תביעה למזונות אישה/ מזונות משקמים/ מזונות מעוכבת מחמתו (תמ״ש 37754-01-16):

כאמור לעיל, התביעה לביטול ההסכם נדחתה ויש להורות על קיומו.
עיון מדוקדק בהוראות ההסכם מעלה כי ויתור על מזונות האישה ניתן רק עם סידור הגט, כאשר נקבע במפורש כי הצדדים לא יגרמו לעיכוב כלשהו בגירושי הצדדים.

בהסכם שאושר צויין כי "תנאי מהותי עיקרי ויסודי בהסכם זה הוא כי האישה והבעל לא יגרמו במישרין או בעקיפין לדחיה כלשהי באישור הסכם זה כאמור ובגירושי בני (צ״ל - הזוג א.נ) בהקדם האפשרי, ובין היתר, יבואו לכל ישיבה של בית משפט ו/או של בית הדין ולכל מועד שייקבע לסידור הגט וישתפו פעולה לשם כך״. בהמשך צויין כי - "עם סידור הגט בפועל בין הצדדים מוותרת האישה על מזונותיה, כתובתה ותוספותיה".

אין ספק כי אלמלא היה הנתבע מעכב את מתן הגט, אשר בסופו של יום ניתן כשנה לאחר אישור ההסכם, היה בכוחו של הסכם הגירושין כדי לחסום תביעתה של האישה למזונותיה.

התובעת באופן מפורש היתה מוכנה לויתורים כאשר הדגישה שהדבר החשוב ביותר מבחינתה הוא מתן הגט. משהתברר בדיעבד כי בפועל הנתבע עיכב את מתן הגט (כפי שיפורט בהמשך), יש לחייבו במזונותיה של האישה.

אשר לגובה המזונות, הכלל הוא כי האישה "עולה עימו ואינה יורדת עימו", לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים לה הורגלה בבית בעלה (ע״א 130/83 פרייס נ׳ פרייס, פ"ד לח (1) 721 (1984)). יחד עם זאת, כאשר האישה עובדת ומתפרנסת זכאי הבעל לטעון "מעשה ידיה תחת מזונותיה".

בהתאם לפסיקה, הבעל חייב לספק את מכלול מזונותיה של אשתו לרבות המדור, שכן המדור הוא חלק מן המסגרת הכוללת של המזונות אותם חייב בעל לאשתו (ע"א 328/72 לנגל נ׳ לנגל, פ"ד כז(2) 470, 474 ; ע"א 67/84 בכר נ׳ בכר, פ"ד לח(3) 763, 769).

חובתו של הבעל לזון את אשתו עומדת בעינה עד למתן הגט אף אם האישה מיוזמתה הביעה רצונה להתגרש. ראה: ע"א 342/83 גלוזמן נ׳ גלוזמן פ"ד לח(4) 105 (4) 105 בעמי 112.יחד עם זאת, חובת הבעל לספק מזונות אשתו היא כל עוד היא עמו, אלא אם כן עזבה הדירה מסיבה מוצדקת, כאשר בהקשר זה קובעת הפסיקה שדי לה לאשה להוכיח הטעם המבורר לעזיבה בראיות שהן במשקל נוצה (ע"א 560/82 פלונית נ׳ פלוני, פ"ד לח(3) 743, 746, 748). הדין העברי מכיר 

במספר עילות שיש בהן כדי לפטור את הבעל מחובתו למזונות אשתו, העיקריות שבהן הן נאיפת האישה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים )ר' תמש (ת״א) 33045-03-14 פלונית נ׳ פלוני 28.01.16 וההפניות שם). במקרה זה הנתבע לא הוכיח קיומה של עילה לפוטרו מחובת המזונות.

הנתבע שילם לכל אורך התקופה את המשכנתא, האישה התגוררה בבית ובהמשך קיבלה דירה בהתאם להסכם.

בכך נשא הנתבע במדורה של האישה. אשר לשאר צרכיה, בשים לב לכך שהתובעת עבדה בעסק המשפחתי עד הסכסוך, לא הוכח כי עבדה במקום אחר עד למועד הגירושין )צורפו פרסומים למכירת בגדים ברשת החברתית אולם לא צויינה השנה בה הפרסומים פורסמו), בשים לב להכנסות האיש ולרמת החיים הגבוהה של הצדדים אשר לא הוכחשה ע״י הנתבע, ולאחר התחשבות במזונות הקטינות בהם חוייב הנתבע, אני מחייבת את הנתבע בתשלום מזונות בסך של 15,000 ₪ בגין התקופה שממועד הגשת התביעה )19.01.16) ועד למועד הגירושין )27.03.16).

מזונות מחמת מעוכבת מחמתו להינשא-
עפ״י הדין העברי אישה המעוכבת מחמתו להינשא הינה אישה שברצונה להינשא לאחר, אך אינה יכולה לעשות כן שכן בעלה מסרב ליתן את גיטה.

בהתאם להלכה הפסוקה, סירובו של האיש לתת גט לאשתו לאחר שחוייב לעשות זאת על-ידי בית הדין הרבני, מזכה את האשה במזונות מדין "מעוכבת", וכשפוסקים רכיב זה אין מתחשבים בהכנסותיה )ע״א 798/82 מאיר נוני נ׳ צביה נוני).

קביעת תשלום מזונות מעוכבת היא למעשה כלי המסייע לגרום לבעל לחזור בו
מסירובו לתת גט כאשר יש לסווג את מזונות המעוכבת כחיוב מזונות כשלעצמו ולא כמזונות עונשיים או כקנס (ע׳׳א 664/82 סלומון נ׳ סלומון, פ״ד לח )4) 365, סעיף 17 לפסק הדין).

בפסיקה הובאו מספר דעות לעניין חיוב הבעל במזונות מחמת "מעוכבת מחמתו
להינשא". ישנם הסבורים תנאי הכרחי לצורך פסיקת מזונות מדין מעוכבת הינו קיומו של פסק דין של בית הדין הרבני המחייב או כופה את הבעל לגרש את אשתו ויש שקבעו כי אף החלטת בית הדין הרבני בדבר "סידור גט" על יסוד הסכמת הצדדים וסירוב הבעל לאחר מכן ליתן את הגט, כדי להביא לחיובו במזונות אשתו עפ״י דין ״מעוכבת מחמתו להינשא״ )ר׳ ע״א 672/83 גינזבורג נ׳ גינזבורג הדיעות שהובאו בתמ״ש ת״א 6557/99 ר.ר.נ.י.ר. 2004, ״א 231/66 הכרי נ׳ הכרי פ״ד כ)2)).

מטרת פסיקת מזונות "מעוכבת" הינה הסדרת מחייתה וכלכלתה של האישה בתקופה שאינה יכולה להינשא לאחר היות ועדיין נשואה לבעל עקב סירובו ליתן גט. בית המשפט סיווג את מזונות המעוכבת כחיוב מזונות כשלעצמו ולא כמזונות עונשייםאו כקנס.

העובדה שפסיקת מזונות מדין מעוכבת מהווה תמריץ לבעל ליתן גט הינה תוצאה נילוות, אולם אינה מהווה מטרתה בתביעת מזונות "מעוכבת" הנדונה בבית המשפט (ע״א 664/82 סלומון נ׳ סלומון, פ"ד לח (4) 365, סעיף 17 לפסק הדין).

מזונות מעוכבת מחמתו עשויים להיפסק אף כאשר על פי הדין הכללי בעניין המזונות ייתכן ולא היה יסוד לחיוב.

אף אישה שזינתה תחת בעלה והיא אסורה לו, אם חוייב הבעל ע"י בית הדין ליתן גט והוא מסרב, יש מקום לחייבו במזונותיה שכן הוא מעגנה. בנוסף, מזונות האישה נפסקים ללא שתקוזזנה הכנסותיה מעבודתה .

הטעם לכלל שרשאי הבעל בזמן הנישואין לאמר לאישה "צאי מעשה ידייך למזונותיך" ולקזז הכנסותיה מדמי המזונות הינו בכדי למנוע איבה בין בני הזוג, שכן הבעל עלול להעלות טינה בליבו כנגד האישה שהוא מפרנסה והיא שומרת הכנסותיה לעצמה.

ברם בנסיבות בהן בית הדין סבור שיש לסיים הנישואין והבעל אף חוייב במתן גט ממילא כבר קיימת איבה וטינה ביניהם והחשש שלעיל אינו מתקיים עוד (ר׳ תמ״ש (ת״א) 17820/96 פלונית נ׳ אלמוני, תק- מש 96(2) 6, תמ"ש (י-ם) 6557/99).

מעבר לכך שמהראיות שהובאו בפני עולה כי בד״ר חייב את הנתבע לגרש את התובעת, אף במסגרת הליך זה הודה הנתבע בכך שסירב לתת לתובעת את גיטה.

לא יכול להיות חולק, כי תנאי עיקרי בהסכם הגירושין היה מתן גט מיידי. הדבר הודגש בכ״א מההסכמים.

תניית הויתור בוודאי אינה כוללת ויתור על פיצוים מחמת מעוכבת מחמתו להינשא, שכן לשיטתה של האישה, וכפי אף עולה מהחומר שקיים בתיק - חלק מהטעמים שהובילו את התובעת להביע הסכמה להסכם הגירושין היה רצונה בגט באופן מיידי, תנאי שהיה מהותי בהסכם:

 "...אותי עניין הגט לא ידעתי מה אני יכולה לקבל או מה מגיע לי או לא" (פרוט׳ 21.1.19 עמי 7 ש׳ 24). הנתבע מצידו, הודה שסרב לתת גט: "לא רציתי לתת מהסיבה שפחדתי לתת את הגט כי חששתי שלא לראות את הבנות יותר" (עמ׳ 8 פרוט׳ 5.3.19 ובהזדמנויות רבות נוספות במהלך חקירתו).

התובעת לא צפתה את הסירוב למתן הגט, ולא ויתרה על פיצוי כתוצאה מסירוב בלתי צפוי זה.

הנתבע לא התייצב לשני דיונים שהתקיימו בבד״ר לסידור הגט לאחר החתימה על ההסכם : ביום 27.04.15 וביום 17.05.15 ולא נתן כל הסבר מניח את הדעת להיעדרותו זו. במהלך הדיונים שהתקיימו לאחר מכן אליהם התייצב (21.06.15, 18.10.15 ו-1.11.15), סירב לתת לתובעת את גיטה, חרף הערות בית הדין שהוא סרבן גט ומנסה לסחוט את האישה:

במהלך הדיון מיום 21.06.15, ציינה האישה שהיא מעוניינת להתגרש בהקדם ויש הסכם שאושר בבימ"ש, ואילו הנתבע התנגד לגירושין וטען שיש לאישה קשר, ושהיא "עושקת אותו". בין היתר ציין בד"ר: "הלכתם לבית המשפט ואם אתה חושב שהיא 

לא עומדת בהסכם, אז תתבע שם. אתה סתם רוצה להציק לה, מה ההגיון בזה? כדי לסחוט אותה... אם אתה צודק הרי שתקבל את זה בבית המשפט״ (ש׳ 24-25 לפרוט׳). בהמשך ציין בד״ר ״אל תסחט אותה״ (ש׳ 50) וציין כנגד הבעל "זו לא התנהלות נכונה מבחינתך", וכאשר כינה את האישה שטן ציין בד״ר "אז אם היא שטן, תתן לה גט" (ש׳ 75).

בתום הדיון טענה האישה "הוא עמד פה בחוץ ואמר לי שאם אני אוותר על ה-3000 מזונות הוא ייתן גט".

בהחלטת בד"ר מיום 17.07.15, ציין בד״ר את סירובו של האיש להתגרש, כינה את אשתו בכינויי גנאי וזאת בניגוד להסכם שאושר בו צויין ששני הצדדים מעוניינים להתגרש. עוד התרשם בד״ר שהאיש מבקש ללחוץ על האישה לחזור בה מכמה סעיפי ההסכם. בד"ר קבע כי תביעת הגירושין מתקבלת והצדדים יוזמנו לדיון בו הבעל יידרש לתת גט לא תנאים.

בדיון שהתקיים ביום 1.11.15 טען הנתבע שהוא עוד לא מוכן להתגרש, ובד״ר ציין שהוא "סרבן גט ויש לזה משמעות".

לדיון שהתקיים ביום 18.10.15 הופיע הנתבע באיחור, כאשר נשאל האם מוכן שיהיה גט השיב "נדבר ונראה".

אמנם לא צורפה לתיק ההחלטה המחייבת את הנתבע במתן גט, אולם בהחלטת בד״ר מיום 9.2.16 (נספח ה 8 לתצהירי התובעת), צויין כי "בתיק זה ניתן פסק דין לחיוב בגט".

התביעה הוגשה ביום 19.01.16. בניגוד לתביעת המזונות, במקרה זה המועד ממנו יש לפסוק מזונות מעוכבת מחמתו להינשא הינו מועד הדיון הראשון שנקבע לסידור הגט לאחר אישור ההסכם, אליו הנתבע לא התייצב קרי - 27.04.15. ממועד זה ועד למועד הגירושין (27.03.16), זכאית התובעת למזונות מחמת מעוכבת מחמתו להינשא. על האפשרות לחייב איש למפרע ממועד הסכמת הצדדים להתגרש (עוד בטרם הוגשה תביעה למזונות מחמת מעוכבת מחמתו להינשא) ר׳ בד"ר (אזורי-חיפה) 589799/12 מיום ח׳ אלול התשע"א 7.9.11 והפסיקה שהובאה בהרחבה שם.

מזונות אלה יש לפסוק בהתאם לרמת החיים הגבוהה של האישה במהלך חיי
הנישואין, שכן האישה, כאמור, "עולה עימו".

בשים לב למזונות האישה שנפסקו לעיל, ולהשתכרותו של הנתבע במועדים הרלבנטיים (כפי שצויינה בחוו״ד האקטואר שהוגשה במסגרת הליך זה, השתכרות הגבוהה מהמשכורת של הנתבע כפי שהובהר בחווה"ד), אני מחייבת את הנתבע במזונות מחמת מעוכבת מחמתו להינשא בסך של 8,000 ₪ נוספים עבור כל חודש בו עוכבה להינשא, ובסה״כ בסך סך של 88,000 ₪. 

מזונות משקמים וקשר הנישואין.
אשר לטענת התובעת ביחס למזונות משקמים, אלה נטענו בקצרה בכתב התביעה, נזנחו בתצהירים כמו גם בחקירות הנגדיות )מלבד שתי שאלות שהופנו לתובעת בחקירתה הנגדית כאשר האישה אישה שאין לה מושג מה זה מזונות משקמים).

בהתאם להלכה הפסוקה, ״דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה״ )ע״א 172/89 סלע חברה לביטוח בע׳׳מ נ׳ סולל בונה בע׳׳מ ואח׳)״. )ע״א 447/92 רוט נ׳ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, 1995).

משהתובעת זנחה טענה זו בסיכומיה, אני מקבלת את עמדת הנתבע כי די בכך כדי לדחותה.

מעבר לכך, חלק מההסכם כלל תניית ויתור ברורה ומפורשת של מזונות האישה עם סידור הגט, לרבות תביעות עתידיות. תניה זו חוסמת את התובעת מלתבוע למזונות משקמים לאחר הגט.

הרבה מעבר לדרוש יובהר כי דין הטענה להידחות אף לגופה: כידוע, הדין הדתי אינו מכיר בזכותה של האישה למזונות לאחר הגירושין.

בפסיקה התפתחה הלכה שעניינה ב״מזונות משקמים", שהיא פסיקת מזונות מכוח הדין האזרחי, אף לאחר פירוד הצדדים כאשר הזכאות לפסיקת המזונות הינה לפי העקרונות של המשפט האזרחי ) הסתמכות, עקרון תום הלב, יחסיים חוזיים).

מטרת המזונות הינה לאפשר לבן הזוג ה״חלש" לשקם את מצבו, תוך הכרה בזכותו לחיות בכבוד ובלא מחסור ) ר׳ תמ״ש )תא) 39614-12-14 א.נ נ׳ ע.נ 2017), הכל מתוך רצון לגשר על הפערים בין הצדדים וליתן אפשרות לבן הזוג להתאים את עצמו כלכלית למצב שנוצר לאור הפירוד )ר׳ הדברים שנפסקו בעמ״ש 7519-11-16 פלוני נ׳ פלונית 2018 והשיקולים בפסיקת מזונות משקמים כפי שנפסקו בבע״מ 3151/14 פלונית נ׳ פלוני (5.11.2015) והפסיקה שהובאה שם בהרחבה.

 בית המשפט העליון הכיר בכך כי ישנם מקרים בהם על אף שהדין הדתי שולל מזונות אישה הרי שמכוח עקרונות הסכמים וחוזיים, יש לפסוק מזונות משקמים לבת הזוג במקרים מתאימים.

התובעת לא הוכיחה כי הסתמכה על הקשר הזוגי או כי יכולתה להתפרנס נפגעה כתוצאה מקשר הנישואין. התובעת לא הוכיחה כי היא זקוקה לשיקום יכולת השתכרותה, לא הוכיחה שאין לה מקור פרנסה חלופי או כי נותרה "חסרת כל" כתוצאה מהסכם הגירושין.