חיפושדלג על חיפוש
En
עורך דין משפחה וגירושין בתל אביבדלג על עורך דין משפחה וגירושין בתל אביב

עורך דין משפחה וגירושין בתל אביב

ראול ולנברג 18 מתחם CU מגדל C קומה 2 , רמת החייל, תל-אביב.   טלפון: 03-6161535  נייד: 0544705733  Email: office@rotenberglaw.co.il

צור קשרדלג על צור קשר

צור קשר

checked
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסק דין בנושא ביטול הסכם פירוד בין ידועים בציבור

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב׳ השופט בן ציון ברגר) מיום 22.7.19 בתיק תה״ס 63435-01-15.

בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערות לביטול פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם פירוד אשר נחתם בין המערערת 1 למשיב וכן את התביעה לביטול הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים במצורף להסכם הפירוד.

רקע עובדתי- המערערת 1 (לשם הנוחות להלן: "המערערת") והמשיב היו ידועים בציבור משנת 2007 לערך.

 

ביום 29.1.13 נחתם בין המערערת למשיב הסכם פירוד, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע״י ביה״מ קמא ביום 13.2.13. להסכם הפירוד צורף הסכם הלוואה מיום 29.1.13 על פיו התחייבה המערערת להחזיר למשיב הלוואה ע״ס 350,000 ש"ח ב 60 תשלומים חודשיים רצופים ושווים. לצורך הבטחת פירעון ההלוואה התחייבה המערערת בהסכמת המערערת 2, אשר היא אמה של המערערת (להלן:״האמא"), לרשום הערת אזהרה לטובת המשיב על ביתה וככל שהמערערת לא תחזיר את ההלוואה, תיכנס האמא בנעליה.

 

ביום 29.1.15 הגישו המערערות את התביעה לביטול הסכם הפירוד והסכם ההלוואה בטענה כי מדובר בהסכם מקפח שנחתם בחוסר תום לב תוך כפיה, עושק והטעיה של המערערת.

טענות המערערות- בערעורן חזרו המערערות על טענותיהן כי ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקתה וחולשתה של המערערת, עושק הטעיה, כפיה, איומים והפחדה וכי לא היה באישור ההסכם ע״י ביה״מ קמא כדי לשמש מגן בפני ביטולו. לטענת המערערות, אף שאינן טוענות כנגד הליך אישור ההסכם, לא היה מקום שאותה ערכאה שאישרה את ההסכם, תדון בתביעה לביטולו.

 

המערערות טענו כי ביה״מ קמא התעלם מהראיות הרבות לעניין מצבה הפיסי והנפשי של המערערת אשר מוכרת ע״י המל״ל כבעלת נכות נפשית של 20% , סובלת מבעיות רפואיות רבות נוספות ופיתחה תלות קשה במשיב. עוד טענו המערערות כי ביה״מ טעה כשקבע שהמשיב לא ניצל את מצוקתה של המערערת ולא קיבל את הסבריה כי ״לקח לה זמן רב לקלוט את המשמעות של הפרידה ולהבין שרומתה ונוצלה" )סעיף 55 להודעת הערעור).

 

המערערות הוסיפו כי המערערת לא הייתה מיוצגת וכי לא ניתנה לה אפשרות להתעמק בהסכם.

 

לטענת המערערות מדובר בהסכם דרקוני שכן המשיב קיבל את כל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, "הפיל" חובות על המערערת, לא חילק את נכסיו עימה ואף חייב אותה בהחזר הלוואה ע״ס 350,000 ₪.

המערערות טענו כי שתיים משלוש החברות )שע״פ ההסכם המערערת היא בעליהן הבלעדית ויישארו בבעלותה) נרשמו על שמה כאשת קש בלבד, בעוד שהבעלים האמיתי היה המשיב. בעניין זה נטען כי ביה״מ התעלם מהודעות ששלח המשיב ומהן עלה כי המשיב הודה שבר        היה בבעלותו.

המערערות טענו כי כל ההתנהלות של המערערת והמשיב העידה כי הייתה להם כוונת שיתוף בנכסים וכי ביה״מ קמא טעה עת לא בחן כלל את תנאי הסכם הפירוד.

המערערות הפנו לכך שלא ייגרם כל נזק כתוצאה מביטול ההסכמים שכן אז ייבחן נושא הפירוד הרכושי ע״י ביה״מ לענייני משפחה בהליך מסודר.

טענות המשיב- המשיב טען כי פס״ד קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים ואמינות העדים וכי ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בכך. המשיב טען כי הטענה כאילו המותב שאישר את ההסכם לא היה צריך לדון בתביעה לביטולו, הגם שנוגדת את הדין, הינה בכל מקרה הרחבת חזית בערעור והטענה לא הועלתה כלל במהלך הדיון.

 

המשיב טען כי טענות המערערות לגבי אישור ההסכם נוגדות את פרוטוקול אישור ההסכם על פיו המערערת הבינה את ההסכם וביקשה לאשרו מרצונה החופשי. המשיב טען כי המערערות לא הוכיחו מרמה, איום, כפיה, לחץ, אלימות או מצוקה כלשהיא בעת חתימת ההסכם או בעת אישורו. המשיב הפנה לשיחות הווטסאפ שהתקיימו בין המערערת למשיב חודשים רבים לאחר אישור ההסכם והמעידים כי אין בסיס לטענות המערערות. המשיב הפנה לכך שהמערערת כיבדה את ההסכם במשך שנתיים וכל טענותיה אינן אלא ביחס לכדאיות ההסכם.

דיון

לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון שהגישו הצדדים ולאחר ששקלנו את טיעוניהם בעל-פה בפנינו, לא מצאנו כל עילה לקבל את הערעור.

למרות טענות ב״כ המערערות, כאילו ביה״מ קמא טעה בהסקת מסקנותיו, הרי הערעור נסב, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, לאחר שבחן את הראיות, שמע את העדים שהופיעו בפניו והתרשם מהם וממידת מהימנותם באופן בלתי אמצעי.

 טענות המערערות נבחנו היטב על ידי בית משפט קמא ונדחו על ידו בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי. ההלכה הינה כי: "אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים״ (ע״א 6798/16 לייבוביץ נ׳ יורש, [פורסם בנבו] פסקה 17 וההפניות שם (26.9.2017)).

מאחר שלא מצאנו להתערב בממצאים העובדתיים בפסק הדין ומאחר שממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק, דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ״ד-1984 ורק למעלה מן הצורך, נפרט בתמצית:

ראשית, צודק המשיב כי המערערות כלל לא טענו בפני ביה״מ קמא טענה לפסלות המותב בטענה כי מדובר באותו מותב שאישר את ההסכם. לכן אין לקבל את הטענה שהועלתה בדיעבד במסגרת הערעור ורק לאחר שתביעתן נדחתה. בכל מקרה, משהמערערות הדגישו בכתב התביעה המתוקן כי "אינן מתיימרות לתקוף את הליך האישור ואין להן כל טענה כנגד השופט בן ציון ברגר", הרי שמדובר בתביעה המבוססת על תקיפת הפאן ההסכמי.

 

 בהתאם לדין, תביעה כזו מתבררת בפני ביה״מ שנתן את פסק דין. אכן כאשר עסקינן בתקיפת ההליך השיפוטי במסגרתו אושר ההסכם, ההלכה הינה כי יש להעלות את הטענות בפני ערכאת הערעור שכן, אין זה ראוי שבית המשפט אשר אישר את ההסכם, הוא זה אשר יבחן האם אישורו נעשה כדין. כאמור במקרה דנן, המערערות לא ערערו על פסק הדין שאישר את ההסכם ואף הודיעו מפורשות כי אין להן טענה כלפי ההליך השיפוטי ולכן התביעה התבררה כדין בפני ביה״מ שאישר את ההסכם.

צדק ביה"מ קמא בקביעתו כי אין די בכך שעו"ד צוקרמן ערך בעבר הסכם לרכישת דירה עבור המשיב, כדי להצביע על כך שעו״ד צוקרמן ייצג רק את המשיב בעת חתימת ההסכם, או בהליך אישורו.

 

הטענה אף סותרת את האמור במפורש מפי המערערת והמשיב בפרוטוקול דיון אישור ההסכם, שם הודיעו שני הצדדים כי עו"ד צוקרמן ערך עבורם את ההסכם. מסקנתו של ביה"מ קמא כי עו"ד צוקרמן הסביר למערערות את ההסכמים והן לא העלו כל הסתייגויות במועד החתימה, זאת למרות שהמשיב לא נכח עימן באותה עת, התבססה על האמון שנתן ביה"מ קמא בעדות עו"ד צוקרמן ובתהיות שעלו מעדויות המערערות בעניין ולא מצאנו כל טעם המצדיק התערבות במסקנתו זו.

עמ״ש 53822-10-19 אלמונית נ׳ פלוני

בהתאם לעילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים )חלק כללי), תשל״ג-1973 )להלן: "חוק החוזים"), על מנת שתתקבל טענת המערערות לכך שההסכמים נחתמו תחת עושק, היה עליהן להוכיח שלושה תנאים מצטברים: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, ניצול מצבן זה וכן כי תנאי החוזה הם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. אמנם המדובר ביסודות שלובים אשר יש לשקלם באופן מצטבר, אלא שביה״מ קבע מבחינה עובדתית כי לא הוכח אף אחד מהיסודות:

בהתאם להלכה, אין די בבעיות רפואיות כשלעצמן כדי להקים את יסוד המצוקה הנדרש לקיום היסוד הראשון שבעילה זו.

 

מאחר שיש להביא בחשבון שיקולים ביחס לחופש החוזים וכיבוד הסכמים, על הטוען לקיום יסוד זה להוכיח כי המדובר במצב כה קשה שהשפיע על שיקול הדעת בעת ההתקשרות והסיט אותו סטייה של ממש מנתיבו הנכון: "שיקולים של כיבוד הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה ושל הגנה על הביטחון המסחרי מחייבים, כי בטרם יכיר בית-המשפט באפשרות ביטול חד-צדדי של חוזה בעילת העושק, עליו להשתכנע כי המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או חוסר-הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול-דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון" )גבריאלה שלו דיני חוזים )מהדורה שניה, 1995).

 

בניגוד לנטען בערעור, ביה״מ קמא לא התעלם מטענות המערערת ביחס למצבה הנפשי, או הפיסי, אלא התייחס לכך באופן מפורט והגיע למסקנתו כי לא הוכחה המצוקה הנדרשת לקיום היסוד הראשון בעילת העושק. ביה"מ קמא הגיע למסקנתו זו, לאור העובדה שכל המסמכים שצירפה המערערת לעניין מצבה הנפשי היו נכונים לתקופה של 3 שנים עובר לחתימה על ההסכמים וכי למרות הבעיות הרפואיות הפיסיות מהן סובלת המערערת, לא הוכח כי בעיותיה השפיעו וגרמו לפגם קוגניטיבי, או מצב נפשי כה קשה שלא אפשר לה להבין את טיב ההסכמים עליהם חתמה, מרצונה החופשי )כפי שהעיד עליו אף עו"ד צוקרמן).

 

ביה"מ קמא אף ביסס מסקנתו על הראיות שהונחו בפניו ושפורטו בפסק הדין )בהן עדות המערערת עצמה), כי המערערת נטלה חלק בעת רכישת הדירות ע״י המשיב, הייתה בין השותפים המייסדים של הפאב ב..., ניהלה את חנות המשקאות, סייעה לבעלה הנוכחי בהקמת עסק חדש, סייעה למשיב לקבל קביעות בחברת ..., ערכה פעולות משפטיות מול העד ..., עמדה מול חקירת רשות המס בעניין עסקאות אלו, הייתה מעורבת בפעילות עסקית שדרשה יוזמה ופעילות- הכל פעילויות המצביעות על כך שאין מדובר בדמות חלשה וחסרת אונים. יודגש כי האישור הרפואי של ד״ר אלמגור אליו הפנו המערערות, הינו מ 23.7.2007, היינו 5.5 שנים בטרם נחתם ההסכם ולכן אין בו כדי לתמוך בטענה לגבי מצבה הנפשי של המערערת בתקופה הרלוונטית.

משהמערערת לא טרחה להציג כל חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית למועד החתימה על ההסכמים, התומכת בטענתה כי באותה עת לא הייתה מסוגלת להבין ולהפעיל רצון חופשי

 

ומשטענות אלו אף עמדו בניגוד לראיות לעניין פעילויות המערערת ולהתרשמות ביה׳׳מ קמא מהמערערת עצמה, הרי לא נפל כל פגם המצדיק התערבות של ערכאת הערעור במסקנת ביה״מ קמא. בעניין התרשמות ביה״מ קמא מהמערערת )התרשמות אשר אפשרית רק לערכאה הדיונית המבררת ולא לערכאת הערעור), נפנה לקביעת ביה״מ קמא על כי לא נתן אמון במהימנותה ואמינותה של המערערת והתרשם כי עדותה הייתה מניפולטיבית ושקרית, כדי להגיע לתוצאה אליה כיוונה )עמי 10 שורות 9-10 לפסק הדין).

כפי שכבר צוין לעיל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. הלכה זאת אף מתחזקת ביחס לקביעות הנוגעות לעילת העושק.

 

וראו ע״א 403/80 סאסי נ׳ נעימה קיקאון, פ״ד לו)1) 762 )1982): "אין צריך לומר, כי, מטבע הדברים, יש להתרשמותו של בית המשפט, הדן בעניינים כאלה, משקל מכריע, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי: ׳לכשעצמי הייתי מסתכן לומר כי רק מי שראה את המבקשת בבית המשפט בעת עדותה יכול היה להשתכנע כי אכן מדובר כאן באדם הנמצא במצוקה מתמדת כנראה עקב חולשה שכלית ועקב חוסר צבירת המסקנות שנסיון חיים נותן לאדם רגיל בגילה של המבקשת׳ " )שם, בעמי 768).

גם בקביעת ביה״מ כי לא התרשם שהמשיב ניצל את מצוקת המערערת לא מצאנו להתערב. מדובר בקביעה עובדתית מנומקת, אשר התבססה אף היא על הראיות שהונחו בפני ביה״מ קמא.

 

כך למשל צדק ביה״מ קמא במסקנתו כי לא ניתן לקבל את טענת המערערת לאלימות ופחד מהמשיב, עת לאחר הפירוד המשיכה להתכתב עימו בהודעות ווטסאפ תומכות וחבריות, ביקשה להיפגש עימו, נפגשה עימו ויצאה עימו לבילויים משותפים. גם העדר תלונות במשטרה, והעובדה שהאמא לא הבחינה, עד 4 חודשים לפני הפרידה, במשך 3 שנים בהן התגוררו המערערת והמשיב עימה באותה דירה, כי קיימת אלימות ואף אפשרה למשיב להמשיך לגור בבית זמן מה לאחר הפרידה, יש כדי להצביע על כי צדק ביה״מ קמא במסקנתו.

 

העובדה שחברתה של המערערת, אשר העידה כי ידעה על אלימות מצד המשיב, הייתה ביחסי חברות קרובה עם המשיב גם במהלך התקופה בה נטען לאלימות ואף יצאה לבילוי משותף לאחר אירוע נטען של אלימות עליו העידה, מערערת את האמון שניתן ליתן בעדותה בדבר אותה אלימות. בניגוד לנטען ע״י בא כוח המערערות בפנינו, לא מצאנו כי הוצגו ראיות אובייקטיביות לניצול מצוקת המערערת ע״י המשיב.

המערערות טענו כי ביה״מ קמא טעה עת לא בחן את תנאי הפירוד ועת לא קבע כי הם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, אלא שגם כאן, בניגוד לנטען, ביה״מ קמא כן התייחס לתנאי ההסכם וקבע כי מאחר שלא ניתן לקבוע שאלמלא ההסכם הייתה המערערת זכאית למחצית הזכויות ברכוש המשיב, הרי לא ניתן גם לקבוע כי תנאי ההסכם גרועים באופן בלתי סביר.

 

 ההלכה הינה כי אין בהיות הצדדים ידועים בציבור כדי להקנות זכות קנויה למי מהם בנכסי השני, ויש להוכיח כוונת שיתוף בנכסים. לצורך כך יש לבחון

 

כיצד ראו שני בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם ))בע״מ 3497/09 פלוני נ. פלונית )פורסם בנבו,4.5.10)) וכן ראה בג״צ 4178/04 פלוני נ. בית הדין הרבני לערעורים פד׳ ס״ב )1) 235 :

"כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע״א 52/80 שחר נ׳ פרידמן, פ״ד לח)1) 443, 457; כן ראו: ע״א 107/87 אלון נ׳ מנדלסון, פ״ד מג(1) 431, 438; עע״מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ׳ אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני).

 

עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע״א 4385/91 סלם נ׳ כרמי, פ״ד נא(1) 337, פיסקה 14).

 

הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו".

 

ביה״מ קמא הפנה לכך שלא היה למערערת ולמשיב חשבון בנק משותף ואפילו החשבונות העסקיים של המערערת היו שלה בלבד. ביה״מ קמא התרשם מהעדויות כי המשיב הינו פנקסן, חסכן או קמצן, דמות שאינה תואמת אדם המשתף את בת זוגו בנכסיו.

 

ביה״מ קמא האמין לעדותו של המשיב כי הובהר למערערות שאין שיתוף כלכלי וכי בפועל אף הייתה הפרדה רכושית. לא מצאנו כי המערערות הציגו בפני ביה״מ ראיות הסותרות מסקנתו זו.

 

המערערות הפנו לנספח ז׳ 2 לתצהיר המערערת ואולם, מדובר בתצהיר מטעם המערערת עצמה, בו הצהירה כי היא והמשיב חיים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית וחשבונות במשותף. אמנם המשיב אישר בחתימתו את האמור באותו תצהיר, אלא שאין להסיק מכך שהמדובר היה בחשבונות בנק דווקא ולא בחשבונות משק הבית המשותף, כגון תשלומים שוטפים וכיוב׳.

 

המערערות לא הציגו תדפיסי חשבונות בנק משותפים ולא הוכיחו אפילו כי היה למי מהצדדים ייפוי כוח לחשבונו של האחר.

 

כאמור, אין די בחיים משותפים כידועים בציבור כדי להוכיח כוונת שיתוף בנכסים.

 

גם בפניה ליעוץ טרום הריוני, שעה שהיחסים לא התקדמו ולא מוסדו, אין די כדי להוכיח את כוונת השיתוף הנטענת וכאילו תנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי סבירה.

בעניין זה נוסיף, כי התחושה אינה נוחה מכך שהמשיב לא צירף אסמכתאות התומכות בטענתו כי מימן את רכישת הדירות מהון עצמי/הלוואות שקיבל מאביו. יחד עם זאת, ע״פ האמור בתצהיר המערערת עצמה, אמה העבירה למשיב 50,000 ₪ לצורך תשלום המקדמה.

 

על הדירה ברחי X והיתרה נלקחה בהלוואת משכנתא. המערערות אשר עליהן נטל הראיה להוכחת יסודות העושק, לא טענו, או הוכיחו, כי המשכנתא ניטלה גם על שם המערערת, או כי נשאה או נושאת בתשלומיה.

 

ביחס לדירה ברח׳ Y הודתה גם המערערת בסעיף 118 לתצהירה כי מדובר בדירה שנרכשה בכספים שנצברו בחשבונו של המשיב )אם כי טענה שמדובר היה בכספים משותפים אשר נצברו בחשבונו כתוצאה מתרומה של המערערות להכנסה כלכלית).

ביה״מ קמא אכן לא התייחס בפסק הדין להעברות כספיות אשר נעשו במהלך החיים המשותפים מהמערערת למשיב. ביה״מ קמא אף לא נתן משקל לכך שהדירה אשר הוגדרה בהסכם כמשותפת, היא דירת האמא, בה התגוררו המערערת והמשיב, במשך שנתיים לפני הפירוד ללא תשלום שכר דירה או דמי שימוש ולכן, אין ממש ב״ויתור" כביכול, המופיע בהסכם, של המשיב על זכויות בדירה. אלא ששוכנענו כי בנסיבות בהן לא הוכחו שני היסודות הראשונים לעילת העושק, אין די כדי להצביע על קיום עילת העושק המצדיקה ביטול ההסכם עליו חתמה המערערת מרצונה.

בניגוד לנטען ע״י המערערות, ביה״מ קמא לא התעלם מטענתן על פיה אין מדובר בהלוואה של המשיב, אלא בהשקעה בחנות המשקאות ובבר .... ביה״מ קבע כי בכל מקרה, משהוכחו העברות הכספים מהמשיב לצורך הפעילות העסקית )שכן למערערת לא היו את כספי ההשקעה שנדרשו) ולאור העדויות, לרבות עדות המערערת עצמה, כי הייתה שותפה לעסקים והפעילות העסקית המשיכה גם לאחר הפירוד עד לקריסתה הכלכלית )לגבי הפאב למשל, היה מדובר ב 4 שותפים -המערערת, המשיב ו 2 אחיה של המערערת, אשר המשיכו לנהל את הפאב), טבעי שאדם המשקיע בעסק המאוגד תחת חברה, יראה בהשקעתו הלוואה אותה ירצה להחזיר לעצמו, במיוחד כאשר הפעילות העסקית ממשיכה בלעדיו. לכן קבע ביה״מ קמא, כי אין לראות בהסכם ההלוואה בלתי סביר בצורה קיצונית.

 

משביה״מ קמא לא התעלם מטענת המערערות כי היה מדובר בהשקעה של המשיב )אלא קבע שבכל מקרה, הדרישה להחזירה באותן נסיבות, אינה בלתי סבירה באופן חריג), הרי אין גם בהודעת סמס )נספח כד׳ 1 לתצהיר המערערת), אליה הפנו המערערות, בה רשם המשיב כי הפסיד מעל 200,000 ₪ בבר, כדי לתמוך בטענת המערערות, שהרי כאמור גם לגישתן, המשיב השקיע בעסק וטרם חתימת ההסכם עוד לא הבטיח את החזר השקעתו.

 

יש לזכור כי מדובר בעסקים שנפתחו על שם המערערת ונוהלו תחת חברה בבעלותה, תוך שחשבונות הבנק מנוהלים על שמה בלבד וכשהפעילות העסקית נוהלה על ידה גם לאחר הפרידה.

 

המערערות לא הציגו ראיות המצביעות על קשר של המשיב עם רו״ח של העסקים, או ייפוי כוח, זכות חתימה, או שיתוף בחשבונות העסקיים. איננו מתעלמים מכך שהמשיב נהנה לפני הפירוד מההטבות הנובעות מרישום העסקים על שם המערערת וזאת לאור נכותה. איננו מתעלמים גם מנוכחותו הרבה בעסק, הפקדות שביצע ומסרונים ששלח. יחד

 

עם זאת, כפי שצוין בסעיף 11 סיפא לעיל, בנסיבות בהן לא הוכחו שני היסודות הראשונים לעילת העושק, אין די בכך שהמשיב "ניצל" את ההטבות שניתנו כתוצאה מרישום העסקים על שם המערערת בעת שהיה מעורב בעסקים ולאחר מכן הגיע להסכם עם המערערת כי העסקים יישארו בבעלותה והיא תחזיר לו את השקעתו, כדי להצביע על קיום עילת העושק המצדיקה ביטול ההסכם עליו חתמה המערערת מרצונה וללא שהוכחו יסודות של ניצול מצוקה הנדרשים להוכחת עילת העושק.

לא מצאנו פגם גם בקביעת ביה״מ קמא כי לא הוכחו יסודות עילת הכפייה: בהתאם לפסיקה, לצורך הכרה בכפייה כסיבה לביטול חוזה, יש להוכיח מבחן כפול הכולל "עוצמה" ו״איכות״ של הלחצים: "... לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימלי... והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת, בלתי אם להתקשר בחוזה - עשויים להקים עילה להשתחררויות מחיוב חוזי״.

 

ראה: ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע״מ נ׳ בנק לאומי בע״מ (22.09.03) (פורסם במאגר "נבו") תוך ציטוט דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 8/88 שאול רחמים בע״מ נ׳ אסקפומדיה בע״מ, פ"ד מ״ג(4) 95, בעמוד 140.

 

בענייננו, אכן לא הוכחו לחצים כבדים כ״כ, או בכלל, באופן שלא הייתה למערערות ברירה אלא לחתום על ההסכמים: המשיב כלל לא נכח בעת שהמערערות חתמו על ההסכמים וגם בהמשך, המערערת התייצבה מרצונה החופשי בביה״מ ומבלי שהמשיב איים עליה (בהתאם לעדותה), אישרה את העובדה שהבינה את ההסכם וחתמה עליו מרצונה החופשי. ביה"מ קמא הפנה נכונה להודעות הידידותיות ששלחה המערערת למשיב לאחר ההסכם, לעובדה שהחלה לקיים את ההסכם ושילמה חלק מסכומי ההלוואה ולכך שהתביעה הוגשה רק שנתיים לאחר חתימת ההסכמים, הכל כמצביע על כך שאין מדובר בכפיה שהביאה להתקשרות.

 

יצוין כי לא ברור כיצד ביקשו המערערות שייקבע יסוד של כפיה ביחס לחתימת האמא על הסכם ההלוואה רק על בסיס הטענה כי המערערת לחצה עליה לחתום. לא הוכח בעניין זה לחץ כלשהוא ובוודאי לא כזה הנדרש לצורך קיום יסודות עילת הכפייה.

 

כפי שקבע ביה"מ קמא, מדובר באשה בוגרת, מנהלת בעברה, אשר היא עצמה חוותה גירושין קשים ובהתאם להלכה הפסוקה, חזקה שקראה את המסמך עליו חתמה.

 

גם העובדה שהתביעה הוגשה רק שנתיים לאחר חתימת ההסכמים, כשכבר שנה קודם לכן, בשנת 2014, קיימות הודעות ווטסאפ חבריות ותומכות ואף יציאה לבילויים משותפים המצביעים על כך שהמערערת, גם לגישתה, כבר איננה חוששת עוד מהמשיב, מצביעה על כך שאין מדובר בהסכמות שנערכו תחת עושק או כפיה.

 

לאור כל האמור דין הערעור להידחות. מדובר בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ויש להביא בחשבון את עיקרון הסופיות שבחתימת הסכמים, קל וחומר כאלו המובאים לאישור ביה"מ.

 

ההסכם אושר לאחר שביה״מ וידא כי הצדדים חתמו על ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. בהתאם להלכה היה מוטל על המערערות נטל כבד להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם.

 

מסקנת ביה״מ קמא כי הסכמת המערערות לא ניתנה כתוצאה מניצול חולשה, או כפיה, נתמכו בעדויות ובראיות ואין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובהערכת מהימנות.

 

לאור כל האמור, אנו מורים על דחיית הערעור.

לפנים משורת הדין ועל מנת לא להגביר את העוינות בין הצדדים, אין צו להוצאות. העירבון יושב למערערות באמצעות בא כוחן.

 

פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, ט׳ שבט תש״פ, 04 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.


 

דרג את הכתבהדירוג כתבה פסק דין בנושא ביטול הסכם פירוד בין ידועים בציבור: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשרדלג על צור קשר

צור קשר

checked
משרד עורכי דין מאיה רוטנברגדלג על משרד עורכי דין מאיה רוטנברג

משרד עורכי דין מאיה רוטנברג

עורך דין גירושין | עורך דין משפחה

עדכונים: קורונה Covid-19 נקרא גם: 2019-nCov‏, ‎2019 Novel Coronavirus

במהלך הימים הללו,  משרדנו ממשיך לספק שירות ללקוחותינו בישראל ובעולם.

כחלק מהמחויבות המתמדת של משרדנו לספק שירות מקצועי בסטנדרט הגבוהה ביותר של משרדי עורכי הדין בתחום דיני המשפחה בישראל , הצוות שלנו ממשיך בזמינות מלאה עבור כל  לקוח לשאלות בקשר לשינויים הכרוכים בהתמודדות עם משבר הקורונה.

אנו עוקבים באופן רציף אחר הודעות מטעם הרשויות, לשכת עורכי הדין, בתי המשפט, ובתי הדין הרבניים ופועלים מיד לאסוף ולנתח את ההשלכות המשפטיות על תיקים מתנהלים בעקבות התפשטות נגיף ה- Coronavirus. 


לנוחיותכם, תוכלו למצוא עדכונים באתר בכל  הקשור בשינויים שננקטו על ידי רשויות הממשלה וכן ניתוח סוגיות משפטיות שהתעוררו ופסקי דין שנקבעו עקב התפתחות אחרונה זו.

התייעצות עם עורך דין לענייני משפחה

 מדוע לבחור בנו? תשומת לב אישית של משרד עורכי דין מאיה רוטנברג בכל נושא שעוסק בדיני משפחה, גירושין או צוואות, עורך הדין המתאים יכול לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית של העניין המשפטי הספציפי שלך. החלטה נבונה בבחירת עורך הדין המתאים יכולה להיות החלטה מכריעה, במיוחד אם אינך יודע לאן ללכת או מהן זכויותיך. 

מאמר חדש באתר: האם אתה זקוק לעורך דין כדי להתגרש?

עו"ד מאיה רוטנברג

כל החומרים והתכנים המופיעים באתר נמצאים תחת הקריטריונים של חוק זכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם,להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי. 

למען הסר ספק, כל שימוש בתכנים וברעיונות ללא אישור מפורש בכתב מעורכת דין מאיה רוטנברג אסור בהחלט ובמידה וייעשה שימוש כזה, הוא יחויב בתשלום. כל הזכויות שמורות © 2020 משרד עורכי דין מאיה רוטנברג 

יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד