בבית המשפט העליון

בע"ם 3151/14

לפני:	כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
	כבוד השופט צ' זילברטל
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשת:

פלונית

נ ג ד

המשיב:

פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.3.2014 בעמ"ש 21043-02-13 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא י' שנלר והשופטים ק' ורדי ו-ר' לבהר-שרון

תאריך הישיבה:

ט"ו באייר התשע"ה

(4.5.2015)

בשם המבקשת:

עו"ד דוריס גולשה-נצר, עו"ד רועי אשכרי

בשם המשיב:

עו"ד מקסים ליפקין

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. בני זוג הנשואים זה לזו נמצאים במצב של פירוד, ומנהלים הליכים משפטיים שונים הקשורים בכך – הן הליכי גירושין, הן הליכים שעניינם זכאותה של האשה למזונות והן הליכים הנוגעים לחלוקת הרכוש המשפחתי. האם נכון עשה בית המשפט לענייני משפחה כאשר בנסיבות העניין פסק לאשה מזונות לתקופה קצובה, אשר לאחריה האשה לא תהיה זכאית עוד לתשלום מזונות, אף אם לא יתגרשו בני הזוג? זו השאלה המרכזית שהתעוררה בפנינו. ההכרעה בה מעוררת שאלות משנה נוספות, ובכלל זה: האם ראוי שבית המשפט לענייני משפחה יפסוק כי לצורך קביעת מזונותיה ניתן לראות באשה סרבנית גט הגם שבית הדין הרבני נמנע מלקבוע זאת במסגרת הליכי הגירושין בין הצדדים? באיזו מידה רשאי בית המשפט לענייני משפחה להתחשב בכך שלאשה אין יכולת השתכרות, והאם הוא יכול להימנע מלפסוק לה מזונות גם אם היא זכאית להם לפי הדין האישי בשל כך שבני הזוג עומדים להתגרש או כיוון שהאשה היא, על-פי התרשמותו, סרבנית גט?

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2. המבקשת והמשיב (להלן: בני הזוג) התחתנו בשנת 1976. הם הורים לשלושה ילדים וסבים לשמונה נכדים משותפים. במשך שנות נישואיהם עבד המשיב בחברה ציבורית גדולה ואילו המבקשת ניהלה את משק הבית. המבקשת עבדה מחוץ לבית במשך תקופות קצרות בלבד. בבעלותם של בני הזוג בית (להלן: הבית) שלו צמודה יחידת דיור נוספת, ועליו רובצת עדיין משכנתה (על אף שסכומה אינו משמעותי כיום ביחס לשוויו).

3. בשנת 2011 פרץ סכסוך בין בני הזוג. כשנה וחצי לפני פרוץ הסכסוך, עברו בני הזוג לדירה שכורה בחולון, והשכירו את הבית שבבעלותם כמו גם את יחידת הדיור הצמודה אליו (אשר הייתה מושכרת גם כשהתגוררו בבית). בעקבות הסכסוך, ביולי 2011, עזב המשיב את הדירה בחולון שבה התגוררו השניים.

4. ביום 15.8.2011 הגישה המבקשת תביעת מזונות עבורה ועבור הבן הצעיר של בני הזוג, שהיה אז קטין, לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 24331-08-11). כפי שיפורט בהמשך, זוהי התביעה שהולידה את הבקשה דנן.

5. בהמשך לכך, הוגשו כמה תביעות נוספות בין הצדדים. המבקשת עצמה הגישה באותו היום גם תביעה למתן צווים לשמירת זכויות רכושיות ולקבלת חשבונות (תמ"ש 24358-08-11). ביום 16.11.2011 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ולאחר מכן הגיש תביעה לפירוק שיתוף לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 39732-12-11). במסגרת הליך זה טענה המבקשת כי בנסיבות העניין יש לחלק את רכושם של בני הזוג באופן לא שוויוני, בהתחשב בכך שהיא נעדרת מקורות פרנסה, וזאת על-פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). ביום 24.2.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה שבה קבע כי ככל שהמבקשת מעוניינת בסעד של חלוקת רכוש לא שוויונית, עליה להגיש תביעה מתאימה. בהתאם לכך, ביום 18.3.2013 הגישה המבקשת תביעה לאיזון משאבים (תמ"ש 33489-03-13), ובמסגרתה דרשה כי איזון המשאבים ייעשה תוך חריגה לטובתה מן העיקרון של חלוקה שווה (כך שתקבל 80% מן הרכוש המשותף), וכן כי ייקבע שדירה נוספת שירש המשיב מאביו היא נכס בר איזון.

6. ביום 27.9.2011 עברה המבקשת מהדירה בחולון וחזרה להתגורר בבית. ביום 4.1.2012 פנתה המבקשת לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית ובמסגרתה קיבלה צו למדור ספציפי בבית.

7. ביום 12.12.2012 ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המזונות (תמ"ש 24331-08-11, השופט י' שקד). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי במקרה דנן לא הוכחו העילות המסורתיות המוכרות בדין העברי שבגינן יש לקבוע כי המבקשת הפסידה את מזונותיה. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי נראה שבני הזוג מנהלים את חייהם בנפרד, כי מבחינת שניהם הנישואין נקלעו למשבר וכי קשר הנישואין ביניהם "גווע". בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע בהקשר זה כי כשמדובר בקשר גווע, אין ככלל הצדקה לשימורו במתכונת של פסיקת מזונות לאשה, וכן ציין כי חיוב המזונות כפוף לדרישת תום הלב (תוך הפנייה לבע"ם 3148/07 פלונית נ' פלוני (13.6.2007) (להלן: בע"ם 3148/07)). לפיכך, נקבע כי במסגרת הדיון במזונות יש להתחשב בסירובה של המבקשת להתגרש מהמשיב "באופן מלאכותי, בכדי לזכות ביתרונות בהליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם", וכן בעובדה שהמבקשת מעכבת באופן מכוון ביצוע פירוק שיתוף בבית (שערכו כשני מיליון שקל) ואת איזון המשאבים בין בני הזוג בכך שעברה להתגורר בבית ואף קיבלה בו צו מדור ספציפי (שעמד אז בתוקפו). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנסיבות המקרה סיכול מכירתו של הבית על ידי המבקשת אינו מתיישב עם חובת תום הלב.

8. לצורך פסיקת המזונות, בית המשפט לענייני משפחה לקח בחשבון את התנהלותה של המבקשת, מחד גיסא, ואת גילה (למעלה מחמישים), את העובדה שלא עבדה במשך יותר משלושה עשורים במהלך נישואיהם ואת אורח החיים שניהלה המשפחה, מאידך גיסא. בהמשך לכך, הוא קבע כי יש מקום לפסוק מזונות במקרה זה למשך תקופה קצובה בלבד. בית המשפט לענייני משפחה הסביר כי מזונות לתקופה קצובה יבטיחו וודאות משפטית לשני הצדדים שיוכלו לכלכל את צעדיהם ויאפשרו להם להיות פנויים יותר, רגשית וכלכלית, לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם שיסיים את הקשר.

9. לאחר בחינת הוצאותיה של המבקשת, קבע בית המשפט לענייני משפחה את מזונותיה על סך של 5,650 שקל לחודש (בהנחה שהמשכנתה על הבית משולמת על ידה) או על סך של 3,500 שקל (אם זו אינה משולמת על ידה), וזאת לתקופה קצובה של 24 חודשים מיום הגשת התביעה, היינו עד ליום 15.7.2013. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשת למזונות בנם שהיה בעת התביעה קטין כיוון שלא הוכחה כנדרש, וזאת גם בהתחשב בכך שבאותה עת כבר שירת בצה"ל ושלא התגורר באופן בלעדי בביתה של המבקשת.

10. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין המזונות (עמ"ש 21043-02-13, סגן הנשיא י' שנלר, והשופטים ק' ורדי ו-ר' לבהר-שרון). ביום 23.3.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת, אך זאת בהתייחס למועד שנקבע לקציבת המזונות בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי היה מקום לקצוב את מזונותיה של המבקשת, בכפוף לקביעת מועד מאוחר יותר לסיום התקופה שבה יהיה המשיב חייב לשלמם, כמפורט בהמשך.

11. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בשיעור המזונות שנקבע, המבוסס על קביעות עובדתיות, וצמצם את הדיון לפניו לשאלה העקרונית שעניינה האפשרות לקצוב את תקופת המזונות והמענה לה במקרה הספציפי.

12. בית המשפט המחוזי ציין כי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שמזונות האשה נסמכים על הדין האישי. לצד זאת, סקר בית המשפט המחוזי את התפתחות הפסיקה בכל הנוגע לכך שיכולת ההשתכרות של האשה צריכה להיות מובאת בחשבון בקביעת סכום המזונות, את נסיבות המקרה (ובכלל זה אורך הקשר ונסיבות הפירוד) ואת התפיסה לפיה החיוב במזונות צריך להיות כפוף לעקרון תום הלב ותקנת הציבור. בהמשך לכך, צוין כי בעת שקיימת "סרבנות גט" מצד האשה תהא לכך השפעה על מזונותיה, תוך בחינה אם זו צריכה להתייחס לגובה סכום המזונות או לשלילת הזכות למזונות כולה. בית המשפט המחוזי העיר כי שלילת מזונות האשה שלא על בסיס הדין הדתי אמורה לשמש ככלי משפטי המיועד להתגבר על סרבנות הגט ולשמש כתמריץ לגירושי הצדדים, בדומה להתפתחות שחלה בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט.

13. בית המשפט המחוזי המשיך ופירט את השיקולים שיש לשקול בשעה שנבחנת זכאות האשה למזונות כאשר היא "סרבנית גט". בתוך כך, התייחס בית המשפט המחוזי לשיקולים הבאים, מבלי שאלה ייחשבו לממצים: הסיבה העיקרית לסרבנות – האם נובעת מרצון להמשיך ולקבל מזונות או מנימוקים ראויים אחרים; אורך הנישואין וטיבם; שאלת האשם במניעת הגירושין וקביעתו של בית הדין הרבני בהקשר זה; אורח החיים עובר לפירוד, לרבות שאלת עבודתה של האשה וכושר השתכרותה לעומת כושר השתכרותו של הבעל; וכן השאלה האם הוכרע כבר הנושא הרכושי בין הצדדים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי שלילת מזונות אינה "עונש", ולכן יש לוודא שיהיו מקורות מחיה לאשה גם כאשר היא סרבנית גט. כמו כן, הדגיש בית המשפט המחוזי כי שלילת הזכאות למזונות או צמצומה נסמכת על עקרון תום הלב, אשר "אינו חד סטרי", ולפיכך יש חשיבות אף להתנהגות הבעל, אשר צריכה להיבחן באספקלריה רחבה.

14. בית המשפט המחוזי התייחס לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה מדובר במקרה דנן במי שממאנת להסדיר את הגירושין, הגם שבית הדין הרבני לא קבע כך, והחליט כי יש מקום להתערבות בקביעה זו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבנסיבות העניין מדובר בבני זוג שהיו נשואים למעלה מ-35 שנים והמשיב הוא שבחר לעזוב את בית המשפחה, כך שאין מדובר בסרבנית גט, במיוחד כאשר בית המשפט לענייני משפחה נמנע מלהתייחס לנסיבות עזיבתו של הבעל. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשת הייתה רשאית לדרוש כי יוסדרו ענייני הרכוש בטרם הגירושין וכי לנוכח העובדה שקיימים משאבים כלכליים שהמבקשת זכאית לחלק בהם, אין לקבל מצב שבו המשיב ייהנה מאותם משאבים ואילו המבקשת תאלץ להמתין עד לקבלת חלקה. בנוסף, כך נקבע, גם אם היה מקום לקצוב את תקופת תשלום המזונות, ראוי היה לאפשר למבקשת תקופה ממושכת יותר "להתארגן" לקראת הבאות. זאת, משום שמשמעות פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה עלולה להיות שהמבקשת תיאלץ להיכנע לכל תכתיב שיוצג לה בעניינים הרכושיים.

15. בית המשפט המחוזי התייחס לעובדה שהמשיב צפוי לפרוש לגמלאות ממקום עבודתו בתוך מספר שנים, ובאותו מועד המבקשת תהיה זכאית לקבל את חלקה בקצבתו. מנגד, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את העובדה שטרם גמלה זכותו של המשיב לקבלת הפנסיה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן נראה שנישואי בני הזוג הגיעו לקיצם, אך אין די בקביעה זו ובכך שהמבקשת קיבלה צו למדור ספציפי כדי לשלול את מזונותיה בהתחשב ביתר הנסיבות. בסופו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי המועד לקציבת המזונות יידחה לתקופה של שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה, היינו עד ליום 31.12.2015 או עד למועד שבו תחל המבקשת לקבל את חלקה בזכויות הפנסיה של המשיב, לפי המוקדם.

16. להשלמת התמונה יצוין, כי הצו למדור ספציפי שניתן על-ידי בית הדין הרבני בוטל בהחלטתו מיום 14.10.2013. בית הדין הרבני התייחס להתרשמותו של בית המשפט האזרחי כי קשר הנישואין בין בני הזוג גווע, וכי גם המבקשת אינה מעוניינת בשלום בית. בית הדין הרבני הוסיף והמליץ לבני הזוג לנהל משא ומתן על מנת לסיים את קשר הנישואין.

17. עוד יוער, כי ביום 12.3.2015 ניתן פסק דין בשתי התביעות הרכושיות שהגישה המבקשת – לשמירת זכויות רכושיות ולאיזון משאבים (תמ"ש 24358-08-11 ותמ"ש 33489-03-13). כאמור, במסגרת תביעתה לאיזון משאבים ביקשה המבקשת כי חלוקת הרכוש תיעשה במתכונת לא שוויונית לפיה 80% מהרכוש יועברו אליה, ורק 20% יועברו למשיב, לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, וכן עתרה לקבלת זכויות בדירה שירש המשיב מאביו. לבית המשפט לענייני משפחה הוגש דו"ח של רואה חשבון אשר הצביע על שתי אפשרויות לאיזון המשאבים בין הצדדים – האחת על בסיס ערכן הנוכחי של הזכויות, ובכללן זכויות הפנסיה שצבר המשיב, והשנייה על-בסיס המועד שבו ימומשו הזכויות בפועל. לפי האפשרות האחרונה המבקשת תקבל את עיקר התשלומים המגיעים לה במתכונת של הפרשה קבועה מסכום הקצבה של המשיב, מדי חודש בחודשו, לאחר שיצא לגמלאות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת לכך שאיזון המשאבים ייעשה במתכונת של חלוקה לא שוויונית לטובתה, וכן את דרישתה לכלול את הדירה שירש המשיב כנכס בר איזון. הלכה למעשה, נקבע כי איזון המשאבים יבוצע באופן שוויוני, בהתאם לחלופה השנייה שצוינה בחוות דעת המומחה, היינו בהתייחס למועד המימוש של זכויות הפנסיה בפועל. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי התרשמותו היא שהמבקשת מעכבת את הגירושין ומסרבת לקבל את גיטה מן המשיב, ובהמשך לכך קבע (בהפנייה לסעיפים 5א(ג) ו-(ד) לחוק יחסי ממון) כי לעת הזו המבקשת תהיה זכאית לקבל סך של כ-73 אלף שקל באופן לא מותנה, בעוד יתר הסכומים יועברו לה רק בהמשך בכפוף להסדרת הגט או בכפוף להחלטה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, נקבע בפסק הדין כי המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 59,000 שקל. המבקשת טענה בדיון בפנינו כי היא מתעתדת להגיש ערעור על פסק הדין. למותר לציין כי איננו עוסקים בכך, ומזכירים את הדברים לשם השלמת התמונה בלבד.

18. נוסיף עוד, כי במסגרת התביעה שהגיש המשיב לפירוק השיתוף, ולאחר ביטולו של צו המדור הספציפי על-ידי בית הדין הרבני, הורה בית המשפט לענייני משפחה על פירוק השיתוף בבית שבבעלות הצדדים ועל מינויים של באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים (תמ"ש 39732-12-11, החלטות מיום 24.2.2013, 25.2.2013, ופסיקתה מיום 14.4.2013). כמו כן, לבקשת הצדדים ובהסכמתם מונה ביום 26.3.2014 שמאי מקרקעין לצורך הכנת שומה לבית ומכירתו.

בקשת רשות הערעור

19. בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי שנסב על קציבת המזונות שנפסקו למבקשת. המבקשת ממקדת את טיעוניה בכך שבית המשפט המחוזי בחר, על אף השיקולים שעליהם עמד, לקצוב את מזונותיה עד לסוף שנת 2015, מועד שלטענתה הוא "ספקולטיבי". לטענתה של המבקשת, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה שאלה עקרונית באשר לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לקצוב את מזונות האשה על מנת להביא לגירושי הצדדים, החלטה שמשמעותה היא שלילת מזונות האשה בניגוד לדין האישי החל על הצדדים, וחרף העובדה שבית הדין הרבני לא קבע כי היא סרבנית גט. לשיטת המבקשת, מדובר בפסק דין חדשני הנותן בידיו של בית המשפט לענייני משפחה כלים לאלץ צדדים להתגרש.

20. לגופו של עניין, סבורה המבקשת כי בנסיבות המקרה יש לחייב את בעלה במזונותיה ללא מועד סיום, והכול בכפוף להתפתחויות עתידיות (ובהן יציאתו של המשיב לפנסיה בעוד כחמש שנים). המבקשת מדגישה כי הייתה נשואה למשיב במשך למעלה מ-35 שנים, שבהן לא עבדה. לטענתה, כיום היא בת למעלה מחמישים ושש שנים, היא אינה מסוגלת לעבוד ולהתפרנס בעצמה, כך שזכאותה למזונות היא קריטית למחייתה, עד שתתחיל לקבל את חלקה בזכויות הפנסיה שצבר המשיב, באופן שיבטיח את הכנסתה השוטפת.

21. מנגד, טוען המשיב כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית מיוחדת המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, בית המשפט המחוזי כבר "עשה חסד רב עם המבקשת" נוכח תכתיביה הממוניים הבלתי סבירים, תכתיבים המסכלים לטענתו את פתרון הסכסוך על-ידי יצירת "סחבת מלאכותית". המשיב מוסיף כי אילולא התחלף מותב בית הדין הרבני שדן בגירושי הצדדים, כבר היה ניתן בעניינם פסק דין לגירושין לפני זמן רב.

22. המשיב מוסיף וטוען כי התנהלותה של המבקשת וסירובה העקשני להתגרש בבית הדין הרבני כמו גם העיכוב המכוון של הדיונים בו, וזאת בשונה מפעילותה הנמרצת של המבקשת בפני הערכאות האזרחיות, צריכים היו להתפרש כחוסר תום לב המצדיק את איון המזונות. המשיב מוסיף וטוען, תוך התייחסות להשתלשלות ההליכים בין הצדדים, כי הערכאות קמא בחנו את ההליכים שהתנהלו כמו גם את המצב העובדתי, שמעו ראיות בהרחבה וקבעו קביעות עובדתיות שבהן אין להתערב.

23. ביום 4.5.2015 התקיים בפנינו דיון בבקשה. במסגרת זו עדכנו הצדדים באשר להמשך ההתדיינות ביניהם בערכאות השונות.

24. המבקשת מצידה עמדה על כך שביום 16.3.2015 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני שבו נקבע כי מעשיה לא עולים כדי חיוב בגט, וכי לא ניתן להיעתר לתביעת המשיב לחייבה בגירושין. בפסק הדין של בית הדין הרבני צוין, על-פי הצהרתה של המבקשת, כי היא מוכנה לחיות עם המשיב, וכי קיימת אפשרות לסיים את התיק בהסכמת המבקשת לגירושין תוך מתן פיצוי הולם וסביר למבקשת.

25. במסגרת הדיון עדכן המשיב כי בינתיים ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים, במסגרת תביעתה של המבקשת לאיזון המשאבים. כמו כן עדכנו אותנו הצדדים כי בשלב זה טרם נמכר הבית, וכי הם עודם מחכים לחוות דעת השמאי בעניין.

26. בסיום הדיון הורינו לצדדים להגיש סיכומים מטעמם בשאלה האם ניתן לקצוב מזונות אשה בזמן הנישואין.

27. ביום 31.5.2015 הגישה המבקשת את הסיכומים מטעמה. בסיכומיה הבהירה המבקשת כי חיוב המשיב במזונותיה נובע מהדין האישי החל עליהם, הוא הדין הדתי היהודי, המורה כי על הגבר לזון את אשתו עד לסיום נישואיהם בגט פיטורין. המבקשת הוסיפה כי לא חלה חובה על אשה לצאת ולעבוד על מנת להיות זכאית לדמי מזונותיה, במקרים שבהם לא עבדה בעבר ואינה בעלת כושר השתכרות ממשי, כמו בנסיבותיה. המבקשת מציינת עוד כי אין עילה לשלילת מזונותיה לפי הדין האישי, וכי אין אף הצדקה בעניינה להפחית את המזונות או לשלול אותם בגין חוסר תום לב, מקום שבו היא מצויה במצב בלתי אפשרי – היקלעות לתקופה בת מספר שנים שבה תיוותר ללא מקור פרנסה עד שתהא זכאית לחלקה בכספי הפנסיה של המשיב. במישור העקרוני, המבקשת טוענת כי אין כל פסק דין של בית משפט זה אשר אישר שלילה או קציבה של מזונות אשה שאינה עובדת, אינה בעלת כושר השתכרות ותלויה לחלוטין בבעלה למחייתה.

28. ביום 8.6.2015 הגיש המשיב את סיכומיו. המשיב עמד על חיוב הבעל במזונות לפי הדין האישי היהודי, אך ציין כי ההלכה הפסוקה איזנה חובות אלו באמצעות עיקרון תום הלב, ויצרה הלכה פרגמטית המתאימה לשינוי העתים. באמצעות תום הלב, כך נטען, נוטים בתי המשפט להפחית או לשלול מזונות בכלל ומזונות אשה בפרט, בעת הצורך, כפי שנעשה במקרה דנן, כאשר בית המשפט מתרשם כי תביעת המזונות נועדה אך ורק כדי ליצור "לחץ מלאכותי" בניהול משא ומתן רכושי בין הצדדים. המשיב טען כי בבתי המשפט לענייני משפחה אכן נוהגים לקצוב מזונות בזמן, ושניתן לראות גישה זו גם בדברי הפוסקים ההלכתיים. בהקשר זה הביא המשיב מדבריו של הרב שאול ישראלי (שו"ת משפטי שאול, ה'), לפיהם אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו, "ואם היא הולכת אין מקום לתקנה כלל ועיקר". עוד נטען, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי היא פרגמטית ומייתרת דיונים נוספים בעניין גובה המזונות וקביעת מועד להפסקתם, ואף פרקטיקות של חקירות ומעקבים אחר האשה על מנת לעמוד על היקף הוצאותיה. המשיב הוסיף וטען, כי שורשיה של גישת בתי המשפט באשר לקציבת מזונותיה של אשה נטועים בדמי המזונות המשקמים הנפסקים עבור ידועה בציבור בהתבסס על דיני החוזים הכלליים. כן נטען, כי מקום שבו הדין הדתי מפלה בין גבר לאשה יש לפרש את ההוראה המפלה בצמצום, כשאחת הדרכים לכך יכולה להיות קציבת מזונות כפי שנעשה במקרה דנן. בנוסף, נטען כי הגישה הפסיקתית בבתי המשפט לענייני משפחה היא למנוע התמשכות מלאכותית של הנישואין מקום שבו הם לא קיימים עוד, וכי למעשה לפי גישה זו במקרה דנן היה מקום לשלול אותם כליל.

דיון והכרעה

29. לאחר ששמענו את טענותיהם של הצדדים, השתכנענו כי מן הדין לתת רשות ערעור במקרה זה והחלטנו לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. השאלה של קציבת התקופה לתשלום מזונות על-ידי גבר לאשתו בזמן נישואיהם היא שאלה חדשה, הנוגעת ל"תפר" שבין דיני המשפחה האזרחיים לדין האישי, כמו גם ל"סינכרון" בין פסיקותיו של בית הדין הדתי (בענייננו, בית הדין הרבני) לבין פסיקותיו של בית המשפט לענייני משפחה. ברקע הדברים, כפי שאסביר בהמשך, נמצאות שאלות נוספות הנוגעות ליכולת הקיום של בן זוג הנסמך על מערכת הנישואים מן הבחינה הכלכלית, בין השאר בשים לב לכך שעל-פי הדין הדתי היהודי אשה אינה זכאית למזונות לאחר הגירושין (אך מבלי שהדיון בעניין זה יוגבל רק לנשים, להבדיל מגברים, שסמכו על קשר הנישואין באופן שהשפיע על יכולתם להתפרנס). לצורך דיון בשאלה העומדת בפנינו, אפתח בהצגת הפסיפס המורכב של השאלות המשפטיות הרלוונטיות להכרעה בה – חלקן שאלות מתחום הדין המהותי וחלקן שאלות שעניינן סמכויותיהן של הערכאות השיפוטיות הרלוונטיות.

30. על רקע זה, אבחן את הכללים החלים על מזונות האשה, הן מן הפריזמה של הדין האישי החל על הצדדים והן מן הפריזמה של הדין האזרחי הכללי, וכל זאת בזיקה לשאלה של "חלוקת התפקידים" בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים במסגרת החקיקה הקיימת.

נקודת המוצא: הקשר בין הזכאות למזונות לקשר הנישואין לפי הדין האישי והשאלות שהוא מעורר

31. סעיף 2(א) לחוק לתיקון לדיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות), קובע כי "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". על כן, נקודת המוצא לדיון שבפנינו נמצאת בדין האישי החל על הצדדים. בענייננו, זהו הדין הדתי היהודי, אשר לפיו קיים קשר הדוק בין זכאות האשה למזונות לבין קשר הנישואין. באופן עקרוני, רק אשה נשואה זכאית למזונות (בכפוף לכך שניתן להתחשב בפסיקת המזונות בהכנסותיה של האשה מ"מעשי ידיה"). לעומת זאת, לאחר הגירושין האשה אינה זכאית למזונות עבור עצמה (וזאת, בשונה מן המזונות הנפסקים לילדים קטינים ומשתלמים בפועל לידי האשה ככל שהילדים נמצאים במשמורתה) (ראו עוד: בנציון שרשבסקי ומיכאל קורינלדי דיני משפחה כרך א 379-291 (2015) (להלן: שרשבסקי וקורינלדי)). עמדה זו של הדין הדתי היהודי מחייבת גם את בית המשפט לענייני משפחה. זוהי נקודת מוצא חשובה לדיון בענייננו, אם כי לא בהכרח נקודת הסיום שלה, כפי שמוסבר להלן, ובשים לב לצורך להתחשב במכלול הרחב של העקרונות החלים בתחום דיני המשפחה, ובכללם אלה השאובים מן המשפט האזרחי.

32. תחולתו של הדין הדתי היהודי על פסיקת מזונות בין בני זוג יהודיים שנישאו לפי ההלכה – שהיא כאמור נקודת המוצא במצב המשפטי הנוכחי – עלולה לעתים ליצור קשיים ואף תמריצים להתנהגויות שאינן מיטביות. אחת התוצאות המיידיות שלה עשויה להיות הותרת האשה ללא מקור פרנסה לאחר סיום הנישואין, ובמקרים מסוימים אף לפני כן. לכאורה, תוצאה זו אינה צפויה כאשר מדובר במי שעבדה והשתלבה באופן מלא בשוק העבודה גם בתקופת נישואיה (מה גם שממילא הזכאות למזונות מקוזזת פעמים רבות כנגד "מעשי ידיה"). אולם, היא מעוררת קושי רב כאשר מדובר באשה אשר על-פי "חלוקת העבודה" בינה לבין בן זוגה לא השתתפה בשוק העבודה, וייתכן כי היא מחוסרת מקצוע או אף חסרת סיכוי להשתלב בשוק העבודה מחמת גילה המבוגר יחסית (גם אם מבחינה "פורמאלית" היא יכולה לתור אחר עבודה, ומבלי לגרוע מן החובה להוסיף ולהילחם בתופעה הפסולה של הפלייה מטעמי גיל). קיים אפוא חשש כי נשים שהתגרשו בגיל מבוגר ואינן משולבות בשוק העבודה יגיעו עד פת לחם, במיוחד אם הרכוש המשפחתי שנצבר במהלך השנים הוא דל כשלעצמו. כפועל יוצא מכך, נשים שאלו נסיבות חייהן עשויות לסרב להתגרש, גם כאשר אין סיכוי של ממש להמשכיותה של המערכת הזוגית. זאת, משום שכאשר המזונות תלויים בקשר הנישואין, כמו בהלכה היהודית, הגירושין צפויים להוביל לגדיעת מקור פרנסתן.

33. החשש מפני ההשלכות של סיום קשר הנישואין על הזכאות למזונות מצידה של אשה שלא עבדה במהלך תקופת הנישואין גובר באותם מצבים שבהם טרם בוצעה חלוקת רכוש בין הצדדים. אם האשה תפסיק להיות זכאית למזונות, מחד גיסא, ובמקביל לכך לא תקבל שליטה מיידית בחלקה ברכוש המשפחתי, מאידך גיסא, התוצאה הקשה עלולה להיות דחיקתה אל מצב של הכרח לוותר שלא לצורך על חלק מזכויותיה ברכוש המשפחתי, מתוך חתירה להגיע להסדר מהיר של חלוקת רכוש ויכולת לממשו.

34. המקרה שבפנינו מציג, כך אני סבורה, את מורכבותו של מצב הדברים המתואר. כמובן, אין מקום לעידוד של סרבנות גט, מטעמים כלכליים או מטעמים אחרים, אך חשוב גם לתת מענה למי שהסתמכה על המערכת הזוגית, ואינה יכולה עוד להשתלב בשוק העבודה, או לחלופין זקוקה לתקופת הכשרה ארוכה יחסית כדי להשתלב בו מחדש (למשל, על דרך רכישת מקצוע חדש). הדברים אמורים, כמובן, בשינויים המחויבים גם בכל הנוגע לבן זוג שהסתמך על המערכת הזוגית, בעוד בת-זוגו משולבת בשוק העבודה ומתקדמת בו. הדין האישי אמנם מכיר בזכותן למזונות של נשים בלבד, אך כפי שאראה להלן, במסגרת הדין האזרחי הכללי, ניתן לתת ביטוי במקרים מתאימים גם להסתמכות של גברים על קשר הנישואין לשם פסיקת סעד מתאים שעניינו "הסתגלות" לקיום עצמאי (ככל ש"חלוקת התפקידים" במערכת הזוגית שהתפרקה מספקת לכך הצדקה).

הדין האישי היהודי: גוויעת הנישואין, חיוב בגט ומועד הפקיעה של הזכות למזונות

35. כאמור, מאחר שנקודת המוצא לדיון שבפנינו היא הדין האישי שחל על הצדדים, שומה עלינו לשוות נגד עינינו תחילה את העקרונות שהוא מתווה לעניין חיוב בגט ושלילת מזונות אשה. למעשה, המקרה שבפנינו מעורר שתי שאלות, שאף כי הן קשורות זו בזו, חשוב להבחין ביניהן. השאלה הראשונה היא באלו נסיבות ניתן לומר שאשה היא "סרבנית גט" הגם שלא התקיימה עילה "קלאסית" לגירושין, וזאת משום שהיא מסרבת להתגרש חרף העובדה שמערכת היחסים שלה עם בעלה הגיעה אל קיצה במובן של "מאיסות", באופן שמתואר לעתים כ"מות הנישואין" (ראו למשל: אבישלום וסטרייך הזכות לגירושין – גירושין ללא אשם במסורת היהודית 76 (2014) (להלן: וסטרייך)). השאלה השנייה היא מהם התנאים לשלילת זכאותה של אשה למזונות במצב המאופיין כ"מות הנישואין". ראוי להתייחס לשתי שאלות אלה בקצרה – לא על מנת להתיימר ולהכריע במחלוקות ההלכתיות הקיימות ביחס אליהן, אלא כדי להבין את גדריהן ואת השלכותיהן על המקרה שבפנינו.

36. מות הנישואין כעילה לגירושין – ככלל, ניתן לומר שקיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני זוג (וללא קשר לשאלת האשמה למצב דברים זה) מצדיק חיוב בגט (וסטרייך, בעמ' 91). אכן, ניתן לומר שקיימת אחיזה בעולם ההלכתי לגישה לפיה קמה זכות להתגרש במצב שבו יש שבר שאינו ניתן לאיחוי בחיי הנישואין, הגם שזו אינה מקובלת על הכול (וסטרייך, בעמ' 93). העמדה האמורה מתיישבת אף עם תפיסות כלליות של כבוד האדם המנחות את המשפט הישראלי. מכל מקום, כפי שאסביר להלן, ההכרעה בשאלה זו אינה משליכה באופן "אוטומטי" על ההכרעה בסוגיית המזונות. ראשית, גם אם מחליט בית הדין הרבני על חיוב בגט, הרי שעליו להכריע גם בשאלה של השלכת ההחלטה על החיוב במזונות. חיוב בגט עשוי להיות "הצעד הראשון" לקראת שלילת הזכות למזונות, אך החלטה על כך היא החלטה נפרדת, שעשויה להיות כרוכה בצעדים נדרשים נוספים כדוגמת השלשת הגט והכתובה, היינו הפקדתם בבית הדין עבור האשה. שנית, גם ללא החלטה על חיוב בגט, עשוי להיות מקום, במקרים מסוימים, להחלטה על שלילת הזכות למזונות, ואף זאת בהחלטה שעשויה לחייב צעדים נוספים כדוגמת השלשת הגט והכתובה.

37. זכאות למזונות במצב של מות הנישואין – כפי שכבר הובהר, זכותה של האשה למזונות בדין הדתי היהודי נובעת מעצם הנישואין. זכות זו פוקעת אם האשה נחשבת "מורדת" על פי הדין העברי או שיש מקום לחייבה בגט במסגרת עילה "קלאסית", למשל בשל אירוע של בגידה (ראו: שרשבסקי וקורינלדי, בעמ' 309). בדרך כלל, אשה זכאית למזונות רק אם היא חיה עם בעלה. אם הם חיים בנפרד, יש להתחקות אחר סיבת הפירוד (שם, בעמ' 335). ככלל, האשה מאבדת את זכותה למזונות אם היא זו שעזבה את הבית, אלא אם כן ניתן לומר ש"המניעה ממנו", היינו, שהיה לה טעם טוב לעשות כן (שם, בעמ' 335, 357-354).

38. שאלת הזכאות למזונות הופכת להיות מורכבת יותר במצבים מן הסוג שנדון כאן, היינו של "מות הנישואין". התשובה לשאלה זו קשורה באופן חלקי בסוגיה שנדונה קודם לכן, והיא האם "מות הנישואין" הוא עילה לחיוב בגט. עם זאת, כפי שהוסבר, החפיפה בין השאלות אינה מלאה. גדר הספקות נובע, בין השאר, מכך ששלילת הזכאות למזונות עלולה להיחשב כחותרת תחת חרם דרבינו גרשום האוסר על גירושין בניגוד לרצון האשה, וזאת בשל כך שאי-תשלום מזונות עלול ליצור לחץ כלכלי הדוחף לגט שלא מרצונה. ידועה בהקשר זה עמדתו של ר' אליהו מזרחי (הרא"ם) לפיה ניתן לפטור את הבעל מלזון את אשתו כאשר מן הדין היה יכול לגרשה בעל כורחה והוא מנוע מלעשות כן אך בשל חרם דרבינו גרשום. אולם, עמדה זו נחשבת מבחינות רבות לדעת מיעוט, ופוסקים רבים קובעים תנאים לפטור הבעל ממזונות במצב זה. כך למשל, לשיטת הרמב"ם תנאי לכך הוא שהבעל השליש את הגט והכתובה. כמו כן, בהתייחסו לעמדת הרא"ם כתב הרב הרצוג כי "במקרה שהב"ד [בית הדין – ד' ב' א'] ברור לו שהיא אשמה בהפרעת חיים של שלום, (אף שאין הדין מחייבה לקבלת גט), ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, כגון דא אפשר להסתמך על שיטה זו בצירוף פצויים שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה, אך מובן שהדבר צריך מתינות וזהירות ועיון גדול בכל מקרה ומקרה לפי המצב והמסיבות". מכל מקום, ברור כי הבסיס לפטור את הבעל מתשלום מזונות הוא קביעה מוסמכת של בית הדין הרבני כי הנישואין הגיעו אל קיצם, במובן של טענת מאיסות (אף אם בית הדין הרבני נמנע מלהחליט על חיוב בגט ממש). קביעה כזו ושלילת מזונות בעקבותיה שלובה בדרך כלל בהשלשת גט וכתובה, פעולות הדורשות, כמובן, מעורבות פעילה של בית הדין הרבני (ראו גם: בג"ץ 7407/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 12 (27.1.2013) וההפניות שם. לפירוט הגישות ההלכתיות בסוגית המזונות כאשר האשה מסרבת להתגרש, ראו עוד: הרב מאיר בטיסט "אשה שחוייבה לקבל גט – האם איבדה את מזונותיה?" תחומין כג 125 (2003); הרב משה בארי ויובל סיני "חיוב מזונות באשה המסרבת בגט" המרכז ליישומי משפט עברי (9.2.2007)).

שאלות של סמכות שיפוט: הסמכות בתחום הגירושין, הסמכות בתחום המזונות והקשר ביניהן

39. לצד הדיון במשפט המהותי, יש להוסיף ולבחון שאלות של סמכות, ולתת את הדעת למערכת הכפולה של ההתדיינות בתחום דיני המשפחה – בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה. כפי שנראה, התשובה לשאלה שבפנינו נגזרת במידה רבה מחלוקת סמכויות השיפוט בתחום דיני המשפחה, לא פחות מאשר מעקרונות הדין המהותי החלים בתחום.

40. כידוע, לבתי הדין הדתיים יש סמכות ייחודית בתחומי ה"ליבה" של נישואין וגירושין. בשאר העניינים של תחום המעמד האישי מוסמכים לדון גם בתי המשפט לענייני משפחה. לצורך המקרה שבפנינו אין צורך לפרט את ההבחנות בין בתי הדין הדתיים של העדות השונות, ודי לנו בהתייחסות לסמכות הייחודית של בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לנישואין וגירושין, כפי שזו מוסדרת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

41. בית המשפט לענייני משפחה אמנם מוסמך לדון בתביעה למזונות אשה, אך כפי שכבר הובהר, לפי חוק המזונות הפסיקה עצמה אמורה להיעשות על-פי עקרונות הדין האישי שפורטו לעיל, במקרה זה ההלכה היהודית. בהתאם לכך, כאשר בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעת המזונות, הוא נדרש להכריע אם קיימת עילה על-פי ההלכה היהודית להפסיק את תשלומם.

42. כיצד צריך אפוא בית המשפט לענייני משפחה לנהוג כאשר מגיעה אליו תביעת מזונות והבעל טוען להגנתו שהוא פטור מתשלומם מאחר שהאשה היא "סרבנית גט"? התשובה היא שבית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לשלול את הזכות למזונות ללא קביעה מתאימה של בית הדין הרבני בעניין הגירושין (וזאת להבדיל מעילות "קלאסיות" כדוגמת ניאוף שאותן בית המשפט לענייני משפחה יכול לבחון באופן עצמאי). אכן, לכאורה, בית המשפט לענייני משפחה רשאי לדון גם בשאלות שאינן בסמכותו באופן "אינצידנטלי", בתוקף סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובכפוף ליכולתו של בית הדין הרבני לקבוע אחרת (ע"א 634/61 מקיטן נ' מקיטן, פ"ד טז 945 (1962); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 295 (2015)). אולם, כאשר השאלה שבמחלוקת היא האם יש לשלול את זכאותה של האשה למזונות בשל "סרבנות גט" (מבלי ששאלה זו הוכרעה בבית הדין הרבני), לא נכון שבית המשפט לענייני משפחה יעסוק בכך. ראשית, טענה של סרבנות גט קשורה באופן הדוק לשאלת הגירושין, שכאמור הסמכות הייחודית בעניינה נתונה לבית הדין הרבני. אם כן, במצב של טענת "סרבנות גט" מדובר בהתדיינות במקביל בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה, ולכן יש להשקיף על הדברים גם מן הפרספקטיבה של עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות (ראו: רע"א 4982/92 טביב נ' טביב, פ''ד מח(3) 390, 395-394 (1994); בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 140-134 (2003); בג"ץ 9734/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ''ד נט(2) 295, 303 (2004)). בהתאם לעיקרון זה, מן הראוי שבית המשפט לענייני משפחה ימתין להכרעתו של בית הדין הרבני בעניין. כיבוד הערכאות ההדדי מחייב, כי כל עוד בית הדין הרבני סבור כי תביעת שלום בית של הצד שאינו רוצה להתגרש היא כנה ובתום לב, וטרם הגיעה העת לקבוע כי הנישואין גוועו, אין מקום שבית הדין האזרחי יפסוק אחרת בעוד ההליך בבית הדין הרבני תלוי ועומד. כאמור, ההתייחסות לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות היא הכרחית במצב דברים זה, מאחר שטענת הסרבנות לגט לא יכולה לעלות בעלמא מבלי שהבעל אף הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני. שנית, כפי שפורט לעיל, לפי הדין הדתי עצמו, שלילת הזכאות למזונות במקרה של חיוב בגט אמורה להיות מלווה (לדעת רבים) בצעדים משלימים כדוגמת השלשת הגט וסכום הכתובה. שלילת הזכאות למזונות "בעומדה לבדה" אינה משקפת אפוא את הדין הדתי.

43. המתנה לפסיקתו של בית הדין הרבני בשאלת החיוב בגט אינה צפויה ליצור תקלה, בשים לב לאופי הבלתי קבוע של פסיקת מזונות. פסיקת מזונות תלויה תמיד בשינוי נסיבות, וניתן לחזור ולפנות לבית המשפט כדי שזה יכריע בשאלת המזונות בהתאם לשינויים אלו. על כן, בית המשפט לענייני משפחה אינו צריך להיות חרד לכך שיפסוק מזונות לאשה חרף העובדה שהיא עשויה להיות מוכרזת כ"סרבנית גט". אם וכאשר כך יארע – רשאי יהיה בן זוגה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולעדכן את פסיקת המזונות. ניתן להדגים את ההיגיון בגישה המוצעת גם תוך התייחסות למצב ההפוך. הבה נשווה בדעתנו מצב שבו בית הדין הרבני היה קובע שהאשה חייבת בגט, והיא, מצדה, הייתה מסרבת לקבל את גיטה. האם בית המשפט לענייני משפחה היה יכול לקבוע חרף זאת כי היא אינה סרבנית גט וכי היא זכאית למזונות לפי הדין האישי? מכיוון שהתשובה השלילית לשאלה זו היא ברורה, צריך להיות ברור שלא תיתכן התערבות חד-צדדית של בית המשפט לענייני משפחה בקביעה ביחס לסרבנות גט – כדי להגביל מזונותיה של אשה.

44. יש לציין בהקשר זה כי בית המשפט לענייני משפחה ביקש להסתמך על בע"ם 3148/07 הנזכר לעיל, כדוגמה להתחשבות במצב של סרבנות גט בפסיקתם של מזונות. אולם, החלטה זו של חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, שנדרשה באופן כללי להחלתו של עקרון תום הלב גם בתחום של פסיקת מזונות, אינה משמשת בסיס לכך. באותו מקרה, נקבע כי אין להגדיל את סכום המזונות של אשה מעבר לשיעור שנפסק לה בעבר בשל שינויים במצבו הכלכלי של בן זוגה בנפרד. לעומת זאת, ענייננו נוגע, הלכה למעשה, לשלילת מזונותיה של אשה (במובן של קביעת מועד לפקיעתם), ולא רק לקביעת שיעורם. בנוסף לכך, השימוש בעקרון תום הלב לא יכול להיות "מסלול עוקף" להמתנה להכרעתו של בית הדין הרבני שבו מתקיים דיון במקביל באותה סוגיה עצמה.

45. אכן, יש לשאוף לכך שבן הזוג "המושך" את עניין הגירושין ללא הצדקה לא יצא כשידו על העליונה, אך בשל העובדה שהעלה כאמתלה טענה של "שלום בית" (ראו גם: פנחס שיפמן שפה אחת ודברים אחדים 122 (2012)). אולם, הדרך לעשות כן אינה יכולה לעבור דרך הגבלת הזכות למזונות בעוד ההליך שבו מתבררת שאלת הגירושין טרם הסתיים. כמובן, קביעה של בית הדין הרבני כי האשה חייבת בגט, ככל שתהיה כזו, תהווה כשלעצמה עילה לעדכן את פסיקת המזונות. אולם, כל עוד מתקיים הליך בבית הדין הרבני וזה התרשם כי טרם הגיעה העת לגירושין, אין מקום כי בית המשפט האזרחי יבסס את פסיקתו בנושא המזונות על קביעה אחרת.

הדין האזרחי: מזונות משקמים וקשר הנישואין

46. הגם שהדברים לא הוגדרו באופן זה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי – המקרה שבפנינו ומקרים דומים לו מחדדים קושי של ממש שחוזר ועולה בהליכי גירושין, והוא קיומו של תמריץ שלילי להסכים לגירושין כאשר האשה אינה בעלת מקורות הכנסה עצמאיים, ועל-פי הוראות הדין האישי (בענייננו, ההלכה היהודית) גירושין יותירו אותה ללא מקור פרנסה. למעשה, המשיב סבור שהמבקשת מסרבת להתגרש ממנו רק על מנת להוסיף ולהיות זכאית למזונות, וניתן להבין כי כך התרשמו גם הערכאות הקודמות. הדרך שבה אלה ניסו ללכת מעוררת קושי לנוכח העקרונות שפורטו עד כאן. הערכאות הקודמות ביססו את הכרעתן על הקביעה כי המבקשת מעכבת את הגירושין בין הצדדים רק כיוון שהיא מעוניינת להיטיב את מצבה הרכושי, וזאת באמצעות המזונות להם היא זכאית כל עוד היא נשואה. כאמור, הסמכות להכריע בשאלה אם אלה הם פני הדברים מסורה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט האזרחי. עם זאת, יש להודות על האמת: הקושי שעליו הצביעו הערכאות הקודמות הוא אמיתי.

47. אני סבורה שהדרך להתמודד עם הקושי האמור היא שונה. היא אינה אמורה לעבור בנתיב של שלילת הזכות למזונות על בסיס קביעה שהאשה היא "סרבנית גט" (כל עוד לא הכריע בעניין בית הדין הרבני שבו מתברר הליך הגירושין בין הצדדים), אלא להתבסס על הכרה בכך שבמקרים מתאימים אשה המתגרשת לאחר שנים שבהן לא עבדה מחוץ למשק ביתה תהיה זכאית למזונות "אזרחיים" בעלי תכלית שיקומית, היינו למזונות "משקמים", מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי. כמובן, מאחר שזהו עיקרון "אזרחי", הדברים יחולו, בשינויים המחויבים, גם על גבר שהתגרש ועומד באותם תנאים ממש. כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא פעם כי למזונות היבט חוזי, וברי כי יש מקום לשקול, בכל מקרה על-פי נסיבותיו, גם עקרונות כלליים של הגינות ותום לב. אני סבורה כי אלו עקרונות שניתן לשקול לצורך מתן מזונות משקמים, מקום שבו לפי הדין הדתי אין האשה זכאית למזונותיה. הדברים אמורים כאשר מדובר בבן זוג, גבר או אשה, הנותר לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות, או בעל יכולת השתכרות מוגבלת מאוד, בשל הסתמכותו על קשר הנישואין ו"חלוקת התפקידים" בין בני הזוג במהלכה של המערכת הזוגית.

48. הזכאות לפסיקתם של "מזונות משקמים" לפי עקרונות המשפט האזרחי (על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב) הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה לגבי בני זוג במערכת זוגית שאינה כפופה להסדרה של דין אישי דתי – ידועים בציבור (ראו: ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז(1) 529, 532-531 (1983); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 34-33 (1999)) או אף בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל (ראו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213 (2003); בג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד סא(3) 496 (2006)).

49. עד כה, טרם הוכרה זכאותם של בני זוג נשואים כדת משה וישראל ל"מזונות משקמים" בבית משפט זה. עם זאת, לפחות לכאורה, אין לשלול את האפשרות של הכרה בחיוב מזונות מכוח עקרונות דומים של הגנה על הסתמכות, הגינות ותום לב גם כאשר בני הזוג נשואים כדין, או היו נשואים כדין. כדוגמה לכך ניתן להביא את ע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא (30.1.1994) שדן בעניינו של כהן שנישא לאשה גרושה וחויב במזונותיה גם לאחר שבית הדין הרבני קבע, במסגרת תביעת גירושין, כי האשה חייבת בגט (בשים לב לכך שהנישואין הם נישואי איסור).

50. כיצד מתיישב חיוב זה, ככל שהוא נוגע לנשים, עם זכאותן למזונות מכוח הדין הדתי? לדידי, ניתן לפסוק מזונות משקמים מכוח הדין האזרחי רק לאשה שאינה זכאית עוד למזונות לפי הדין הדתי (ובשינויים המחויבים גם לגבר, שממילא אינו זכאי למזונות לפי הדין הדתי). הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בשני המועדים האפשריים להפסקת חובת המזונות של הגבר לפי הדין היהודי – אם לפני שניתן גט, אך קמה עילה לשלילת המזונות; ואם לאחר שניתן גט, ומטעם זה פוקעת הזכות למזונות. הדבר עולה בקנה אחד גם עם תפיסת הדין הדתי היהודי – שני המועדים הרלוונטיים, ללא הבחנה בין לפני הגט לאחריו, הם מועדים שבהם באופן מהותי "נגמר" קשר הנישואין. למעשה, פסיקתם של מזונות משקמים גם למי שהייתה נשואה לפי ההלכה (במגבלות מתאימות, למשל כאשר לא עבדה או כאשר עבדה במתכונת מצומצמת ובשים לב לקשיי השתלבות צפויים בשוק העבודה) עולה בקנה אחד עם המערכת ההלכתית במובנה הרחב. למעשה, כתובתה של האשה נועדה, בין היתר, להבטיח לה אמצעי קיום לפחות למשך תקופה לאחר סיום הנישואין ובתקופה שבה אינה זכאית עוד למזונות (לאחר הגירושין) (ראו למשל: אליאב שוחטמן "מעמד האשה בדיני נישואין וגירושין" מעמד האשה בחברה ובמשפט 380, 401-398 (פרנסיס רדאי, כרמל שלו ומיכל ליבן-קובי עורכות, 1995)). התאמתו של רעיון זה לנסיבות זמננו (ראו והשוו: בע"ם 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (20.5.2013)) תומכת בפסיקת מזונות משקמים לאשה נשואה שלא הייתה משולבת בשוק העבודה כלל, או שעשתה כן באופן חלקי בלבד, ושעם סיום קשר הנישואין תתקשה להשתלב בו או תזדקק לתקופת הסתגלות על מנת לעשות כן באופן מלא. יתר על כן, ניתן להצביע על גישות הלכתיות המצדדות בפסיקתם של פיצויים לאשה המתגרשת כאמצעי נוסף (מעבר לסכום הכתובה) אשר מיועד לאפשר "קיום הוגן" לאחר הגירושין, כפי שמפרט מנחם אלון בספרו (ראו: מנחם אלון מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית 237-233 (2005)).

51. כפי שצוין לעיל, השאלה האם לאשה יש פוטנציאל השתכרות כבר נבחנה בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה לצורך הפחתה משיעור המזונות הנפסקים לה על-פי הדין הדתי היהודי (ראו: רות הלפרין-קדרי "מזונות אשה: מתפישה של שונות לתפישה של (אי)-שיוויון" משפט וממשל ז 767, 791-789 (2005); ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל (6.7.1994); ע"א 5930/93 פדן נ' פדן, פסקה 2 (22.12.1994)). לכאורה, הצד השני של המטבע הוא התחשבות גם במצב שבו אין לאשה פוטנציאל השתכרות, וכאשר עובדה זו נובעת גם מן ההסתמכות על המערכת הזוגית (כפי שראה בית המשפט את הדברים גם בעניין פלולי, בעמ' 403). לכך ניתן להוסיף, כי מאז חקיקתם של חוקי היסוד, ולנוכח ההכרה בכך שהזכות לקיום מינימלי בכבוד מהווה נגזרת של הזכות לכבוד האדם, מתחזק לכאורה הבסיס המשפטי לפסיקת מזונות משקמים כחובה הנובעת מן הדין הכללי – ללא תלות בדין האישי (אם כי באופן שמשתלב בו כמוסבר לעיל) – ככל שהדבר דרוש לקיום מינימלי בכבוד. אכן, לאשה הגרושה אין זכות עצמאית לכך שזכותה לקיום מינימלי לכבוד תובטח על-ידי בן זוגה לשעבר. זכות זו היא, בראש ובראשונה, זכות כלפי המדינה (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ''ד ס(3) 464 (2005); בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.2012)). אולם, השיקול של הבטחת הקיום המינימלי בכבוד אמור להשפיע על פרשנותם של דיני המזונות (כשם שבעבר כבר הובא בחשבון לצורך הגבלת היקף הגבייה של חוב מזונות. ראו והשוו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ''ד נה(3) 360 (2001)).

52. מזונות משקמים מסוג זה יכולים להקטין את התמריץ לתופעה של "סרבנות גט" הנובעת מטעמים כלכליים, וכן להעניק לבית המשפט האזרחי כלי אפקטיבי להתחשב בשיקולי הגינות ותום לב. מזונות משקמים כאמור יכולים לתת מענה חלקי לתוצאות הנובעות מכך שבן הזוג אשר תרם לעבודות הבית יכול למצוא עצמו במצב שבו לעבודתו אין "ערך שוק" הניתן למימוש (ראו: שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה 334-332 (2005) (להלן: ליפשיץ)). במידה מסוימת, האפשרות לפסוק מזונות משקמים היא השלמה מתבקשת להכרה בהתחשבות ב"נכסי קריירה" במסגרת חלוקת רכוש (ראו: בע"ם 4623/04 פלוני נ' פלונית, פ''ד סב(3) 66 (2007) (להלן: בע"ם 4623/04); בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ''ד סג(1) 271, 280 (2008) (להלן: בג"ץ 8928/06)). התחשבות ב"נכסי קריירה" נותנת ביטוי להתחשבות ב"יתרון" שממנו נהנה בן הזוג שעבודתו במהלך שנות הנישואין הפכה לבעלת ערך מיוחד, במיוחד במקרים של פערים מובהקים ביכולת ההשתכרות הנובעים מכך שבן הזוג אשר נשאר בבית אפשר לבן הזוג שיצא לעבוד להשיא את יכולת ההשתכרות שלו (בע"ם 4623/04, בעמ' 86). לעומת זאת, פסיקת מזונות משקמים נותנת ביטוי, במקרים המתאימים, גם ל"נזק" המיוחד שספג מי שיציאתו ממעגל העבודה הותירה אותו במצב של קושי להשתלב בשוק העבודה, בעקבות הסתמכותו על הקשר הזוגי וההבנות שגובשו במסגרתו. אכן, שיקולים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בחלוקת הרכוש, אך לא תמיד אלה הם פני הדברים (ליפשיץ, בעמ' 351-350). כמובן, פסיקת מזונות משקמים צריכה להתחשב גם באופן שבו בוצעה חלוקת הרכוש – ככל שזו כבר התבצעה.

53. חשוב להדגיש: מזונות משקמים – כשמם כן הם. אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שנועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה – תכלית שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של "השתקמות", המשקפת את ההסתמכות על הקשר הזוגי עד כדי פגיעה ביכולת להתפרנס. הדבר יכול להתבטא, למעשה, גם ב"גישור" עד להתגבשותה של זכאות אחרת להתפרנס, למשל מקרן פנסיה. על כן, ככלל, ניתן, ואף צריך, לקבוע מועד קצוב למתן המזונות, אם כי ייתכן, שבנסיבות מסוימות מועד זה יהיה ארוך טווח, במיוחד במקרים שבהם ישנו הבדל משמעותי בין בן זוג שלא עבד כלל לבין בן הזוג המפרנס, וכשהפרידה נעשית בשלב כה מאוחר בחיים הזוגיים כשהאפשרות של בן הזוג שנשאר בבית להתפרנס היא נמוכה מאוד.

54. אם כן, אלו שיקולים יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים, ומה צריך להיות גובהם? השאלה המרכזית בהקשר זה היא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. לעומת זאת, אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר. ככלל, הגישה הנוהגת ביחס להסדרת הפן הרכושי-כלכלי של דיני המשפחה היא שאין לכפוף אותה לשיקולי אשם (ראו גם: בג"ץ 8928/06; בע"ם 7272/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 24 לחוות דעתי (7.1.2014)). על כך ניתן להוסיף, כי התחשבות בשיקולי אשם אף עלולה לפגוע בתכלית השיקומית של פסיקת המזונות, מאחר שתפגע בתמריץ של בן הזוג שננטש להשתקם באמצעות השתלבות בשוק העבודה.

55. לכאורה, יכולה לעלות הטענה כי הכרה באפשרות לפסוק מזונות משקמים לא תצמצם את התופעה של סרבנות גט "כלכלית" מצד האשה, במקרים שבהם זו תנסה "למשוך" את הגירושין ולהפיק את מקסימום זכויות המזונות כל עוד קיים קשר הנישואין. זאת, כיוון שהכרה במזונות משקמים אמנם נותנת מענה לחשש כי בן זוג שלא עבד במהלך הנישואין יישאר ללא מקור פרנסה בסיומם, אך היא לא שוללת את העובדה כי אשה זכאית למזונותיה לפי הדין האישי כל עוד היא נשואה ואין עילה לשלילתם, כפי שהוסבר. המזונות המשקמים אינם גורעים מזכות זו של האשה, ועל כן ניתן לסבור כי נשים יבקשו "למשוך" את הנישואין גם במצב דברים בו ייתכן שייפסקו להן מזונות משקמים לאחר שאלה יסתיימו. אכן, המזונות המשקמים אינם פותרים בעיה זו באופן מלא, אך אני סבורה כי הם מצמצמים אותה באופן משמעותי. ראשית, מן הרגע שבו נוצר "נתק" ממשי בין הצדדים והאשה אינה גרה עוד עם בעלה (בין מרצונה ובין מרצונו) ניתן לצפות כי היא תעשה ניסיונות לשוב לשוק העבודה או לרכוש הכשרה מקצועית, וגם הצורך לעשות כן כל עוד אין מניעה לכך הוא חלק מחובת תום הלב המוטלת כחלק מהדין הכללי (ויובהר, חובה זו היא נפרדת מן השיקולים של אשם בפירוק הקשר). בהקשר זה, ניתן להתחשב בפרק הזמן שכבר חלף ובו האשה יכלה כבר לעשות ניסיונות של חזרה לשוק העבודה לצורך הקביעה אם נדרש פרק זמן נוסף של פסיקת "מזונות משקמים" (בהתחשב בנסיבותיה, ובכלל זה גילה ומצבה הבריאותי). שנית, ההכרה במוסד של מזונות משקמים צפויה לצמצם את התמריץ להתמשכות מלאכותית של מוסד הנישואין, אשר קיומו מהווה נטל על בני זוג שנמצאים במצב של "נתק" (ואף ביתר שאת על האשה, בשים לב למשמעויות הלכתיות באשר לתוצאות של קשר זוגי מחוץ לנישואין).

היבטים אזרחיים אחרים של סרבנות גט

56. לכאורה, שאלה משיקה לשאלות שבהן עסקנו נוגעת לאפשרות לקבל סעדים אזרחיים במקרים של סרבנות גט במתכונת של תביעת נזיקין (ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 21162/07 פלוני נ' פלונית (21.1.2010) (להלן: תמ"ש 21162/07); תמ"ש (קריות) 48362-07-12 פלוני נ' פלונית (28.2.2013); תמ"ש (י-ם) 46459-07-12 ז' ג' נ' ש' ג' (17.8.2014)). כאמור, בענייננו, בית המשפט המחוזי הפנה לפרקטיקה זו על מנת ללמוד ממנה על דרך ההיקש, בקבעו כי כשם שסרבנות גט עשויה לשמש עילה לתביעת נזיקין, כך גם יכול בית המשפט לענייני משפחה להביאה בחשבון לצורך הפחתה (או אף ביטול) של הזכאות למזונות. לשיטתי, היקש זה אינו מובן מאליו כלל ועיקר, ואני סבורה שאין לו מקום.

57. אקדים ואומר כי השאלה באלו מצבים ניתן לזכות בתביעות מן הסוג האמור טרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה, ואף המקרה שבפנינו אינו המקרה המתאים לדון בה (למחלוקת בעניין זה, ראו: יחיאל קפלן ורונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני-גט" עיוני משפט כח 773 (2005); יפעת ביטון "עניינים נשיים, ניתוח פמיניסטי והפער המסוכן שביניהם: מענה ליחיאל קפלן ורונן פרי עיוני משפט כח 871 (2005)). אציין אפוא בהקשר זה רק כי גם לפי הגישה הגורסת כי הגשת תביעות נזיקין בגין סרבנות גט אינה תלויה בהכרעה קודמת של בית הדין הרבני באשר ל"חיוב בגט", אין מקום לגזור מכך גזרה שווה ולאפשר הליכה בדרך העקיפה של שלילת הזכאות למזונות הנובעים מן הדין הדתי ללא קביעה מוסמכת של בית הדין הרבני בעניין "מות הנישואין". בהבחנה בין שני סוגי התביעה האמורים תומכים מספר טעמים, כמפורט להלן.

58. בעיני, הטעם המרכזי התומך בהבחנה בין המקרים מתמקד בכך שהזכאות למזונות נוגעת, במקרה הרגיל, לקיום השוטף של האשה הזכאית למזונות. על כן, שלילתם עשויה להשפיע על יכולתה להתקיים במובן הבסיסי ביותר, כפי שפורט לעיל. החלטה על שלילת הזכאות למזונות היא אקט קשה יותר בהשוואה לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט (אשר ממילא אף כפופה למערכות הכללים של ההוצאה לפועל בכל הנוגע לאכיפתה תוך הותרת אמצעי קיום לנוגע בדבר). יתר על כן, שלילת הזכות למזונות עלולה להביא את האשה עד פת לחם, ובכך להוביל ל"כניעה" לקבלת גט מטעמים קיומיים. לעומת זאת, נקיטת הצעד ההפוך של הגדלת חיוב המזונות של הגבר (אף ללא חיוב בגט של בית הדין הרבני) תהיה תחומה בהכרח על-ידי הדינים המגבילים את יכולת הגבייה באופן שמבטיח את הזכות לקיום מינימלי בכבוד, כפי שנפסק בעניין גמזו. התוצאה הנובעת מכך עלולה להיות אפוא לא סימטרית מבחינת גברים ונשים.

59. טעם שני להבחנה, פורמאלי יותר אך לא נעדר חשיבות, נובע מן העובדה שתביעות נזיקין בגין סרבנות גט נדונות לפי הדין האזרחי בלבד, בהתאם למבחניה של עוולת הרשלנות, וממילא הסמכות לדון בהן נתונה רק לבית המשפט האזרחי. לעומת זאת, ההכרעה בסוגית המזונות תלויה בקשר הנישואין וניזונה מן הדין הדתי.

מן הכלל אל הפרט

60. בשים לב לעקרונות המשפטיים שפורטו לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.

61. ראשית, בית המשפט המחוזי (ועוד קודם לכן בית המשפט לענייני משפחה) הנחה עצמו לנוכח שיקולים של מניעת "סרבנות גט", אך עשה כן ללא קביעה פוזיטיבית שהמבקשת חייבת בגט, וזאת כאשר מתנהל הליך מקביל בבית הדין הרבני באשר לשאלת הגירושין, המצויה בסמכותו הייחודית. לא ניתן לשלול מזונות אשה רק בשל שיקולים "מן המאטריה" של סרבנות גט, ללא קביעה פוזיטיבית של בית הדין הרבני כי האשה חייבת בגט. אחת משתיים – אם המבקשת היא סרבנית גט במובן זה שבית הדין הרבני קבע כי היא חייבת בגט או שנקבע כי חיי הנישואין הגיעו לקצם והופקדו עבורה הגט וסכום כתובתה, על כל המשתמע מכך– הרי שאינה זכאית למזונות על-פי הדין הדתי. לעומת זאת, אם אינה סרבנית גט – אין בסיס לשלילת מזונותיה על-פי הדין הדתי, וגם לא ניתן לקצוב אותם בזמן, בשלב זה.

62. אכן, עולה מההחלטה של בית הדין הרבני האזורי בעניין ביטולו של צו המדור הספציפי ואף מפסק הדין העדכני שלו שהוצג בפנינו, כי גם בית הדין התרשם שהנישואים בין הצדדים הגיעו במידה רבה לקצם. אולם, בית הדין נמנע בפסק דינו מלהכריע כך, ואף נמנע מלקבוע שהמבקשת חייבת בגט, אלא הסתפק בהמלצה לבני הזוג להגיע להסכמה ביניהם. כמובן, קביעות מסוג זה הן עניין דינמי, וככל שיצליח המשיב לשכנע את בית הדין הרבני כי אשתו היא סרבנית גט, יהיו לקביעה זו תוצאות ברורות גם בכל הנוגע לזכאותה למזונות.

63. בענייננו, לא נמצאה עילה "קלאסית", בלשונו של בית המשפט לענייני משפחה, לשלילת מזונותיה של המבקשת על-פי הדין הדתי (ראו בפסקה 17 לפסק דינו). אף בית המשפט המחוזי לא קבע אחרת, ורק ביקש להתחשב בין היתר בשיקול של "סרבנות הגט" של האשה, הגם שציין כי בנסיבות העניין לא מדובר ב"סרבנות" המביאה לשלילת הזכות למזונות באופן מיידי. בית המשפט המחוזי התייחס לשיקולים נוספים הנוגעים ל"שיקומה" מן הקשר הזוגי, ולמידת אשמתה בהפסקתו. איני סבורה כי קביעות אלו יכולות לעמוד. כפי שהובהר לעיל, ככל שבשלב זה אין עילה על-פי הדין הדתי לשלול מן המבקשת את מזונותיה (וביתר שאת נוכח פסק דינו העדכני של בית הדין הרבני שהוצג בפנינו) – היא זכאית להם על-פי הדין. על כך ניתן להוסיף, כי ככל שייקבע בהמשך כי המבקשת לא זכאית למזונות אשה על-פי הדין הדתי (ואינני נוקטת כמובן כל עמדה בעניין זה), הרי שצריך יהיה להוסיף ולבחון גם אם יש לפסוק לטובתה מזונות משקמים, על-פי העקרונות שהותוו, ותוך בחינה קונקרטית של אפשרויות פרנסתה של האשה. אכן, בית המשפט המחוזי ציין כי בקביעת המזונות יש לשקול שיקולים שונים וביניהם אם יהיו מקורות למחייתה של האשה. בית המשפט המחוזי אף עמד על כך שאחד הרציונאלים לקציבה הוא לתת למבקשת תקופה סבירה להיערך לקראת הבאות. עם זאת, בבואו ליישם עיקרון זה הוא לא הבהיר באיזו מידה התקופה שנקבעה אמורה לשרת את יכולתה של האשה להתפרנס כאשר תקופה זו תגיע לקיצה.

64. כפי שצוין, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין המזונות, אשר עליו נסב ההליך דנן, ניתן גם פסק הדין הנוגע לחלוקת הרכוש המשפחתי, וזה הוצג לפנינו. ייתכן אפוא שהמשיב ירצה לטעון כי הרכוש המשפחתי שיעמוד לרשותה של האשה אמור לשמש לה מקור פרנסה. אולם, טענה זו צריכה להיבחן לגופה, ולא ניתן להניח כאן את המבוקש. החשוב לענייננו הוא שבעת נתינתו של פסק הדין בעניין המזונות לא היה קיים עדיין פסק דין בעניין הרכוש, ותוצאתו הייתה עלולה להיות הותרתה של המבקשת ללא כל מקור פרנסה. לגופם של דברים, ההתחשבות ברכושה המשפחתי לעניין פרנסתה השוטפת של האשה צריכה להביא בחשבון את מועד מכירתו של הבית, את גובה התמורה הצפויה להתקבל ונתונים נוספים, תוך בחינת צורכי הקיום של האשה בתקופה שבה היא עלולה להיוותר ללא מקור פרנסה ואת העובדה שהסתמכה על מערכת היחסים הזוגית עם בעלה ו"חלוקת התפקידים" במסגרתה.

65. בנסיבות אלה, אציע לחברי לקבוע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין קציבת המזונות יתבטל, וכי ככל שלא יחול שינוי בנסיבותיהם של בני הזוג, ובכלל זה הנסיבות הנוגעות להתדיינות בבית הדין הרבני, ימשיך המשיב לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

66. אבקש לסיים את פסק דיני בהבעת תקווה כי חרף היריבות בין הצדדים והכאב שהסבו זה לזו יימצא בהם הכוח להגיע בסופו של דבר לידי סיום של מכלול ההתדיינויות ביניהם, אשר בסופו של דבר, אינן מיטיבות עם אף אחד מהם.

אחר הדברים האלה: בין עקרון תום הלב לכללי הסמכות

67. בשלב זה, לאחר שהשלמתי את כתיבת הדברים, הגיע לידי פסק דינו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. חברי סבור כי יש לאפשר קציבה של סכום המזונות הנפסק לאשה מן הטעם של "סרבנות גט" גם ללא פסיקה מתאימה של בית הדין הרבני, וזאת על בסיס תחולתו המחייבת של עקרון תום הלב. הוא מוסיף ומסביר, כי פסיקה כזו יכולה "לעודד" את הצדדים להגיע לידי הסכמות וסיום הנישואין. אני מבקשת לחלוק על דברים אלה, הגם שאיני חולקת כמובן על האמירה הכללית שעקרון תום הלב יפה ומתאים לחול על התדיינות בין צדדים בתחום דיני המשפחה, כמו גם על כל סוגיה אחרת.

68. אכן, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעקרון תום הלב הוא עקרון-על במשפט הישראלי, ויפה שכך הוא. כמו כן, אני תמימת דעים עם חברי שעקרונות של הגינות עולים גם מתפיסות היסוד של המשפט העברי גופו, ואף מכך ניתן להפיק קורת רוח. אולם, כפי שאסביר להלן, במקרה דנן המחלוקת שנותרה בינינו אינה נוגעת לשאלה האם עקרון תום הלב מחייב את הצדדים ואת בית המשפט הדן בסכסוך, אלא לשאלות אחרות – כיצד יש ליישמו, ובעיקר מהי הערכאה שבידיה הפקיד המשפט הישראלי את הקביעה בשאלה של מות הנישואין ומהן התוצאות של קביעה זו בדין האישי.

69. בשים לב לכך שבעניינם של הצדדים שבפנינו מתנהלים במקביל שני הליכים – הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה – אינני סבורה שניתן להלום מצב שבו בית המשפט לענייני משפחה מקבל החלטה שעניינה סרבנות גט באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החלטותיו של בית הדין הרבני בעניין זה עצמו. עמידה על עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, אשר גם חברי מדגיש את חשיבותו, אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם פסיקה סותרת בעניין זה, בסוגיה שהיא בליבת סמכותו של בית הדין הרבני, וכאשר שאלה זו תלויה ועומדת בפניו.

70. חברי מסביר כי יש להביא בחשבון את הזהירות המיוחדת של בית הדין הרבני בקביעה כי מדובר בסרבנות גט. דעתי שונה. בית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לנקוט בסנקציות לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 נגד הבעל במקרה שבו הוא מתרשם מכך שמדובר בסרבן גט בהעדר קביעה מתאימה של בית הדין הרבני, אשר גם לגביה נוהג בית הדין זהירות רבה. בדומה לכך, אין מקום לכך שבית המשפט לענייני משפחה יוכל לסטות מעמדתו של בית הדין הרבני לחובתן של נשים בענייני מזונות. אם לא כן, נימצא מערערים את האיזון העדין שעליו מושתתת חלוקת הסמכויות בתחום דיני המשפחה בישראל.

71. אף לגופם של דברים, אינני סבורה שעקרון תום הלב מכוון במקרה זה לעבר קציבת תשלומי המזונות עד לתאריך מסוים. חברי מבסס את עמדתו, בין היתר, על מערך התמריצים אשר משפיע על התנהגותן של נשים במסגרת הליכי הגירושין, ומצביע על תרומתה של העמדה המובעת בחוות דעתו לקידום מציאתה של פשרה בין הצדדים. זוהי אפשרות אחת. אולם, אפשרות סבירה לא פחות היא "דחיקתה" של אשה שאין לה כל מקורות הכנסה עצמאיים להסכים לגירושין בתנאים לא הוגנים, רק בשל חשש להגיע לפת לחם ממש. יש לזכור כי השוויון הדיוני בין בני זוג כאשר לאחד יש מקורות הכנסה קבועים והאחרת נעדרת הכנסה קבועה הוא שוויון מדומה, ומבחינה זו החול המטפורי בשעון הזמן אוזל באופן חד-צדדי לרעתה של האשה.

72. המענה לחששו של חברי מפני "סחטנות" גט מצד האשה יכול להימצא במסגרת הליכים אחרים בעלי אופי אזרחי. פתרון זה הוא עדיף מאחר שאינו כרוך בהפעלת לחץ בעל אופי קיומי על אשה שנותרת ללא מקורות הכנסה שוטפים, אלא מאפשר "התחשבנות" מתאימה לאחר מעשה, ככל שזו דרושה.

73. אם תישמע דעתי, אציע אפוא כי הערעור יתקבל כאמור בפסקה 65 לעיל וכי המשיב יישא בהוצאותיה של המבקשת בסך 20,000 שקל.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. קראתי בעיון רב את חוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת ברק-ארז, אשר הציבה לבחינה שאלות בעלות משקל, ואולם בסופו של יום אין בידי להצטרף לחוות דעתה בתוצאה בתיק זה, אף שרעיון המזונות המשקמים שאליו נדרשה שובה לב. אם תישמע דעתי, יישאר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שצעד ביסודם של דברים בנתיב שפסע בו בית המשפט לענייני משפחה. אזכיר אך את עיקר הפרשה, שכן חברתי פירטה את ההליכים. עסקינן בבני זוג שנישאו וחיו בצוותא 35 שנה, שלאחריהן נפרדו והחלו בתביעות הדדיות. לאורך השנים עבד הבעל (המשיב) באופן רצוף במקום עבודה מסודר, הנושא זכות לגמלאות, ואילו המבקשת עבדה בבית וניהלה את משקו ומחוץ לבית עבדה רק תקופות קצרות. לא אפרט את סוגיות הרכוש שתיארה חברתי, שכן ענייננו כאן בנושא המזונות. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי נוכח סירובה של המבקשת להתגרש לשם יתרונות בהליכי הרכוש ומשיקולי תום לב, יש לקבוע מזונות לתקופה קצובה שיביאו בחשבון את כלל השיקולים; התקופה נקצבה לשנתיים מיום הגשת התביעה ב- 2011. בית המשפט המחוזי ציין כי לסרבנות גט השפעה על מזונות, אך במקרה דנא טרם נקבעה המבקשת כסרבנית על-ידי בית הדין הרבני והדין האישי הוא החל, ולכן נקצבו המזונות לשלוש שנים מיום פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (12.12.12) או עד למועד בו תחל המבקשת לקבל חלקה בגמלאות המשיב, לפי המוקדם. מכאן הבקשה, ויצוין כי ניסינו ללא הצלחה לפשר בין הצדדים.

מזונות לתקופה קצובה

ב. חברתי סבורה כי ככל שאין עילה על פי הדין האישי לשלול מאשה את מזונותיה, יש לפסקם לפי זכותה על פי דין. ודוק; לשיטתה, אין זה ראוי כי בית המשפט לענייני משפחה ישלול מזונות אשה, משבית הדין הרבני נמנע מלקבוע במסגרת הליכי הגירושין שהיא סרבנית גט.

ג. אכן, כפי שגם ציינה חברתי, לפי הדין הדתי-אישי אך אשה נשואה זכאית למזונות. כלל זה מחייב את בית המשפט לענייני משפחה, הנדרש בענייני מזונות לדין האישי (סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959; ב' שרשבסקי ומ' קורינאלדי דיני משפחה – מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, כרך א', (תשע"ה) 292-291), ואולם כפי שהיטיבה חברתי להסביר, "עמדה זו של הדין הדתי היהודי... זוהי נקודת מוצא חשובה לדיון בענייננו, אם כי לא בהכרח נקודת הסיום שלה, כפי שמוסבר להלן, ובשים לב לצורך להתחשב במכלול הרחב של העקרונות החלים בתחום דיני המשפחה, ובכללם אלה השאובים מן המשפט האזרחי" (פסקה 31) (הדגשה הוספה-א"ר). אחד מאלה – ומן החשובים שבהם – הוא עקרון תום הלב.

ד. משפטנו מכיר בעקרון תום הלב כ"הוראה 'מלכותית' רבת פנים" (בג"צ 1683/93 יכין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 702, 708 (1993) (השופט-כתארו אז- ברק), הפורסת את מצודתה על תחומי המשפט השונים (ע"א 2070/06 תשתית ציוד ובינוי בע"מ ואח' נ' עו"ד יעקב גרינוולד – כונס נכסים (2008)). עקרון תום הלב הוא כלל משפטי פתוח-רקמה, ובידי בית המשפט לצקת בו תוכן ומשמעות ולקבוע האם נקיטת פעולה מסוימת מהוה חריגה הימנו, או שמא אינה עומדת בניגוד אליו (ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (2004)). ידועה אמרתו הקולעת של הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון, פ"ד נה(1), 199 (1999): "עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם" (עמ' 279).

ה. בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (2005) (להלן עניין דלתות חמדיה) נזדמן לי להידרש לפן המוסרי של עקרון תום הלב:

"אודה ולא אבוש, כי בעיני מגבש נושא תום הלב לתוך המשפט עקרון מוסרי; כדברי השופט (בדימוס) פרופ' יצחק אנגלרד, בהרצאתו 'עקרון תום הלב במשפט האזרחי הישראלי', 'יש רגלים לסברה, כי החתירה להשלטה מקיפה של עקרון תום הלב מבוססת היא גם על השאיפה להכניס ערכים מוסריים לתוך יחסי האנוש, כולל התחום המסחרי' (הרצאה בכנס שופטים בפאריס, יוני 2004, ע' 2)... בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 340 כתבה השופטת שטרסברג-כהן כי 'התשתית הרעיונית לתורת ההשתק כמו לעקרון תום הלב מעוגנת בעקרונות של יושר ומוסר', וציטטה מפי פרופ' ג' שלו ("הבטחה, השתק ותום לב", משפטים ט"ז (תשמ"ט) 295, 313)... לדברים נכוחים אלה לא אוכל שלא להצטרף, ועל פי ס' 61(ב) לחוק החוזים הם מתפרסים על כלל המשפט הפרטי...". (פסקה ט"ז).

יוסף, כי "תום לב" אינו ביטוי שגור במשפט העברי (זאת הגם שמבחינה לשונית, מקור הביטוי "תום לב" בלשון המקרא - "בתם לבבי ובנקיון כפי" (בראשית כ', ה')). ד"ר מ' ויגודה במסמך "הערות לטיוטת חוק דיני ממונות, התשע"א-2010, לאור המשפט העברי" (2011) מסביר, כי חז"ל הכירו בשלושה עקרונות אחרים, המבטאים היבטים שונים של עקרון תום הלב: "ועשית הישר והטוב", "כופין על מידת סדום" (כופין על אדם שלא יעשה שימוש לרעה בזכות משפטית), ודין "מחוסר אמנה" (במקורו התייחס הביטוי לחזרה מקיום הבטחה, ובהמשך התייחס לממד רחב יותר, שעיקרו התנהגות ראויה לגנאי בשל פגם מוסרי, במובחן מהפרת חובה חוקית מפורשת); ראו גם משה זילברג כך דרכו של תלמוד (תשכ"ד) (פרק ז' עמ' 97 ואילך)). ד"ר ויגודה מסביר, כי "דינים אלה נתפסים הן ככללים ספציפיים המייצרים חובות מסוימות, הן כעקרונות השליטים על המשפט הפרטי כולו" (עמ' 5-4). כן מובאים דברי פרשן הרמב"ם המגיד משנה, רבינו וידאל די טולוזה (ספרד, המאה הי"ד) (שכנים יד, ה): "וכן אמרה [התורה] ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל"; ראו גם עניין דלתות חמדיה (פסקה ט"ו), בפרט לעניין התבטאותו של עקרון תום הלב בעיקרון "דעלך סני, לחברך לא תעביד" (מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה - א"ר)), כדברי התנא הלל (בבלי שבת ל"א, א') שלפיו "זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור" ("...והיתר הוא פירוש, לך ולמד"); וראו שם גם אחת השאלות שבהן נבחן אדם בפני בית דין של מעלה – "נשאת ונתת באמונה?". כללם של דברים, תום הלב הוא עיקרון מרכזי, משפטי ומוסרי, שיש לפרשו וליישמו על פי נסיבות המקרה, ובל יישכח.

ו. בע"א 32/81 צונן נ' שטל, פ"ד לז(2) 761 (1983) החיל לראשונה השופט-כתארו אז-מ' אלון את עקרון תום הלב על חיוב המזונות: "שאם כי הוא חיוב מן הדין, הרי הוא בעל אופי חוזי, ויסודו של חיוב המזונות הוא בקשר הנישואין, שאף הוא, במהותו וביסודו, קשר חוזי" (עמ' 771). בבע"מ 3148/07 פלוני נ' פלונית (2007) (להלן עניין פלוני), שבו עתרה המבקשת דשם להגדלת מזונותיה עקב שיפור במצבו הכלכלי של בן זוגה, ציינתי:

"ככלל, על בית המשפט לבחון לא רק האם יש על פי הדין האישי מקום לשקול שינוי במזונות, אלא גם כיצד תשפיע פסיקת מזונות מוגדלים כמבוקש על מכלול היחסים, לכאן או לכאן, ובעיקר האם מתבקשת היא בתום לב. בענייננו אין איפוא מקום להתערבות בהכרעתם של בתי המשפט הקודמים ששיוו לנגד עיניהם את כלל היחסים בין הצדדים..." (פסקה ו' (4))(הדגשה הוספה-א"ר).

יצוין, כי בעניין פלוני דובר על אי הגדלת סכום המזונות, ואילו אנו ענייננו בשלילתם, וראו דברי חברתי בפסקה 44. פשיטא, כי במצבים אלה מוטלת על בית המשפט זהירות כפולה ומכופלת במישור המשפטי ובמישור האנושי; ואולם, דומני כי דברינו בעינם עומדים גם במצבים אלה.

ז. בהתחשב בעקרונות הדין האישי שעל פיהם עלולה להישלל מן האשה זכאותה למזונות, באו בתי המשפט לענייני משפחה, במסגרת עקרון תום הלב שבדין הכללי, לכלל מסקנה כי גם אם הדין האישי מחייב את הבעל להמשיך ולזון את אשתו, יש מקום בנסיבות של פירוד ממושך ונישואין שבאו בפועל אל קיצם ("נישואין על הנייר") לפטור אותו מחובת המזונות. בתי המשפט לענייני משפחה נהגו כך במצבים שבהם התרשמו כי התנגדות האשה לגירושין נובעת מרצונה במזונות, וסברו שמדובר ב"תחבולה":

"נבוא ונסכם הדברים עד כאן- כאשר עסקינן בפירוד ארוך זמן, או-אז יבחן ביהמ"ש את העניין שבא לפניו בחון היטב מכל צדדיו וירד לפרטי נסיבותיו ושורשיו. בחינה זו הינה רחבה ומקיפה, וצדדים רבים לה. ואולם לא בנקל יסטה בית המשפט מעיקר החובה שמטיל הדין העברי על הבעל לשאת במזונות אשתו ויאחז בפתחים המאפשרים להיפטר מחובה בסיסית זו. כן יבחן ביהמ"ש – מיהו האשם בפירוד, האם יש סיכוי ממשי לשלום בית בין הצדדים, האם הטיל בית הדין חיוב גירושין או המליץ עליהם, האם ניתנה החלטת בית הדין לשלום בית, מיהו המסרב למתן הגט והאם יש טעם של ממש בסירוב זה, האם באו כלל ענייני הרכוש של בני הזוג על פתרונם, ועוד. אחר שליקט ביהמ"ש את העובדות הרלבנטיות ינסה לבוחנם תחת משקפיים כפולות עדשה, האחת עדשת עיקרו של הדין כפי שזה משתקף בפסיקה ההלכתית ובפרשנותה ע"פ הדין האזרחי, והאחרת עדשת ליבו של הדין, רוצה לומר- עקרון תום הלב, עקרון אשר יש בו להקהות עוקצו של דין וליישבו עם הגיונם של דברים והשכל הישר... "(תמ"ש (משפחה פ"ת) 51689-12-11 י.ל נ' א.ל (2013), פסקה 28) (השופט ויצמן); כן ראו תמ"ש (קריות) 11495-11-08 פלונית נ' פלוני (2010); ע"מ 765/05 (י-ם) פלוני נ' אלמונים (2006) ורבים נוספים).

ועוד מדבריו שם, בדבר הצורך למצוא איזון בין הדין האישי "לבין החלת נורמות מוסריות הנובעות מעקרונות תום הלב, אשר אף להן יד ופינה בדין העברי" (פסקה 18).

דעת לנבון נקל שלעקרון תום הלב, המשתרע על כל תחומי החיים והורתו במערכות יחסים בין זרים שבאים באינטראקציה חוזית או אחרת חד פעמית, יש בודאי מקום של כבוד כאשר שני פרטים שהחליטו לקשור את חייהם זה בחיי זו, מבקשים לשים קץ למערכת יחסיהם. דומה כי תוצאה אחרת תוביל לכך שבית המשפט לענייני משפחה אף יחטא לעצם המאטריה שבה עסקינן, על ידי עידוד המשך קיומם של נישואין, שנס ליחם, באמצעי מלאכותי, והוא המשך תשלום מזונות במצב של "נישואין על הנייר".

ח. ואולם, בכך מתבטא צד אחד – עקרוני – של הבעיה: לא נעלם מעיניי כמובן, כי במקרים רבים נותרת האשה ללא מקור פרנסה לאחר סיום הנישואין (ר' הלפרין-קדרי "מזונות אשה: מתפישה של שונות לתפישה של (אי) שיויון" משפט וממשל ז' (תשס"ה) 767, 773), וכי החשש מפני השלכות סיומו של קשר הנישואין על הזכאות למזונות מצד אשה שלא עבדה מחוץ לבית במהלך תקופת הנישואין – אדגיש, שלא עבדה מחוץ לבית, כי הביטוי הרווח "לא עבדה" עושה עוול למי שעבדה, לעיתים בפרך, במלאכות הבית – גובר במצבים שבהם טרם נערכה חלוקת רכוש בין בני הזוג. מצבים אלה היו שכיחים בדורות קודמים, ואף כי כיום רבים מאוד הזוגות שבהם שני בני הזוג עובדים מחוץ לבית לשם פרנסה וגם לשם הגשמה עצמית –עדיין יש זוגות, בדומה לענייננו, שבהם האשה לא עבדה לאורך השנים או כמעט לא עבדה מחוץ לבית, ולעיתים קרובות בשל גידול הילדים גם כשעבדה היה הדבר בהיקף מצומצם ותוך קידום מקצועי איטי. חרף זאת, קשה להלום שלילת האפשרות מבית המשפט לענייני משפחה לתמרוץ הצדדים למשא ומתן, מתוך הבנה של דינמיקת החיים המורכבת ונוכח נסיונו המעשי בתיקים מסוג זה (ראו לשלמות התמונה לעניין הרקע לסרבנות גט על ידי הגבר והפתרונות ההלכתיים בג"צ 6751/04 מ' ס' נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817 (2004) והתיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (תיקון מס' 1 בסעיף 11 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), תשנ"ה-1995, וכן י"ש קפלן "פתרון מצוקת מסורבות הגט באמצעות מזונות עונשיים" המשפט י' (תשס"ה) 381). הפתרון לקושי שמתארת חברתי, שאיני מקל בו ראש כלל ועיקר, הותוה לדעתי בחקיקה בגדרי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 - איזון משאבים לא שויוני, כמו גם הסמכויות הנוספות המעוגנות בו. ביטוי לכך מצוי בדברי ההסבר לתיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4), תשס"ט-2008:

"סעיף 8 לחוק קובע כי בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאית הערכאה המוסמכת לקבוע שאיזון שווי הנכסים בין בני הזוג לא יהיה בחלוקה שווה ביניהם אלא ביחס אחר. מוצע להבהיר כי בקביעת היחס האמור תתחשב הערכאה המוסמכת גם בנכסים העתידיים של כל אחד מבני הזוג (כגון מוניטין, תארים מקצועיים, ניסיון מקצועי וקביעות בעבודה) ובכושר ההשתכרות של כל אחד מהם (סעיף 5(2)). במדינות מערביות גוברת בחקיקה ובפסיקה מגמה של התייחסות לפערים הכלכליים שבין בני הזוג בהליך פירוק הרכוש המשותף, בין היתר, במתן פיצוי חד פעמי או עתי לבן הזוג החלש. פעמים רבות פערים אלה נובעים מכך שאחד מבני הזוג ויתר על התפתחותו המקצועית ועל יכולת ההשתכרות שבצדה, כדי לאפשר לבן הזוג האחר לעשות כן (ראו שחר ליפשיץ 'על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף', משפטים לד(3) 627 (תשס"ה), בעיקר בעמ' 728 ואילך)". (הדגשה הוספה-א"ר) (הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) (הקדמת המועד לאיזון משאבים), תשס"ז -2007. הצעות חוק 163).

ועוד, המצב המשפטי כיום מאפשר כידוע שיתוף בן הזוג שלא השתכר – על פי רוב נשים – בפנסיה לה יזכה בן-הזוג האחר לעת פרישה, כמו בנידון דידן, ולכך חשיבות עצומה.

יוזכר, כי בענייננו לא מצא בית המשפט (תמ"ש 24358-08-11 ותמ"ש 33489-03-13) לפסוק כאמור, חרף עתירת המבקשת, ונימוקיו עמו. לנושא המזונות המשקמים אתייחס בהמשך.

ט. חברתי מוסיפה ומסבירה בחוות דעתה, כי אין מקום שבית המשפט יעסוק בשאלה של סרבנות גט, וכי זו נתונה לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני; היא מדגישה-ועל כך אין חולק-כי יש להשקיף אל המצב מן הפרספקטיבה של עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, וכי קשה להלום, שמקום שבית הדין הרבני סבור כי תביעת שלום בית של הצד שאינו רוצה להתגרש עודנה במקומה ואין מקום לחיוב בגט, בית המשפט האזרחי יפסוק אחרת. לית מאן דפליג כי עקרון הכיבוד ההדדי הוא עקרון מרכזי בשיטתנו (בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634 (2002)), ובתי המשפט האזרחיים נוקטים זהירות רבה בכך, מבלי שנידרש לשאלות המורכבות של מעשה בית דין. אחרון אני שאקל ראש בכיבוד הערכאות. ואולם, לבתי הדין הרבניים שיקולים הלכתיים בענייני גיטין, שהם נושא מורכב מאוד ("אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם" (בבלי קידושין ו ע"א), ושיש כמובן לכבדם – אך בית המשפט האזרחי רואה תמונה רחבה בעניינים הממוניים. לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני מזונות, והוא מחויב לעשות כן על פי הדין האישי; אך ברי כי במסגרת זו ניתן גם משקל לעקרונות כלליים של המשפט האזרחי. יתר על כן, לא אחת נדרש בית המשפט לקביעות אגביות אשר נחוצות להכרעה בסוגיית המזונות (סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984). עוד יצוין, ואולי זו עיקר, כי קביעה בדבר העדר סיכוי לשלום בית ("מות הנישואין") אין משמעה חיוב הלכתי בגט, והיעדר חיוב בגט אין משמעו תום לב; הסיכוי לשלום בית או היעדרו נקבעים תוך התבוננות אל כלל היחסים בין הצדדים לאורך שנים. כפי שגם ניתן לראות בענייננו (ראו החלטת בית הדין הרבני (הדיינים הרב דומב, הרב הלוי והרב זר) מיום 14.10.13, שבה צוין ש"ניכר יותר כי מטרתה של המשיבה הינה לגרום לכך כי יהיה לה בית שלם יותר מאשר שלום בית"). אכן, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן ביום 12.12.12, כעשרה חודשים לפני פסק דינו של בית הדין הרבני, ובעקבות פניית המבקשת ביקש בית הדין תחילה, כדרך מקובלת, לבחון אפשרות לשלום בית.

י. חברתי מזכירה (פסקה 36) כי שלילת הזכאות למזונות במקרה של חיוב בגט עשויה להיות מלווה בצעדים משלימים כדוגמת השלשת גט וסכום הכתובה (קרי, הפקדתם בידי צד שלישי). סוגיית השלשת הגט רלבנטית ככלל כאשר הבעל הוא סרבן הגט, ואשר לכתובה, דבר זה כמובן נוגע מאוד לכלל ההתדיינות הרכושית. חברתי כידה הטובה, סקרה גם ספרות הלכתית בעניין "מות הנישואין". לדידי, השאלה שלפנינו היא האם להחזיק את הנישואין שב"חיי שעה", בהנשמה מלאכותית, רק בשל הסכסוך הרכושי. כללם של דברים, כשלעצמי איני סבור כי דלתם של בתי המשפט למשפחה נעולה מקום שבית הדין הרבני טרם פסק משיקוליו חיוב בגט, אך בית המשפט משתכנע בהיעדר התוחלת בנישואין. הגם שיש מקום לזהירות ראויה. בית המשפט לענייני משפחה מופקד על תחום המזונות בסמכות, ובהתבוננו אל התמונה הכוללת אין מניעה שיראה את מצב בני הזוג נכוחה, במקרה שבו ברי כי הגט הוא "נשק רכושי".

י"א. בנדון דידן נוכח הנסיבות שתוארו ומשבתי המשפט קמא, לרבות בית הדין הרבני, לאמיתו של דבר, התרשמו כי הנישואין באו לקיצם, והמבקשת מעכבת את הגירושין אך כדי להיטיב את מצבה הרכושי, סבורני כי בדין פסק בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי אחריו מזונות לתקופה קצובה; וגישת בית המשפט המחוזי, שהלכה כברת דרך נוספת לעבר המבקשת, נראית בעיניי.

מזונות משקמים

י"ב. חברתי מציעה לפסוק מזונות משקמים במצבים שבהם בן הזוג אינו זכאי עוד למזונות לפי הדין האישי, וזאת בשני מועדים אפשריים: "אם לפני שניתן גט, אך קמה עילה לשלילת המזונות; ואם לאחר שניתן גט, ומטעם זה פוקעת הזכות למזונות" (פסקה 50). כשלעצמי איני בטוח אם המונח "מזונות משקמים" הוא המתאים, ואולי עדיפים "מזונות גישור", במקום שתכליתם לגשר עד עת הגמלאות. מנגנון זה עיקרו במשאלה לסייע לבן הזוג (ברוב רובם של המקרים מדובר באשה) כאשר הוא נטול מקורות הכנסה עצמאיים, וקיימת הסתמכות על המערכת הזוגית. מסכים אני עם קביעתה של חברתי כי "במקרים מתאימים (שבהם- א"ר) אשה המתגרשת לאחר שנים שבהן לא עבדה מחוץ למשק ביתה תהיה זכאית למזונות 'אזרחיים' בעלי תכלית שיקומית, היינו למזונות 'משקמים', מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי". (פסקה 47); זאת תוך בחינת כל מקרה לגופו, ובכלל זאת האפשרות של בן הזוג להשתלב בשוק העבודה וההסדר הרכושי הכולל בין בני הזוג.

י"ג. הבסיס לפסיקת מזונות משקמים במקרים שלא הוסכם עליהם מראש, כפי שגם ציינה חברתי, נעוץ גם הוא בעקרון תום הלב, המייחס לצדדים כוונה נורמטיבית לעניין המזונות (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (2) 213 (2003)), ולדידי אף עולה במקרים המתאימים בקנה אחד עם רוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המבקש – כאמור – להקנות לבית המשפט גמישות בעריכת איזון משאבים וחריגה מן הכלל השויוני העקרוני שבחוק, ואפשר לראות זאת לטעמי כמגמה להשיג "שויוניות אמת" להבדיל מ"שויוניות פורמלית". אכן, כשעסקינן ב"מזונות משקמים" אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שתכליתה שיקום עד להתגבשותה של זכאות אחרת לפרנסה, תוך מתן משקל לשיקולי תום לב והגינות אף בהיבט זה.

י"ד. בנוסף למקרים שמנתה חברתי, בקשר לבני זוג שאינם "מוסדרים" בדין דתי, פסקו בתי המשפט לענייני משפחה לא פעם מזונות משקמים לבני זוג שנישאו כדת משה וישראל: למשל, בתמ"ש (חי') 7282-12-09 פלונית נ' אלמוני (2011), נפסקו מזונות לאחר גירושי הצדדים (בטרם הוכרע נושא הרכוש המשותף וחלוקתו) נוכח תלותה הכלכלית של האשה בבן זוגה לאחר 28 שנות נישואין, שמתוכן במשך 16 שנים ניהלה את משק הבית. כן ראו תמ"ש (קריות) 11495-11-08 הנזכר מעלה, שבו נקבע, שהזכאות למזונות תהא קצובה בזמן לנוכח עקרון תום הלב ובמטרה שלא להנציח "נישואין על הנייר". נקבע, כי אם יתגרשו הצדדים קודם לכן (ולכאורה יחדל החיוב לפי הדין האישי), תזכה האשה למזונות משקמים. בחיי המעשה מאפשר מנגנון זה לקיים גירושין בקשר שגווע מחד גיסא, ולאפשר לאשה מזונותיה תקופה נוספת מאידך גיסא. במידה מסוימת ניתן לומר כי עסקינן בסמנטיקה, קרי בנוסחה הבאה שלא ליצור צרימה מול בית הדין הרבני, אך מטרתה להשיג אותה תוצאה מהותית שאליה הגיעו בתי המשפט הקודמים בענייננו, בדרך אחרת.

ט"ו. כשלעצמי איני פוסל דרך זו של קביעת מזונות במקרים המתאימים, ואולם לדעתי היא כלי בתוך "ארגז הכלים" של בית המשפט לענייני משפחה, שייעשה בו שימוש על פי נסיבות המקרה, לפתרון שאלת הפרנסה החלופית; עם זאת, חוששני שלא תמיד אמצעי זה פותר את המקרים של "משיכת" קשר הנישואין ששבק חיים בהנשמה מלאכותית, כדי להשיג יתרונות כלכליים, ואיני בטוח כי ייעשו נסיונות להגיע לשוק העבודה יותר מאשר מקודם.

ט"ז. לא למותר לציין, כי מזונות לפי הדין האישי ישולמו בעליל ככל שהבעל הוא סרבן הגט, ורוב דברים בעניין זה אך למותר.

י"ז. באים אנו למקרה דנא. חלוק אני, בכל הכבוד, על דברי חברתי בפסקה 63. בסופו של יום, משלא ראיתי לנעול דלת בפני בתי המשפט האזרחיים לשקול את "מותם הקליני" של הנישואין, איני רואה דופי בגישת בתי המשפט הקודמים בענייננו שלנו, לרבות קציבת תקופה ממושכת יחסית על-ידי בית המשפט המחוזי למזונות. יתכן מאוד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שתמרץ את ההגעה לפסק הדין בעניין הרכוש.

י"ח. בסיפת הדברים אציין, כי לא אתייחס במסגרת זו לסוגיה של תביעות נזיקין במקרה של סרבנות גט, המעוררת שאלות כבדות (עמ"ש (ת"א) 46631-05-11 פלונית נ' פלוני (2014); תמ"ש (י-ם) 17493/06 פלונית נ' פלוני (2011); תמ"ש (י-ם) 6743/02

כ' נ' כ' (2008)), אף כי כשלעצמי, בכל הכבוד וההתייחסות הראויה לסוגית "גט מעושה" העומדת לעיתים קרובות ביסוד מחלוקות בתחום זה (שמא חשש הבעל מפיצויי נזיקין היה ביסוד מתן הגט ולא רצון חופשי), אין לנעול את הדלת לפיצויים. ראו גם בהקשר זה רשימתו המאלפת של פרופ' ע' רדזינר "'לא המדרש עיקר אלא המעשה': על סידור גיטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית" משפטים מה (1), 5 (2015). יצוין כי על פי המאמר, גם לאחר פיצויים לא ננעלו שערי גיטין. לדידי, החלטה על שלילת זכאות למזונות אינה אקט קשה יותר מאשר הקביעה כלפי הסרבן כי הוא מעוול ומזיק, החב בפיצוי.

י"ט. ובחתימת הדברים: ראיתי לנכון להידרש בקצרה להערות התגובה של חברתי. חוששני כי איני שותף להצגת הדברים כדיכוטומיה בינארית בין סמכותו של בית הדין הרבני לענייני גיטין לבין סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בנושאי רכוש. בית המשפט לענייני משפחה בפעלו בנושאי רכוש, שאין חולק כי הם בסמכותו הראשונית כברירת מחדל, רואה את התמונה שלפניו בנושא סמכותו, קרי, ענייני הרכוש, ועליו להכריע בה. הוא אינו שוקל שיקולים הלכתיים ואינו מסיים את הנישואין במובן ההלכתי. ואולם, אין הוא חייב ליתן בידי אחד מבני הזוג, יהא זה הבעל או האשה מפתח אין-קץ. בוודאי אין כוונת חברתי כל עיקר להציג את בית המשפט לענייני משפחה או בית המשפט המחוזי, כמי שאינם רגישים לדחיקת בת הזוג או בן הזוג שאין להם מקור מחיה, או לזכויות נשים; וכמובן, לא זה המקרה ככלל, לא זה המקרה בענייננו. בית המשפט לענייני משפחה, וכמותו בית המשפט המחוזי, כערכאות הגונות, יידעו דרכם במקרים המתאימים ויבחנו כדבעי את תום הלב בענייני רכוש בטרם יכריעו. סמכות בית הדין הרבני בנושאי גירושין על מכונה, וכבודו במקומו. לבסוף, אשר להערות חברי השופט זילברטל, דומני כי אין להקל ראש בחשש שביקש חברי להציב בקדמת הבמה לעניין האפשרות להגיש תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, וטעמיו החולקים על ההבחנה שערכה חברתנו השופטת ברק-ארז בין תביעות לקציבת מזונות בגין סרבנות גט לבין תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, מקובלים עלי ביסודם.

כ. כללם של דברים: נוכח האמור, אם תישמע דעתי, יוותר פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, והמזונות ישולמו עד למועד שנקצב. בסיום התקופה ניתן יהיה לבחון מחדש את המצב בין הצדדים, והיש כל עיקר הצדקה למזונות משקמים, על יסוד בקשה חדשה.

כ"א. משבאה בפנינו חוות דעתו של חברי השופט זילברטל, ונותרתי במיעוט לעניין התוצאה האופרטיבית, אטעים, כי בסופו של יום המרחק בין עמדת חבריי לעמדתי לעניין התוצאה, אינו רב מאוד. חברתי מציעה כי המשיב ימשיך לשלם למבקשת את מזונותיה, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם, ואילו לשיטתי ייבחן המצב בתום התקופה שנקצבה - דצמבר 2015 הקרב ובא, ותיבחן אפשרות להארכת תקופת תשלום המזונות. כך או אחרת, משרבו עלי חבריי לעניין זה, תהא התוצאה האופרטיבית בהתאם לפסק דינה של חברתי השופטת ברק- ארז.

המשנה לנשיאה

השופט צ' זילברטל:

1. קראתי בעיון את חוות-הדעת המקיפות והיסודיות של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, ושל חברי, המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין. אקדים ואומר כי במחלוקת בין חבריי, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת ברק-ארז, לפיה יש לקבל את הערעור כמפורט בפסקה 65 לחוות דעתה. עם זאת, כפי שיובהר להלן, אין בידי להסכים עם כל הקביעות העקרוניות שהוליכו את חברתי לתוצאה האמורה, ובנקודת המחלוקת העיקרית בין חבריי, דעתי היא כדעתו של המשנה לנשיאה.

2. את הדיון בענייננו ניתן לחלק לשתי שאלות עיקריות: השאלה הראשונה, ובה נחלקו חבריי, היא שאלת הסמכות (או, למצער, אופן הפעלתה) – האם רשאי בית המשפט לענייני משפחה לשלול מאישה את מזונותיה מבלי שקדמה לכך החלטה בדבר חיוב האישה בגט על-ידי בית הדין הרבני וללא קביעתו הפוזיטיבית כי הנישואין בין בני הזוג הגיעו אל קצם. עמדתה של חברתי, השופטת ברק-ארז, היא כי עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב ריסון של בית המשפט האזרחי, ועל כן, לשיטתה, כל עוד מתקיים הליך בבית הדין הרבני, במסגרתו נדונה תביעת הגירושין בין בני זוג, בית המשפט האזרחי אינו רשאי לבסס פסיקתו בנושא המזונות על "סרבנות גט", בהיעדר קביעה מתאימה של בית הדין הרבני בעניין זה. השופטת ברק-ארז הוסיפה, כי מסקנה זו נגזרת לא רק מעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אלא גם מהדין הדתי-היהודי החל בענייננו, ולפיו שלילת הזכאות למזונות במקרה של חיוב בגט אמורה להיות מלווה (לדעת רבים) בצעדים משלימים, הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין, הדורשים מעורבות פעילה של בית הדין הרבני (השלשת הגט וסכום הכתובה).

המשנה לנשיאה חולק על עמדתה של השופטת ברק-ארז בשאלת הסמכות. עמדתו היא כי בתי המשפט האזרחיים רשאים לשלול מאישה נשואה את מזונותיה אם התרשמו כי הנישואין הסתיימו בפועל וכי האישה מסרבת לקבל את גטה משיקולים כלכליים בלבד, גם בהיעדר קביעה של בית הדין הרבני לפיה האישה מחויבת בגט. המשנה לנשיאה הבהיר, כי לא אחת נדרש בית המשפט האזרחי לקביעות אגביות הנחוצות להכרעה בסוגיית המזונות ובעניינים הרכושיים שהם בסמכותו הראשונית (סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). לשיטת המשנה לנשיאה, קביעת בית המשפט האזרחי לפיה אישה תאבד את מזונותיה משום שהיא "סרבנית גט", אינה מובילה לסיום הנישואין במובנם ההלכתי ואינה חוטאת לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

3. עמדותיהם של חבריי מנומקות היטב, בעלות היגיון פנימי, וכל אחת מהן מבטאת עקרונות חשובים (לעתים מתנגשים) החיוניים לשיטת משפט תקינה. עם זאת, עמדתי היא, כי התבוננות רחבה יותר על התופעה המצערת של "סרבנות גט" מטה את הכף לעבר שיטתו של המשנה לנשיאה, ועל-כן בסוגיה העקרונית הנדונה אצטרף לעמדתו. להלן אנמק את מסקנתי.

4. הן המשנה לנשיאה והן השופטת ברק-ארז עמדו בקצרה על הסוגיה המשיקה לענייננו – והיא האפשרות לזכות בפיצוי כספי במקרים של סרבנות גט בגדרה של תביעת נזיקין (ראו סעיפים 59-56 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז וסעיף י"ח לחוות דעתו של המשנה לנשיאה). ואמנם, בשנים האחרונות נבחנים כלים משפטיים והלכתיים שונים במטרה להתמודד עם התופעה הקשה של סרבנות גט, וביניהם האפשרות להגיש תביעת נזיקין נגד הסרבן. בהקשר זה, עמדתה של השופטת ברק-ארז בשאלת הסמכות, כפי שהוצגה לעיל, עלולה, על-ידי היקש אפשרי, להוביל לכך שלא יהיה ניתן לחייב סרבן גט בפיצוי נזיקי ללא קביעה פוזיטיבית של בית הדין הרבני של חיוב האיש בגט. השופטת ברק-ארז התייחסה לאפשרות זאת בציינה כי:

"לשיטתי, היקש זה אינו מובן מאליו כלל ועיקר, ואני סבורה שאין לו מקום ... בהבחנה בין שני סוגי התביעה האמורים תומכים מספר טעמים, כמפורט להלן.

בעיני, הטעם המרכזי התומך בהבחנה בין המקרים מתמקד בכך שהזכאות למזונות נוגעת, במקרה הרגיל, לקיום השוטף של האשה הזכאית למזונות ... החלטה על שלילת הזכאות למזונות היא אקט קשה יותר בהשוואה לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט ... טעם שני להבחנה ... נובע מן העובדה שתביעות נזיקין בגין סרבנות גט נדונות לפי הדין האזרחי בלבד, בהתאם למבחניה של עוולת הרשלנות, וממילא הסמכות לדון בהן נתונה רק לבית המשפט האזרחי. לעומת זאת, ההכרעה בסוגית המזונות תלויה בקשר הנישואין וניזונה מן הדין הדתי".

5. בכל הכבוד, להשקפתי, האבחנה המוצעת על-ידי חברתי אינה נקיה מקשיים, וחוששני כי עמדתה עלולה להוביל לסתימת הגולל על תביעות נזיקין נגד סרבני גט בהיעדר קביעות מתאימות של בית הדין הרבני, וזאת חרף הבהרתה של חברתי, לפיה להיקש כזה אין מקום. להלן אנסה להבהיר מדוע בעיני היקש כאמור אפשרי, מהם הקשיים בטעמים לאבחנה בין שני סוגי התביעות עליהם עמדה חברתי, ומדוע, בעיניי, אבחנה שכזו אינה ראויה.

בסופו של יום, הן בתביעת הנזיקין והן בתביעת המזונות, נדרש בית המשפט האזרחי להכריע בשאלה האם אחד מבני הזוג הוא "סרבן גט". שאלה זו, העוסקת באופן ישיר בסוגיית מצב הנישואין בין בני הזוג, נתונה, כאמור בחוות דעתה של חברתי, לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. עוד ניתן להניח, כי בעת שמוגשת לבית המשפט האזרחי תביעת מזונות אישה (כבענייננו) או תביעת נזיקין בגין סרבנות גט, מתנהל הליך מקביל בבית הדין הרבני בו נדונה שאלת הגירושין בין בני הזוג, כך שעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות חל בשני סוגי התביעות במידה שווה. משכך, לא מן הנמנע כי עיגון עמדתה של חברתי השופטת ברק-ארז, כתקדים מחייב לפיו בית המשפט האזרחי אינו רשאי לקבוע כי האישה היא "סרבנית גט" בהיעדר קביעת בית הדין הרבני בעניין זה, תוביל בפועל, ובהיעדר טעמים משכנעים לאבחנה בין שני סוגי התביעות, לגזירה שווה כלפי תביעות נזיקין בעילת סרבנות גט. כלומר, גם בתביעות נזיקין, ללא קביעת בית הדין הרבני לפיה האיש מחויב בגט, לא יהיה ניתן לקבוע כי הבעל סרבן ולחייבו בפיצויים. בהקשר זה ראוי להדגיש כי בתי הדין הרבניים נזהרים זהירות רבה בחיוב בגט משיקוליהם, ולעתים חולפות שנים רבות מפרוץ הסכסוך והגשת תביעת הגירושין ועד חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני. עוד יצוין, כי בתי המשפט לענייני משפחה, הדנים בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט בשנים האחרונות, התלבטו בסוגיה זו, אך, ככל הנראה, הגישה המנחה שהתקבלה על-ידם היא זו שמאפשרת לקבל את התביעה (מכוח עוולת הרשלנות) גם ללא "חיוב בגט" על-ידי בית הדין הרבני (ראו: תמ"ש (י-ם) 46459-07-12 ז' ג' נ' ש' ג' (17.8.2014) בפסקה 51). כאמור, חוששני כי קבלת עמדתה של חברתי ויישומה המתבקש גם למקרה המקביל של תביעות נזיקין נגד "סרבני גט" יובילו לשינוי המצב המשפטי הקיים ביחס לתביעות אלה, שהוא ממילא מעורפל במידה מסוימת, ויקשו מאוד על האפשרות להפעיל את אחד מהכלים המרכזיים להתמודדות עם תופעה פסולה זו.

6. השופטת ברק-ארז, הערה להשלכות האפשריות של יישום עמדתה גם כלפי תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, הבהירה כי היא סבורה שלהיקש כאמור אין מקום, ואף מנתה שני טעמים לאבחנה בין סוגי התביעות. בכך, מנסה חברתי להפיג את החשש מהשלכות לא-רצויות של עמדתה על המאבק הכללי בתופעת סרבנות הגט עליו הצבעתי. ואולם, כפי שאבהיר להלן, אני סבור כי אין הצדקה אמיתית לאבחנה המוצעת על-ידי חברתי. יתר על כן, נראה לי כי האבחנה המוצעת עלולה להוביל לחוסר קוהרנטיות ואחידות משפטית, וליצור דין שונה ל"סרבני גט" ביחס ל"סרבניות גט". משכך, אני מתקשה להסכים לעמדתה העקרונית של חברתי, כמו גם לניסיון לגדור עמדה זו כך שתחול רק על תביעות לקציבת מזונות בשל סרבנות גט, בשונה מתביעות נזיקין המתבררות בבית משפט אזרחי ובו נדרש בית המשפט לשאלה האם מי מהצדדים הוא "סרבנ/ית גט". אבהיר עמדתי.

כאמור, חברתי מנתה שני טעמים לאבחנה בין תביעות לקציבת מזונות בגין סרבנות גט לבין תביעות נזיקין בגין סרבנות גט. הטעם הראשון והמרכזי הוא שהחלטה על שלילת מזונות אישה היא אקט קשה יותר בהשוואה לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט. משכך, כך אני מבין, עמדתה היא, כי אין ליתן בידי בית המשפט האזרחי סמכות לשלול מזונות אישה ללא מעין "פס האטה", או תנאי סף, בדמות חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני, בשל תוצאותיה הקשות של החלטה כזו. לעומת זאת, כך הטיעון, פסיקת פיצויים בגין סרבנות גט אינה עלולה להביא את הסרבן לידי חרפת רעב או לידי מצוקה קיומית, ומשכך מוכנה חברתי לאפשר לבית המשפט האזרחי לפסוק בעניין זה אף ללא "פסי האטה" או מנגנונים ממתנים אחרים. לכך, בכל הכבוד, אני מתקשה להסכים. אמנם כן, להחלטה על שלילת המזונות מאישה שלאורך שנים נסמכה על משכורתו של בעלה יכולה להיות השפעה דרמטית על חייה ולהביאה לעוני ממש. משכך, עמדתי היא כי יש לקבוע כללים ברורים באשר לנסיבות בהן ניתן יהיה לשלול מאישה "סרבנית" את מזונותיה, כך שדרדור נשים לחרפת רעב לא יתאפשר (ראו למשל עמדתי לגבי קציבת מזונותיה של המבקשת במקרה הנדון, להלן). יש להניח כי בתי המשפט לענייני משפחה ינהגו באחריות בסוגיית שלילת מזונותיה של אישה ויכריעו בהתאם לכללים המנחים שייקבעו בפסיקה באשר לנסיבות בהן ניתן יהיה לשלול מאישה את מזונותיה בשל היותה "סרבנית גט". עוד אעיר, כי גם לשיטת חברתי, שלילת המזונות מאישה "סרבנית גט" תהיה אפשרית לאחר חיובה בגט על-ידי בית הדין הרבני, כך שהתוצאות הקשות של שלילת המזונות לא יימנעו לגמרי, אלא אך יידחו עד לאחר שתינתן החלטה מתאימה על-ידי בית הדין הרבני. איני רואה טעם רב בכך. החלטה לשלול מאישה את מזונותיה בגין "סרבנות גט", בין אם היא ניתנת לפני "חיוב בגט" על-ידי בית הדין הרבני ובין אם היא ניתנת אחריו, צריכה להיעשות בכל מקרה באחריות רבה, תוך התחשבות בסיבת הסרבנות, באפשרות האישה לכלכל את עצמה וביחסים ההסכמיים בין בני הזוג לאורך שנות הנישואין (ועל כך – בהרחבה – להלן). על-כן, איני שותף לעמדתה של חברתי לפיה ההשלכות הקשות של שלילת המזונות על "סרבנית הגט" מצדיקות אבחנה בין תביעה זו לבין תביעת נזיקין בגין סרבנות גט. לטעמי, הקביעה לפיה בית המשפט האזרחי יוכל לשלול מזונות מאישה רק לאחר חיובה בגט על-ידי בית הדין הרבני היא בבחינת "דחיית הקץ", אך היא אינה מציעה פתרון אמיתי לחשש מפני דחיקת סרבנית הגט לחיי עוני ודלות. בהמשך, כאמור, אעמוד על השיקולים אותם על בית המשפט האזרחי לשקול טרם החלטה בעלת השלכות דרמטיות כאמור, ובכך, אני סבור, יינתן מענה מהותי לחשש אותו העלתה חברתי.

הטעם השני אותו הזכירה חברתי לאבחנה בין תביעה לשלילת מזונות אישה לבין תביעת נזיקין בגין "סרבנות גט" נובע מכך שתביעות נזיקין נדונות לפי הדין האזרחי בלבד והסמכות לדון בהן נתונה רק לבית המשפט האזרחי. לעומת זאת, כך על-פי השופטת ברק-ארז, ההכרעה בסוגיית המזונות תלויה בקשר הנישואין וניזונה מן הדין הדתי. גם ביחס לטעם זה, איני משוכנע כי האבחנה שמציעה חברתי אכן תתאפשר, שהרי עילת התביעה בנזיקין – סרבנות הגט – תלויה בעצמה בחיובים דתיים ובנורמות הלקוחות מהדין הדתי החל, ולא ניתן לראות בה תביעה נזיקית-אזרחית קלאסית, "טהורה", כפי שעולה מדבריה של חברתי.

לכל האמור אוסיף כי האבחנה בין סוגי התביעות המוצעת על-ידי חברתי – לפיה בתביעות לשלילת זכאות מזונות אישה תידרש קביעה פוזיטיבית של בית הדין לחיוב בגט, אך בתביעת נזיקין נגד סרבן גט לא תידרש קביעה כזו – עלולה להתפרש, ובמידה מסוימת של צדק, כאבחנה פסולה בין הדין החל על סרבני גט לבין הדין החל על סרבניות גט.

7. לסיכום, על-אף שמדבריה של חברתי עולה בבירור כי לשיטתה אין מקום להקיש מעמדתה העקרונית בעניין תביעה לשלילת מזונות אל תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, אני סבור שהיקש כאמור אפשרי ואף מתבקש ואיני מוצא שנכון ואפשרי יהיה לאבחן בין המקרים. משכך, ועל אף ששיקול זה חורג מדלת אמותיו של המקרה הנדון בפניי, ראיתי לנכון להדגישו ולהביאו אל "קדמת הבמה" כשיקול מרכזי להצטרפות לעמדתו של המשנה לנשיאה בשאלת הסמכות. כאמור, עמדותיהם העקרוניות של חבריי אפשריות בעיני מבחינת ההיגיון העומד בבסיסן והערכים החשובים שכל אחת מהן מביאה לידי ביטוי. משכך, בבואי להכריע מי מבין השתיים עדיפה, ותוך הסתכלות רחבה על השלכותיהן העתידיות, מצאתי כי עמדתה של השופטת ברק-ארז נוטעת יתד עמוק המגביל באופן ניכר את סמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים בבואם להתמודד עם התופעה הקשה עד מאוד של סרבנות הגט. משכך, ומשהדבר אפשרי בשיטתנו המשפטית כמפורט בהרחבה בחוות דעתו של המשנה לנשיאה, עמדתי היא כי בתי המשפט האזרחיים מוסמכים, באופן עקרוני, לשלול מזונותיה של "סרבנית גט", גם בהיעדר קביעה מפורשת של בית הדין הרבני לחיובה בגט. על-כן, כאמור, עמדתי בשאלת הסמכות היא כעמדתו של המשנה לנשיאה.

8. השאלה השנייה בה יש לדון לאחר ההכרעה בשאלת הסמכות, היא מהם השיקולים אותם בית המשפט צריך להביא בחשבון טרם ישלול מאישה את מזונותיה בשל "סרבנות גט", והאם בנסיבות המקרה הנדון היה מקום לקציבת מזונותיה של המבקשת.

אמנם, יש להניח כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" לא הייתה ניתנת לו שאלה זו הייתה נדונה כשלעצמה ובמנותק משאלת הסמכות, שכן לכאורה היא אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). רשות הערעור ניתנה בענייננו בשל חשיבותה הציבורית והעקרונית של שאלת הסמכות שנדונה לעיל. משהגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך, באופן עקרוני, לקצוב מזונותיה של אישה בשל "סרבנות גט" גם ללא קביעה פוזיטיבית של בית הדין הרבני, הרי שהשאלה העקרונית בגינה ניתנה רשות הערעור הוכרעה ונמצא כי קביעת בתי המשפט קמא הייתה בסמכות. על-כן, ניתן היה לעצור בנקודה זו ולהותיר את שנקבע בבית המשפט המחוזי על כנו ללא התערבות נוספת בשאלה היישומית והקונקרטית שבפנינו. בדרך זו הלך המשנה לנשיאה, אשר הגיע לכלל מסקנה כי המזונות ישולמו למבקשת עד למועד שנקצב על-ידי בית המשפט המחוזי (דהיינו, עד ליום 31.12.2015). המשנה לנשיאה הוסיף, כי בסיום התקופה ניתן יהיה לבחון מחדש את המצב בין הצדדים, ואת ההצדקה למזונות משקמים על יסוד בקשה חדשה. בנקודה זו עמדתי שונה מעמדתו של המשנה לנשיאה. סבורני כי משניתנה רשות הערעור בגין השאלה העקרונית, ומשהתקיים דיון מקיף ומעמיק במקרה הנדון, נפתחה הדלת לדון גם בשאלות הנוספות שמעורר התיק, ובכללן – שאלת היישום בפועל בנסיבות שבפנינו. מה גם, שכפי שיובהר להלן, גם לשאלה זו היבטים עקרוניים ובעלי השלכות רוחב החורגים מעניינם הפרטני של הצדדים (על הסמכות הרחבה של ערכאות הערעור על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 571-568 (מהדורה שלישית, 2012)).

9. מהם, אם כן, השיקולים אותם בית המשפט לענייני משפחה צריך לשקול כשהוא מתבקש לקצוב או לשלול את מזונותיה של אישה נשואה, רק משום שהיא מעכבת את הגירושין ומסרבת לקבל את גטה מסיבות כלכליות?

כבר ציינתי לעיל כי תופעת סרבנות הגט היא תופעה פסולה וקשה, במסגרתה משמש הגט – שהוא "כרטיס היציאה" מנישואין שכשלו – כקלף מיקוח סחטני. לא פעם מסרבים בני זוג לשחרר את נשותיהם מקשר נישואין שהן אינן רוצות בו עוד, ומתנים הסכמתם בתנאים כלכליים ובפשרות במסגרתן מוותרות בנות הזוג על זכויותיהן הרכושיות. תופעה פסולה ומכאיבה זו דורשת, לטעמי, מציאת כלים משפטיים והלכתיים שיתנו מענה לאלו המתחננות שנים ארוכות (לא פעם – שנות הפוריות שלהן) לאפשרות לסיים קשר נישואין בו הן כבר אינן מעוניינות ולהמשיך הלאה לאפשרות לקשר חדש.

10. על-אף שהצגתי את התופעה באופן מגדרי, מובן כי כאשר האישה מסרבת לקבל את גטה ולאפשר לבעלה לסיים את הנישואין ולהמשיך בחייו כדי שיוותר על זכויותיו הרכושיות או מתוך נקמנות גרידא, הדבר חמור במידה דומה. במאמר מוסגר אעיר, כי בכל זאת מצוקתן של מסורבות הגט חריפה מזאת של מסורבי הגט, בעיקר משום שאשת איש אינה יכולה להקים משפחה חדשה עם גבר אחר (כלומר – "להמשיך בחייה" ללא גט) מבלי שילדיה החדשים יחשבו ממזרים על-פי ההלכה היהודית. גברים נשואים אינם סובלים מבעיה זו, והם יכולים להמשיך בחייהם ולהקים משפחה חדשה מבלי שעננת הממזרות ההלכתית תרחף מעל ראשי ילדיהם העתידיים.

11. נוכח האמור לעיל, מובן מדוע במקרים המתאימים יש לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה למנוע תמריצים מסרבני ומסרבניות גט הפועלים בחוסר תום-לב (בלשון המעטה). ואולם, המקרה הנדון אינו בא, לטעמי, בגדר מקרים אלו, לפחות לא במובהק. יש להבחין בין סרבנות שמקורה בנקמנות אישית או בסחטנות, לבין סרבנות שמקורה בהיעדר הגנה כלכלית מספקת לבן הזוג החלש כלכלית לעת גירושים. נראה כי כאשר המזונות המובטחים לאישה כבענייננו, שניהלה במהלך עשרות שנים את משק הבית ולא השתלבה מעולם בשוק העבודה או רכשה מקצוע, נפסקים באופן מוחלט בעת הגירושים (מבלי שבה בעת יימצא למצוקתה פתרון במסגרת חלוקת הרכוש), אין לגנות אותה על סירובה להתגרש בהיותה תלויה כלכלית בבעלה. בוודאי אין הדבר דומה למקרה הקשה יותר של "סרבנות גט" הכרוך, כאמור, בסחטנות ובנקמנות (שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 243 (2009) וההפניות שם; וראו גם סעיף 5א(ד) סיפא לחוק יחסי ממון הקובע כי "לא יראו סירוב של המבקש [איזון משאבים, צ.ז.] לוותר על זכויות שהוא או ילדו זכאים להן על פי דין, כחוסר תום לב").

12. אמנם כן, קיימים כיום לא מעט כלים משפטיים שנועדו להתמודד עם המצוקה הכלכלית של בן-הזוג ה"ביתי" ועם אי-השוויון ביכולת ההשתכרות בין בני-זוג שחלוקת התפקידים ביניהם במהלך חיי הנישואין הייתה "החלוקה המסורתית". חלק נכבד מכלים אלו נזכרו בדרך זו או אחרת גם בחוות הדעת של חבריי: עליהם נמנים, למשל, "המזונות המשקמים-האזרחיים", שהוצגו בהרחבה בחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, וכך גם האפשרויות לאיזון משאבים לא-שוויוני, לחלוקת הון אנושי ולפיצוי על הפסדי קריירה. אכן, באופן עקרוני, בידיו של בית המשפט הדן בסיום נישואיהם של בני-זוג "ארגז-כלים" שלם שנועד להביא לתוצאה צודקת ולכך שגם בן-הזוג "הביתי" יהיה מוגן מבחינה כלכלית לאחר הגירושין.

13. למרבה הצער (והדבר אופייני, לדאבון הלב, להליכים שבין בני זוג נוכח פיצול הסמכויות בתחום), התמונה הפרושה בפנינו בשלב זה היא חלקית ביותר ומצומצמת. לא פרושים בפנינו מכלול הנתונים הנוגעים לרכושם של בני הזוג וחלוקתו והצדדים לא טענו בפנינו לעניין איזון המשאבים ביניהם וחלוקת נכסים לא ממוניים כדוגמת הון אנושי או נכסי קריירה. אמנם ניתן פסק-דין בעניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג בבית המשפט לענייני משפחה (אשר דחה את תביעת האישה לאיזון לא-שוויוני לטובתה), אך בדיון בפנינו טענה המבקשת כי היא עתידה להגיש ערעור על פסק-דין זה (לא נמסר לנו אם ערעור אכן הוגש). מכל מקום, אין ספק כי בהיעדר נתונים רבים הרלוונטיים לשאלת יכולת הקיום השוטף של המבקשת לאחר הגירושין, קשה מאוד להגיע לתוצאה צודקת בסוגיית המזונות כשלעצמה. אך משאלו הם פני הדברים, ועל אף שאין בכוחנו "לגמור את המלאכה", אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ניאלץ, על אף התסכול הכרוך בכך, להכריע אך ורק בשאלה שבפנינו על בסיס העובדות והטענות הידועות לנו בלבד.

14. בפנינו בני זוג אשר עד פרוץ הסכסוך ביניהם היו נשואים כשלושים וחמש שנים, גידלו שלושה ילדים, וחיו חיים משותפים ומלאים שכללו חופשות משותפות ויחס חם (ראו פסקה 31 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). במהלך שנות הנישואין המבקשת לא עבדה כמעט בכלל מחוץ לבית, וכיום היא בת למעלה מחמישים. במילים אחרות, במשך כל חייה הבוגרים נסמכה המבקשת על הכנסותיו של המשיב, בעלה, ולא רכשה מקצוע או ניסיון מקצועי בעבודה תמורת שכר. מובן, אם כן, מדוע עם פרוץ הסכסוך ביניהם דאגה המבקשת מההשלכות של גירושין עתידיים על מצבה הכלכלי וקיומה היומיומי, ומדוע הגישה תביעה למזונותיה. כמו כן, ניתן להבין כי כל עוד לא הוסדר מכלול יחסיהם הכלכליים של בני הזוג וחלוקת הרכוש ביניהם, ומבלי שיש בידה בטוחה למקור כלכלי לקיום שוטף, סירבה המבקשת להתגרש ולוותר על מזונותיה המגיעים לה על-פי דין. משכך, לא מצאתי כי עיכוב הגירושין על-ידי המבקשת נובע מסחטנות או מנקמנות בהכרח, ואפשר בהחלט כי הסירוב להתגרש טרם הכרעה סופית בחלוקת הרכוש בין בני הזוג נובע מחשש לצאת מהליך הגירושין כולו מופסדת וללא תמיכה כלכלית.

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי המשיב אמור לפרוש לגמלאות תוך תקופה קצרה יחסית (ובכל מקרה, תוך מספר שנים מצומצם), ואין חולק כי המבקשת תהא זכאית לזכויות פנסיוניות שהצטברו עד מועד הקרע. כלומר, למעשה שאלת זכאותה של המבקשת למזונות עוסקת בתקופה קצרה בלבד, שהיא מעין "תקופת גישור" עד יציאת המשיב לגמלאות ולקבלת חלקה בזכויות הפנסיה שלו.

15. משאלו הם פני הדברים, עמדתי היא כי בנסיבות המקרה הנדון, נוכח גילה של המבקשת (שאינו רחוק מאוד מגיל פרישה) וסיכוייה הלא גבוהים להשתלב בתקופה הקצרה שנותרה עד יציאתו של המשיב לגמלאות בשוק העבודה, לצבור ניסיון ולהשתכר כראוי, אין מקום לקצוב את מזונותיה כלל. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאחד הרציונאליים לקציבת המזונות הוא לתת למבקשת תקופה סבירה להיערך לקראת הבאות. עם זאת, כפי שציינה חברתי השופטת ברק-ארז, בבואו ליישם עיקרון זה לא הבהיר בית משפט קמא באיזו מידה התקופה שנקבעה על-ידו (כשלוש שנים ממועד פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה) אמורה לשרת את יכולתה של האישה להתפרנס כאשר תקופה זו תגיע לקיצה.

יש לתת את הדעת לכך שחיוב המבקשת לצאת ולנסות להשתלב בשוק העבודה עלול להוות נטל כבד מדי ביחס לתקופה הקצרה בה היא תוכל לעבוד לפני הגעת שני הצדדים לגיל פרישה. מעל לכל, וזאת יש להדגיש, לאחר שנים רבות של מאמץ משותף בהשאת נכסי בני הזוג (ובכללם – יכולת ההשתכרות של המשיב), אין זה צודק כי המבקשת תהיה זו שתישא בעיקר המחיר הכלכלי של הגירושין, ואין זה הוגן שאיכות חייה וביטחונה הפיננסי יפגעו בעוד שהמשיב ימשיך להינות ממשכורת גבוהה ומתנאי חיים בהם היה רגיל. הדרישה מאישה בשנות החמישים לחייה להשתלב תוך שלוש שנים בשוק העבודה (בכל עבודה? עבור כל שכר?) רק משום שבעלה החליט כי הוא מעוניין לסיים את קשר הנישואין ביניהם אינה סבירה. ויודגש, החלטת המשיב להתגרש מהמבקשת היא החלטה לגיטימית לכשעצמה, אך היא אינה מאפשרת התנערות מאחריות הנובעת מעשרות שנים של הסכמה שהובילה למצב הנוכחי. משכך, עמדתי היא כי במקרה הנדון אין לקצוב את מזונותיה של המבקשת כל עוד היא אינה מקבלת את חלקה בזכויות הפנסיה של המשיב.

16. כאמור, קביעה זו נסמכת על תמונה חלקית של העובדות ושל הנתונים הנוגעים לחלוקת הרכוש בין בני הזוג. על כן ראוי להבהיר כי הכרעה זו לא תוכל לאפשר למבקשת "כפל תשלום". ככל שייקבע כי היא זכאית לתשלום עתי אחר המגלם את חלקה בשכרו החודשי של המשיב באחד מההליכים האחרים המתנהלים בין בני הזוג (על-ידי מזונות אזרחיים, איזון משאבים לא שוויוני, נכסי קריירה, וכיוצ"ב) יהיה מקום לקזז את תשלום המזונות שנועד להגשים את אותה מטרה בדיוק.

17. על רקע האמור, ראוי להבהיר פעם נוספת כי בהחלט ייתכנו מקרים בהם בית המשפט האזרחי יהיה מוסמך לקצוב מזונות אישה, גם כאשר מדובר באישה שלא עבדה מחוץ לבית משך שנים רבות. כך למשל, אישה שנותר לה פרק זמן ארוך עד לגיל פרישה, תוכל תוך תקופת הסתגלות סבירה (שאורכה תלוי בנסיבות הקונקרטיות) לרכוש מקצוע, לצבור ניסיון ולעמוד על רגליה מבחינה כלכלית. במשך תקופת ההסתגלות האישה תהא זכאית למזונותיה (או לסכום דומה באמצעות אחד מהכלים המשפטיים האחרים העומדים לרשות בית המשפט), עד שתממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה. חשיבות רבה יש גם לייחס לאופי היחסים לאורך שנות הנישואין ובעיקר לשאלה האם האיש עודד את אשתו לנהל את משק הבית ובכך לוותר על רכישת מקצוע והשכלה גבוהה, או שמא עשה כל שביכולתו כדי לאפשר לה התפתחות אישית ומקצועית, והייתה זו דווקא היא, בניגוד לדעתו, שבחרה להישאר בבית. שיקולים אלה רלוונטיים וראוי שיובאו בחשבון על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בדונו בבקשה לקציבת מזונות אישה שאינה בעלת מקורות כלכליים עצמאיים.

18. לפני סיום אדגיש כי איני מתעלם מהחשש לפיו ההחלטה שלא לקצוב את מזונותיה של המבקשת עלולה להוות תמריץ עבורה ועבור נשים נוספות בנסיבות דומות להמשיך ולעמוד בסירובן להתגרש. עם זאת, אין להתעלם מכך שמשא ומתן בין צדדים להסדר עתידי אינו מתנהל בחלל ריק. הצדדים יודעים כי ככל שלא תושג הסכמה ביניהם – ההסדר המחייב שייקבע על-ידי בית המשפט יהיה בהתאם לכללים המשפטיים הרלוונטיים. על-כן, יש להניח, כי בעלים – כדוגמת המשיב בענייננו – אשר ייצפו כי קיים סיכוי גבוה לחיובם במזונות נשותיהם (או לחיוב כספי אחר שישקף את התמיכה העתית בנשותיהם על-ידי אחד מהכלים המשפטיים האפשריים), ינהלו את המשא והמתן על חלוקת הרכוש בהתאם. ככל שבמשא ומתן לקראת הסדר בין בני הזוג יוצע תשלום עתי או קבוע שווה ערך לתשלומי מזונות אישה, והאישה בכל-זאת תעמוד על סירובה להתגרש כטקטיקה סחטנית או נקמנית – בית המשפט יוכל להתחשב בכך ולקצוב את מזונותיה, ובכך לאיין במידת מה את החשש למתן תמריץ לסרבנות פסולה.

19. סיכומם של דברים: בשאלה העקרונית שעמדה לדיון בבקשת רשות הערעור דנא, אני מצטרף לעמדת המשנה לנשיאה: בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני.

עם זאת, עמדתי היא כי בנסיבותיו של המקרה הנדון, אין מקום לקציבת מזונותיה של המבקשת, הן משום שעיכוב הגט על-ידה אינו בהכרח תוצאה של נקמנות או סחטנות פסולה, כלומר לא מדובר בחוסר תום-לב המצדיק קציבת מזונות, והן נוכח ההסדר ההסכמי שאיפיין את חיי הנישואין של בני הזוג, גילה של המבקשת וסיכוייה להשתלב בשוק העבודה בתקופת הגישור הקצרה שנותרה עד הגיע בני הזוג לגמלאות. משכך, ובנסיבותיה של בקשת רשות הערעור הנדונה – אני מצטרף לתוצאה האופרטיבית של חברתי, השופטת ברק-ארז כמפורט בפסקה 65 לפסק-דינה. התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיפסוק בעניין המזונות בהתאם לפסיקתו העדכנית של בית הדין הרבני ובהתאם לשיקולים שהותוו לעיל. עד להחלטה אחרת שתתקבל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיב ימשיך לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

ש ו פ ט

הערעור מתקבל לעניין התוצאה האופרטיבית, כאמור בפסקה 65 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז. המשיב יישא בהוצאותיה של המבקשת בסך 20,000 שקל.

ניתן היום, כ"ג בחשון התשע"ו (5.11.2015).

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14031510_A08.doc /עכ.

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il