דחיית תביעה לביטול הסכם ממון

הצדדים חתמו על ההסכם ביום 8.1.13 וביום 16.1.13 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בבית המשפט קמא, שבמסגרתו ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין. בפרוטוקול הדיון נאמר מפי הצדדים כי:

"שמענו שוב את עיקרי ההסכם שהוקרא לנו כעת בבית המשפט ואנו מצהירים כי חתמנו על ההסכם מרצון והסכמה חופשית ואנו מבינים את תוכנו, את מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו       

אנו ערים לכך שהסכום בסעיף 10ד' הוא סכום גבוה. קביעת הסכום נועדה להבטיח את הפינוי".

באישור ההסכם נאמר ע"י ביהמ"ש כי:

"לאחר ששמעתי את הצדדים ושוכנעתי כי עשו את ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, ללא שום כפייה, לחץ או השפעה רעה, ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, אני מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין...".

עקב קשיים בנישואי הצדדים, יזמה המערערת בחודש נובמבר 2014, פנייה ליועצת נישואין, המטפלת הזוגית גב' צביה גרנות להלן: המטפלת. המערערת הקליטה ללא ידיעת המשיב פגישה אחת מתוך ארבע הפגישות שהתקיימו עם המטפלת להלן: הפגישה. בפגישה נדונה בעיקר בעיה פיזיולוגית של המערערת שהיתה קיימת עוד מתחילת הנישואין ושהקשתה מאוד על קיום יחסי אישות. בנוסף, העלתה המערערת את תסכולה מההסכם שלטענתה מקפח אותה.

בחודש יולי 2017 הגישה המערערת תביעה לביטול ההסכם לביהמ"ש קמא. בתביעתה טענה המערערת בין היתר, שההסכם נערך למראית עין בלבד, ההסכם מקפח אותה בצורה קיצונית, המשיב סחט אותה רגשית על מנת שתחתום על ההסכם, הוא אסר עליה להתייעץ עם מקורביה ביחס אליו, לא השאיר בידה עותק מההסכם והיא הקשיבה רק חלקית להסכם כשהוא הוקרא לצדדים ע"י ביהמ"ש. המערערת טענה גם שיש לבטלו מחמת טעות, הטעייה, עושק ותרמית.

המשיב טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה. לדבריו, לאחר אישור ההסכם המערערת התייעצה עם עורך דין ולמרות זאת, לא נקטה בשום פעולה לביטול ההסכם ולפיכך עבר הזמן הסביר שבמסגרתו ניתן לבטל את ההסכם. כמו כן טען המשיב שההסכם הוגן לחלוטין ואף מעניק למערערת שווי מחצית דירת יוקרה בצפון תל אביב, למרות שהדירה נרכשה כולה באמצעות מכירת נכס חיצוני ועל פי הדין היא לא היתה זכאית אף לסכום זה שעומד על כ– 2.2 מיליון ש"ח. בנוסף טען המשיב, שלא ייתכן לטעון באותה נשימה שההסכם הוא למראית עין - טענה שלא הוכחה כלל - ובמקביל, שההסכם נכרת עקב עושק ומרמה ולא היתה קיימת גמירות דעת. לדבריו, אישור בית המשפט מהווה הוכחה שהיתה קיימת גמירות דעת וניתנה למערערת האפשרות להיוועץ עם עורך דין ועם מי שתראה לנכון.

פסק דינו של ביהמ"ש קמא

ביהמ"ש קמא דחה את תביעת המערערת וקבע שההסכם תקף. בין היתר קבע ביהמ"ש כדלהלן:

א.      המערערת החלה לאסוף ראיות על מנת להתנער מההסכם, כבר בנובמבר 2014, שעה שהקליטה את הפגישה אצל המטפלת.

ב.       המערערת אינה יכולה לטעון שהיא חתמה על ההסכם מבלי לקרוא אותו ולהתנער ממנו. על פי הפסיקה, רק במקרי קיצון יבטל בית המשפט הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. במקרה דנן, לא מדובר בהסכם מקפח באופן קיצוני.

ג.        העובדה שהמשיב רצה לסיים בדחיפות את עסקת רכישת הדירה באיטליה וגם אמירתו "אם לא תחתמי אחשוב שאת רוצה להתגרש", אינה מהווה עילה לביטול ההסכם עקב פגם בגמירות הדעת. היא "אינה חתירה תחת יכולת הרצייה, אינה סחיטה ואינה שוללת חופש רצון סביר". גם לוח הזמנים בין הכנת ההסכם לאישורו אינו בלתי סביר.

ד.      העובדה שהמערערת לא היתה מיוצגת, אינה עילה לביטול ההסכם. "לא יהא זה ראוי לאפשר לאדם להתנער מהסכם, וליצור חוסר וודאות על דרך הבחירה שלא ליטול ייצוג לעת האישור".

ה.      הנטל להוכיח שמדובר בהסכם למראית עין שתכליתו רק להסדיר את הדירה באיטליה וכי הצדדים לא התכוונו להסדיר את מכלול יחסי הרכוש ביניהם, לא הורם.

ו.        הודעת הביטול ניתנה במועד מאוחר מאוד, לאחר שחלף הזמן הסביר לביטולו. שהרי, הלחץ שלטענתה הופעל עליה לחתום על ההסכם פג זמן קצר לאחר אישור ההסכם ומשלוח הודעת ביטול יותר מארבע שנים לאחר שנודעה עילת הביטול, אינו בגדר זמן סביר.

ז.       לא הוכחו עושק, תרמית, טעות או הטעייה. בית המשפט הקריא והסביר לצדדים את תוכן ההסכם והם הצהירו שהם חתמו עליו מרצון חופשי וכי הם מבינים את משמעותו. לא היתה כל מניעה שהמערערת תתייעץ עם עורך דין מטעמה לפני שחתמה על ההסכם ולפני אישורו. המערערת היא אישה דעתנית ומשכילה שיודעת לעמוד על שלה ואין כל עילה לבטל את ההסכם.

ח.      משהמערערת וויתרה על מזונותיה בהסכם, ומשהצדדים לא חיים יחדיו, גם דין תביעתה למזונות אישה להידחות.

המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור.

תמצית טענות המערערת

בין הצדדים יש פערי כוחות עצומים. המערערת תלויה כלכלית במשיב שמשתכר עשרות אלפי ₪ נטו לחודש, בעוד היא עובדת באופן חלקי ומשתכרת כמה אלפי ₪ בודדים לחודש. ב"כ המשיב ניסחה את ההסכם. המשיב היה מיוצג והיא לא היתה מיוצגת. המשיב אסר עליה להתייעץ בנוגע להסכם ולחץ עליה לחתום עליו. היא לא קראה את ההסכם ולא העירה לגביו שום הערה. המשיב נטל ממנה את ההסכם מיד לאחר שחתמה עליו בדירה ולא הותיר בידה העתק ממנו. לראשונה ההסכם הוקרא לה בבית המשפט ולאחר אישורו, ההסכם נלקח ע"י המשיב ולא היתה לה גישה אליו.

בהליך החתימה ואישור ההסכם, נרמסו עקרונות תום הלב ברגל גסה והמשיב ניצל את תמימותה. יש לקבוע כי אם רק צד אחד להסכם מיוצג, ההסכם לא יהיה תקף, על מנת לוודא שהצד החלש לא יוותר "רדום" ולא ינוצל ע"י הצד החזק. הלכה כזו קיימת בכמה מדינות בארה"ב כגון בקליפורניה, קולורדו וצפון דקוטה ויש לאמצה אף בישראל.

המשיב אמר למערערת שמטרת ההסכם היא מניעת כפל מס, כי הוא נועד רק לצורך רכישת הדירה באיטליה ואין לו כל רלוונטיות ליחסי הרכוש בין הצדדים. המשיב אסר עליה להתייעץ עם מקורביה או עם עורך דין. המשיב גם לא שיתף אותה בייעוץ שקיבל מעורך דינו באיטליה שמסר לו שלפי הדין האיטלקי, אם הדירה נרכשת שעה שהם נשואים, מגיע לה מחצית מהזכויות בדירה. הוא גם לא שיתף אותה בדברים שיעצה לו עורכת דינו ובסיבה שבגינה החליט שעליהם לחתום על הסכם ממון כולל.

מאחר שהמשיב אישר במסגרת הטיפול הזוגי שההסכם חסר תוקף ביחסים בין הצדדים, היא לא סברה שהיא צריכה להמשיך ולהיות מוטרדת מההסכם. הידיעה שעליה לפעול לבטל את ההסכם, התגבשה אצלה רק בשנת 2017. טעה ביהמ"ש קמא שעה שלא ייחס חשיבות להודאתו של המשיב בפגישה, שלהסכם אין משמעות ביחסים ביניהם וכן בקביעתו שקיים חיסיון על הפגישה, במיוחד כשהמשיב לא טען לחיסיון.

ההסכם מקפח אותה מאוד, מאחר שעל פי הדין היא היתה זכאית למחצית משווי ההשבחה שהתווספה לנכסי המשיב בתקופת הנישואין. זאת, מאחר שהמשיב עבד בחברה בתקופת הנישואין והשקיע את כל מרצו בהשבחת הנכסים. המשיב נהג להתייחס לרכוש החברה כ"פנסיה" עבור שניהם והיא הסתמכה על כך. המשיב לא אמר לה שההסכם נועד לחול על כל הנכסים והיא סברה שהוא מתייחס לדירה באיטליה בלבד. המשיב אף הודה שאלמלא עסקת רכישת הדירה באיטליה, סביר שכלל לא היה נחתם הסכם ממון.

ביהמ"ש קמא התעלם משני העדים מטעמה, שהעידו שהיא אמרה להם שהמשיב אסר עליה לדבר עם אף אחד ביחס להסכם. הוא הודה שלא הציע לה להתייעץ עם עורך דין וטען שזה "לא תפקידו".

ביהמ"ש התעלם מהעובדה שהמשיב לא דרש שהמערערת תחתום על הסכם ממון לפני נישואיהם, למרות שעיקר רכושו נצבר אצלו לפני הנישואין, כתוצאה ממתנות שהעניקו לו הוריו. הוא אף אישר שלפני חתימת ההסכם נהג ביניהם שיתוף בנכסים. ההסכם נערך למראית עין בלבד ורק לצורך רכישת הדירה באיטליה.

טעה ביהמ"ש קמא שעה שהתעלם מכך שבצוואתו של המשיב משנת 2015 הוא לא אזכר כלל את ההסכם והעניק למערערת זכות מגורים למשך כל ימי חייה בדירה, דבר המלמד שהוא בעצמו התעלם מההסכם.

המשיב עצמו תיאר את המערערת כ"אישה קטנה" והיא כלל לא הבינה את משמעות ההסכם שנחתם תחת נסיבות של ניצול יחסי כוחות בלתי שוויוניים ויחסי תלות. היה צריך לבטל את ההסכם גם מכוח עילות הטעות, ההטעיה, העושק והתרמית, היות שהוצג בפניה שמטרת ההסכם היא רק לצורך רכישת הדירה באיטליה. תנאי ההסכם גרועים מן המקובל ונשללו ממנה זכויות רבות שהיו מגיעות לה, לו לא היה נחתם ההסכם. סעיף הקנס של 150 דולר לכל יום איחור בפינוי, מלמד על הדרקוניות שבהסכם.

לא היה מקום לשלול את מזונותיה. היא אף לא סירבה לקיים יחסי אישות עם המשיב ואין לה דין מורדת. הכנסתה דלה ביותר והיא משתכרת כ– 2,400 ₪ לחודש, בעוד המשיב משתכר כ– 120,000 ₪ לחודש. טעה ביהמ"ש קמא, שעה שלא פסק למערערת מזונות מן הדין האזרחי, כפי שהיא עתרה בתביעתה.

תמצית טענות המשיב

המערערת הודתה שהתייעצה עם עורך דין לפני הפגישה בחודש נובמבר 2014 והיא אף התייעצה עם עו"ד קניסבוך בשנת 2015. למרות זאת, רק ביום 9.4.17 הודיעה המערערת למשיב באופן חד צדדי על ביטול ההסכם והמשיב דחה את הודעת הביטול. המערערת לא הגישה את הודעת הביטול בתוך זמן סביר לאחר שנודעה לה עילת הביטול. המערערת המתינה יותר מארבע שנים לאחר אישור ההסכם ומדובר בזמן בלתי סביר.

ההסכם תקף. הוא אושר כדין והצדדים הצהירו שהבינו את משמעויותיו. המערערת לא עמדה בנטל הכבד המוטל על מי שמעוניין לבטל את ההסכם ולא הוכח שבמקרה דנן התקיים אירוע קיצון. המערערת היא אישה נבונה ומשכילה. העדר ייצוג לא גורע מתוקף ההסכם ולא הופך אותו להסכם שתנאיו גרועים מהמקובל. אין חובה להיוועץ בעו"ד בטרם חתימה על הסכם ממון ואין חובה להיות מיוצג בהליך.

המערערת הגיעה לחיי הנישואין ללא כל רכוש, בעוד המשיב הגיע עם רכוש רב מאוד. הדירה נרכשה באמצעות תמורת דירה שהיתה למשיב בירושלים ומהלוואת משכנתא שנפרעה על ידו ממקורות חיצוניים. הדירה נרשמה ע"ש המשיב בלבד בידיעת והסכמת המערערת.

במסגרת הפגישה שהמערערת הקליטה ללא ידיעת המשיב, היא אמרה בין היתר כי: "אין לי עניין בכל הנכסים שלו" ולכן ברור שהיא הסכימה כשנחתם ההסכם שכל רכושו החיצוני יהיה שייך לו בלבד.

ההסכם כלל אינו מקפח. למרות שהדירה נרכשה כולה ממקורות חיצוניים של המשיב, המשיב הסכים להעניק למערערת שווי של מחצית דירה לאחר הפינוי ומתן הגט. ההסכם העניק לה זכויות שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 להלן: חוק יחסי ממון, לא מגיעות לה.

צדק ביהמ"ש קמא שעה שראה את הדברים שהוחלפו בפגישה כדברים החוסים תחת כנפי חיסיון וכמעין גישור. בנוסף, במסגרת מסוג זה, הצדדים מרשים לעצמם להעלות רעיונות שונים ולא להכחיש דברים מסוימים לצורך הצלחת הטיפול ולא ניתן "לתפוס" את המשיב בהתבטאות כזו או אחרת שנאמרה על ידו במהלך הטיפול.

הטענה בדבר פגם ברצון אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה בדבר היות ההסכם חוזה למראית עין. בעוד שהטענה בדבר היות ההסכם למראית עין מושתתת על מפגש רצונות בהסכם, טענה בדבר פגמים בכריתה היא טענה הפוכה שלפיה לא גובשה למעשה כל הסכמה מדעת. מדובר בטענות עובדתיות סותרות שלא ניתן להעלות במקביל והדבר מלמד על חוסר תום ליבה של המערערת.

הנטל הנדרש ממי שטוען טענת חוזה למראית עין גבוה מאוד והמערערת כלל לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת טענה זו. המערערת אף לא טענה זאת בטיפול. המערערת חתמה על ההסכם מרצון חופשי וכבר בעת שחתמה עליו, ידעה שיחסיהם לא טובים והיא יכלה בקלות לסרב לחתום עליו. זאת, במיוחד שעה שהמשיב איים עליה לטענתה שהם יתגרשו אם היא לא תחתום על ההסכם. היא אף לא הוכיחה מה היתה "ההסכמה הסמויה" בהסכם למראית עין שהיא טוענת לקיומו.

המערערת לא הוכיחה שהתקיימו תנאי עילת העושק. לא הוכח ניצול מצוקה או חולשה ולא הוכח שתנאי ההסכם בלתי סבירים. ההסכם הוסבר למערערת ע"י ביהמ"ש ולא הוכחה גם כל טעות, הטעייה או תרמית שביצע המשיב. לכן, בדין ובצדק דחה ביהמ"ש קמא את התביעה לביטול ההסכם.

צדק ביהמ"ש קמא שעה שקבע שהמערערת שחפצה בגט ולא מאפשרת חיי נישואין תקינים, לא זכאית למזונות. המערערת לא יכולה להתכחש לאמור בהסכם, שבמסגרתו היא וויתרה על מזונותיה בתמורה לקבלת שווי מחצית הדירה. בנוסף, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע כי מעשה ידיה תחת מזונותיה.

דיון והכרעה

הנטל המוטל על כתפי מי שעותר לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הוא כבד.

כפי שנקבע בר"ע 359/85 טרזה קורפלש קוך ואח' נ' ברוך קוך פ"ד לט3 421 להלן: פס"ד קוך:

"ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד שופט... יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון".

שהרי, כפי שנקבע בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו3 421 בעמ' 428: "...קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

במקרה דנן, המערערת תקפה את ההסכם בשני רבדים: הרובד "השיפוטי" - רכיב האישור ומתן פסק הדין והרובד "ההסכמי" – פגמים בכריתה והסכם למראית עין.

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבור שצדק ביהמ"ש קמא שעה שדחה את תביעת המערערת לביטול ההסכם ואציע לחבריי לדחות את הערעור.

ביחס לתקיפת הרובד "השיפוטי" - כפי שנקבע בפס"ד קוך, היה על המערערת להגיש ערעור לבית המשפט ולתקוף במסגרתו את תוקף אישור ההסכם. ברם, המערערת לא הגישה ערעור ולא בקשה הארכת מועד להגשת הערעור. גם לגופן של הטענות, מהפרוטוקול עולה שבית המשפט "עבר" עם הצדדים על ההסכם ואף צוינה הסכמתם המפורשת של הצדדים לסעיף הקנס בגין איחור בפינוי הדירה, תוך שהצדדים מאשרים שהם ערים לכך שסכום הקנס גבוה. טענתה של המערערת שלא הבינה את ההסכם, אינה סבירה כלל. המערערת אישרה בחקירתה שבית המשפט הקריא באוזניהם את כל ההסכם עמ' 14 שורות 3-4 ועמ' 15 שורות 7-8. לא ניתן לטעון "לא קראתי את ההסכם... השופט הקריא הכול אבל אני לא ייחסתי לזה חשיבות" עמ' 16 שורות 24-27. מי שחותם על הסכם, חזקה שקרא אותו והבין אותו, קל וחומר אחרי שהקריאו לה אותו ושעה שהמערערת הצהירה בפני בית המשפט שהבינה אותו ואת משמעויותיו. לא ניתן להתנער מהסכם שנחתם ושקיבל תוקף של פסק דין בטענה מסוג זה. הדבר עלול להפוך את הליך אישור הסכם הממון לחוכא ואטלולא. מה גם, שהמשיב העיד שמערערת "קראה את ההסכם, הבינה אותו, חתמה עליו". עמ' 68 שורה 9.

ביהמ"ש קמא, ששמע את הצדדים והתרשם מהם, אימץ את עדותו של המשיב לפיה הוא הסביר לה שההסכם אמור להסדיר את מכלול הרכוש ולא נעשה רק לצורך הסדרת רכישת הדירה באיטליה עמ' 68 שורות 18-20. לדבריו: "נדמה לי שההסכם גם היה יומיים שלושה אצלה... היא אמרה שהכול בסדר ושהיא מקבלת...עמ' 71 שורות 8-29  העותק היה אצלה, חתמנו ונסענו יחד לבית המשפט" עמ' 72 שורות 26-27. המשיב הכחיש שאסר על המערערת להתייעץ בנוגע להסכם ולא הגביל אותה בשום צורה עמ' 73 שורות 17-24 והיא היתה יכולה לפנות ולהתייעץ עם עורך דין עמ' 75 שורות 29-30. אין עילה להתערב בכך שביהמ"ש קמא אימץ את עדות המשיב.

המערערת היא אישה בעלת תואר אקדמי עמ' 15 שורה 24, ששפת אמה עברית ולא הובאה שום ראייה לכך שהיא לא הבינה את ההסכם שהוקרא במלואו במעמד אישור ההסכם. העובדה שהמערערת לא היתה מיוצגת בעוד המשיב פנה ליעוץ משפטי וההסכם נוסח ע"י באת כוחו, לא צריכה להביא לבטלות ההסכם. חלף יותר משבוע ממועד חתימת ההסכם ועד אישורו והמשיב לא מנע מהמערערת לקבל ייעוץ משפטי. למערערת לא היתה כל הגבלה למשוך כספים מהחשבון המשותף והיא יכלה ללא קושי לפנות לעורך דין. המשיב הודה שביקש שלא תשוחח על ההסכם עם אחיה ואולם המערערת לא טענה כלל שהמשיב ביקש ממנה שלא להתייעץ עם עורך דין. המשיב הודה שלא הציע למערערת להתייעץ עם עו"ד מטעמה עמ' 70 שורות 16-18. ראוי היה שיעשה כן ולא יחשוב שאין זה תפקידו. ברם, משהוא לא מנע ממנה לפנות לייעוץ, והיא היתה חופשיה לעשות כן, אין לה להלין אלא על עצמה אם בחרה שלא לקבל ייעוץ משפטי.

ברע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן, פ"ד נא5 375 מציין ביהמ"ש, כי:

"הליכים בענייני משפחה הם בגדר "דיני נפשות" ממש, אם לא כפשוטו, הרי כמשמעו... סבורני שעל בתי המשפט לייחס משקל רב יותר מבעבר לחשיבות הייצוג על ידי עורך דין בהליכים בענייני משפחה".

כב' השופט שנלר כתוארו אז קבע בע"מ 1242/04 פלוני נ' פלונית 23.5.05 בדונו ביחס לאישור הסכם ממון כי קיימת:

"כעין "חזקת התקינות" דהיינו שחזקה על בית משפט קמא שבבואו לאשר הסכם ממון, שאכן נדרש הוא להוראות הדין בהתייחס לכך. על אחת כמה וכמה, משמדובר בשופטים שעיסוקם אך ורק בתחום זה, על כל המשתמע מכך".

נקבע שם כי: "התערבות ערכאת הערעור תוך קביעה כי נפל פגם בהליך השיפוטי, תעשה במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל ולא כדבר שבשגרה... לא לנו – בהליך דנן – לבחון את שיקוליו של המערער, ככל שהיו, לרבות בחירתו המודעת שלא להיוועץ בעו"ד מטעמו ובחירתו להסתיר אף מהוריו את תוכנו של ההסכם... ככלל, על בית המשפט המתבקש לאשר הסכם ממון ו/או ליתן תוקף של פס"ד להסכם הכולל אף הסכם ממון, לבחון, בחון היטב, מדוע נמנע אחד מהצדדים להיוועץ עם גורם חיצוני... כך יש להקפיד שבעתיים בעת שצד לא מיוצג".

במקרה דנן, למרות שמן הראוי היה שביהמ"ש קמא היה מברר עם המערערת האם קיבלה ייעוץ משפטי ואף היה ממליץ לה לפנות לקבלת ייעוץ בטרם שההסכם יאושר – ומצופה שכך יפעל כל שופט בהליך אישור ההסכם - לא מדובר במקרה בו המערערת הצליחה להוכיח שלא הבינה את משמעות ההסכם ואין עסקינן בהסכם מקפח מבחינה קיצונית כפי שיפורט להלן. מסכים אני עם דברי ביהמ"ש קמא כי: "לא יהא זה ראוי לאפשר לאדם להתנער מהסכם, וליצור חוסר וודאות על דרך הבחירה שלא ליטול ייצוג לעת האישור".

מתמליל הקלטת הפגישה שהתקיימה פחות משנתיים לאחר אישור ההסכם, עולה בבירור שהיחסים בין הצדדים לא היו "גן של שושנים" עוד מתחילתם והיתה קיימת בעיה קשה בכל הנוגע ליחסי האישות ביניהם, שהעיבה על מערכת היחסים גם במועד אישור ההסכם. המשיב אמר במסגרת אותה פגישה כי: "ברגע שאין אינטימיות, הפכנו להיות לחולקים את אותה דירה במשך שנים רבות" עמ' 17 לתמליל שורות 1-2. גם המערערת ציינה בפגישה כי: "ההתדרדרות הקשה ביותר ביחסים שלנו, הייתה בחמש שנים האחרונות" עמ' 20 שורות 14-15. דהיינו, לא מדובר במצב בו המערערת ביחסים כה טובים עם המשיב שניתן לומר שהיא סמכה עליו "בעניינים עצומות" ולא יכלה להעלות על דעתה שרצוי שתתייעץ על ההסכם עם איש מקצוע.

לפיכך, בדין קבע ביהמ"ש קמא שלא הוכח פגם ברכיב אישור ההסכם ולא הוכח שהצהרות הצדדים שהם מבינים היטב את משמעות ההסכם ותוצאותיו, לא היו נכונות ולא שיקפו את המצב ששרר.

מכאן, נבחן את טענות המערערת בכל הנוגע למישור ההסכמי. המערערת טענה בחדא מחתה שתי טענות עובדתיות סותרות. מחד היא טענה שההסכם נכרת למראית עין בלבד ובד בבד היא טענה לפגמים בכריתה עקב העדר גמירות דעת וביקשה לבטל את ההסכם עקב טעות, הטעיה, עושק ותרמית. בצדק טען המשיב, שלא רק שלא הוכח שההסכם נערך למראית עין, טענת הסכם למראית עין טומנת בחובה את ההבנה שנערך הסכם סמוי שלגביו היתה גמירות דעת. הדבר לא מתיישב עם הטענה שכלל לא היתה גמירות דעת לעריכת הסכם עקב פגם בכריתה.

אכן, הוכח שהמניע לעריכת ההסכם היה הצורך בקבלת מסמך הקובע הפרדה רכושית ביחס לדירה באיטליה בלבד. ברם, ההסכם שנחתם בסופו של דבר, היה הסכם רכושי כולל. לא הוכח שנכרת בין הצדדים הסכם סמוי אחר ולא הוכח תוכנו. הנטל להוכחת הסכם למראית עין הוא כבד והמערערת לא עמדה בו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן 3.2.11, ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר 4.11.12. אף אם מטרת ההסכם היתה לצורך חיסכון במס, אין הדבר הופך אותו להסכם למראית עין רע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ2 41. העובדה שהמשיב אמר בפגישה שהוקלטה כי: "וגם אני לא חושב שההסכם הזה שנעשה פה הוא איזה שהוא בסיס להסכם עתידי, אם אנחנו נתגרש או לא נתגרש. זה לא, מבחינתי הייתי צריך את המסמך הזה דחוף לעשות את זה באיטליה" עמ' 34 שורות 7-10 לתמליל, לא מלמדת שההסכם נעשה למראית עין. המשיב אמר שהיה צריך את ההסכם באופן דחוף לצורך העסקה באיטליה ומדבריו שהוא לא חושב שההסכם מהווה "בסיס להסכם עתידי", לא ניתן להסיק שעקרון ההפרדה הרכושית לא סוכם והצדדים לא התכוונו להחיל עליהם משטר מסוג זה. לבטח לא ניתן להבין מהתמליל שהמשיב הודה שההסכם לא יחול ביניהם. מה גם, שייתכן שעל מנת להרגיע את המערערת ולפייסה, המשיב אמר את הדברים ואולם אין בכוחם לקעקע את תוקף ההסכם שאושר כדין. כפי שהעיד המשיב: "הרעיון היה שאם תשתפר הזוגיות ויהיה משהו, אז יכול להיות שמשהו כן ישתנה ונפתח את ההסכם" עמ' 84 שורות 18-19.

גם טענות הטעות, ההטעיה, העושק והתרמית לא הוכחו. אדרבא, מתמליל ההקלטה של הפגישה עולה שהמערערת מודה בפירוש שהיא לא סברה שיש לה זכויות בעסקי המשיב ורכושו והיא לא רצתה לקבל חלק מהם. המערערת אמרה בין היתר כי: "אני אין לי בעיה כל מה שקשור בעסקים שלך, מעולם לא היתה לי בעיה. לא מעניין אותי, אפילו לא יודעת מה המספר חשבון בנק שלך" עמ' 37 שורות 22-24... ואף אחד לא רוצה לגעת לו בעסק עמ' 38 שורה 13... אבל כאילו באמת אין לי עניין בכל הנכסים שלו" עמ' 66 שורה 14. מהפגישה עולה שהיא רצתה לקבל את כל הדירה ולא רק את חצייה ואולם היא כלל לא טענה שקופחה באי קבלת חלקה בהשבחה של הנכסים החיצוניים.

לא הוכח ש"תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" כנדרש בסעיף 18 לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג – 1973 להלן: חוק החוזים לצורך הוכחת קיומה של עילת העושק. המערערת אישרה שלא היה לה כל רכוש בעת שנישאה למשיב עמ' 39 שורות -16 17. אין מחלוקת שרכוש המשיב הוא חיצוני ונפרד. ההסכם העניק למערערת שווי של מחצית דירה שרשומה ע"ש המשיב בלבד ושמקורה כולו ברכוש חיצוני. על מנת לזכות במחצית הדירה אלמלא ההסכם, היה עליה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי ראו: בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני 10.2.10. ההסכם העניק לה זכות זו "על מגש של כסף". ייתכן שאלמלא ההסכם היא היתה זוכה בקבלת מחצית משבח הנכסים ואולם זכות זו אינה אוטומטית כלל וכלל, במיוחד אם היה מוכח שעיקר ההשבחה הוא פסיבי ונגרם כתוצאה מעליית ערך הנדל"ן. לכן, צדק ביהמ"ש קמא שעה שקבע שההסכם אינו גרוע במידה בלתי סבירה.

גם אם נכונה טענת המערערת שהמשיב אמר לה שאם לא תחתום על ההסכם המשמעות היא איום בגירושין עמ' 31 שורות 12-13 ושורה 21, אין הדבר מהווה כפייה. המערערת כאישה חופשיה ומשכילה, יכלה להחליט האם היא מסרבת לחתום על ההסכם למרות איום בגירושין. אמירת משפט כזה מצד המשיב, לא הופכת את החתימה על ההסכם לכפייה או עושק.

זאת ועוד: בצדק קבע ביהמ"ש קמא שאף אם היה פגם בכריתה כגון הטעייה או עושק, המערערת גילתה זאת לכל המאוחר בחודש נובמבר 2014, שעה שנערכו הפגישות אצל המטפלת. לכן, הודעת הביטול נשלחה לאחר שכבר חלף הזמן הסביר הקבוע בדין. שהרי, סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עילת הביטול". בפגישה, המערערת הלינה על כך שלא קיבלה את כל הדירה. בעמ' 66 שורה 2 לתמליל אומרת המערערת "כשאמרתי לעורך דין...". דהיינו, באותו שלב המערערת כבר פנתה לייעוץ אצל עורך דין ואולם, היא המתינה עוד כשנתיים וחצי, עד ששלחה הודעת ביטול. טענתה שכוונתה בפגישה היתה לעו"ד קניגסבוך אינה סבירה, מאחר שעו"ד קניגסבוך העיד שהוא מסר לה שאינו מומחה לתחום דיני המשפחה והוא היה מעביר את הטיפול לעו"ד שמתמחה בנושא עמ' 7 שורות 24-25.

גם אחיה של המערערת העיד שהמערערת פנתה אליו עוד בחודש מאי 2015 ופרטה בפניו את טענותיה וחששותיה ביחס להסכם סעיפים 3-5 לתצהירו ועמ' 56 שורה 2. הוא העיד שאמר לה שהוא "לא ישן בשקט מההסכם הזה" ו"אף יותר מכך" עמ' 57 שורות 22-23. למרות זאת, לא נקטה המערערת בשום פעולה במשך שנתיים.

עו"ד קניגסבוך העיד שכמה שנים לפני שנת 2017 לדברי המערערת הדבר היה בשנת 2015 כמפורט בעמ' 17 שורה 11, פנתה אליו המערערת בשיחה אקראית ואמרה לו שהמשיב אמר לה שההסכם לא תקף ביחסים ביניהם והיא שאלה אותו האם המשיב יכול לעשות שימוש בהסכם, למרות אמירתו זו. עו"ד קניגסבוך אמר לה שעליה להראות לו את ההסכם סעיף 5 לתצהירו ועמ' 7 שורות 24-25. ברם, המערערת שיכולה היתה בקלות לצלם עותק מההסכם מתיק ביהמ"ש אם לא היה בידיה העתק או לפנות לעורך דין שיפעל להשגת עותק מההסכם, לא עשתה דבר במשך כמה שנים.

גם העובדה שהמשיב לא הזכיר את ההסכם בצוואה מתוקנת שערך בשנת 2015, לא מלמדת שהוא לא ראה בהסכם הסכם מחייב. בצוואה זו חילק המשיב את נכסיו בין שני הילדים והעניק את הדירה לאחד מהם, תוך מתן זכות מגורים למערערת לכל ימי חייה. אין בכך לגרוע מהוראות ההסכם ואין כל סתירה בין המסמכים.

כפי שנקבע בעמ"ש 1015/08 פלוני נ' פלונית 26.5.13:

"בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק... כאמור, אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם "כלכלי" אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן".

סיכום ביניים: אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש קמא שקבע שהמערערת לא עמדה בנטל הנדרש ולא הוכיחה שיש לבטל את הסכם הממון. הכרעתו של בית המשפט קמא מעוגנת בראיות שהוצגו בפניו והתרשמותו מעדויות הצדדים. היא אף תואמת את ההלכה לפיה יבוטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, רק במקרים חריגים שמקרה דנן אינו נמנה עמהם. הוראות ההסכם בכל הנוגע להסדר הרכושי, אף לא עושות עוול קשה עם המערערת. היא זכאית למחצית שווי דירה, למרות שמדובר בתחליף נכס חיצוני, בסך של כ– 2.2 מיליון ₪. ויתור על טענות השבחה בנכסים חיצוניים בתמורה לקבלת שווי מחצית דירה ללא צורך בהוכחת כוונת שיתוף ספציפי, אינו הסדר מקפח באופן קיצוני.

מכאן נעבור לשאלה האם צדק ביהמ"ש קמא, שעה שדחה את תביעת המזונות של המערערת. נימוקו העיקרי של בית המשפט קמא לדחיית תביעת המערערת למזונות, מושתת על הסכמתה בהסכם לוותר על "כתובתה ומזונותיה" עם ביצוע התשלום של שווי מחצית הדירה.

ברור שמרגע שהמשיב היה מוכן להעביר את שווי מחצית הדירה למערערת, הוא פטור ממזונותיה. העובדה שהמערערת סירבה לקבל כספים אלו, לא יכולה לזכות אותה במזונות, שעה שהיא זו שמונעת את קיום התנאי. שהרי, סעיף 28 א לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג – 1973 קובע כי: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו". העברת התשלום בפועל של שווי מחצית הדירה לחשבון הנאמנות של כונסת הנכסים, הושלמה רק ביום 2.6.19, כפי שעולה ממוצג 13 למוצגי המערערת בעמ"ש 14349-10-19 להלן: הערעור הנוסף. כמו כן, במסגרת הדיון בערעור הנוסף, טענה ב"כ המשיב שרק בחודש מרץ 2018 היה בידיו סכום נזיל בגובה שווי מחצית הדירה, לאחר שמכר דירה אחרת שהיתה בבעלותו עמ' 5 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון בערעור הנוסף.

בהחלטתו של בית המשפט קמא למזונות זמניים מיום 15.3.18 נאמר כי המשיב: "מוכן להעביר מידית סכום העולה על הסך של 2,100,000 ₪". ברור אם כן, שהחל מיום 15.3.18 לא קיים כל חיוב של המשיב במזונותיה של האישה, מאחר שהמשיב מוכן היה להעביר מידית את מלוא שווי מחצית הדירה לידי המערערת. ברם, האם לאור העובדה שרק בחודש מרץ 2018 יכול היה המשיב להעביר את שווי מחצית הדירה למערערת, יש לומר שעד לאותו מועד היה מקום לחייבו במזונות המערערת?

התשובה לשאלה זו שלילית, לאור טענותיה של המערערת בערעור הנוסף. בסעיף 48 לכתב הערעור בערעור הנוסף טענה המערערת כי: "הצדדים לאורך כל תקופת ניהול ההליכים ועד לחודש דצמבר 2018 המשיכו לנהל את משק הבית בשיתוף, המשיכו לעשות שימוש בחשבון המשותף כשהצדדים שניהם מפקידים לחשבון את משכורותיהם ונושאים בצרכיהם וצרכי הקטינים". דהיינו, קיימת הודאת בעל דין מפורשת מצד המערערת, שבפועל המשיב סיפק את כל צרכיה עד לסוף שנת 2018. לפיכך, לא חלה עליו כל חבות נוספת, אף לפני המועד שהיה בידיו הסך של שווי מחצית הדירה בחודש מרץ 2018.

המערערת טוענת שאף אם לא מגיעים לה מזונות בהתאם לדין הדתי, מגיעים לה מזונות אזרחיים. היא עתרה לסעד זה במפורש בכתב התביעה סעיף 61טז' ובסעיף 86 לסיכומיה.

יש לדחות אף טענה זו, מאחר המערערת ויתרה במפורש בהסכם על כל זכות נוספת. בסעיף 28 להסכם נקבע כי:

"בכפוף להצהרות הצדדים, ולקיום כל הוראות הסכם זה, מצהירים הצדדים כי אין להם ולא יהיו להם, זה כלפי זה, כל תביעות או דרישות מכל סוג שהוא".

סעיף זה הוא בנוסף לוויתור המפורש של המערערת על מזונותיה. לפיכך, בדין דחה ביהמ"ש קמא את תביעת המערערת למזונות על כל מרכיביה.

אכן, כפי שקבעה כב' השופטת ארבל בבג"ץ 7947/06 איילה קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' 24.12.06:

"במיוחד אני סבורה כי יש ליתן את הדעת לוויתור בלתי מפורש בהסכם גירושין על זכויותיו של אחד מהצדדים שמא נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר וייתכן שיהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה ויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לוויתור".

ראו גם: עמ"ש 39641-05-10 פלונית נ' פלוני 2.4.12; עמ"ש חיפה 416/06 פלוני נ' פלונית 12.4.07; ע"מ ירושלים 222/08 ש.א. נ' ש.ד. 2.2.10 ועמ"ש 52860-10-12 ק.מ. נ' א.מ 15.9.12.

ברם כאמור לעיל, במקרה דנן, וויתור המערערת על כל זכויות נוספות הוא ברור ומפורש. ההסכם היווה "מקשה אחת" וההטבה שניתנה למערערת בדמות מחצית שווי הדירה, היתה בתמורה לוויתור על כל זכות אחרת. לא ניתן מחד לקבל את המגיע על פי ההסכם מבחינה רכושית ומאידך, לדרוש דרישות נוספות כגון מזונות. הסכמים יש לכבד, קל וחומר שעה שההסכמות אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין.

סיכומו של דבר: לו דעתי תשמע, הערעור יידחה במלואו.

להשלמת התמונה ייקבע, כפי שהסכים המשיב במהלך הדיון בערעור, שהוא יוסיף עבור רכיב אחזקת המדור למזונות כל אחד מהילדים, סך של 500 ₪ לכל ילד, החל מיום פינוי הדירה ביום 1.9.19 ועד הגיע כל ילד לגיל 18 או עד סיום התיכון לפי המאוחר.

בכל הנוגע לתשלומי מזונות הילדים בתקופה שבין סיום התיכון לבין הגיוס לשירות חובה בצה"ל, ככל שהילדים יעבדו וישתכרו לפחות בגובה שליש ממזונותיהם - לא יישא המשיב במזונותיהם. ככל שיישתכרו פחות, יישא המשיב מדין צדקה, בהפרש שבין הכנסתם לבין שליש ממזונותיהם, כפי שנקבע בפסק דינו של ביהמ"ש קמא וזאת עד לגיוסם. אין שום מניעה שהילדים יעבדו עד הגיוס ולו חלקית ויממנו חלק מהוצאותיהם.

בנוסף, בתקופת שירות החובה בצה"ל, יישא המשיב לבדו בשליש ממזונותיהם כמפורט לעיל מדין צדקה, שיועבר למערערת. זאת, לאור הכנסתה הנמוכה של המערערת והעדר יכולתה להשתתף באופן משמעותי במזונותיהם, מעבר לתשלומים שהיא משלמת עבור מגוריהם עמה.

כמו כן, בהתאם להסכמת המשיב בדיון, הוא יישא אף בעלות שיעורי העזר והוצאות הלימודים, לרבות ספרים ומחברות ויתר הציוד שנדרש ללימודים.

בנוסף, ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט קמא שמינה אפוטרופוס נוסף לקטינים, נמחק במסגרת הדיון שהתקיים בערעור, בהסכמת המשיב.

לאור העובדה שבערעור הנוסף זכתה המערערת, כל צד יישא בהוצאותיו בשני ההליכים והערובות יושבו לכל צד, באמצעות באות כוחן.