף 7 להסכם המצורף כנספח א׳ לסיכומי האישה.

באשר לטענת האיש, לפיה האישה סירבה לקבל את גטה כל השנים על מנת לאלצו להמשיך ולממן אותה; ובדבר התנהלותה חסרת תום לב זו; הרי שגם אם ניתן להסכים עם האיש כי הפירוד הממושך, במקביל להמשך ההתדיינות והעצמת הסכסוך בין הצדדים, אינם עולים בקנה אחד עם רצונה המוצהר של האישה לשלום בית; שאלה מורכבת היא האם ניתן לפטרו ממזונותיה בנסיבות בהן האישה לא חויבה על ידי ביה״ד הרבני לקבל את גטה.

 

 בפרט כאשר האישה הפנתה אף היא בסיכומיה להודאת האיש, לפיה אף הוא אינו מעוניין להתגרש. ראו: סעיף 42 לסיכומי התשובה של האישה ונספח ב׳ המצורף להם.

מבחינת הדין האישי קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני הזוג, ללא קשר לשאלת האשמה למצב מעין זה, מצדיק חיוב בגט. גם אם יש אחיזה בעולם ההלכתי לגישה, לפיה קמה הזכות להתגרש במצב שבו יש שבר שאינו ניתן לאיחוי בחיי הנישואין, עמדה זו אינה מקובלת על הכל, כאשר ממילא ההכרעה בשאלה זו אינה משליכה באופן "אוטומטי" על ההכרעה בסוגיית המזונות, שכן גם בנסיבות בהן ביה״ד מחליט על חיוב בגט, עליו להכריע בשאלת ההשלכה של החלטתו זו על החיוב במזונות. ראו: אבישלום וסטרייך, הזכות לגירושין - גירושין ללא אשם במסורת היהודית, 76 )2014) ; בע"מ 3151/14 פלונית נ׳ פלוני )2015) )להלן - "בע׳׳מ 3151/14") פסק דינה של כבוד השופטת דפנה ברק ארז, פסקה 36.

שלילה או קציבה של מזונות אישה בנסיבות של פירוד ממושך

בתי המשפט נדרשו לשאלה זו בזהירות רבה תוך שהם מנסים לאזן בין עיקרו של הדין העברי, אליו הם מחויבים על פי הוראת המחוקק עצמו, לבין החלת נורמות מוסריות הנובעות מעקרונות תום הלב, המכוונות לליבו של הדין. ראו: תמ"ש )פ"ת) 51689-12-11 י.ל. נ׳ ט.ל. (2013), )להלן - ״תמ״ש 1689-12-11״); ע״מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ׳ ר.ר (2005); תמ״ש (י-ם) 16810/02 ע׳ נ׳ פ׳ (2005); כאשר גם שופטי בית המשפט העליון נחלקו בשאלה זו, אגב דיון בסמכות בית המשפט להידרש לכך בהתחשב בעקרון כיבוד הערכאות ההדדי ולנוכח סמכותו הייחודית של ביה״ד הרבני בכל הנוגע לענייני הנישואין והגירושין בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי״ג - 1953.

 

ראו: עמדת המיעוט של כבוד השופטת דפנה ברק ארז, למול עמדת הרוב של כבוד השופט א' רובינשטיין, אליו הצטרף כבוד השופט צ׳ זילברטל, בבע״מ 3151/14 ; וגם ע״מ (חי׳) 740/08 פלוני נ׳ פלונית (2008), פסקה 6 לפסק דינו של כבוד שופט יצחק עמית (להלן - ״ע״מ 740/08״).

עמדת הרוב של בית המשפט העליון בבע״מ 3151/14 קבעה בין היתר, כי בתי המשפט האזרחיים רשאים לשלול מאישה נשואה את מזונותיה אם התרשמו שהנישואין הסתיימו בפועל וכי האישה מסרבת לקבל את גטה משיקולים כלכליים בלבד, וזאת גם בהיעדר קביעה של בית הדין הרבני לפיה האישה מחויבת בגט; תוך שנקבע לעניין זה שבית המשפט רואה תמונה רחבה בעניינים הממוניים, וקשה להלום שלילת אפשרות מבתי המשפט לענייני משפחה לתמרוץ הצדדים למשא ומתן, מתוך הבנה של דינמיקת החיים המורכבת ולנוכח ניסיונו המעשי בתיקים מסוג זה, כאשר תוצאה אחרת תוביל לכך שבית המשפט לענייני משפחה אף יחטא לעצם המאטריה שבה עסקינן, על ידי עידוד המשך קיומם של נישואין שנס ליחם באמצעי מלאכותי, והוא - המשך תשלום מזונות במצב של "נישואין על הנייר". לעניין זה הדגיש כבוד השופט רובינשטיין, כי ממילא קביעה בדבר היעדר סיכוי לשלום בית אין משמעה חיוב הלכתי בגט, והיעדר חיוב בגט אין משמעו תום לב. הסיכוי לשלום בית או היעדרו, נקבעים תוך התבוננות על כלל היחסים בין הצדדים לאורך השנים. ראו: פסקה 2 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל, ופסקאות ז׳-ט׳ לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין.

עיון בפסיקה שניתנה לעניין זה מעלה כי ישנם מספר שיקולים, השלובים וכרוכים זה בזה, אותם על בית המשפט לשקול כאשר הוא מבקש לקצוב או לשלול מזונותיה של אישה נשואה רק משום שהיא מעכבת את הגירושין ומסרבת לקבל את גטה מסיבות כלכליות, כדלקמן:

א. סיבת הסרבנות - שיקולי "אשמה" או החלת עקרון תום הלב, בבחינת המניע לסרבנות, כדברי השופט זילברטל: "יש להבחין בין סרבנות שמקורה בנקמנות אישית או בסחטנות, לבין סרבנות שמקורה בהיעדר הגנה כלכלית מספקת לבן הזוג החלש כלכלית לעת גירושים" (פסקה 11 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בע"מ 3151/14). בהקשר זה לא ניתן להתעלם מתכלית החיוב במזונות אישה, שהוא למעשה מהווה הדרך הרגילה בה מגנים בית המשפט וביה"ד הרבני על האישה, כצד חלש מבחינה כלכלית.

 

יכול והאישה חפצה עד מאוד להתגרש, אך בשל ההשלכות הכלכליות של הגירושין, לרבות אובדן מזונותיה, אין לה יכולת מעשית להתגרש ולכן היא נאלצת, בעל כורחה, לדבוק במסגרת 70 מתוך 79 הנישואין שהיא עצמה מבקשת להשתחרר ממנה.

 

ראו: ע״מ 740/08, פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט עמית; מנגד, ייתכנו מצבים בהם מטרת האישה היא אכן להכעיס או להכניס ידה לכיסו העמוק של הבעל, בהם יהיה רשאי בית המשפט, לעיתים חייב, לעשות שימוש מושכל בהלכות שנקבעו בפרשות ביקל ופדן, כפי שפורשו בפרשת איילון, ולהפחית את מזונות האישה או אף לקבוע כי אינה זכאית כלל למזונות. ראו: ע״מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ׳ ר.ר. (2005) ; ע״א 5930/93 פדן נ׳ פדן (1994) ; ע״א 6136/93 ביקל נ׳ ביקל (1994) ; ע״מ (י-ם) 177/99 איילון נ׳ איילון (2000).

אפשרות האישה לכלכל עצמה לאחר הגירושין - להחלטה על שלילת המזונות מאישה שלאורך שנים נסמכה על משכורת בעלה יכולה להיות השפעה דרמטית על חייה ולהביאה לעוני ממש. אישה נשואה שלא הייתה משולבת בשוק העבודה כלל, או שעשתה כן באופן חלקי בלבד, תוך הסתמכות על הקשר הזוגי וההבנות שגובשו במסגרתו, ועם סיום קשר הנישואין תתקשה להשתלב חזרה בשוק העבודה, או תזדקק לתקופת הסתגלות על מנת לעשות כן באופן מלא - מהווה שיקול משמעותי לעניין זה, שכן שלילת המזונות עשויה להשפיע על יכולתה להתקיים במובן הבסיסי ביותר ולהביאה עד לפת לחם. ראו: פסקה 6 לפסק דינו של השופט זילברטל, ופסקאות 50- 58 לפסק דינה של כבוד השופטת ברק- ארז בבע״מ 3151/14.

בחינת היחסים ההסכמיים בין בני הזוג לאורך שנות הנישואין - חשיבות רבה יש לייחס גם לאופי היחסים לאורך שנות הנישואין, ובעיקר לשאלה האם האיש עודד את אשתו לנהל את משק הבית ובכך לוותר על רכישת מקצוע והשכלה גבוהה, או שמא עשה כל שביכולתו כדי לאפשר לה התפתחות אישית ומקצועית, והייתה זו דווקא האישה, שבניגוד לדעתו, בחרה להישאר בבית. ראו: פסקה 17 לפס״ד של השופט זילברטל בבע״מ 3151/14. בהמשך לדברים אלה אני סבור כי גם משך הנישואין מהווה שיקול לא מבוטל בהקשר זה.

האם באו כלל ענייני הרכוש של בני הזוג על פתרונם - יהיה קשה להגיע לתוצאה צודקת בסוגיית המזונות לכשעצמה מבלי להתחשב במכלול הנתונים הנוגעים לרכושם של בני הזוג וחלוקתו, ובפרט חלוקת הנכסים הלא ממוניים כדוגמת הון אנושי או נכסי קריירה, ולנוכח יחסי הגומלין, או ״הקשר הגורדי", בין שני נושאים אלה. ראו והשוו: סעיף 13 לפסק דינו של השופט זילברטל בע״מ 3151/14 ; א' רוזן צבי "דיני משפחה בישראל בין קודש לחול״, עמ׳ 498; תמ״ש 1689-12-11; ע״מ (חי׳) 126/02 רוזנבלום נ׳ רוזנבלום (2002) ; ע״מ 740/08.

מן הכלל לעניינינו אנו

בחינת הטענה לקציבת תקופת תשלום המזונות כיום, נעשית בדיעבד, לאחר שבפועל האיש נשא במזונות שנפסקו לאישה בביה״ד הרבני משך 10 שנות הפירוד, אף לאחר שביה״ד הרבני הגדול בהחלטתו לביטול הצו למדור ספציפי התרשם, כי אין עוד סיכוי של ממש לשלום בית, הגם שלא מצא לנכון לחייב את האישה במתן הגט; האיש המשיך לשאת במזונות גם לאחר סידור הגט, בהתאם להסכם הגירושין שנערך בין הצדדים עובר לסידור הגט;

שיעור המזונות הזמניים כפי שנפסק על ידי ביה״ד ופורש על ידי לעיל, מתיישב עם הראיות שהוגשו בהליך דנן, ולפיכך מצאתי כי הסכום אותו קבעתי לעיל בו נשא האיש כמזונותיה הזמניים של האישה, ואשר הוא ממשיך לשאת בו עד היום, הוא סכום המזונות הקבוע והסופי אותו היה עליו לשלם; בהתחשבי במעשה ידיה של האישה והאפשרות שהייתה לה לעבוד ולהשתכר למחייתה בשנים שחלפו מאז הפרידה; ובאשר מנגד, לא הוכחו על ידי האיש ברמת ההסתברות הדרושה טענותיו לעניין הרעת מצבו הכלכלי משך השנים שחלפו, כאשר גם אם הייתי סבור כי יש ממש בטענותיו, עדיין לא הייתי מורה על הפחתת שיעור המזונות האמור, עת דומני, שיש בסך שנפסק לשקף את רמת החיים לה הורגלה האישה.

סבורני, כי איזון ראוי בין כלל השיקולים האמורים לעיל, צריך ויבוא לידי ביטוי הן לעניין שיעור המזונות המגיע לאישה על פי הדין האישי, כך שאין להגדילם או להורות על השלמתם בדיעבד; והן לעניין תקופת החיוב, כך שיש להורות על קציבתה, אף קודם לגירושין. אבאר.

מחד גיסא, יש בסיס לטענות האיש בדבר הפירוד הממושך והיות הנישואין משך תשע שנות פירוד ״על הנייר בלבד״ סעיף 7 בעמי 5 לסיכומיו. תביעתה הנגדית של האישה לשלום בית בראשית ההליכים דנן, מעוררת קושי וספק האם הייתה כנה עת הוגשה, לנוכח הראיות הברורות לכך שהיא ככל הנראה התכוננה להגשת תביעה ולסיום קשר הנישואין בין הצדדים; אך בוודאי שלאורך השנים וככל שתקופת הפירוד הלכה והתמשכה, זאת במקביל להמשך ההליך המשפטי והעמקת הקרע ביניהם במהלכו, באמצעות כתבי טענות הרוויים תיאורים מיותרים, העדת עדים שעיקר עדותם לא נדרשה, ועיסוק בפרטים; לא ניתן להלום את רצון האישה לשלום בית, מזה שנים רבות. אף ביה״ד הרבני האזורי הכיר בכך בהחלטתו מיום 5.3.17, כאמור לעיל.

מאידך גיסא, ניתן להבין מנגד את רצון וחששות האישה למצער לעת הפירוד ובסמוך לאחריו, להגן על עצמה מבחינה כלכלית. כאשר התרשמותי לעניין זה היא כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה כזו לפיה האיש מימן בפועל את עיקר העיקרים של צרכי האישה ממועד הנישואין ועד למועד הפירוד ביניהם )וזאת ללא קשר לשאלת "וויתורה" של האישה על הקריירה שפיתחה עד למועד הנישואין).

 

למעשה אף האיש עצמו הודה בכך כאשר טען במסגרת סיכומיו כי ״ ...החלוקה המוזרה של מטלות חיי המשפחה שלהם התה שהוא עובד, מרוויח, עושה ומנהל את העסקים שהיו לו מלפני נישואיו עם התובעת, והתובעת מבקשת/דורשת ממנו את צורכי המשפחה ובעיקר את צרכיה הפרטיים, והוא ממלא אותם" ראו: סעיף 89 עמי 34 לסיכומי האיש.

הנה כי כן, האישה הסתמכה, במידה מסוימת אף בצדק, על מערכת היחסים ששררה בין הצדדים לעת הנישואין, וכאשר נגדע באחת מקור הכנסתה, ניתן היה להבין מדוע דאגה מהשלכות גירושין עתידיים על מצבה הכלכלי וקיומה היומיומי ויש להבין מדוע עתרה למזונותיה וביקשה להמשיך את תשלומם עד להבטחת מצבה הכלכלי, תוך שעתרה אף להגדלתם.

 

תיאורו של כבוד השופט עמית בע"מ 740/08, לפיו "כל עוד החיוב במזונות הוא הדרך היחידה של האישה, כצד החלש מבחינה כלכלית, "לשרוד" מחוץ למערכת הנישואין, אין זה מפליא שתדבק בסירובה להתגרש", מיטיב לתאר גם את מצב העניינים דנן, למצער, בתקופה הסמוכה למועד הפירוד.

בחינת המניע לסרבנות האישה בנסיבות דנן לקבל את הגט ולהתעקש על ניסיון שלום בית ראוי שייעשה בפרספקטיבה של הזמן הממושך שחלף מעת הפירוד ובשאר השיקולים הרלוונטיים לעניין זה.

 

ודוק, בעוד שבמועד הפירוד ובתקופה מסוימת לאחריו ניתן היה להצדיק את חששות האישה ולומר כי עיכוב הגירושין טרם הכרעה סופית בחלוקת הרכוש בין בני הזוג נבע מחשש לצאת מהליך הגירושין כולו מופסדת וללא תמיכה כלכלית, באופן שבאותה עת ניתן להחשיב את מניעיה כעולים בקנה אחד עם עקרון תום הלב; הרי שעם חלוף השנים, ובהתחשב בכישוריה וניסיונה המקצועי העשיר, כמו גם העובדה כי בפועל היא המשיכה לעבוד אף בתקופת הנישואין במידה מסוימת, כאשר לא הוכחו כדבעי ניסיונותיה לשוב ולהשתלב בשוק העבודה משך תקופה כה ארוכה;

 

ולנוכח התעקשותה להמשיך ולהתגורר בבית המגורים של הצדדים שהוצאות אחזקתו היקרות היו לדבריה שלה מעבר ליכולותיה הכלכליות, חלף הסכמה לבקשת האיש לפרק השיתוף בו, ובפרט לאחר שבוטל הצו למדור ספציפי שניתן לה בבית; כל אלה מלמדים כי בשלב מסוים ניתן לומר כי מניעי האישה הפכו להיות חסרי תום לב.

 

 ניתן לראות במועד בו ניתנה החלטת ביה״ד האזורי לביטול הצו למדור ספציפי - הוא יום 5.3.17 - כ״קו פרשת המים" לעניין זה.

אין להתעלם אף מהעובדה כי עסקינן בנישואין שניים של הצדדים, ובתקופת נישואין יחסית קצרה בת 8 שנים. עניין זה נוגע למידת הסתמכות האישה או למידת תום הלב במניעיה להמשיך "ולהתפרנס" מהאיש, תקופה כה ממושכת לאחר הפירוד.

יש להתחשב בכך שבהליך הרכושי מצאתי לנכון להכיר בהשבחת המסעדה לאורך חיי הנישואין כנכס בר איזון, באופן שנועד, בין היתר, לגשר על פערי השתכרות הצדדים ולאפשר לאישה את קיומה ללא מקור הכנסתה העיקרי בתקופת הנישואין.

כאמור לעיל וכפי שציינתי בראשית פסק הדין הרכושי, לא התרשמתי מטענות האישה לפיהן היא נאלצה לוותר על קריירה מפוארת בתמיכת או על פי דרישת האיש;

 

לאחר שאף האישה עצמה הודתה כי האיש עודד אותה להתחיל לימודי הדוקטורט בצרפת, ואף הסכים לממן אותם במלואם, לרבות מימון הטיסה שלה ושל עוזרת המחקר שלה לצרפת ומימון הוצאותיהם שם. אמנם, האישה טענה כי עידוד ותמיכת האיש לעניין זה באו לאחר שהשקיעה שנים רבות את מרצה ועיסוקיה במסעדה; אולם, גם בטענתה זו יש ללמד על כך שאין עסקינן באותה אישה מוחלשת (כלכלית) שנותרה בביתה משך הנישואין, תוך שהסתמכה אך על הכנסות בעלה, לא עבדה מחוץ לבית בכלל, ונדרשת בגיל מתקדם להשתלב בשוק העבודה על מנת להתקיים (כנסיבות אותה אישה שעניין שלילת מזונותיה נידון בבע״מ 3151/14);

 

אלא באישה שבחרה מרצונה להסתמך על האיש למימון כל צרכיה החל ממועד הנישואין ואילך, ואף ביקשה להבטיח זאת באמצעות עריכת טיוטות לצוואות, תוך שבמקביל, כפי שהעידה ״תמיד שמרתי לעצמי יום אחד " בו עבדה מחוץ לבית (שי 8-11 בעמי 50 לפרוטוקול מיום 24.6.18).

גם אם בסמוך לפירוד ניתן היה לראות במניעיה אלה ככשרים, לאור הסתמכותה האמורה, הרי שלאורך השנים ובהתחשב בנסיבות דנן, אין ספק כי דבק בהם טעם לפגם. יפים לעניין זה דברי כבי השופטת ברק-ארז בבע״מ 3151/14 שנאמרו אמנם ביחס לפסיקת מזונות משקמים, ולפיהם "...מן הרגע שבו נוצר "נתק" ממשי בין הצדדים והאישה אינה גרה עוד עם בעלה (בין מרצונה ובין מרצונו) ניתן לצפות כי היא תעשה ניסיונות לשוב לשוק העבודה או לרכוש הכשרה מקצועית, וגם הצורך לעשות כן כל עוד אין מניעה לכך הוא חלק מחובת תום הלב המוטלת כחלק מהדין הכללי ...

 

בהקשר זה, ניתן להתחשב בפרק הזמן שכבר חלף ובו האישה יכלה כבר לעשות ניסיונות של חז רה לשוק העבודה לצורך הקביעה אם נדרש פרק זמן נוסף של פסיקת ״מזונות משקמים״ (בהתחשב בנסיבותיה, ובכלל זה בגילה ומצבה הבריאותי...)״. ראו: סעיף 55 לפסק דינה.

שקלול הנסיבות האמורות, תוך התחשבות בהליך הרכושי ובחלקה של האישה באיזון המשאבים כאמור לעיל, הביאוני לידי מסקנה כי יש מקום לדחות טענות האישה בתביעתה למזונות - הן לעניין דרישתה להגדלת הסכום שנפסק לה בביה״ד הרבני, שממילא אני סבור כי היה בו די והותר על מנת לממן את צרכיה כפי שהוכחו בפני; הן לעתירתה להשלמה רטרואקטיבית של חיוב המזונות ביחס לתקופה בה לא נפסקו מזונותיה על ידי ביה״ד הרבני;
ואף ביחס לעתירתה להרחבת מועד החיוב בתור מזונות משקמים, עד למתן פסק דין חלוט או לחילופין עד לשנת 2021.

סבורני, כי יש לראות בסכומים ששולמו על ידי האיש למזונות האישה, החל ממועד החלטת ביה״ד האזורי, כפי שפורשה על ידי לעיל, לרבות חלק האישה בהחזר החודשי של הלוואת המשכנתא, עד למועד ביטול הצו למדור ספציפי - 5.3.17 כתשלומי מזונות. למען הסר ספק יובהר בזה, כי הנני מחייב את האיש במזונות האישה בשיעורים האמורים, וככל שלא פרע מלוא סכומים אלו, קרי - 15,500 ₪ לחודש, בצירוף ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא וביטוחי החיים והמבנה הנדרשים בגין נטילת הלוואה כאמור, הרי שעליו לפרעם.

ככל שהאיש שילם לאישה סכומים נוספים על הסכומים האמורים, למעט פירעון הוצאות משפט בהם חויב במסגרת ההליכים שבין הצדדים, יזקפו הסכומים הללו על חשבון הסכום אותו על האיש לשלם לאישה במסגרת איזון המשאבים. בכך יש להביא לכך שפסיקת המזונות פרק זמן כה ממושך חרף סיומם של נישואין אלה לפני שנים רבות בפועל, לא תהווה משום כפל לפיצוי, או לתשלום, שניתן לאישה בהקשר זה במסגרת ההליך הרכושי, ובפרט חלקה באיזון השבחת המסעדה; בנוסף, ניתן לראות בכך משום איזון ראוי ביחס לרכיב ההוני של רכיב המשכנתא בו נשא האיש בפועל גם לאחר ביטול הצו למדור ספציפי, ואשר הגדיל את שווי חלק האישה בבית המגורים.

 

ראו גם: ע״מ 368/04 ; ע״מ 740/08, סעיפים 7-8 לפסק דינו של כבוד השופט עמית; תלה״מ (ת״א) 64080-06-18 פלוני נ׳ פלונית (2019). דברים אלו יפים אף ביתר שאת באשר למזונות אותם פרע האיש מיום סידור הגט ואילך, באשר ממועד זה וודאי שהקיץ הקץ על זכות האישה למזונות על פי הדין האישי.

לעניין זה אטעים ואומר כי מאחר ובחינת הדברים נעשתה בדיעבד, שלא כנסיבות פסק הדין שנידון בפרשת בע״מ 3151/14 והפרשות האחרות המוזכרות לעיל לעניין זה, הרי שהוסר החשש כי עם הפחתת המזונות בדיעבד מחלקה של האישה באיזון המשאבים, יופר האיזון בינה לבין האיש, או כי היא תיוותר במצב כלכלי נחות יותר (חשש עליו עמד גם כבוד השופט דרורי ברמ״ש 12664-03-15). עוד אציין למען הסר כל ספק לעניין הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים עובר לסידור הגט, כי על אף הסכמתם לפיה "כל חיובי הבעל שישנם כיום....ישולמו עד למתן פס״ד במזונות וברכוש בבית המשפט לענייני משפחה הנוכחי ", הרי שמנגד הוסכם כי "כל צד שומר על כל זכות לטענה בבית המשפט לענייני משפחה".

בטרם סיום הדיון בעניין זה אעיר, כי פסיקתי זו, המזכה את האישה בתשלום דמי מזונות נכבד משך תקופה ארוכה, ניתנה נוכח הדין האישי החל על הצדדים, כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט האזרחיים. למותר לציין, שהוראות הדין האישי אינן שוויוניות, בתחומים רבים, ואילולא הוראות אלה הרי, שדומני, כי נקודת האיזון במקרה דנן הייתה מובילה לחיוב האיש בדמי מזונות "משקמים" בשיעור נמוך באופן ניכר מסכום המזונות על פי הדין האישי בו חויב לעיל.

בכל האמור לעתירת האישה המתייחסת לאכיפת החיוב האמור בסעיף 4 להסכם הגירושין, ולהבהרת ביה"ד הרבני לעניין זה בהחלטתו מיום 17.3.19 )המצורפת כנספח י׳ לסיכומיה) ביחס לסכום של 34,353 ₪ שהועבר על פי החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 17.1.19 לידי המומחה )לשם פירעון שכר טרחתו), לטענת האישה בניגוד לאמור בסעיף 4 להסכם;

 

הרי משהחלטת הרשמת ניתנה בהתאם להחלטתי מיום 8.1.19, בה התחשבתי בכך שהסכום המעוקל בסך 300,000 ₪ מעוכב בקופת ההוצאה לפועל לשם הבטחת פירעון דמי המזונות הזמניים בהם חויב האיש, ובהתחשב בכך קבעתי כי איזון ראוי לעת הזו יהיה לאפשר לאיש להשתמש בכספים אלה לשם מימון ההוצאה האמורה, ובהתחשבי בפירוד הממושך בין הצדדים; הרי שאין כל מקום לקבל טענות אלה של האישה, ובפרט שהוריתי על תום החבות במזונות מיום החלטת ביה״ד הרבני לביטול המדור הספציפי, ולפיכך עתירתה לעניין זה נדחית בזאת.

הוצאות משפט ושכר טרחת המומחה

האישה עותרת לפסיקת הוצאות משפט ריאליות בשים לב להתנהלות האיש בסרבול ההליך וגרימתו במכוון להתמשכותו על מנת לגרום לנזק ראייתי שיקשה על גילוי מעשה הגזל ועל מנת למנוע השבת הגזל. לשיטתה הוצאות המשפט בהן נשאה בפועל הם בסך כולל של 1,500,000 ₪ כאשר לשיטתה הוצאות אלה מהוות ממילא חלק ממזונות אישה להם היא זכאית )ע״א 300/56 פרידמן; ע״א 51/78 ; עמ׳ 47-48 לסיכומיה).

האיש טען כי האישה לא צירפה כל אסמכתא להוכחת טענותיה בדבר סכומי שכר הטרחה הגבוהים בהם נשאה. מבלי להודות בסכומים הנטענים, טען האיש כי אין להתפלא על סכומים אלה עת עתרה האישה לסכומים מופרכים. ככל שתביעתה תידחה ואף אם תידחה ברובה, הרי שאף הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור מסוים מהסכום בו זכה על פי תביעתו הרכושית. לדבריו שכר הטרחה בגין ההליכים המשפטיים, אשר חלק ממנו שילם, ורובו הגדול עתיד לשלם, מסתכם בסך כולל של 330,000 ₪. סעיפים 163-169 לסיכומיו.

 

האיש עתר לחייב את האישה להשיב לו 80% משכר טרחת המומחה בו נשא לבדו בהתאם להחלטות בית המשפט, וזאת בשל הכבדתה על עבודת המומחה בהעלאת טענות שווא והגשת בקשות חוזרות ונשנות לבדוק נושאים שאין להם כל רלוונטיות לסכסוך האמור )סעיפים 170-178 לסיכומי האיש).

כפי שציינתי עוד בראשית פסק דין זה, התרשמותי כי הצדדים שניהם הביאו להתמשכות ההליכים דנן שלא לצורך, כל אחד בדרכו, כאשר אכן עיקר האחריות לכך מוטלת על האישה. יחד עם זאת בסופו של יום נמצא חלק מתביעת האישה מוצדקת. לפיכך, אינני מוצא מקום לחייב איש מהצדדים בהוצאות שכר הטרחה של רעהו. מהאמור עולה איפוא, כי על האישה להשיב לאיש מחצית מהסכומים אותם שילם בגין שכר טרחת המומחה, כפי שנקבע בהחלטות קודמות, כי הצדדים יישאו בשכר המומחה בחלקים שווים, עת כמימון ביניים יפרע האיש אף את חלקה של האישה.

סופם של דברים הוא, כי הנני קובע ומורה כדלקמן:

הנני מאמץ בזה את חוות דעת המומחה, למעט לעניין שווי זכויות האיש בחברת ד.א. במועד הנישואין, עת הוכחה כאמור בעלותו במלוא מניות חברה זו, להבדיל ממחצית בלבד )עת המחצית האחרת יוחסה לי.כ.), כאמור בסעיפים 24 ו - 64 לעיל.

בהתאם לכך, חלקה של האישה בהשבחת המסעדה בתקופת הנישואין, יעמוד על מחצית ההפרש שבין שווי החברה במועד הקובע - בסך 2,540,580 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 29.12.2009 ועד למועד האיזון בפועל )ראו סעיף 283 להלן); לבין שווי החברה במועד הנישואין - בסך 108,965 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.9.2001 ועד למועד האיזון בפועל )ראו סעיף 283 להלן).

טענת האישה באשר להעברת סך 160,000 ₪ לידי האיש, בין בדרך של נטילת הלוואה ובין בדרך של פדיון חסכונותיה נדחית, וכפועל יוצא מכך אין להביא בחשבון איזון המשאבים יתרת חוב נטענת זו )סעיף 118 לעיל).

דירת האיש ברחוב ח., לרבות השבחת הדירה במהלך הנישואין, אינם כלולים באיזון המשאבים, ומכאן שאין לכלול את יתרת הלוואת המשכנתא כפי שעמדה לחובת האיש במועד הקובע לאיזון המשאבים )סעיף 176 לעיל).

למען הסר ספק מובהר בזה, כי נדחות כלל טענות הצדדים ובקשותיהם למתן סעד זה או אחר באשר "להברחת" סכומי כסף, סכומי כסף שהיו כנטען בכספות במסעדה, חיוב האיש לשלם דבר מה בגין נכסי קריירה, איזון שלא מחצה על מחצה, פיצוי נזיקי, חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, טענות באשר לזכויות וחובות האישה בדירה או בקשר לדירה שברחוב הח., לרבות הלוואת המשכנתא שנלוותה בגינה, או בכל נכס מקרקעין אחר שלטענתה לאיש זכויות בו )למעט בית המגורים בב.ז.), טענות האיש לזכויות בדירת האישה בר.ג. או בגין דירה זו.

הרכב מסוג טיוטה שנת ייצור 1998 אינו בר איזון; רכב מסוג רובר פרילנדר 2008 ורכב סובארו 2007 - יאוזנו נכון לשווים במועד הקובע; מאחר ומהראיות עולה כי רכב הרובר פרילנדר נמכר זה מכבר על ידי האיש לאחר המועד הקובע, ואילו רכב הסובארו נותר לשימוש האישה עד היום, יובהר כי רכב הסובארו יוותר ברשות האישה ויירשם על שמה ושווי הרכב ייחשב כנכס העומד לזכותה בעת איזון המשאבים כאמור, בהתאם לשוויו במועד הקובע, כפי שצוין על ידי המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 11.3.19, בסך של 131,404 ש״ח; שווי רכב הרובר שייזקף לזכות האיש יהיה בהתאם למחירון ״לוי יצחק״ במועד הקובע לאיזון משאבים; בגין העגלה הנגררת תהא זכאית האישה לסך של 2,500 ₪ )סעיף 196 לעיל). כלל הסכומים המפורטים בסעיף זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקובע ועד למועד האיזון בפועל.

חשבונות הבנק של הצדדים וזכויותיהם הסוציאליות יאוזנו אף הם בהתאם לחוות דעת המומחה, נספחים 6-7 לחוות הדעת, כאמור בסעיפים 188 ו-192 לעיל.

האישה תשיב לאיש מחצית מהסכומים אותם שילם בגין שכר המומחה, כאשר הסכום אותו על האישה לשלם לאיש כאמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק דין זה ועד למועד הפירעון בפועל.

האישה תשלם לאיש סך 29,136 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד הקובע ועד למועד הפירעון בפועל, בגין המטלטלין בבית המגורים )סעיף 166 לעיל).

האיש מחויב בזה במזונות האישה בסך 15,500 לחודש, החל מיום 20.6.11 )הוא מועד תחילת החיוב על פי פסיקת ביה״ד הרבני האזורי), בצירוף פירעון מלוא ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא, וזאת ועד ליום ביטול צו המדור הספציפי )סעיף 261 לעיל). מסכום החיוב בסעיף זה יופחתו הסכומים אותם פרע האיש עד כה בגין החיוב האמור.

היות וכאמור זכאית האישה מהאיש לתשלום במסגרת איזון המשאבים, ומקור הפירעון צפוי להיות מחלקו של האיש בתמורת מכר בית המגורים, ובהתחשב בכך שהדעת נותנת שיידרש זמן מה לשם השלמת הליכי המכר, ימשיך האיש לשלם לאישה את הסכום העיתי בו חויב עד כה, קרי - 15,500 ₪, תוך פירעון מלוא התשלום השוטף על חשבון החזר הלוואת המשכנתא, והביטוחים הנדרשים בגין הלוואה זו, וזאת עד ליום 1.8.20 או עד למועד בו יבוצעו כלל התשלומים על פי פסק דין זה במסגרת האיזון הכולל, לפי המוקדם ביניהם.

מהסכומים אותם על האיש לשלם לאישה כאמור לעיל, יופחתו התשלומים אותם פרע ויפרע האיש, בגין ההחלטה למזונות זמניים ופסק דין זה )סעיף 279 לעיל), החל מיום ביטול צו המדור הספציפי 5.3.17.

על האישה להשיב לאיש מחצית מהסכומים אותם שילם וישלם, בגין ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא והביטוחים הנדרשים בגין הלוואה זו, אשר נועדו להיפרע החל מיום 5.3.17 הוא יום ביטול צו המדור הספציפי, ונפרעו או יפרעו בפועל על ידי האיש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פירעון כל תשלום ותשלום.

השיתוף בבית המגורים יפורק על דרך של מכר לכל המרבה במחיר. היה ולא יעלה בידי הצדדים למכור את בית המגורים בתוך שלושה חודשים מהיום, רשאי מי מהם המעוניין בכך לפנות אל בית המשפט )במסגרת תמ״ש 22987-01-14) אשר ימנה לבקשתו כונס נכסים לשם ביצוע המכר. האישה זכאית להמשיך ולהתגורר בבית המגורים, עד למכירתו, או עד הוראת בית המשפט בדבר פינויה, לפי המוקדם, כאשר למותר לציין, כי עליה לשאת בכל התשלומים החלים על מחזיק בנכס מקרקעין, לרבות ארנונה, חשמל ומים.

לסיום אבהיר את מנגנון ביצוע פסק הדין דנן. הנדבך הכלכלי העיקרי של פסק הדין הוא תשלום אותו על האיש לשלם לאישה, בגין איזון המשאבים, אשר עיקרו נובע מחלקה בהשבחת חברת ד.א. - עת חלק מהתשלום נפרע זה מכבר עת האיש שילם לאישה סכומים שונים, מפאת פסיקת המזונות הזמניים, אשר כאמור מאז ביטול צו המדור הספציפי מהווים מקדמה על חשבון החוב הרכושי. אל מול נדבך זה עומד הסכום לו יהיו זכאים שני הצדדים עת יפורק השיתוף בבית המגורים על דרך של מכר. בנסיבות אלו על האיש לפרוע את הסכום אותו עליו לשלם לאישה, בקיזוז התשלומים אותם עליה לשלם לו, כהחזר חלקה בשכר המומחה, מתוך חלקו בתמורת מכר בית המגורים. ככל שלא יהיה די בחלקו בתמורת המכר לשם פירעון מלוא חובו כלפי האישה )והדעת נותנת שחלקו של האיש בתמורת המכר דווקא יספיק לשם פירעון חובו, ואף הרבה למעלה מכך), יפרע האיש את יתרת חובו בתוך 30 יום ממועד סיום חלוקת תמורת מכר בית המגורים.

 

רקע

מזונות אישה

ראשית ההליכים בעניין מזונות האישה, בתביעת האיש לגירושין מיום 29.12.09, בה טען כי יש לפטור אותו מתשלום מזונות בשל הכנסותיה שאינן נופלות מסך של 10,000 ₪ לחודש, הן מעבודתה והן מדמי שכירות דירתה בר.ג.. עוד טען, כי התנהגות האישה המתוארת בתביעתו שוללת את זכותה למזונותיה. ככל שביה״ד ימצא לנכון לחייבו במזונות מעבר להכנסת האישה הרי שיש להעמידם על סך 3,000 ₪ לחודש.

האישה עתרה אף היא בתביעה למזונות שהוגשה לכתחילה לבית משפט זה ביום 30.12.09 והועברה לפתחו של ביה״ד הרבני, מפאת הגשת תביעת האיש קודם לתביעת האישה. במסגרת תביעתה המקורית משנת 2009 העמידה האישה את מזונותיה על סך של 56,900 ₪ לחודש, כאשר סך זה כלל בחובו הוצאות אחזקת בית לרבות משכנתא, בסך כולל של 18,000 ₪.

ביום 20.6.11 ניתן על ידי ביה״ד הרבני האזורי בירושלים פסק דין למזונות אישה, בו הובעו שלוש עמדות שונות: דעה א' פסקה מזונות לאישה על סך של 15,000 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה - מתאריך 22.5.11. דעה ב' גרסה כי יש לחייב האיש במזונות בסך 7,500 בהתחשב בהכנסות חודשיות שיש לאישה בסך העולה על 5,000 ₪ לחודש. דעה ג' קבעה כי מספק, לא ניתן לחייב את הבעל במזונות האישה, לאור ׳הכתבים בביהמש״פ כי הם חיו יחד לפני שהתגרשה מבעלה הקודם כידועים בציבור, וההסבר של ב״כ האישה אינו מתקבל על הדעת". לבסוף נקבע כי ׳לעניין הוצאות הבית הבעל ימשיך לשלם את ההוצאות כפי שנהג בעבר למסקנה על הבעל לשלם סך - 7500 - לחודש צמוד לתוספת יוקר המשולמת לשכירים בנוסף כל הוצאות הבית". כבר אז, הביע ביה״ד עמדתו ברוב דעות, לפיה "...על הצדדים להתגרש בהקדם ויפה שעה אחת קודם", בניגוד לדעת המיעוט לפיה על הבעל ׳לעזוב את האישה שלדברי האישה קשור עמה ולחזור לשלו״ב".

בהחלטת ביה״ד הרבני מיום 14.7.11, שהוכתרה תחת הכותרת "נימוקים לפס״ד מיום י״ח סיוון תשע״א (20/6/2011)", נכתב כי: "...ביה״ד שמע בפירוט תביעת האשה למזונות כמפורט בפרוטוקול ביה״ד והרמה שחיו בה. לאור זאת שניכרים דברי אמת והאשה נתנה אמתלא לדבריה במה שכתבה העו״ד שלה לביהמ״ש ע״כ אין ראייה לאסור אותה על בעלה רק בגין שרוצה לגרשה וזאת בעצם הבעל לא טען בתביעתו לגירושין שזה עיקר הדבר ורק אח״כ טענה שהעלה בפנינו הבעל.... ע״כ לאחר העיון ביה"ד פסק ברו"ד כי לאשה מגיע מזונות ומדין עולה עמו פסק 7,500 ₪ לחודש לאשה חוץ ממה שהבעל ישלם המשכנתא על הדירה המשותפת וכן ימשיך לשלם כל התשלומים להחזקת הבית כפי שנהג כל הזמן". נספח 35 לתיק מוצגים II של האישה.

בתביעתה לבית המשפט משנת 2014, העמידה האישה את צרכיה למזונות, ללא הוצאות החזקת הבית, על סך 51,450 ₪ לחודש, בהתאם לפירוט המופיע בסעיף 191 לתביעתה )הכולל: מזון בסך 2,500 ₪ ; 10,000 ₪ לחודש נופשים וחופשות בארץ ובחו״ל; ביגוד והנעלה, מספרה וטיפוח בסך כולל של 9,900 ₪ לחודש; הוצאות בריאות טיפולי שיניים ופסיכולוג בסך כולל 6,800 ; הצגות ומגזינים בסך כולל 3,500 ₪;הוצאות לימוד בסך 6,600 ₪ ; אחזקת רכב בסך 7,000 ₪ ; תכשיטים בסך 1,500 ₪, טלפון נייד בסך 1,300 ש״ח ומשקפי ראיה ושמש בסך 350 ₪ לחודש. נספחים המלמדים לשיטתה הצרכים סומנו 13, 49, 51, 61) ; מעבר לכך עתרה לחיוב האיש בהוצאות המדור )משכנתא בסך של 10,000 ₪ לחודש, וביטוח חיים בסך 3,500 ₪ לחודש) והוצאות אחזקת הבית, שלהערכתה עומדות על סך 20,794 ₪ לחודש, בהתאם לפירוט המופיע בסעיף 196 לתביעתה.

במסגרת כתב הגנתו של האיש מיום 1.9.14 כפר הוא מכל וכל בזכות האישה למזונותיה ושב על הטענה שנדחתה על ידי ביה״ד הרבני, לפיה נישואי הצדדים הם נישואי איסור. טענה המעוררת אי נחת, היות ולשיטת האיש הוא עצמו נטל חלק בהפרת אותו איסור נטען.

ביום 18.12.14 עתר האיש בבקשה לביטול מזונות ולחילופין להפחתת מזונות. ראו: נספח ג׳1 לתיק מוצגים III של האישה; טענותיו העיקריות היו כדלקמן: ראשית, טען לפטור מחיוב המזונות בנסיבות בהן האישה "אינה עימו" ואינה סמוכה לשולחנו, כאשר לשיטתו האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הסיבה לפירוד או לעזיבתו את הבית היא בעטיו;

 

שנית, טען לפטור מחיוב המזונות בגין הפירוד הממושך בין הצדדים תוך שהפנה לפסיקות בתי המשפט לעניין זה, ביניהן, ע״מ )י-ם) 638/04 ח.ר. נ׳ ר.ר )2005) ; תמ״ש )י-ם) 16810/02 ע׳ נ׳ פ׳ )2005), בהן נקבע מפורשות כי אין כל ערך חברתי בשימור מלאכותי של נישואין על הנייר, ואין ספק שפסיקת מזונות לאישה עלולה להנציח מצב לא רצוי במיוחד במצבים בהם נראה כי יחסי הצדדים הגיעו לקיצם;

 

שלישית, פטור ממזונות בגין כושר ההשתכרות של האישה בו התפארה בסעיף 22 לכתב תביעתה ולנוכח טענתו, לפיה במשך חמש השנים שחלפו עד להגשת בקשתו, היה לאישה די והותר זמן לארגן מחדש את חייה ולמצוא לעצמה עבודה שתממן את צרכיה;

 

רביעית - פטור ממזונות מכוח חובת תום הלב תוך שהפנה לפסיקה שניתנה בעניין זה )בע״מ 3148/07 פלוני נ׳ פלוני )2007) ; תמ״ש )כ״ס) 8840/01 פלונית נ׳ אלמוני )2002) ; תמ״ש )פ״ת) 51689-12-11 י.ל. נ׳ ט. ל. )2013) ; באשר לטענתו החלופית להקטנת המזונות, ככל שאלה לא יבוטלו, טען האיש כי המסעדה שבבעלותו סובלת מהפסדים קשים ואין לו כסף לממן אף לא את הוצאותיו שלו, ובגילו המופלג )66 באותה עת) נזקק לחסדי חבריו על מנת להתקיים )ראו: סעיפים 14-23 לבקשתו מיום 18.12.14). בהקשר זה אף הפנה לפסיקת בתי המשפט בפרשות פדן וביקל הידועות. ראו סעיף 10 לבקשתו.

בתגובת האישה מיום 12.1.15 )צורפה לתיק המוצגים III שהוגש מטעמה כנספח ג׳2) טענה היא כי האיש מתעלם בבקשתו מהעובדה שניתן פסק דין חלוט ומנומק על ידי ביה״ד הרבני וכאילו אין מעשה בית דין. לדבריה, לא רק שאין מקום להורות על ביטול המזונות או הפחתתם, אלא יש להעלות את סך המזונות שנפסק על ידי ביה״ד באשר הוא הסתמך על הכנסות שיש לה לכאורה בסך העולה על 5,000 ₪, הכנסות אותן היא אינה מקבלת עוד.

 

לדבריה יהיה צודק יותר לחייב את האיש לפי רמת החיים שהוכחה בפני ביה״ד הרבני המוערכת בסך של כ - 60,000 ₪. האישה תמהה על כך שביה״ד לא פסק את מזונותיה מיום שכרך האיש את עניין המזונות לתביעתו לגירושין וטענה כי גם טעם זה מאיין את בקשתו להפחתת המזונות. לדבריה היא נאלצה ליטול הלוואות למימון הוצאות הבית היקרות ולממן את ההפרשים בין "הפרוטות" שנפסקו לה על ידי ביה״ד לבין גובה ההוצאות האמתי, שהוא מעבר ליכולותיה הכלכליות. לטענתה האיש נוהג בחוסר תום לב כאשר מנסה לכפות עליה את הגט לאלתר ללא כל עילה ולאחר שהונה אותה, סילקה מעסקיה, נישלה מכל רכושה ומוטטה כלכלית. מכאן שאין להפחית את המזונות ובפרט שהאיש לא הוכיח שינוי נסיבות מהותי.

 

בהחלטתי מיום 29.1.15 נדחתה בקשת האיש לביטול או להפחתה של התשלום החודשי אותו חויב לשלם לאישה, ברם בד בבד הוריתי כי איזון ראוי בנסיבות העניין יהיה שמעתה ואילך ייחשבו תשלומים אלו כתשלומים על חשבון הסכומים להם תהא האישה זכאית במסגרת איזון המשאבים, וככל שיסתבר ששולם סכום כלשהו ביתר, יהיה על האישה להשיב לאיש סכום זה.

 

בקשת רשות ערעור שהגישה האישה על החלטתי זו לבית המשפט המחוזי )רמ״ש 12664-03-15) התקבלה, תוך שנקבע על ידי כבוד השופט דרורי, בפסק דינו מיום 30.6.15, כי חרף הפירוד הממושך בין הצדדים, ככל שאין עילת גירושין, אין די בפירוד שבין הצדדים על מנת לשלול מהאישה את זכותה למזונותיה; כאשר משמעותה הכלכלית והמעשית של החלטתי מיום 29.1.15 היא מחיקתה או דחייתה של תביעת מזונות האישה.

 

כבוד השופט דרורי מצא לנכון לציין, כי המזונות הזמניים נועדו לשמר המצב הקיים ולאפשר לצדדים לקיים משא ומתן בתנאים שווים ולא להותיר את האישה במצב כלכלי נחות יותר, דבר שיכול היה לפגוע בכושר המיקוח שלה במסגרת המשא ומתן לגירושין. בהתאם לכך קבע שחובת האיש במזונות זמניים בעינה עומדת. מאז עתר האיש בבקשות נוספות לביטול המזונות ולהפחתתם. ראו: בקשות האיש מיום 1.8.17, 31.10.17, 20.12.17.

 

לכאורה פסק הדין למזונות, אשר ניתן על ידי ביה״ד היה פסק דין סופי למזונותיה. ראו לעניין זה: טענות האישה עצמה בסעיפים 2, 7, 12, 25, 127 לתגובתה מיום 12.1.15, המצורפת כמוצג ג׳ 2 לתיק מוצגיה מספר III ; וכן החלטת ביה״ד הרבני הגדול מיום 11.3.15 המצורפת כנספח לתגובת האישה מיום 14.11.17 ; נספח ג׳11 לתיק המוצגים.

 

ברם, במסגרת הסכמתם הדיונית של הצדדים מיום 12.12.13 להעביר את כלל הסכסוכים שביניהם לבית המשפט - ענייני הרכוש
ומזונות אישה )למעט סוגיית הסדרת הגט שלא ניתן להעבירה לבית המשפט), הסכימו מפורשות כי "כל ההחלטות שניתנו בידי ביה״ד הרבנים בעניין מזונות האישה הזמניים יעמדו בשלב זה בעינם, וכל צד יהיה רשאי לפנות אל בית משפט זה בבקשה לשנותן, במסגרת אותה תובעתה חדשה שתוגש ....״.

מלשון ההסכמה עולה, כי הצדדים ביקשו לראות בפסיקת ביה״ד הרבני משום החלטה זמנית, עת בית משפט זה הוא שיכריע בהליך העיקרי. אף התנהלות הצדדים לאחר מכן מלמדת שזו אכן הייתה הסכמתם, שכן שניהם טענו באשר לשיעור, תקופת ועצם החיוב, מבלי שראו עצמם נדרשים להצביע על שינוי נסיבות מהותי, בלתי צפוי, ההופך את החיוב לבלתי צודק, כנדרש לשם דיון מחדש בפסיקת מזונות סופית.

טענות האישה

לטענת האישה, לאחר חיוב האיש במזונותיה הזמניים כאמור היא ערערה לביה״ד הרבני הגדול באשר לתקופה בה לא חויב האיש במזונותיה - החל מיום הגשת התביעה למזונות - 29.12.09 ועד יום 20.5.11 )18 חודשים). בעקבות העברת התיקים למותב זה על פי הסכמת הצדדים, הרי שכלל הטענות שעמדו בפני ביה״ד הרבני עומדות כיום להכרעת בית המשפט ובהתאם לכך, עתרה היא להורות על תשלום רטרואקטיבי אף באשר לתקופה זו.

בנוסף, עתרה היא להגדלת סכום המזונות שנפסק על ידי ביה״ד הרבני, וחיוב האיש בהפרש שהיה נפסק לכתחילה, לולא היה האיש מטעה את ביה״ד לגבי הכנסותיו )סעיף 367 לסיכומים). לדבריה, היא הוכיחה הוצאותיה החודשיות בסך כ- 51,000 ₪, ולפיכך יש לפסוק את הפער בין הסכום שנפסק לסכום זה )סעיף 401 לסיכומיה). לדבריה, הוצאות התא המשפחתי עד למועד הקרע עמדו על סך של כ- 131,000 ₪ נטו לחודש ו - 1,571,000 ₪ לשנה )סעיפים 355, 438, ונספח ג׳ לסיכומים); בני הזוג חיו ברמה של האלפיון העליון; וצרכיה עמדו על סך 50,594 ₪ לחודש וסך נוסף של 20,794 ₪ הוצאות אחזקת בית )סעיף 365 לסיכומים; סעיף 178 לתצהיר עדותה הראשית).

לאישה טענות גם ביחס לתקופת החיוב במזונות, לנוכח טענתה, לפיה מעבר לזכאותה על פי הדין האישי, היא זכאית בנוסף למזונות חוזיים, מכוח יחסי השותפות במסעדה. לפיכך עתרה להורות שתקופת החיוב במזונותיה תהא עד לסוף שנת 2021, כהצעת השופט דרורי ברמ״ש 12664-03-15, באשר אין לאישה כל מקור הכנסה וכל יכולת כלכלית, ולחילופין עד לפס״ד חלוט, לפי המאוחר. )סעיפים 393-399 לסיכומיה).

לבסוף, עתרה האישה במסגרת סיכומיה, להורות לאיש להשיב לקופת ההוצאה לפועל סך 34,353 ₪ שנמשך בעורמה בניגוד להסכם בביה״ד הרבני בת״א מיום 10.12.18 על מנת להבטיח את המשך גביית המזונות (עמ׳ 46 לסיכומיה סעיפים 412-423).

באשר ליכולתה הכלכלית שבה האישה על טענותיה, לפיהן החל מפרוץ ההליכים היא מתמודדת עם אלימות כלכלית, גזל, עושק ומעשי מרמה שיטתיים ומכוונים מצד האיש, שלטענתה השתלט על החברה המשפחתית. לאורך 9 שנים נאלצה להתמודד עם עשרות דיונים משפטיים ומסכת שקרים הוצאת דיבה והכפשה שיטתית, כשהיא ניצבת בעשור השישי לחייה ולאחר שהפכה לשבר כלי ונותרה חסרת אונים מול מפעל חייה היורד לטמיון.

 

היא נותרה ללא פרנסה, איבדה את דירתה, אין לה גמלה ומקור הכנסה, למעט המזונות. היא נשענת על חסדי בניה ושקועה בחובות של מיליונים (סעיף 382 לסיכומיה). היא אינה יכולה למצוא משרה בתחום התמחותה, לאחר שעזבה את משרת חלומותיה וגדעה את הקריירה המוצלחת לטובת שותפות זוגית ועסקית. לדבריה, האיש אף טרפד את התקדמותה האקדמית וגרם לעצירת לימודי הדוקטורט ובכך פגע באופק הכלכלי ובכושר השתכרותה העתידי וכך הופסקה עבודתה הזמנית והחלקית כמרצה באוניברסיטה XXX ובמכללת XXX בשנת 2014 (סעיף 373 לסיכומים).

באשר ליכולתו הכלכלית של האיש טענה האישה כי הוא המחזיק הבלעדי בחברת ד.א. המפעילה את המסעדה וחברות בת נוספות, שהיוותה את המקור העיקרי למימון הוצאות התא המשפחתי בסך של כ- 131,000 ₪ לחודש. טענתו להשתכרות בסך 70,000 ₪ אינה מבוססת ולאור הוצאות הצדדים שמומנו ברובם מחברת ד.א. בית המשפט מתבקש לקבוע כי הכנסתו היא בשיעור של 150,000 ₪ נטו לחודש, וזאת על הצד הנמוך, שכן אין להניח כי הצדדים בזבזו את כל ההכנסות (סעיף 388 לסיכומים).

טענות האיש

לטענת האיש, לתובעת לא הגיעו ולא מגיעים כלל מזונות ובהתנהלותה היא הפסידה את זכותה למזונות, ככל שהייתה לה כזאת, הן היותה אישה משכילה ביותר, מוכשרת ומנוסה, בריאה בגופה, בגיל העבודה, עם כושר הכנסה נכבד ביותר; הן נוכח הפירוד שכפתה והיותה אישה מורדת (באישות ובמלאכות הבית) המחויבת בגט מזה שנים רבות.

לטענת האיש משנת 2009 נישואיו לאישה הם "על הנייר בלבד". במהלך השנים ממועד הפירוד חלה התדרדרות לא רק במצבו הבריאותי, אלא גם במצב חברת ד.א. תקופות ארוכות של אינתיפאדה בירושלים תיירות מועטה יחד עם הצורך לממן את האישה הביאו לכך שנצברו לחובתו חובות רבים, עד כדי כך שהאישה נאלצה לנקוט כנגדו הליכי הוצאה לפועל במסגרתם אף הביאה למכירת רכבו ודירתו ברחוב הח., תוך שגרמה לו בכך לנזקים ולהפסדים גדולים, כמו גם להפסד הכנסה של כ- 3,500 ₪ לחודש )ההפרש שהתקבל לידיו בגין השכרת דירת ח. לאחר ניכוי תשלומי המשכנתא בגינה).

לטענת האיש הוא נותר חסר כל. האישה מנגד כבת 56 שנים, ובמועד הפירוד הייתה כבת 46 שנים, ובעלת כישורים ותארים רבים, ויש לתמוה על טענתה לפיה משך 10 שנים לא הרוויחה אגורה שחוקה אחת ועל דרישתה לפסוק לה מזונות בגין תקופה של שלוש שנים לאחר הגירושין. בפרט כאשר לא נעשה מצידה כל ניסיון אמיתי במשך העשור האחרון לכונן שלום בית והיא זו אשר פעלה לדחות את סידור הגט. בנסיבות אלה, המאיסות שבין הצדדים הייתה מאיסות מוחלטת והדדית, ברורה כשמש, והחיוב בגירושין היה נדרש עוד לפני שנים רבות )עמי 7 לסיכומים); ברי כי הדין האישי החל על הצדדים אינו מחייב את האיש לשלם בנסיבות אלה מזונות כלשהם.

ככל שבית המשפט יקבע כי מגיעים לה מזונות, הרי שיש לקצוב את התקופה בגינה היא זכאית למזונות, בייחוד לנוכח העובדה כי האישה גררה את ההליכים המשפטיים משך כתשע שנים תמימות ועל מנת שלא יצא חוטא נשכר.

האיש טען כי לא עלה בידי האישה להוכיח את הסכומים המופרזים להם עתרה, ותוהה כיצד הסכום המופרז של 51,000 ₪ לחודש אף אינו כולל הוצאות אחזקת הבית, כמפורט בסעיף 191 לתביעתה. לדבריו סכום המזונות שנפסק לה כמזונות זמניים על ידי ביה״ד הרבני נקבע רק על בסיס תביעתה המוגזמת והמופרכת. על בסיס הסכום שנפסק לה כמזונות זמניים הצליחה לגרום לו לשלם לה, משך 10 השנים שחלפו מאז הפירוד, כשלושה מיליוני שקלים במצטבר.

מעדות האישה עולה כי בחלוף השנים רכיבים שונים בתביעתה לא נצרכו ואינם נדרשים עוד, וכי ברכיבי התביעה נכללו על ידה צרכים משותפים של הצדדים. ממילא העידה האישה כי המסעדה כשלה )עמי 96 ש׳ 28-31, עמי 98 ש׳ 6 לפרוטוקול מיום 24.6.18) ואם כך הוא הדבר, "ולא מהיום", כדבריה שלה, אלא עוד לפני שנים ארוכות, הרי שנשמט הבסיס לתביעתה למזונות ולטיעוניה בדבר רמת החיים.

האיש עתר לדחות התביעה למזונות על כל רכיביה וחלקיה, לרבות החלק שחייב אותו לשלם את חלקה במשכנתא על הבית, תשלום שהעשיר את האישה בסך של כ- 600,000 ₪ לפחות.

רמת החיים והשתכרות הצדדים

עיקר טענות האישה לעניין מזונותיה מתבססות על רמת החיים הגבוהה של הצדדים, אשר לשיטתה אפיינה רמת חיים של "האלפיון העליון״ וכללה: וילת פאר בת 3 קומות בב.ז., שלוש מכוניות מהם שני ג׳יפים חדישים, נסיעות לחו״ל וחופשות בארץ במלונות 5 כוכבים ובמלונות בוטיק, נוהגם של הצדדים להתארח במסעדות שף אקסקלוסיביות, היותם בעלי אוסף יינות וכן אוסף ציורים נדיר ויקר של ש. לדבריה, ליום הולדתה רכש עבורה האיש תמונה בסך 40,000 ₪ של הצייר ל.ר. הצדדים נהגו להתלבש במותגים ולרכוש אביזרי אופנה יוקרתיים, ובמהלך טיול באיטליה רכשה האישה לטענתה מגפיים בשווי 10,000 אירו וסך רכישותיה ליום אחד הסתכמו בסך של 22,000 ₪. הצדדים חגגו ימי הולדת מפוארים במסעדות ובבתי מלון. הוצאות אחזקת הבית נאמדות בסך העולה על 20,000 ₪ וכוללות עוזרת בית גנן ומכבסה ועוד.

על אף ניסיון האיש להכחיש רמת החיים לה טענה האישה, ולטעון כי לפני המועד הקובע ’הייתה בינונית למדי " )סעיף 31גי לכתב הגנתו); נדמה כי עלה בידי האישה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת רמת חיים גבוהה מהממוצע, גם אם לא של ה״האלפיון העליון" ממש. גם טענות האיש לעניין בזבזנות האישה עומדת לו לרועץ. ראו לעניין זה גם ראו: א׳ גריידי, מזונות אישה הלכה ומעשה )להלן - ״גריידי״), פרק 3.5 עמי 65ח; ת״א )ת״א) 4070/91 ירון נ׳ ירון )1992).

מקור ההכנסה העיקרי של הצדדים היה המסעדה, ששיעור הכנסותיה מהווה מטבע הדברים אינדיקציה לרמת החיים הגבוהה בה חיו הצדדים. על אף שבראשית ההליך דנן טען האיש למשכורת שמשך מהחברה בסך של כ- 26,000 ₪ לחודש, כפי שעולה גם מחוו״ד המומחה . ראו: סעיף ד׳ )4) עמי 33 לנספח 8. הרי שלאור חווה״ד נמצא, כי הסכומים שמשך מהחברה בפועל עלו במידה ניכרת על הסכום האמור. ראו: הטבלה המופיעה בס״ק )5) עמי 34 לנספח 8.

חווה״ד תומכת במסקנה, כי עלות רמת החיים של הצדדים עלתה על הממוצע המשתקף בפרסומי הלמ״ס. ראו: עמ׳ 30-36 נספח 8 לחווה״ד, ובפרט סעיפים )ב)-)ג) עמ׳ 32-33 לחווה״ד; סעיף ג׳)3) עמי 33 לנספח. בהתאם לחווה״ד, ריכוז סך ההכנסות והוצאות הצדדים בשנים 2008-2009, העלה, כי בשנת 2009 הכנסות הצדדים עמדו על סך כולל של 637,911 ₪ )53,159 ₪ לחודש בממוצע), וסך ההוצאות הכולל עמד על סך של 650,875 ₪ )לאחר התאמה של המומחה כאמור בסעיף 2ב׳)4) עמי 32 לנספח 8), דהיינו- סך של 54,240 ₪ לחודש בממוצע; בשנת 2008, סך ההכנסות עמד על סך כולל של 421,166 ₪ )דהיינו סך של 35,097 ₪ לחודש בממוצע), והוצאות בסך כולל של 349,755 ₪, דהיינו - סך של 29,146 ש״ח לחודש בממוצע. כפי שקבע המומחה, בשנת 2009 לצדדים היו הוצאות הגבוהות מהכנסותיהם בסך כולל של 12,964 ₪. ראו: ס״ק )8) עמ׳ 33 לנספח. לעניין זה חשוב לציין כי המומחה קבע שהוצאות
הצדדים בשנת 2009 עלו על סך הכנסותיהם משכר עבודה, ובנוסף, נמצאו הכנסות בחשבונות הבנק המתנהלים על שמם שלא אותרו בהנהלת החשבונות של חברת ד.א. וחברת ב.ס.ק. מאחר והמומחה הגיע לידי מסקנה כי לחברה קיימות הכנסות נוספות בשנת 2009 שלא ניתן להן ביטוי בדוחות הכספיים, הוא ערך התאמה בסך של 287,462 ₪ להכנסות של שנת 2009. ראו: ס״ק (ח)-(ט) עמי 34-35 לנספח 8.

כפי שעולה מחווה״ד כאמור, אינני סבור כי עלה בידי האישה להוכיח רמת החיים לה טענה בפני המומחה ובמסגרת סיכומיה )נספח ג׳ לסיכומים), בסך של כ- 131,000 ₪ לחודש. טענה שממילא אינה מתיישבת עם טענותיה שלה בראשית ההליך לרמת חיים גבוהה בסך של כ- 60,000 ₪. ראו: סעיפים 4 ו-46 לתגובת המשיבה מיום 12.1.15.

האישה שינתה את גרסתה לעניין רמת החיים מעת לעת. ראשית טענה לסך של כ- 60,000 ₪ לחודש כאמור; לאחר מכן פירטה במסגרת תצהיר עדותה הראשית הוצאות חודשיות בסך העולה על 80,000 ₪ לחודש. [בסעיפים 151 ו- 178 לתצהירה טענה להוצאות אחזקת הבית בסך העולה על 20,000 ₪ והפנתה לראיות שצירפה לעניין זה בנספחים 13,60,52,53 לתיק המוצגים. מעבר לכך טענה לצרכיה החודשיים בסך כולל של 51,450 ₪ לחודש )מזון, ביגוד, מספרה, טיפוח, בריאות, פסיכולוג, תרבות, נופשים, לימודים, פלאפון, אחזקת רכב, מכבסה, ספרות ועיתונים, תכשיטים ומשקפי ראיה) בהתאם למפורט בטבלה המופיעה בסעיף 173 לתצהירה האמור, תוך שהפנתה לעניין זה לראיות שצירפה במסגרת נספחים 13,21,28,49,50,51,53,61 לתיק המוצגים. מעבר לכך טענה להוצאות מדור בסך כולל של 13,500 ₪ )10,000 ₪ החזר משכנתא חודשי, ו - 3,500 ₪ ביטוח חיים). ראו: סעיפים 174-175 לתצהירה]; לבסוף טענה לסך כולל של 131,000 ₪ לחודש.

ניתן ללמוד על היקף ההוצאות הפרטיות ששולמו באמצעות חברת ד.א. בהתאם למסמכים שהציגה האישה למומחה )טבלה המתייחסת להוצאות כגון: אחזקת בית, נסיעות לחו״ל וחופשות בארץ, ביגוד, תקשורת ופלאפונים, הוצאות רכב, מכבסה; ולרבות שכר לבנו של האיש) מהטבלה המופיעה בסעיף 4 עמי 41 לנספח 8, כי אלה עמדו על סך ממוצע של כ- 15,600 ₪ לחודש בשנת 2009 ; 36,220 ₪ לחודש בשנת 2008 ; וסך של כ- 20,700 ₪ לחודש בשנת 2007. גם אם נוסיף לכך הוצאות פרטיות נוספות שאינן כלולות בהוצאות האמורות שנבחנו על ידי המומחה, כגון: מזון, טיפוח, בריאות, עוזרת בית, והוצאות גינון, לא יהיה בכך כדי להגיע לסכום ההוצאות הנטען על ידי האישה.

עוד יש להידרש ליכולתה הכלכלית של האישה, שלשיטתה בעת הנישואין הייתה בעלת תואר שני במנהל עסקים, ובעלת ניסיון של שנים רבות בייעוץ ומיתוג חברות ועסקים בינלאומיים

בארץ ובחו״ל, ייעוץ אסטרטגי וניהול קמפיינים למועמדים פוליטיים, בנקים, חברות ביטוח וכיוצ״ב; ואף זכתה בפרסים ובציונים בינלאומיים לשבח על עבודתה ועל מהלכים שיווקיים חדשניים ופורצי דרך שהביאו למכירות שיא בקנה מידה בינלאומי. סעיף 22 לתביעתה. בתחילת שנת 2009 "בעידודו ותמיכת!" של האיש אף החלה האישה לימודי דוקטורט באוניברסיטה בצרפת. סעיף 66 לתביעתה.

דומני, כי יש ממש בטענות האישה בדבר הסתמכותה על האיש למימון ולסיפוק צרכיה ומעבר להם, עת הייתה נשואה לו. דא עקא, כפי שקבעתי לעיל בראשית פסק הדין, אינני סבור כי האיש הכריח את האישה לעזוב קריירה מפוארת לטובת נישואיהם או לטובת העסק שממילא לא התכוון לשתף בו את האישה, בניגוד לטענתה. לא שוכנעתי כי האישה "וויתרה" על קריירה לטובת הנישואין, בפרט כאשר היא עצמה הגדירה זאת כוויתור לטובת שותפות זוגית ועסקית. ככל שהאישה ציפתה להיות שותפה בעסקי האיש בשל נישואיה לו, הגם שציפייה זו לא התממשה בסופו של יום, אין להסיק בכך כי ויתרה על קריירה למען האיש. בנסיבות נישואי הצדדים האישה בחרה להסתמך על פרנסת האיש בתקופת הנישואין ומימון צרכיה מעסקו, שאכן אפשר לה קיום בכבוד רב, אולם לא שוכנעתי כי אילץ אותה להפסיק לעבוד, ולמעשה אף לא הפסיקה לעבוד, אלא שבנוסף להשתלמות ולימודים אקדמיים הקימה מיזמים שונים, אשר לא צלחו.

קשה אף להלום או להשלים, עם טענות האישה לפיהן משך עשור שלם שחלף מעת הפירוד, לא ניתן היה בידה למצוא תעסוקה לפרנסתה, ובפרט כאשר היא טענה כי האיש הותיר אותה כביכול לשאת בהוצאות מחייה גבוהות להן הייתה מורגלת שהיו לדבריה מעבר ליכולותיה הכלכליות, וביתר שאת, לנוכח הרזומה העשיר שטענה לו והציגה בכתבי טענותיה. נדמה שכל אדם סביר המתמודד עם הוצאות מעבר ליכולותיו, עם ניסיון תעסוקתי עשיר ויכולות גבוהות כשל האישה, היה מנסה לבחון כיצד יכול הוא לעשות לביתו ולצמצם בהוצאותיו. לא עלה בידי האישה להוכיח את ניסיונותיה שעלו בתוהו למצוא עבודה, וגם אם ניתן להתרשם מטענותיה בדבר שינוי שוק הפרסום והשיווק לאחר שמונה שנות נישואין )כאשר ספק האם אכן התנתקה משוק זה בתקופת הנישואין), סבורני, כי היה בידה להרחיב אופקיה ולמצוא מקום עבודה אחר על בסיס ניסיון החיים העשיר ויכולותיה הנטענות המרשימות של האישה.

ודוק, חרף הסתמכות האישה על מימון צרכיה באמצעות המסעדה במהלך הנישואין, אין בפנינו כאמור עקרת בית, אשר התמקדה במרחב הביתי ואפשרה לאיש לעשות לפרנסתם ולרווחתם, כאשר אף תקופת הנישואין הקצרה יחסית עומדת לה לרועץ בעניין זה. הרי לשיטת האישה עצמה, היא זו שהביאה כביכול בעבודתה המאומצת במסעדה ותרומתה הגדולה בתחום מומחיותה, להצלחת עסקו של האיש. דהיינו - האישה עבדה אף לטענתה שלה במהלך הנישואין.

 

על כן קשה להבין ולקבל כי לא מצאה את מקומה בשוק העבודה לאחר הפירוד. אוסיף ואומר שגם אם ניתן לקבל טענות האישה, לפיהן עם הפירוד בין הצדדים וניתוקה במחי יד מכל מקורות מחייתה, היה לה קשה להתמודד עם המשבר בחייה והפסקת מימון צרכיה מהמסעדה ומחברת ב.ס.ק. שהייתה בבעלותה במהלך הנישואין; הרי שלאחר מספר שנים שחלפו מאז, ניתן היה לצפות כי תעשה מאמצים להשתלב בשוק העבודה ולעשות לביתה ולמימון צרכיה, בפרט לנוכח פער הגילאים בינה לבין האיש, כאשר בעת הפירוד הייתה כבת 47 שנים, בעוד האיש כבן 61.