מזונות חד מיניים | עו"ד מזונות
חיפושדלג על חיפוש
En
עורך דין משפחה וגירושין בתל אביבדלג על עורך דין משפחה וגירושין בתל אביב

עורך דין משפחה וגירושין בתל אביב

ראול ולנברג 18 מתחם CU מגדל C קומה 2 , רמת החייל, תל-אביב.   טלפון: 03-6161535  נייד: 0544705733  Email: office@rotenberglaw.co.il

צור קשרדלג על צור קשר

צור קשר

checked
מזונותדלג על מזונות
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

תביעות אישה כנגד זוגתה למזונות ילדים, מזונות אישה וענייני רכוש, אגב פרידתן

תלה״מ 37242-03-19 ז.ע.ד. נ׳ ל.ד.

 

תלה״מ 37215-03-19


 

תביעות אישה כנגד זוגתה למזונות ילדים, מזונות אישה וענייני רכוש, אגב פרידתן. עיקר העובדות הנדרשות לשם הכרעה בהליך דנן אינן שנויות במחלוקת, להבדיל מהמסקנות המשפטיות הנלמדות מאותן עובדות.

התובעת (להלן - "ז.ע.ד.") והנתבעת (להלן - "ל.ד.") היו בנות זוג וידועות בציבור מאז חודש ספטמבר 1998 ועד לסוף חודש אפריל 2019, עת עזבה ז.ע.ד. את בית המגורים המשותף ועברה להתגורר בדירה אחרת, בשכירות חודשית. ההרעה ביחסי הצדדים החלה במהלך הקיץ של שנת 2018, אשר בעטיה הודיעה ז.ע.ד. לל.ד. על רצונה להיפרד, וביום 13.12.18 אף הגישה בקשה ליישוב סכסוך (י״ס 30598-12-18), ולאחר שהליך זה כשל הוגשו התביעות נושא פסק דין זה, וכן תביעה למשמורת הילדים המשותפים וסדרי שהותם (תלה״מ 37242-03-19, להלן "תביעת המשמורת").



מזוגיות הצדדים נולדו שני ילדים: ע.ח. ת.ל. 03.X.X ונ.ד. ת.ל. 04.X.X. במסגרת תביעת המשמורת הוסכם, כי בית המשפט לא ידון בעניינו של ע.ח., וסדרי שהותו יקבעו על ידו, בתיאום עם הצדדים. באשר לנ.ד. נקבע בפסק הדין בתביעת המשמורת, שזו תשהה בימים אי, ד׳, ה׳ במחיצת ז.ע.ד., לרבות לינה, ובימים ג׳ - ד׳ במחיצת ל.ד., לרבות לינה. את יתר זמנה, לרבות סופי שבוע, חגים, מועדים וחופשות מבית הספר, תחלוק נ.ד. בין הצדדים, לסירוגין. בפסק זה הובהר, כי המשמורת על נ.ד. משותפת, כאשר הבהרה זו נדרשה בכדי להבהיר לצדדים, כי אין למי מהן זכות יתר בכל הנוגע להכרעות בעניין נ.ד..


ל.ד. ילידת חודש אפריל 1950, ואילו ז.ע.ד. ילידת חודש אוגוסט 1970. בתחילת זוגיותן הייתה ל.ד. בת 48 שנים, עורכת דין פעילה, בעלת משרד עורכי דין עצמאי, אשר צברה רכוש, לרבות נדל״ן, ממקורות שונים. באותה עת הייתה ז.ע.ד. בת 28 שנים, סטודנטית במסלול ישיר לדוקטורט בחישוביות עצבית, ועבדה אף כמרצה באוניברסיטה הפתוחה. לז.ע.ד. לא היה רכוש משמעותי קודם לחיים המשותפים. במהלך החיים המשותפים המשיכה ל.ד. בעיסוקה האמור.

משנת 2000 החלה ז.ע.ד. בקבלת טיפולי פוריות, שבעקבותיהם נולדו הילדים. בשנים הראשונות לזוגיות עבדה במספר חברות טכנולוגיה עילית, ולמדה לימודי תואר שני בסטטיסטיקה. לאחר מכן עבדה כמרצה במכללות, ובשנת 2010 החלה בלימודים לשם הסבה מקצועית לטיפול גופני אלטרנטיבי בשיטת אילן לב, בד בבד עם המשך עבודת הוראה במכללות. בשנת 2012 סיימה את לימודי ההסבה והחלה להפעיל קליניקה מביתה, בד בבד עם עבודתה כשכירה. בשנת 2014, עת צברה די לקוחות, שכרה לשם עיסוקה מקום מתאים וחדלה מעבודתה כשכירה.

דא עקא, שבשנת 2014 אונה לל.ד. שבץ מוחי, ואף נקלעה לבעיות רפואיות נוספות, אשר דרשו ניתוח מעקפים וטיפולים רפואיים שונים. בנסיבות אלו הפסיקה ז.ע.ד. את עיקר עיסוקיה השונים וסעדה את ל.ד. משך מספר חודשים. מעת לעת חלה החמרה במצבה הרפואי של ל.ד., אשר הובילה את ז.ע.ד. להתגייס לעזרתה. מפאת מצבה הרפואי אף חדלה ל.ד. לעבוד לפרנסתה, היא משתכרת מגמלאות, קצבאות ודמי שכירות נכסי מקרקעין, ולה הוצאות רפואיות ניכרות.

במהלך שנת 2018 הורעו יחסי הצדדים, עד שבשלהי אותה שנה גמלה בליבה של ז.ע.ד. ההחלטה להיפרד מל.ד.. משלא הסכימו הצדדים על אופן הפירוד והעניינים הכרוכים בכך, נקטה ז.ע.ד. בהליכים משפטיים כאמור, ובראשית חודש מאי 2019 אף עזבה את בית המגורים המשותף. דומה שאין מחלוקת, שלצרכי ההליכים דנן יש לראות את מועד פירוד בנות הזוג, בפן הרכושי, ביום 1.3.19 (להלן - ״המועד הקובע״) - הוא מועד תום תקופת עיכוב ההליכים המוסכמת בי״ס 30598-12-18 (ראו: הודעת הצדדים מיום 31.1.19). הצדדים לא טענו בעניין זה, ואכן ההרעה ביחסיהן החלה כאמור מספר חודשים קודם לכן, ואילו פירודן הפיזי אירע כחודשים לאחר מכן, אך בהתחשב בפרק הזמן הקצר שחלף מתחילת אותה הרעה במערכת היחסים מחד גיסא, והגשת תביעות על ידי ז.ע.ד., לרבות עתירה למתן סעדים רכושיים ואחרים זמניים, בסמוך לאחר מכן, מאידך גיסא, יש לראות את יום תום תקופת עיכוב ההליכים המוסכמת כמועד בו נהגו הצדדים בבחינת ״שלי שלי - שלך שלך". ראו: נ׳

)להלן - ״שלם״) בעמי 95-96, 247-249.

תביעת הרכוש

הצדדים חלוקים באשר למקרקעין, לרבות זכויות הבעלות בהם ואופן פירוק השיתוף; זכויות גמלה; דמי שכירות שנגבו מפאת השכרת נכסי המקרקעין ודמי שימוש, בשל שימושה הבלעדי של ל.ד. במקרקעין, או מקצתם; מטלטלין שבבית המגורים וכלי רכב; וסכומי כסף אותם קיבלו וזכאיות לקבל, בגין תקופת החיים המשותפים. בשלב הבאת הראיות טענו הצדדים אף באשר לסכומי כסף שהוחזקו בחשבונות בנק שונים, על אף שלא העלו טענות אלו בכתבי טענותיהם (להבנתי מבקשים הצדדים הכרעה אף בסוגיה זו). לשיטת ז.ע.ד. כלל הרכוש שהיה בידי מי מהצדדים בעת הפירוד שייך לשתיהן בחלקים שווים, ואילו לשיטת ל.ד., את עיקר הרכוש יש לחלק בין הצדדים בהתאם לשיעור השקעת כל צד ברכישתו, והדברים יפים בעיקר בכל הנוגע לנדל״ן.

ז.ע.ד. מנמקת את שיטתה בשני טעמים עיקריים: האחד, השותפות הכלכלית ששררה לטעמה בין הצדדים, המלמדת על הסכמתן לשיתוף בכלל רכושן; האחר, ויתורה הנטען על עיקר התפתחותה המקצועית לטובת התא המשפחתי, כאשר בעת הפירוד היא למעשה "איחרה את רכבת" ההתפתחות המקצועית, ובכך נגזר עליה עתיד מקצועי, אשר יצמיח לה פרנסה מועטה, ביחס לזו שהייתה מתפרנסת אילולא אותו ויתור נטען. ל.ד. רואה את הדברים אחרת. לטעמה היא זו שנשאה בעיקר נטל כלכלת המשפחה משך החיים המשותפים; מימנה את הסבתה המקצועית ולימודיה של ז.ע.ד., הביאה לחיים המשותפים רכוש לא מבוטל, אשר מפירותיו נהנתה ז.ע.ד.; מימנה את עיקר העיקרים של רכישת ביתן המשותף של בנות הזוג; ואף דאגה לכלכלת ז.ע.ד. אאיו"ש ל.ד.. ל.ד. אף טוענת, כי הצדדים הסכימו על שיעור בעלות כל אחת מהן בנכסיהן השונים, וכעת מנסה ז.ע.ד. להתנער מהסכמות אלו. כעת בהיות ל.ד. חולה ומבוגרת, נטשה אותה ז.ע.ד. - בעודה מנסה להשים ידה על הנכסים אותם רכשה או הביאה עמה ל.ד..

הדין הישראלי הרכושי החל על יחסים הצדדים ידוע בכינוי הלכת השיתוף (ונגזרתה הראייתית, היא חזקת השיתוף). ראו: בע״מ 2478/14 פלונית נ׳ פלונית (2015) (להלן - "עניין פלונית"). עיקרו של דבר הוא, שקמה חזקה לפיה, רכוש הנצבר במהלך החיים המשותפים הוא בבעלות משותפת של בני הזוג. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לבנות הזוג. לכתחילה הוחלה חזקת השיתוף על בני זוג נשואים, ולימים אף על ידועים בציבור, לרבות בני אותו מין. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה בריקר, פ״ד כ(1) 589 (1966); ע״א 300/64 ברגר נ׳ מנהל מס עיזבון, פ״ד יט(2) 240 (1965) (להלן - ״עניין ברגר״); ע״א 135/68 בראלי נ׳ מנהל מס עיזבון, פ״ד כג(1) 393 (1969); ע״א 595/69 אפטה נ׳ אפטה, פ״ד כה(1)561 (1971) (להלן - "עניין אפטה"). משטר זה קיים בין בנות הזוג גם אם רכוש מסוים מתוך כלל נכסיהן רשום על שם אחת מהן, כל עוד אין ראיות שנתגבשה ביניהן כוונה אחרת. ראו: בג״ץ 1000/92 בבלי נ׳ ביה״ד הרבני, פ״ד מח(2) 221, 252 (1994) (להלן - "עניין בבלי"). מטרת ההלכה הייתה בתחילתה להגן על הצד החלש בין בני הזוג, תוך רצון להשוות את מצבו הכלכלי לצד החזק. בדרך כלל הצד החלש הייתה האישה שהקדישה את חייה למשפחה ולבית ובכך אפשרה לבעלה לעשות חיל מחוץ לבית, אך לבסוף יוצאת מהנישואין וידיה על ראשה. ראו: עניין ברגר בעמי 246.

הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות, כדלקמן: האחת, הכרה בחיים המשותפים ככאלה. החיים המשותפים מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הזוגיות אינה רק שותפות במישור האישי אלא גם שותפות כלכלית של כישורים יחסים ותרומה יחסית, השייכים לשתי בנות הזוג; השנייה, קידום שוויון בין בנות הזוג. התפיסה היא כי תרומת שתי בנות הזוג לרווחת המשפחה שווה, כל אחת תורמת בדרכה לקיומם, לשימורם, לשגשוגם ולפיתוחם של החיים המשותפים; השלישית, שימור האוטונומיה והזהות העצמית של כל אחת מבנות הזוג. הזוגיות מבטאת שיתוף פעולה ושיתוף של אינטרסים תוך שימור האוטונומיה של כל אחת מבנות הזוג; הרביעית, הענקת ביטחון כלכלי לבנות הזוג לאחר פירוק הקשר, ולאפשר לכל אחת מהן לעמוד ברשות עצמה. ראו: עניין בבלי; ע״א 8791/00 שלם נ׳ טווינקו, פ״ד סב(2) 165 (2006) (להלן - "עניין שלם").

על אף שבתחילת הדרך, לפני שנים רבות, הדעה המקובלת הייתה, כי שאלת השיתוף בנכסים היא שאלה של עובדה, הטעונה הוכחה. ראו: עניין ברגר. הרי, שברבות הימים חזקת השיתוף התעצמה, ועם הזמן צומצמה למינימום הדרישה של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשי בין בני הזוג, ונטל הראיה עבר אל הטוען לשלילת השיתוף. ראו: ע״א 234/80 גדסי נ׳ גדסי, פ״ד לו(2) 645, 650 (1982); רע״א 964/92 אורון נ׳ אורון, פ״ד מז(3) 758, 763 (1993). משמעות הדברים, כי על בת הזוג המבקשת לשלול את השיתוף מוטל הנטל לעשות כן. אף מעגל הנכסים הבא בגדרי החזקה הלך וגדל. בתחילת הדרך לא חלה החזקה על נכסים שרכש מי מבני הזוג קודם לחיים המשותפים, או שנפלו לו בירושה או במתנה, ואף לא על נכסים עסקיים. ראו: עניין אפטה. הדעה המקובלת כיום היא, כי בגדרי החזקה באים אף נכסים עסקיים, ולעיתים גם נכסים שהיו ברשות מי מבני הזוג עוד קודם לחיים המשותפים.

עיזבון מדג׳ר, פ״ד מד(1) 99, 101 (1990).

חזקת השיתוף הוחלה אף במקרים בהם הצדדים נהגו בהפרדה רכושית, על זכויות סוציאליות, על נכסים עסקיים, אף כאשר מחזיקם מידר את הצד האחר מנכסים אלו ולא גילה לו אודותיהם. ראו: ע״א 1937/92 קוטלר נ׳ קוטלר, פ״ד מט(2) 233 (1995); ע״א 841/87 רון נ׳ רון, פ״ד מה(3) 793 (1995); ע״א 3563/92 גיטלר נ׳ גיטלר, פ״ד מח(5) 489 (1994); ע״א 724/83 בר נתן נ׳ בר נתן, פ״ד לט(3) 551 (1985). למעשה החזקה הפכה כמעט חזקה חלוטה, בכל הנוגע לנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, והוחלה על בני כל העדות והדתות. ראו: ע״א 65/89 מוסטפה נ׳ מטוע, פ״ד מד(4) 197 (1990); עניין בבלי בעמי 232 ; ע״א 77/77 ראבי נ׳ ראסי, פ״ד לג(1) 729 (1979); ע״א 663/87 נתן נ׳ גרינר, פ״ד מה(1) 104 (1991); ע״א 488/89 נופרבר נ׳ נופרבר, פ״ד מד(4) 293 (1990); ע״א 4385/91 סלם נ׳ כרמי, פ״ד נא(1) 337 (1997) (להלן - ״עניין סלם״); ע״א 491/75 חיימי נ׳ אשתר, פ״ד לא(2) 589 (1977).

חזקת השיתוף החלה על ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס מסוים. לעניין זה יובהר, כי ככלל אין בנסיבות שהובילו את הצדדים לחיות כידועים בציבור, חלף נישואין, כדי לשנות מתחולת חזקת השיתוף. ראו: עניין פלונית; עניין סלם; ע״א 52/80 שחר נ׳ פרידמן, פ״ד לח(1) 443 (1984).

השיקולים שנבחנו על ידי בתי המשפט בבוחנם האם חל שיתוף בנכסים "חיצונים", הם נכסים שרכש מי מבני הזוג קודם לחיים המשותפים, או שנפלו לו בירושה או במתנה, ובכך אינם באים בגדרי "נכסי המאמץ המשותף" הם: משך החיים המשותפים; טיב הנכס שבו מדובר (בית מגורים, אל מול נכס עסקי או אחר); ילדים משותפים, העשויים לתמוך במסקנה בדבר שיתוף; היות הזוגיות משום זוגיות ראשונה או שנייה, עת באחרונה קיימת נטייה של בן זוג לשמור לעצמו את הנכסים שצבר קודם לכן; אופי היחסי בין הצדדים, ככל שאלו נשאו אופי כולל של הרמוניה ושיתוף, יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה בדבר שיתוף בנכס חיצוני; שיתוף באמצעי תשלום וחסכונות; אופן השימוש בנכס החיצוני. המבחנים שהותוו בפסיקת בתי המשפט באשר לקיומו של שיתוף בנכס "חיצוני" דומים בעיקרם, בין אם חל על בני הזוג משטר איזון המשאבים ובין אם חלה עליהם הלכת השיתוף. ראו: בע"מ 5939/04 פלוני נ׳ פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004); בג"ץ 4602/13 פלונית נ׳ ביה״ד הרבני (2018), בפסקה 5 לחוו״ד כבי השופט מינץ; בג"צ 5416/09 פלונית נ׳ פלוני, פ"ד סג(3) 484 (2010); בג"ץ 8214/07 פלונית נ׳ פלוני (2010); בג"ץ 4178/04 פלוני נ׳ ביה״ד הרבני, פ"ד סב(1) 235 (2006); ע״א

(1995); עמ״ש (מרכז) 16381-11-09 ג.כ. נ׳ ע.כ. (2010).

בטרם אבחן את הנכסים שבמחלוקת, אפנה לטענות הצדדים באשר לאורח חייהן, ובפרט למחלוקת שהתגלעה ביניהן לעניין הוויתור הכלכלי והמקצועי שוויתרה מי מהן במהלך החיים המשותפים.

מהראיות עולה, כי הצדדים נהגו חיי שיתוף מלאים, כאשר כל אחת מהן תרמה את חלקה בדרכה. התנהגות הצדדים במהלך החיים המשותפים, כעולה מהראיות, מלמדת, כי קודם להתערערות היחסים, זמן קצר כאמור קודם לפירוד, ציפו הצדדים, כי ימשיכו לחיות יחדיו עד אאיו״ש מי מהן. זאת תוך הנחה, כי ל.ד. היא זו שתלך ראשונה לבית עולמה, בהיותה מבוגרת מז.ע.ד. בכעשרים שנים. נוכח הנחה זו, אף טרחה ודאגה ל.ד. לשנות את תנאי הביטוח והקצבה להן הייתה זכאית, נוכח הסכומים שחסכה במהלך שנות עבודתה - הן קודם לחיים המשותפים והן במהלכם - באופן בו הקצבה החודשית לה היא זכאית כיום, מפאת פרישתה לגמלאות - קטנה, וזאת כנגד הבטחת קצבת שארים עבור ז.ע.ד., אאיו״ש ל.ד.. מהראיות עולה, כי זכות זו לקצבת שארים תמשיך ותעמוד לז.ע.ד. אף לאחר פרידת הצדדים. ראו: עדות מר י.ד. בעמי 8 - 16 לפרוטוקול מיום 15.12.19.

במהלך החיים המשותפים שינתה כאמור ז.ע.ד. את תחום עיסוקה המקצועי. סבורני, כי טענת ז.ע.ד. לפיה, כושר השתכרותה נפגע משמעותית מפאת החיים המשותפים לא הוכחה. מהראיות נלמדת למעשה מסקנה אחרת. אכן, ז.ע.ד., בהיותה אמן הביולוגית של הילדים, נדרשה - אולי - להפחית את היקף עבודתה, מפאת טיפולי הפוריות, הלידה והצורך לטפל בילדים רכים בשנים. לא מצאתי בראיות עדות לכך שאכן אלו היו פני הדברים, וכי למעט תקופה בת מספר שבועות או חודשים, בה יש להניח, שאפשרויות התעסוקה של ז.ע.ד. אכן הוגבלו מהטעמים האמורים, הייתה מנועה מלהמשיך לעסוק בתחום העיסוק בו עסקה בראשית החיים המשותפים - תחום, אשר ככל הנראה השכר המופק ממנו עולה על תחום העיסוק בו בחרה ז.ע.ד. לעסוק ברבות השנים. לא הובאה אף כל ראיה לכך שמפאת התמקדות ל.ד. בפיתוח או בשימור עיסוקה כעורכת דין, נאלצה ז.ע.ד. להיות "בת הזוג הביתית" המוותרת על התפתחותה המקצועית.

יחד עם האמור דומה, כי בהחלטה משותפת בחרה ז.ע.ד. לשנות את תחום עיסוקה, לתחום שככל הנראה הרווח הכלכלי המופק ממנו נופל משמעותית מזה המופק מתחום עיסוקה הקודם. המהלכים אותם היה על ז.ע.ד. לנקוט לשם שינוי עיסוקה, נתמכו ומומנו על ידי ל.ד. עיקר נטל פרנסת משק הבית, עת הכנסת ז.ע.ד. מועטה. אין באמור כדי להוביל אל המסקנה, כי ז.ע.ד. חייה חיי בטלה, כטענת ל.ד., שכן המסקנה הנלמדת היא, שבנות הזוג תמכו זו בזו, כל אחת בדרכה, לשם התפתחותן האישית, המשפחתית והמקצועית. דא עקא, שככל הנראה תחום העיסוק אותו בחרה לעצמה ז.ע.ד., במהלך החיים המשותפים, מתגמל פחות - מהפן הכלכלי - מזה בו עסקה קודם לחיים המשותפים ובראשיתם.

יחד עם האמור דומה, כי אכן ז.ע.ד. הסתמכה על ל.ד., בצפייה שהזוגיות תמשך. בהחלט ייתכן שאילולא הזוגיות והחיים המשותפים, הייתה ז.ע.ד. מכלכלת את צעדיה אחרת, ממשיכה בעיסוקה המקצועי הקודם והמתגמל יותר. צדו השני של אותו מטבע הוא, כי יש לשער שאף ל.ד. לא ציפתה להתדרדרות הניכרת במצבה הבריאותי. התדרדרות, אשר בצדה מחיר כלכלי לא מבוטל. נשאלת איפוא השאלה האם בנסיבות דנן יש להציב תג מחיר כלכלי, אשר תכליתו לפצות את ז.ע.ד. על הסתמכותה על משאבי והכנסות ל.ד. במהלך החיים המשותפים. בנסיבות דנן סבורני שלמעט לצורך תקופת הסתגלות קצרה, אין לעשות כן, בין בדרך של שיתוף ז.ע.ד. בנכסיה "החיצוניים" של ל.ד., בין בדרך של חלוקת הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים שלא מחצה על מחצה, ובין בדרך של זיכוי ז.ע.ד. במזונות משקמים, לגביהם אדון בהמשך. מאידך גיסא סבורני, כי בהתחשב בנורמה החלה על הצדדים, כמפורט לעיל, ובפרט אופן ונסיבות חייהן המשותפים, אין לגרוע מחלקה של ז.ע.ד. בנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, אף מקום ול.ד. היא שצברה, או שמימנה רכישת נכסים אלו, או מקצתם, מרכוש שהיה לה מלפני החיים המשותפים.

כפי שנכתב לעיל בהחלט ייתכן שאילולא החיים המשותפים היה כיום כושר השתכרותה של ז.ע.ד. גבוה מכושרה הנוכחי. מובן, כי הערכה זו נסמכת על ניסיון - הנדון לכישלון - לחזות את מהלך חייה האלטרנטיבי של ז.ע.ד., אילולא קשרה חייה עם ל.ד.. מושגית, אכן ניתן לפצות בן זוג, אף במישור הרכושי, עת במהלך החיים המשותפים נפגע כושר השתכרותו, עת כושר השתכרות בן זוגו לא גדל דווקא באותה תקופה. את ההיגיון העומד מאחורי הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק יחסי ממון") ניתן להחיל אף עת בוחנים את יחסיהם הרכושים של ידועים בציבור, עליהם חלה הלכת השיתוף. שהרי, הלכת השיתוף היא פרי פיתוח הפסיקה, משום משפט מקובל ישראלי, אשר זה מכבר אפשרה להביא בחשבון, בעת חלוקת נכסי בני זוג אגב פרידתם, אף נכסים שצבר מי מהם קודם לחיים המשותפים. ראו: ש׳ ליפשיץ, השיתוף הזוגי, התשע״ו - 2016 (להלן - ״ליפשיץ״) בעמי 313 - 314 ; תלה״מ 22555-11-16 ד.א. נ׳ ס.י.א. (2017) בפסקה 17 לפסה״ד.

נכסים אותם צבר מי מבני הזוג קודם לחיים המשותפים - מהלך מעין זה מעורר קושי עת עסקינן בבני זוג נשואים, וזאת נוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. דומה שנוכח קושי זה, בין היתר, ובכדי ליתן מענה לאותם מקרים בהם מתעוררת "זעקת ההגינות", עת מיושמות הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, ולא נותר עוד כל רכוש בר איזון, התפתח הדיון בתחום המכונה בפסיקת בתי המשפט "שיתוף ספציפי". ראו לדוגמא: רע"א 8672/00 אבו רומי נ׳ אבו רומי, פד נו(6) 175, 183 (2002) ;ע"א 7687/04 ששון נ׳ ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005) ; בע"מ 1398/11 אלמונית נ׳ אלמוני (2012).

הנסיבות דנן אינן מצדיקות לפצות את ז.ע.ד. בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרמה לה לכאורה במהלך החיים המשותפים, בדרך של הקניית זכויות ברכוש שצברה ל.ד. קודם לחיים המשותפים, ואותו שמרה בנפרד. זאת על אף שמפירות אותו רכוש, הוא בעיקרו נדל״ן שצברה ל.ד. זמן רב קודם לחיים המשותפים, נהנתה אף ז.ע.ד., במהלך החיים המשותפים. לא ניתן לראות את ז.ע.ד. כמי שוויתרה על התפתחותה המקצועית והקריבה אותה לטובת חיי המשפחה, שכן דומה שהסיבה העיקרית לכך שז.ע.ד. זנחה את עיסוקה הקודם והרווחי הייתה רצונה לפנות לכיוון מקצועי אחר, להבדיל מכורח לעשות כן לשם קיום או טיפוח חיי המשפחה. מהראיות אף לא עולה, כי דווקא ז.ע.ד. היא זו שהקריבה קורבן ניכר יותר לשם גידול הילדים וטיפוח משק הבית. כל אחת מבנות הזוג בחרה את דרכה המקצועית, מבלי שנדרשה לעשות כן לשם התפתחותה האישית של בת הזוג האחרת.

דירת המגורים

הצדדים רכשו בשנת 2004 דירה ברחוב פ. בעיר XXX, אשר שימשה למגורי המשפחה מעת רכישתה ועד לפירוד, עת עזבה ז.ע.ד. את הדירה ועברה להתגורר בשכירות. הזכויות בדירה נרשמו על שם ז.ע.ד. מטעמי מס ונרשמה הערת אזהרה לטובת ל.ד.. כעולה מהראיות (סעיפים 79 - 84 לתצהיר ל.ד.; סעיף 20 לתצהיר ז.ע.ד.), כשני שלישים מעלות רכישת הדירה מומנו ממקורות ל.ד. מלפני החיים המשותפים (תמורת מכר דירה שקיבלה בירושה, חסכונות וכספי ירושה), ואילו יתרת התמורה, לרבות סכום כסף שנדרש לשיפוץ הדירה מומן באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא, הנפרעת בתשלומים עד עצם היום הזה.

לטענת ז.ע.ד. יש לפרק את השיתוף בדירה על דרך של מכר ולחלוק את תמורת המכר בחלקים שווים. עמדת ל.ד. היא, כי ז.ע.ד. זכאית לכל היותר ל - 16% משווי הדירה, המשקפים את "השקעתה" במימון רכישת הדירה, קרי - מחצית סכום הלוואת המשכנתא אותה נטלו הצדדים לשם רכישת הדירה.

נוכח הדין החל, כמפורט לעיל, אין צורך להכביר מילים בכדי להסביר מדוע יש להעדיף את עמדת ז.ע.ד.. עסקינן כאמור בדירת מגורים, המהווה את "גולת הכותרת" של הלכת השיתוף. הצדדים חיו כאמור חיי שיתוף, נולדו להן ילדים, וכעת אין מקום לשוב לאחור ולדקדק באופן מימון רכישת דירת המגורים. הדין הנוהג הוא, כי סכום אותו שילמה ל.ד. מעבר לשווי זכויותיה בדירה, נראה כמתנה שניתנה לז.ע.ד., וכעת בעת הפירוד אין ל.ד. זכאית לחזור בה מהמתנה. ראו: ע"א 66/88 דקר נ׳ דקר, פ"ד מג(1) 122 (1989). הדברים יפים אף ביתר שאת מקום בו נרשמו הזכויות בדירה דווקא על שם ז.ע.ד., אשר לא התיימרה לטעון, כי יש בכך כדי לשלול את זכויות ל.ד. בדירה.

לטענת ל.ד., במהלך החיים המשותפים, ערכו הצדדים צוואות, המלמדות על אומד דעתן, כי שיעור חלקה של ז.ע.ד. בדירת המגורים הוא 30% בלבד, שכן ל.ד. מימנה את רכישת 70% מהדירה ממקורותיה, כמפורט לעיל. ראו לדוגמא: סעיף 5(א) לצוואת ז.ע.ד. מיום 2.4.15. בשים לב שעסקינן בדירת המגורים, על חשיבותה הרבה, איני מוצא די בהוראת צוואה זו, אשר תכליתה להוריש את כלל רכושה של ז.ע.ד. אאיו״ש לל.ד., לשם סתירת אותה חזקה - אשר לעיתים אף נחשבה כחזקה חלוטה - בדבר שיתוף מחצה על מחצה בדירת המגורים, שנרכשה כאמור במהלך החיים המשותפים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עדות ז.ע.ד., לפיה לא ייחסה חשיבות רבה לכתוב בצוואה, באשר לשיעור בעלות בנות הזוג בדירת המגורים, שכן תכלית הצוואה לא הייתה חלוקת רכושן בחיים, או לעת פרידה, אלא קביעת הוראות הורשה, עת ממילא כאמור - ככל שז.ע.ד. הייתה הולכת לבית עולמה לפני ל.ד. - האחרונה היא שתזכה במלוא הזכויות בדירה, בין מכח היותה בעלים של חלקן ובין מכח היותה זוכה על פי צוואת ז.ע.ד.. ראו: עמי 65, 68 לפרוטוקול מיום 15.12.19.

בסכומיהן נחלקו הצדדים אף באשר לאופן ביצוע פירוק השיתוף בדירה. אף כאן יש להעדיף את עמדת ז.ע.ד., לפיה יש לבצע את פירוק השיתוף על דרך של מכר לכל המרבה במחיר, להבדיל מעמדת ל.ד., כי זכותה לרכוש את חלקה של ז.ע.ד. בדירה בהתאם להערכת שמאי מקרקעין. הדין הנוהג הוא, כי שותף במקרקעין או במיטלטלין אינו רשאי לכפות על חברו למכור דווקא לו את זכויותיו במקרקעין או במיטלטלין. ראו: סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, תשכ״ט - 1969 (להלן - ״חוק המקרקעין״); רע״א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ׳ ויסמן (2010). שכן, התיבה "יעילה וצודקת" שבסעיף 40(ב) לחוק המקרקעין, מתייחסת רק לשאלה אם יש לבצע את המכירה "בדרך שנמכרים מעוקלים בהוצאה לפועל", או שמא בדרך אחרת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט. רואים אנו כי לא קיים בסיס בדין לכפות על שותף במקרקעין למכור את חלקו לשותפו אלא בגדרה של מכירה פומבית, או התמחרות פנימית. ראו: ע"א (חיפה) 34754-01-18 מובאריכי נ׳ ג׳רוס (2018) (להלן - "עניין ג׳רוס").

הנטל לשכנע שיש לסטות מהכלל בדבר מכירה פומבית מוטל על שכמי השותף המבקש את הסטייה. ראו: ע״א 190/73 חזקיהו נ׳ שרף, פ״ד כח(2) 44 (1974); אכן, ישנם מקרים בהם ניתן יהיה לשכנע את בית המשפט כי ישנן דרכים אחרות שעדיפות על פני מכירה פומבית, כגון: ביצוע מכירה בדרך של התמחרות פנימית בין שותפים, ואולי גם בדרך של מתן זכות לכל שותף להשוות הצעתו להצעה שניתנה במכירה פומבית, כפי שהוצע ברע״א 972/10 פלוני נ׳ פלונית (2010), דרכים שנועדו להבטיח לכל שותף המעוניין להמשיך ולהחזיק בנכס, לרכוש את חלקו של שותפו; בחינת דרכים אלה על פי נטל השכנוע אכן באה בגדרי אותה "דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין" האמורה בסעיף 40(ב) לחוק המקרקעין. ראו: עמ״ש (י-ם) 49602-02-14 ר.א.א. נ׳ ח.ס.א.א. (2017) פסקה 37 לפסק הדין; ודוק, הכרעה המחייבת כי רק אחד השותפים יוכל לרכוש את חלקו של שותפו, אינה דרך ראויה, שכן יש בה משום כפיה על בעלים לוותר על קניינו ללא אפשרות רכישה; יש בה לאפשר סחטנות ויש בה פגיעה באפשרות להשגת תוצאה אופטימלית לצדדים. ראו: עניין גירוס.

בנסיבות דנן לא מצאתי לסטות מהכלל - הוא מכירה פומבית - אשר יש בו כדי להשיא את התמורה אותה עשויות הצדדים לקבל עבור זכויותיהן בדירת המגורים. לעניין זה יוער, כי התמחרות פנימית אינה ישימה ככל הנראה במקרה דנן, שכן לז.ע.ד. אין למעשה כל יכולת כלכלית לרכוש את חלקה של ל.ד.. אין באמור כמובן כדי לגרוע, הן מהאפשרות שהצדדים יגיעו לכלל הסמכה בדבר אופן מכר זכויותיהן, או זכויות מי מהן בבית המגורים, והן מזכות כל אחת מהן להשתתף במכירה הפומבית ולהציעה הצעתה לרכישת זכויות חברתה.

דירת המגורים כוללת אף עליית גג המושכרת בשכירות חודשית (ראו: סעיף 87 לתצהיר ל.ד.; סעיף 21 לתצהיר ז.ע.ד.). מקום בו הצדדים שותפים בזכויות בדירה זו בחלקים שווים, הרי שזכאיות הן לקבל את פירותיה באותו השיעור. ראו: סעיף 35 לחוק המקרקעין; סעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, תשל״א - 1971. מהאמור עולה איפוא, כי על הצדדים לחלוק בחלקים שווים את דמי השכירות שהתקבלו, מאז המועד הקובע. ברם, נוכח הכתוב להלן בעניין מזונות אישה סבורני, שבנסיבות המיוחדות דנן יש לסטות מכלל זה, ולמעשה יש לראות את ל.ד. כמי שמשלמת לז.ע.ד. חלק ממזונותיה בדרך באמצעות חלקה בדמי השכירות האמורים, ועל כך ארחיב כאמור להלן.

דירות ח. וא.


עסקינן בדירות אותן רכשה ל.ד. זמן רב קודם לחיים המשותפים. דירות אלו מעולם לא שימשו למגורי הצדדים ובני ביתם, אם כי דירת א. שימשה מעת לעת לנופש משפחתי. אכן עבור דירות אלו היו גם על שם ז.ע.ד., ובשלב כלשהו אף נפרעו הפרמיות בגינן מחשבונן המשותף של הצדדים. ראו: תצהיר הגב׳ ח.ב.; עמי 5 - 7, 115, 120 לפרוטוקול מיום 15.12.19. בשים לב לכך שז.ע.ד. זכאית כאמור למחצית הזכויות בדירת המגורים. מחצית זכויות ששוויה, כעולה מדו״ח השמאי אותו הגישו הצדדים, סך 1,600,000 ₪, בניכוי חלקה ביתרת הלוואת המשכנתא, בסך של כ - 80,000 ₪ בלבד, אין מקום לחרוג מהכלל, לפיו השיתוף בין בני זוג חל על הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים. זאת הן מטעמי הגינות, עת ז.ע.ד. לא תרמה דבר לצבירת אותן דירות מלכתחילה, ואף לא נטען, כי עשתה דבר מה לשם אחזקתן או השבחתן (אף ל.ד. לא נדרשה לבצע פעולה משמעותית כלשהי, במהלך החיים המשותפים, לשם השבחת אותן דירות, באופן בו ניתן לראות בפעולתה משום מאמץ משותף). אין בפנינו מקרה בו יוצאת ז.ע.ד. מהחיים המשותפים "וידיה על ראשה". אך בגין חלקה בנדל״ן עתידה ז.ע.ד. לקבל סכום העולה על מיליון וחצי שקלים חדשים. ז.ע.ד. לא הציגה ראיות מהן ניתן ללמוד, בין במפורש ובין מכללא, כי ל.ד. הביעה דעתה להעניק לז.ע.ד. מחצית מזכויותיה בדירות אלו, ככל שתפרדנה. ז.ע.ד. אף אף לא ויתרה על דבר מה לשם המשך החזקת הדירות הללו על ידי ל.ד.. כך לדוגמא, אילו ז.ע.ד. הייתה משתמשת בחסכונותיה, או מגדילה את הכנסותיה, לשם כלכלת משק הבית המשותף, בכדי למנוע את הצורך במכר דירות אלה, ייתכן ומסקנתי הייתה שונה. ברם, מהראיות עולה, כי ז.ע.ד. לא הביאה אל החיים המשותפים ממון כלשהו, ובחירתה לשנות את מסלולה המקצועי נשענה על תמיכת ל.ד., להבדיל מוויתור לשם התפתחות ל.ד..

זכויות פנסיוניות

לשיטת ז.ע.ד. יש לחלק את זכויותיהן הפנסיוניות של הצדדים, להבדיל מקצבאות בגין מצב רפואי וקצבת זקנה מאת המל״ל, אשר נצברו במהלך החיים המשותפים, בחלקים שווים, ואילו לשיטת ל.ד. בעת חלוקת זכויות הגמלה של הצדדים יש להביא בחשבון את הפרש הגילאים ביניהן ואת השינוי שערכה ל.ד. בגמלתה - שינוי המבטיח לז.ע.ד. קצבת שארים אאיו״ש ל.ד., בדרך של הפחתת גמלתה הנוכחית של ל.ד., ממנה היא מתקיימת.

אף כאן איני מוצא לנכון לסטות מהכלל הוא, חלוקת הזכויות הפנסיוניות שנצברו במהלך החיים המשותפים, מחצה על מחצה. ראו: שלם בעמי 307. זאת אף בשים לב להפרש הגילאים של הצדדים, אשר מוביל לכך שזכויותיה הפנסיוניות של ל.ד. גמלו שנים רבות קודם לגמילת זכויותיה של ז.ע.ד., ומפאת גילה של ל.ד. ספק האם עת תגמולנה זכויותיה (המועטות - ראו: סעיפים 57 - 59 לתצהיר ז.ע.ד.) של ז.ע.ד. תהנה מהן ל.ד.. במידת מה הנסיבות דנן דומות למצב בו מי מבני הזוג, הקרובים זה לזה בגילם, זוכה לפנסיה מוקדמת. אף במקרה זה הדין בעמי 311. אין באמור כדי לגרוע מהאפשרות, כי בהתקיים נסיבות מיוחדות יורה בית המשפט שלא לאזן או לא לחלק זכויות פנסיוניות שצבר מי מבני הזוג. השוו: סעיף 8(1)-8(2) לחוק יחסי ממון.

לטעמי אותן נסיבות מיוחדות אינן מתקיימות במקרה דנן, וזאת ממספר טעמים כדלקמן: האחד, לל.ד. עתודה כלכלית משמעותית בנכסי מקרקעין, אשר יש בה כדי לכלכלה, אף נוכח חלוקת חלק מזכויות הפנסיה שצברה; השני, במהלך חייהן המשותפים הסתמכה ז.ע.ד. על הכנסת ל.ד. - אורח חיים זה תאם ככל הנראה את רצון שתי בנות הזוג, כל עוד מערכת היחסים ביניהן הייתה טובה. הסתמכות זו של ז.ע.ד. תרמה לסיכון אותה נטלה, עת שינתה את עיסוקה המקצועי, נטלה לשם כך סיכונים, ודומה שבפועל אף פחתו כושר השתכרותה והשתכרותה בפועל, אילולא ביצעה שינוי זה; השלישי, השינוי שביצעה ל.ד. בזכויות הפנסיה, אשר הוביל כאמור להפחתת גמלתה החודשית כיום כנגד יצירת זכותה של ז.ע.ד. לקצבת שארים, אינו תורם לכלכלת ז.ע.ד. בעת הזו. תכליתה העיקרית של קצבת השארים היא להבטיח את כלכלת ז.ע.ד. אאיו״ש ל.ד.. בדרך הרגיל תכלית קצבת שארים הניתנת לבן זוג להבטיח את כלכלת בן זוגו הנותר בחיים אחריו. זאת על סמך ההנחה, כי קודם לכן משמש שכר עבודת בן הזוג האחר, או הגמלה לה הוא זוכה בחייו, לשם כלכלת בן זוגו. קצבת השארים אינה נותנת מענה לפרק הזמן בו שני בני הזוג עודם בחיים, אך אינם מנהלים משק בית משותף.

זכויות מעבודה

ז.ע.ד. טענה, כי ל.ד. זכאית לשכר עבודה בסך של כחצי מיליון שקלים חדשים, בגין עבודה, ולמעשה שכר טרחת עורך דין, לו היא זכאית בשל עבודה אותה ביצעה במהלך החיים המשותפים. ז.ע.ד. ביקשה לחייב את ל.ד. במתן פרטים אודות חשבונות אלו, ולקבוע, כי ז.ע.ד. אכן זכאית למחציתם. לטענת ז.ע.ד. חוב שכר העבודה היחיד כלפיה, הוא בגין שכר טרחה, אשר הזכאות לו קמה בשנת 1994, כארבע שנים קודם להיכרות הצדדים.

בכל הנוגע לתביעת ז.ע.ד. לקבלת פרטים הרי, שזו למעשה התייתרה נוכח טענות ל.ד. כאמור, הנתמכות בתצהירה. טענות שלא נסתרו. ראו: סעיפים 44 - 45 לכתב ההגנה. מקום בו עסקינן בזכות לקבלת שכר (אשר לא נפרע עד כה), אשר נוצרה קודם לחיים המשותפים, הרי שאין מקום לזכות את ז.ע.ד. בחלק כלשהו משכר זה (אשר כאמור, לגרסת ל.ד. כלל לא נפרע עד כה, חרף הליכי הוצאה לפועל אותם נקטה).

נוכח הנטען בסעיפים 51-52 לכתב התביעה, סעיף 46 לכתב ההגנה וסעיף 61 לתצהיר ז.ע.ד., דומה שהצדדים הסדירו סוגיות אלו, ולפיכך הדיון בעניין המטלטלין וכלי הרכב מתייתר.

דמי שימוש ראויים

ז.ע.ד. עתרה להורות על סילוק ידה של ל.ד. מדירת המגורים בכדי שניתן יהיה להשכירה, ולחלופין לחייב את ל.ד. בדמי שימוש ראויים, בגין שימושה הבלעדי בדירה. למותר לציין, כי ל.ד. מתנגדת לתביעת ז.ע.ד., אם כי אף היא מסכימה, שיש לפרק את השיתוף בדירת המגורים, וסוגיה זו נידונה לעיל.

דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין נפסקים מכח סעיפים 31 ו - 33 לחוק המקרקעין. מקור נוסף לזכות לדמי שימוש ראויים נמצא בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). ראו: ע״א 1492/90 זרקא נ׳ פארס (1993) (להלן - ״עניין זרקא״); שלם בעמי 452. מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין "החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט״. ראו: ע״א 891/95 זידאני נ׳ אבו אחמד, פ״ד נג(4) 769, 778 (1999) (להלן - ״עניין זידאני״); ד׳ פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א׳, מהדורה שלישית, התשע״ה - 2015 בעמי 482.

הדין הנוהג באשר לפסיקת דמי שימוש ראויים הוא כפסיקת בית המשפט העליון בעניין זרקא שם נקבע: ״חובה זו (לשכר ראוי - נ.פ.) אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים״ (פסקה 6 לפסק הדין). אמנם על הלכה זו נמתחה ביקורת רבה, הן בפסיקת בתי המשפט והן בספרות. ראו לדוגמא: עניין זידאני; תמ״ש (ת״א) 73931/98 קיסרי נ׳ קיסרי (2000). ברם עדיין ההלכה הנוהגת היא כפי שנקבע בעניין זרקא. ראו: בע״מ 9881/05 פלוני נ׳ פלונית (2006) (להלן - ״עניין פלוני״); ע״מ (תל-אביב- יפו) 1165/04 א.ז. נ׳ ע.ז. (2005).

במקרה דנן לא הוכח של.ד. מנעה מז.ע.ד. להתגורר בדירת המגורים, ואף ספק אם טענה זו הועלתה על ידי ז.ע.ד.. ״אמת נכון הדבר, כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו״. ראו: ע״מ (מחוזי י-ם) 320/02 עפל רפאלי נ׳ פלונית") בפסקה ח׳ לפסה״ד. יחד עם האמור, "אין בעובדה שאחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו ׳מעתה ועד עולם ... (ולפיכך - נ.פ.) המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה ... סוגיית קביעת המועד הראוי אינה פשוטה, וחזקה על בית המשפט לענייני משפחה שידון בשאלות העובדתיות הכרוכות בה, ויקבע את ממצאיו בהתאם... ״. ראו: בע״מ 9126/05 פלונית נ׳ פלוני (2006); שלם בעמי 455.

דמי שימוש ראויים ייפסקו לרוב כאשר בן הזוג השוהה בדירה, השתמש בה באופן בלעדי ומנע, או נמנע כתוצאה משימושו, מבן הזוג השני להשתמש אף הוא בנכס. עם זאת, קיימים מקרים בהם לא ייפסקו דמי שימוש ראויים, על אף קיומה של מניעה כאמור. כך, אם בן הזוג מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה. ראו: עניין פלוני; ע״מ (מחוזי ת״א) 1054/04 פלונית נ׳ פלוני (2005). יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהם קיימת החלטה המונעת מאדם מלהיכנס לבית מגוריו, ועדיין יהיה מקום לחייב את שותפו, העושה שימוש בנכס, בדמי שימוש ראויים. עסקינן במקרה בו המורחק מבקש לפרק את השיתוף בנכס ושותפו מסכל זאת, בעודו ממשיך להשתמש בנכס. ראו: עמ״ש (מחוזי חיפה) 41227-04-10 ב.ב. נ׳ ע.ג. (2010); עמ״ש (מחוזי ת״א) 7396-12-09 פלונית נ׳ אלמוני (2013).

בנסיבות דנן, בהתחשב בפרק הזמן הקצר שחלף מאז עזבה ז.ע.ד. את בית המגורים, מבלי שנאלצה לעשות כן, אין מקום לזכותה בדמי שימוש ראויים. אין אף מקום להורות על סילוק ידה של ל.ד. מבית המגורים, לשם השכרתו לצד ג׳, ולו מן הטעם שלא נמצא שהיא מסכלת את פירוק השיתוף, וטענתה באשר לשיעור זכויותיה בנכס הייתה ראויה להתברר. יחד עם האמור, הישארות ל.ד. בבית המגורים עת ז.ע.ד. עזבה דורשת מז.ע.ד. לשכור מדור אחר למגוריה. מצב דברים זה עלול להוביל למצוקה כלכלית אצל ז.ע.ד., לה יינתן מענה בדרך של פסיקת מזונות משקמים להלן. מובן, כי נקודת איזון זו עשויה להישתנות בחלוף הזמן, ככל שיסתבר שפירוק השיתוף בדירת המגורים מתעכב ונמנע מז.ע.ד. להינות מקניינה.

זכויות וחובות נוספים

לצדדים היו חובות לא גדולים לנציגות הבית המשותף של הבניין בו נמצאת דירת המגורים, וכן בחשבונן המשותף (ראו: סעיפים 72 - 73 לתצהיר ז.ע.ד.). בעניין זה ניתנו החלטות בדבר נשיאה זמנית בחובות (ראו: החלטת כב׳ השופטת שמאי כתב מיום 14.4.19 והחלטתי מיום החלטות אלו (כאשר לאחר מועד הפירוד חלות הוראות הנשיאה בפירעון החודשי של הלוואה המשכנתא, כקבוע בעניין מזונות האישה להלן). כל חוב החל על מחזיק מקרקעין, שנצבר לאחר מועד זה מוטל על ל.ד., אשר נותרה לגור שם לבדה.

את החוב בחשבון הבנק המשותף על הצדדים לפרוע בחלקים שווים, נכון למועד הקובע, וככל שמי מהן פרעה סכום זה או אחר ביתר, על האחרת להשיב לה סכום זה. באשר לחובן המשותף של הצדדים בחשבון הבנק המשותף, אף בשים לב לשיעורו הקטן של חוב זה, איני מוצא לנכון לסטות מן הכלל, כי על הצדדים לפרעו בחלקים שווים.

ל.ד. פירטה בסעיף 94 לתצהירה מספר חשבונות בנק נוספים, אשר שניים מהם, הנזכרים בסעיפים 94)ב), 94)ד) לתצהיר, מנוהלים על ידה עבור לקוחות משרדה, ולפיכך אין להביאם בגדרי נכסי המאמץ המשותף, ברי החלוקה. השניים האחרים הם חשבונות בהם מופקדים סכומי כסף השייכים לל.ד., אשר הדעת נותנת, ולא הוצגה כל ראיה לסתור, כי נצברו במהלך החיים המשותפים, ולפיכך הם ברי חלוקה, בחלקים שווים, בהתאם לסכום שהיה בהם במועד הקובע.

מזונות אישה

זכות ידועה בציבור למזונות אינה חלה מכח הדין האישי, ועשויה היא לזכות "במזונות אזרחיים״ או ״במזונות משקמים״. ראו: רע״א 8256/99 פלונית נ׳ פלוני, פ״ד נח)2) 213 (2003). היסוד הרעיוני בפסיקת מזונות משקמים מקורו בעיקרון תום הלב ושיקולים של הגינות, הסתמכות והגנה על הצד החלש. בעת פסיקת מזונות משקמים מקובל להביא בחשבון את תקופת החיים המשותפים; התלות הכלכלית; קיומם של ילדים משותפים; הפסדים או רווחים שנגרמו לכושר השתכרות בן הזוג עקב הקשר הזוגי; השתכרות בפועל ככושר השתכרות של בן הזוג וגילו; אופן חלוקת הרכוש ותוצאותיו לעניין כושרו הכלכלי של בן הזוג. התקופה לגביה ייקצבו מזונות משקמים נקבעת לפי הנסיבות, כפועל יוצא מהשיקולים האמורים. ראו: ב׳ שרשבסקי, מ׳ קורינאלדי, דיני משפחה מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, התשע״ז - 2016 בעמי 1109.

ז.ע.ד. עתרה לפסיקת מזונות משקמים, כסעד חלופי לתביעתה לפירוק השיתוף הקיים לטענתה בכלל נכסי הצדדים, ובפרט בכלל הנדל״ן. משנדחה חלק מתביעתה הרכושית יש מקום לדון בעתירתה זו.

בכתב תביעתה טענה ז.ע.ד. שהוצאותיה הנדרשות הן 5,600 ₪ לחודש, ואילו הכנסתה החודשית היא 5,000 ₪ לערך. בתצהירה עדכנה ז.ע.ד., כי הכנסתה גדלה, וכעת מסתכמת בסך 7,000 ₪ לערך. הכנסת ז.ע.ד. מורכבת לטענתה מסך 1,875 ₪, בגין שכר עבודה (וכמעודכן בסעיף 173 לתצהירה, סך 4,000 ₪ לחודש, ובחקירתה הנגדית סך 5,000 ₪ לחודש. ראו: עמ׳ 86 לפרוטוקול מיום 15.12.19), וכן סך 2,941 ₪, הם דמי השכירות מהשכרת עליית הגג בדירת המגורים, אותם גובה ז.ע.ד. במלואם, על אף שכאמור מחציתם שייך לל.ד.; וכן קצבת ילדים מהמל״ל בסך 239 ₪. ראו: סעיפים 25, 78 לכתב התביעה. ז.ע.ד. נושאת בדמי שכירות חודשיים בסך 4,900 ₪, עליהם יש להוסיף הוצאות אחזקת המדור, כלכלה וכיוב׳. ראו: סעיף 65 לתצהיר ז.ע.ד.. כן טענה, כי הכנסותיה החודשיות של ל.ד. מגיעות לכדי 13,000 ₪, כאשר סכום זה כולל גמלה בסך 3,800 ₪, קצבת זקנה בסך 4,800 ₪ (המורכבת מסך 2,200 עבור ל.ד., 500 ₪ עבור ז.ע.ד. כבת זוג, והיתרה בגין הילדים), דמי שכירות בסך 4,300 ₪ בגין דירת ח..

ל.ד. מודה בעיקר טענות ז.ע.ד. באשר להכנסת ל.ד., אך זאת תוך הסתייגות, כי היות ומפאת מצבה הרפואי לא הגישה דו״ח שנתי למס הכנסה עבור שנת 2017, בפועל מלוא הכנסתה בעת הזו הוא סך 11,800 ₪ לחודש בלבד, כאשר בעתיד, כך נראה, היא תזכה להחזר מס, המבטא את ההפרש בין סך הסכום שנטען על ידי ז.ע.ד. לבין הסכום הנטען על ידי ל.ד.. ראו: סעיפים 21 - 22 לכתב ההגנה. לעניין זה יוער, כי לא הובהר האם עד מועד כתיבת שורות אלה ל.ד. טרם קיבלה את החזר המס לו היא זכאית לטענתה, וככל שלא קיבלה, אף לא הובהר האם פעלה בשקידה ראויה לשם כך. ל.ד. אף מפרטת הוצאות רפואיות רבות להן היא נדרשת, בסך 3,800 ₪ לחודש, המובילות לכך שסך הכנסתה הפנויה עולה במעט על 8,000 ₪ לחודש. ראו: סעיפים 23 - 24 לכתב ההגנה; סעיף 31 לתצהיר ל.ד.. ל.ד. הסתפקה בהכחשת גרסת ז.ע.ד. באשר להשתכרות ז.ע.ד., אך לא פירטה בעניין זה גרסה פוזיטיבית משלה. ל.ד. מיקדה את עיקר טענותיה בעניין זה בסוגיית כושר ההשתכרות של ז.ע.ד., המאפשר לה - כך לשיטת ל.ד. - להאדיר את הכנסתה. ראו: סעיף 64 לתצהיר ל.ד..

בנסיבות דנן, ועל רקע תכלית המזונות המשקמים, סבורני, כי יש להיעתר למקצת תביעת ז.ע.ד. בעניין זה, וזאת בכדי לכלכלה בכבוד, עד פירוק השיתוף בדירת המגורים, אזי תזכה לקבל סכום משמעותי, בגין זכויותיה. כמו כן יש לגשר על תקופת הביניים, עד שיבוצע חישוב חלקה של ז.ע.ד. בתשלומי גמלת הפנסיה החודשית אותה מקבלת ל.ד.. ודוק, היות וכאמור עיקר הונה של ז.ע.ד. הוא שווי זכויותיה בדירת המגורים, איני מוצא צורך לדחות את תום תקופת החיוב במזונות משקמים עד למועד בו תחל לקבל ז.ע.ד. את חלקה בגמלת ל.ד..

ז                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 ו

את מלוא תשלומי הגמלה כאמור, וז.ע.ד. נדרשת לשכור מדור למגוריה ומגורי הילדים, עת הם שוהים עמה, יש לטעמי ״לקבע״ את המצב הקיים, קרי - המזונות המשקמים ישולמו לז.ע.ד. באופן בו עד פירוק השיתוף בדירת המגורים, תקבל ז.ע.ד. את מלוא דמי שכירות עליית הגג, ואילו ל.ד. תפרע לבדה את מלוא הלוואת המשכנתא. כך תיוותר בידי ל.ד. הכנסה פנויה בסך 6,000 ₪ לערך (לאחר פירעון מלוא התשלום החודשי על חשבון החזר הלוואת המשכנתא. ראו: סעיף 49 לתצהיר ל.ד.), ואילו לז.ע.ד. יעמוד סך 8,000 ש״ח לערך, לכלל צרכיה, באמצעותו עליה לממן אף את דמי השכירות ויתר הוצאותיה. לעניין זה יובהר, כי מועד פירוק השיתוף לצרכי תום תקופת החיוב במזונות משקמים ייחשב המועד הראשון בו תקבל לידי ז.ע.ד. חלק מתמורת מכר זכויותיה בדירת המגורים.

מזונות הילדים

איני מוצא טעם להכביר מילים באשר לדין באשר לעצם החיוב החל על הצדדים, שכן הם טענו טענותיהן על סמך ההנחה, כי מוטלת על שתיהן חובה שיוויונית לשאת במזונות הילדים, בהתאם לעיקרון "כלל הצרכים אל מול כלל המקורות".

בבחינת יכולות הצדדים, יש לבחון את הכנסתן בפועל, את כושר השתכרותן ואת רכושן העשוי להוות מקור לפירעון דמי המזונות. ראו:
ע"א 239/85 עמיצור ני עמיצור, פ״ד מ(1) 147 (1986);ע״א 378/80 יצהר ני יצהר, פ״ד לה(1) 329, 333 (1980);ע"א 364/62 דגני ני דגני, פ״ד
ק 1989 (1963);ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 (1984);בע״מ 3432/09 פלוני נ׳ פלונית (2009); בע״מ 919/15 פלוני נ׳ פלונים (2017) בפסקה 28 לחוו״ד השופט פוגלמן ובפסקה 40 לחו"ד השופטת ברק ארז.

עת שוקלים את יכולתו הכלכלית של הורה, ניתן איפוא להביא בחשבון סכומי כסף פנויים שנותרו לו ממכר דירת מגוריו, ואת אפשרותו למכור דירתו, אף אם יידרש להתגורר בדירה שכורה. יחד עם זאת יש להתחשב בנזילות מקורות כלכליים לצורך בחינת יכולתו הכלכלית של הורה. כך ספק האם יש מקום להביא בחשבון קרן פנסיה, אשר אינה ניתנת לפידיון. ראו: ע״א 210/82 גלבר נ׳ גלבר, פ״ד לח(2) 14 (1984); רע״א 250/09 פלוני נ׳ פלונים (2009)

באשר ליכולותיהן הכלכליות הרי, שהכנסותיה השוטפות של ל.ד. אינן שנויות במחלוקת. יחד עם זאת קיים פער מסוים בין הכנסתה בפועל, לבין ההכנסה אותה בידיה לקבל, אם וכאשר תשלים את הגשת הדוחות למס. בכפוף להסתייגות זו דומה שכושר השתכרות ל.ד. מוצה, זאת אף מפאת גילה ומצבה הרפואי. ראו: סעיף 30 לתצהיר ל.ד..

ל.ד. הקדישה את עיקר טיעונה באשר להשתכרות ז.ע.ד. לכושר השתכרותה של האחרונה, להבדיל מהשתכרותה בפועל. ראו: סעיפים 34 - 48 לתצהיר ל.ד.. מקובלת עלי עמדת ל.ד., כי בהתחשב בכישרונותיה והכשרתה של ז.ע.ד., יש לאמוד את כושר השתכרותה בסכום שלא יפחת מהשכר הממוצע במשק. ככל שתחום עיסוקה הנוכחי של ז.ע.ד. אינו מפיק הכנסה בשיעור זה הרי, שעליה להסיק את המסקנות המתבקשות, נוכח חובתה לזון את ילדיה. חובה הנובעת בין היתר מחובת תום הלב של הצדדים זו כלפי זו, שהרי קשה להלום מצב בו האחד ממצה את כושר השתכרותו לשם סיפוק רמת החיים לה הורגלו הילדים קודם לפירוד, ואילו האחר בוחר שלא לעשות כן, ובכך גורם להגדלת הנטל המוטל על בן זוגו לשעבר (לדעה שונה במעט, לפיה החובה למצות את כושר ההשתכרות חלה אך לשם מימון מזונות הכרחיים, ראו: עמ״ש (חיפה) 28488-09-19 ב׳ נ׳ ב׳ (2020) בפסקה 17 לפסה״ד). ודוק, האפשרות למצות כושר השתכרות אינה מובילה אל המסקנה, כי ניתן לעשות כן לאלתר, זמן קצר לאחר הפירוד. מיצוי כושר ההשתכרות דורש זמן התארגנות, ודומה שז.ע.ד. אכן מנסה לממש את כושר השתכרותה, שהרי הכנסתה מעבודתה יותר מהוכפלה למעשה (אם כי נותרה מועטה) - כמפורט בדיון בעניין מזונות האישה - מאז הגשת התביעה ועד לדיון ההוכחות, כתשעה חודשים לאחר הגשת התביעה וכשבעה חודשים מאז הפירוד.

למעשה עיקר יכולתן הכלכלית של הצדדים באה לידי ביטוי בנדל״ן הנזכר לעיל. דא עקא, שאף שימוש בנדל״ן לצרכי תשלום מזונות דורש זמן התארגנות. בעניין זה דומה שבידי ל.ד. לבצע מהלכים מהירים יותר לשם הפיכת זכויותיה בנדל״ן לכסף. כך לדוגמא בידי ל.ד. ליטול לאלתר הלוואה המובטחת במשכנתא, ולו הלוואת "בלון", אשר את קרן ההלוואה תפרע עת תמכור איזו מזכויותיה בנדל״ן. לעומת זאת ז.ע.ד. אינה יכולה להפוך את זכויותיה בדירת המגורים לכסף באמצעותו ניתן לממן את צרכי הילדים, שכן מהלך זה תלוי במכר זכויותיה בבית המגורים. מהלך הדורש בדרך הרגיל למצער מספר חודשים. לאמור יש להוסיף את איתנותה הכלכלית היחסית של ל.ד., אשר בנוסף על מחצית הזכויות בדירת המגורים בבעלותה שתי דירות נוספות, אשר יש לשער שערכן יחדיו אינו נופל משווי זכויות ל.ד. בדירת המגורים. אף אם תמצה ז.ע.ד. את כושר השתכרותה, ויעלה בידה להשתכר סך הקרוב לשכר הממוצע במשק, עדיין תהא תוספת הכנסתה החודשית, משך כלל תקופת החבות במזונות, בטלה בשישים אל מול יכולתה הכלכלית העדיפה של ל.ד., נוכח שווי זכויותיה בנדל״ן, ובפרט בדירות א. וח..

עלות צרכי הילדים מסתכמות בסך 1,000 ₪ לחודש, ואילו הוצאותיו שאינן תלויות שהות (ביגוד, הנעלה, תספורת, נסיעות ואחרות) מסתכמות בסך כ - 1,400 ₪ נוספים (הסכומים הללו חלו עת שהה ע.ח. את עיקר זמנו בפנימיה, והואיל ועזב את הפנימיה יש להגדיל את ההוצאות תלויות השהות לכדי 2,000 ₪ ולהפחית את ההוצאות שאינן תלויות שהות לכדי 1,200 ₪, כנטען סעיף 57 לכתב התביעה). הוצאותיה תלויות השהות של נ.ד. מסתכמות בסך 2,000 ₪ לחודש, ואילו הוצאותיה שאינן תלויות השהות מסתכמות בסך 1,200 ₪ לערך. על ההוצאות הללו יש להוסיף את הוצאות החינוך, לרבות חוגים, הוצאות הרפואה, אותן בדרך הרגיל מתמחרים בנפרד, וכן את הוצאות המדור והחזקתו, הן כמובן הוצאות תלויות שהות.

סבורני, כי ז.ע.ד. הוכיחה כדבעי את טענותיה באשר לעלות צרכי הילדים, ואין לקבל את הכחשתה הסתמית של ל.ד. בעניין זה. ל.ד. לא הציגה גרסה פוזיטיבית מפורטת באשר לצרכי הילדים, וממילא לא תמכה גרסתה בראיות חפצית מהן ניתן ללמוד, כי יש להעדיפה על גרסת ז.ע.ד.. ל.ד. אף הודתה, כי במהלך החיים המשותפים ז.ע.ד. היא שהייתה אמונה על הוצאת ההוצאות הנדרשות עבור הילדים, ול.ד. לא ידעה מה שיעור הוצאות אלו ולא עסקה בכך. ראו: עמי 144 לפרוטוקול מיום 15.12.19.

עת קובעים את סכום המזונות יש להביא בחשבון אף את נשיאת הצדדים בעין בעלות צרכי הילדים, עת הילדים שוהים אצל כל אחת מהן. בית המשפט לא נדרש לקבוע דבר באשר לשהות ע.ח. ומשמורתו, ואף לא הובאו ראיות בעניין זה, ולפיכך הנחתי היא, כי ע.ח. שוהה אצל כל אחת מהצדדים באופן שווה לערך. בהתחשב בכך שהמשמורת על נ.ד. משותפת, וזמני שהותה אצל כל אחת מהצדדים כמעט זהים, יש לראות את הצדדים כנושאים בחלקים שווים בהוצאותיהם תלויות השהות של הילדים (מדור, הוצאות החזקת מדור, מזון, חומרי ניקוי וכיובי). יחד עם זאת, בהתחשב באורח חיי הילדים והצדדים בעבר, עת ז.ע.ד. היא שהייתה מופקדת על רכישות עבור הילדים, וכלשונה של ל.ד.: "היא, הקטע שלה ללכת עם הילדים לקניות אין לי בעיה בעניין הזה. אני שנאתי את זה״. ראו: עמי 144 לפרוטוקול מיום 15.12.19. יש מקום לקבוע, כי ז.ע.ד. תהיה "ההורה המרכז", ותמשיך להיות מופקדת על הוצאת ההוצאות שאינן תלויות שהות עבור הילדים (ביגוד, הנעלה, תספורת, נסיעות ואחרות). בהוצאות חינוך ורפואה יחלקו הצדדים בחלקים שווים.

נוכח השיקולים האמורים, בשים לב ליכולתה הכלכלית העדיפה של ל.ד., כמוסבר לעיל, ובהיות ז.ע.ד. משום "הורה מרכז". הנני מעמיד את סכום דמי המזונות החודשי אותו על ל.ד. לשלם לז.ע.ד. על סך 2,600 ₪, עבור שני הילדים. זאת עת כל אחד מהצדדים נושא בעין בעלות

בהוצאותיהם החינוכיות והרפואיות של הילדים.

יחד עם האמור, כפי שקבעתי בעניין מזונות האישה המשקמים, אף כאן סבורני, כי נדרש פרק זמן לשם התארגנות - הוא בעיקר לשם השלמת פירוק השיתוף, אזי יהיה בידי זיווה מקור כלכלי משמעותי, לשם מימון צרכיה וצרכי הילדים. הדברים יפים אף ביתר שאת באשר לפרק הזמן הנדרש לז.ע.ד. לשם מיצוי כושר השתכרותה. הדברים האמורים עולים בקנה אחד אף עם שכתבתי לעיל, באשר לאפשרות העומדת ככל הנראה לל.ד. לקבל הלוואה על חשבון זכויותיה בנדל״ן (בדירות א. וח.), ולו הלוואת "בלון" לפרק זמן קצר; וכן אפשרותה להגיש דו״ח למס הכנסה ובכך להאדיר את הכנסתה כאמור.

ברוח דומה לשנקבע בעניין מזונות האישה לעיל, חיוב המזונות הזמניים מהימים 14.4.19 ו - 29.4.19 יעמוד בעינו עד לפירוק השיתוף בדירת המגורים (ולעניין זה מועד פירוק השיתוף, ייחשב המועד הראשון בו תקבל ז.ע.ד. לידיה חלק מתמורת מכר זכויותיה). החל מפירוק השיתוף ואילך יחול החיוב המזונות כמפורט להלן, וזאת מבלי שתבוצע התחשבנות בדיעבד, נוכח הכלל בדבר "מזונות שנאכלו".

אשר על כן הנני מורה כדלקמן:

השיתוף בדירת המגורים יפורק על דרך של מכר, בחלקים שווים. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה באשר למכר זכויותיהן בדירה, בתוך 3 חודשים, רשאית מי מהן המעוניינת לפנות אל בית המשפט בבקשה למנות לשם כך כונס נכסים. מובן שהיתרה לסילוק של הלוואת המשכנתא, אשר תיוותר בעת פירוק השיתוף, תפרע על ידי הצדדים בחלקים שווים.

אלו אף פני הדברים באשר לנשיאת הצדדים, מחצה על מחצה, בחוב שהיה בחשבון הבנק המשותף, במועד הקובע. ככל שמי מהצדדים הפקיד לחשבון המשותף סכום זה או אחר, לאחר המועד הקובע, או שמשך סכום זה או אחר מחשבון זה, לאחר המועד הקובע, יושב לו או ישולם על ידו סכום זה, לפי העניין.

ל.ד. תשלם לז.ע.ד. מחצית הסכומים שהיו במועד הקובע בחשבונות הנזכרים בסעיפים 94)א) ו - 94)ג) לתצהירה, קרי סך - 7578 ₪.

 

המגורים, שהחבות בגינם נוצרה עד למועד הפירוד (30.4.19), בהתאם להחלטה מיום 14.4.19, החל מיום 1.5.19 ל.ד. תישא לבדה בתשלומים החלים על מחזיק, בגין דירת המגורים.

תביעות ז.ע.ד. באשר לדירות א. וח., "זכויות מעבודה" ודמי שימוש ראויים, נדחות בזה.

בהתאם לחיוב ל.ד. במזונותיה המשקמים של ז.ע.ד., תגבה ז.ע.ד. את מלוא דמי השכירות בגין עליית הגג שבדירת המגורים, וכן תישא ל.ד. לבדה במלוא ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא, הרובצת על דירת המגורים, וזאת עד לפירוק השיתוף בדירת המגורים, כאשר כאמור מועד פירוק השיתוף בדירת המגורים ייחשב כמועד הראשון בו תקבל ז.ע.ד. לידיה חלק מתמורת מכר זכויותיה בדירת המגורים.

הנני מצהיר בזה, כי לכל אחת מהצדדים מחצית מהזכויות הפנסיוניות אותן צברה חברתה במהלך החיים המשותפים. במידת הצורך יפנו הצדדים למומחה מתאים לשם חישוב שיעור זכותה של כל אחת מהן. חלוקת הזכויות הפנסיוניות תעשה בעין, ככל שגמלו, החל מהמועד הקובע (1.3.19) ; וככל שלא גמלו בעת גמילתן, כאשר מובן שעומדת לצדדים הזכות לרשות הערה מתאימה אצל הגורמים המשלמים.

החל מהמועד הראשון בו תקבל ז.ע.ד. לידיה חלק מתמורת מכר זכויותיה בדירת המגורים, תשלם ל.ד. לז.ע.ד. בגין מזונות ע.ח. סך 1,300 ₪ לחודש, ובגין מזונות נ.ד. סך 1,300 ₪ לחודש, וזאת ביום הראשון לכל חודש. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, על בסיס המדד הידוע היום, ויתעדכנו מידי שלושה חודשים, ללא עדכון בדיעבד.

עד המועד הראשון בו תקבל ז.ע.ד. לידיה חלק מתמורת מכר זכויותיה בדירת המגורים, יחול החיוב במזונות זמניים בהתאם להחלטות מהימים 14.4.19 ו - 29.4.19.

כמו כן יישאו הצדדים, בחלקים שווים, בכלל הוצאותיהם הרפואיות והחינוכיות של הילדים. מובן כי על הצדדים לתאם ביניהם את עצם ההוצאה ושיעורה. על הצדדים למצות את כלל ההנחות והזכאויות להן הם זכאים בנסיבות העניין, וחלוקת הנשיאה בהוצאות תעשה לאחר הפחתת שיעור ההנחה או הזכאות. ככל שתתגלע מחלוקת בין הצדדים באשר להוצאה כלשהי, יצטייד הצד המעוניין בהוצאת ההוצאה באישור מאת רופא המשפחה, רופא השיניים, יועץ או מנהל בית הספר וכיוב׳, באשר לנחיצות ההוצאה ויציגה בפני הגורם המכריע במחלוקת (בית משפט או רשם ההוצאה לפועל, לפי העניין).

חיובי המזונות דלעיל יחולו עד הגיע כל ילד לגיל 18 שנה, או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר, ואזי יופחתו לכדי שליש משיעורם קודם לכן, עד לסיום השירות הצבאי (חובה), או השירות הלאומי, ככל שישרת. היה ולא ישרת הילד בשירות כאמור, תפסק החבות במזונותיו עם בגירתו, או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר.

קצבת הילדים מאת המל״ל תועבר לידי ז.ע.ד. בנוסף לדמי המזונות.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

יום, כ״ו אדר תש״פ, 22 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט, סגן נשיא

דרג את הכתבהדירוג כתבה תביעות אישה כנגד זוגתה למזונות ילדים, מזונות אישה וענייני רכוש, אגב פרידתן: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשרדלג על צור קשר

צור קשר

checked
משרד עורכי דין מאיה רוטנברגדלג על משרד עורכי דין מאיה רוטנברג

משרד עורכי דין מאיה רוטנברג

עדכונים: קורונה Covid-19 נקרא גם: 2019-nCov‏, ‎2019 Novel Coronavirus

במהלך הימים הללו,  משרדנו ממשיך לספק שירות ללקוחותינו בישראל ובעולם.

כחלק מהמחויבות המתמדת של משרדנו לספק שירות מקצועי בסטנדרט הגבוהה ביותר של משרדי עורכי הדין בתחום דיני המשפחה בישראל , הצוות שלנו ממשיך בזמינות מלאה עבור כל  לקוח לשאלות בקשר לשינויים הכרוכים בהתמודדות עם משבר הקורונה.

אנו עוקבים באופן רציף אחר הודעות מטעם הרשויות, לשכת עורכי הדין, בתי המשפט, ובתי הדין הרבניים ופועלים מיד לאסוף ולנתח את ההשלכות המשפטיות על תיקים מתנהלים בעקבות התפשטות נגיף ה- Coronavirus. 


לנוחיותכם, תוכלו למצוא עדכונים באתר בכל  הקשור בשינויים שננקטו על ידי רשויות הממשלה וכן ניתוח סוגיות משפטיות שהתעוררו ופסקי דין שנקבעו עקב התפתחות אחרונה זו.

 2020 עורכי דין לענייני משפחה מובילים

התייעצות עם עורך דין לענייני משפחה

מדוע לבחור בנו? תשומת לב אישית של משרד עורכי דין מאיה רוטנברג בכל נושא שעוסק בדיני משפחה, גירושין או צוואות, עורך הדין המתאים יכול לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית של העניין המשפטי הספציפי שלך. החלטה נבונה בבחירת עורך הדין המתאים יכולה להיות החלטה מכריעה, במיוחד אם אינך יודע לאן ללכת או מהן זכויותיך. 

עו"ד מאיה רוטנברג

כל החומרים והתכנים המופיעים באתר נמצאים תחת הקריטריונים של חוק זכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם,להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי. 

למען הסר ספק, כל שימוש בתכנים וברעיונות ללא אישור מפורש בכתב מעורכת דין מאיה רוטנברג אסור בהחלט ובמידה וייעשה שימוש כזה, הוא יחויב בתשלום. כל הזכויות שמורות © 2020 משרד עורכי דין מאיה רוטנברג 

יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד