הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – אמצעי משמעת), התשע"ט–2018

סעיף 19 לחוק בתי המשפט[נוסח משולב], התשמ"ד–1984,מפרט את אמצעי המשמעת אותם יכול להשית בית דין משמעתי על שופט בגין עבירת משמעת. כיום, אמצעי המשמעת, על פי סדר חומרתם, הם הערה, התראה, נזיפה, העברה למקום כהונה אחר והעברה מן הכהונה. מעיון במדרג ״אמצעי הענישה״ כמפורט בחוק עולה כי קיים פער משמעותי בין אמצעי הענישה החמור ביותר, קרי הדחה לצמיתות, לבין זה שלפניו.

אמצעי משמעת של הדחה מכס השיפוט הוא העונש החמור ביותר אותו ניתן להשית על שופט, ונראה כי אין אמצעי משמעת המהווה מדרג ביניים, שיהיה בו מחד ענישה ממשית ומאידך שלא יהיה לצמיתות. העובדה כי קיים פער משמעותי במדרג העונשים המצויים באמתחתו של בית הדין, מביאה לידי מצב דברים בו בית הדין עלול לפסוק עונש חמור מזה הראוי שייגזר, ולמעשה להשית על שופט סנקציה אשר איננה הולמת בהכרח את חומרת המעשה.

כמו כן, נוכח העניין הציבורי בפסיקתם של בעלי מעמד ציבורי, בהיעדר ״מדרג ביניים״, סביר כי יטה בית הדין לגזור את דינו של שופט לחומרה. גם לשופטים מגיע את יומם בבית הדין, וראוי כי הם לא ייענשו ביתר חומרה, מעבר לנסיבות או לצורך, רק בשל העובדה כי המחוקק לא יצר מדרג ומידתיות בענישה. המחוקק מצא לנכון, במקצועות שונים, לאפשר השעיה זמנית מתפקיד, כך לדוגמה בעניינם של עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים, רואי חשבון, רוקחים ועוד. עלינו כמחוקקים, המשמשים פה וקול לכלל הציבור, לתקן עוול זה גם בעניינם של שופטים, וליצור מדרג הולם המבטא איזון ומידתיות לכלל השיקולים העניניים. 

לאחרונה בבד״מ 2081/18 שרת המשפטים נ׳ השופטת רונית פוזננסקי-כץ(ניתן ביום 18.7.2018), התבטא בית המשפט הנכבד בעניין הפער: ״ברור שיש פער תהומי בין שלושת האמצעים הקלים ואמצעי הביניים מצד אחד, לבין זה האולטימטיבי – העברה מן הכהונה, מצד שני. אמת, אמצעי של השעיה עומד באופן תיאורטי בתווך, ויש בו מעין גישור על הפער הרחב שהזכרנו״ .וכן: ״אמצעי המשמעת שמצויים בסמכותנו יוצרים ״סולם״ א-סימטרי, שהמרחקים בין שלביו אינם זהים. בעיקר בולט המרחק שבין השלב העליון באותו סולם של אמצעי המשמעת ובין השלבים שמתחתיו״.

יצוין בהקשר זה, כי בית המשפט הנכבד שב והדגיש, כי הסדר השעיה, שלדידו אינו מצוי בלשון החוק כיום, מחייב הסדר חקוק. בניגוד לשיטת המשפט הישראלית, קיימות בעולם שיטות משפט מקבילות אשר הסדירו בחוק באופן מפורש את האפשרות להשעות שופטים באופן זמני מכהונתם, כאמצעי משמעת. כך למשל בארצות הברית ובאירופה. ראוי אם כן, כי גם בארץ תוסדר בחקיקה ראשית אפשרות ההשעיה הזמנית. 

הצעת חוק זו נועדה ליצוק תוכן אל החסר ולהתגבר על הפער באמצעות קביעת אמצעי משמעת, קרי: אמצעי ענישה סופי, של השעיה, לתקופה שלא תעלה על שנה. אמצעי משמעת זה יאפשר לבית הדין להטיל ענישה הולמת ומתאימה לנסיבות המובאות בפניו. השעיה למשך תקופה של עד שנה, היא מידתית והולמת, ותספק מענה למצבים בהם, ברי כי לא די בענישה מסוג הערה, התראה, נזיפה, אולם גם אין זה מוצדק להדיח השופט מכס השיפוט.

נוכח העובדה כי שופט לא ישוב לעסוק בתקופת ההשעיה כעורך דין, שהרי היא זמנית וקצרה לכאורה, ויתכן ולא יעסוק באף משרה חלופית בתקופה כאמור, מותירה הצעת חוק זו, את שיקול הדעת בידי בית המשפט, לקבוע באם בתקופת ההשעיה, ישתכר השופט בשכרו ובאם לאו.
עוד מוצע בהצעת החוק להעניק לבית הדין סמכות למנוע קידומו של שופט אשר בתיקו נרשמה הערה, התראה או נזיפה לתקופה שלא תעלה על 7 שנים, בהתאם לנסיבות המקרה וחומרת העבירה. תיקון זה נועד להביא לידי כך שהסנקציות האמורות יקבלו תוקף ולא יוותרו בגדר רישום בתיקו האישי של השופט בלבד, אף תיקון זה מסייע ביצירת עוד שלב בסולם מדרג ענישה כאמור.

עוד מוצע בהצעת החוק לקבוע כי על פסק דין של בית הדין המשמעתי תינתן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון. על פי החוק כיום, לא ניתן לערער על פסיקתו של בית הדין המשמעתי, ולפיכך, האפשרות היחידה העומדת בפני נקבל או קובל, היא עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. כשם שעל כל פסיקה של בית משפט ניתן להגיש ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר, הרי שראוי שכך יהיה גם בענייני דין משמעתי של שופטים. תהיה בידי הקובל והנקבל האפשרות לערער על החלטת בית הדין, באם סברו כי החלטת בית הדין איננה משקפת את חומרת העבירה ונסיבות המקרה.

לאחרונה סבר בית הדין המשמעתי בפסיקתו בעניינה של השופטת פוזננסקי-כץ כי אין בידו הסמכות לקבוע עונש של השעיה זמנית. נגד החלטה זו תלוי ועומד בג״ץ6301/18 השופטת רונית פוזננסקי-כץ נ. שרת המשפטים. הצעת חוק זו לא נועדה לנקוט עמדה בשאלת סמכותו של בית הדין, אלא לתקן את החוק ולקבוע כי יש מקום לענישה משמעתית בדמות השעיה זמנית.