בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  879/14

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

המערער:

עמוס נחשון

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. יהודה נחשון

 

2. דניאל נחשון

 

3. דרור נחשון

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת (סג"נ) ד"ר ד' פלפל) ב-ת"א 2196/06 ו-ת"א 2197/06 מיום 22.12.2013

                                          

תאריך הישיבה:

כ"ה באייר התשע"ה  

(14.5.2015)

 

בשם המערער:

עו"ד נתן שמואל נחשון

 

בשם המשיב 1:

עו"ד דוד שהרבני; עו"ד מיכל שהרבני

 

בשם המשיבים 3-2:

 

עו"ד לאה לי

 

פסק-דין

 

השופטת ע' ברון:

 

1.        ראובן מעניק מתנה לשמעון, את חלקו בנכס מקרקעין. בהסכם המתנה נקבע כי שמעון לא יוכל להעביר את הזכויות שניתנו לו בנכס לצד שלישי כל משך חייו של ראובן, אלא בהסכמתו. בנוסף נקבע כי לראובן זכות מגורים בנכס עד ליום מותו. האם מדובר ב"מתנה גמורה" שלפי חוק המתנה אינה ניתנת לביטול, או שמא בהתחייבות ליתן מתנה שאותה ניתן לבטל? וכן, מה משמעותן של ההגבלות שהוטלו על זכויותיו של שמעון בנכס למשך חייו של ראובן, וליתר דיוק – האם הן מעידות על כך שעסקינן ב-"מתנה מחמת מיתה", שלפי דיני הירושה ניתן להעניק רק בדרך של צוואה?

 

           אלה הן שתי הסוגיות המרכזיות הטעונות הכרעה בערעור שלפנינו, הנסוב סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת (סג"נ) ד"ר ד' פלפל) מיום 22.12.2013 ב-ת"א 2196/06 ו-2197/06. בית המשפט קבע כי הסכם מתנה מיום 11.5.2005 (להלן: הסכם המתנה או ההסכם) שבו התחייב מר אהרון נחשון ז"ל (להלן: המנוח) להעביר למערער את כל זכויותיו במקרקעין ברחוב כנפי נשרים 11 בתל אביב, בטל בהיותו "מתנה מחמת מיתה".

 

רקע עובדתי וטענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

 

2.        המערער הוא דודו של המנוח והמשיבים הם אחיו של המנוח. תובענת המשיבים הוגשה במקור על ידי המנוח, אולם זה נפטר ביום 5.11.2008, טרם שהחלה שמיעת התיק (להלן: תביעת המנוח). ביום 9.1.2011 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' ברנר) כי המשיבים ישמשו כחליפיו בהליך. על פי הנטען בכתב התביעה שהגיש המנוח, סמוך לשנת 2001 פנה המערער אל המנוח והציע לו למכור את הדירה שהייתה רשומה בבעלותו של המנוח ברחוב הנח"ל 5 ברמת גן. זאת על מנת לרכוש ביחד עם המערער בית מכונס נכסים ברחוב כנפי נשרים 11 בתל אביב, שבו נולד וגדל המנוח (להלן: הבית בת"א). ביום 28.3.2001 חתם המנוח על הסכם למכירת הדירה ברמת גן, וביום 7.6.2001 חתמו המנוח והמערער על הסכם לרכישת הבית בת"א, תמורת סך של 263,000 דולרים. הבית בת"א הוא בן שתי קומות, שבכל אחת מהן מספר חדרים; ועל פי הנטען הוסכם בין המנוח לבין המערער שהראשון יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומה הראשונה של הבית (המנוח עצמו התגורר באחד החדרים בקומה זו), ואילו המערער יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומת הקרקע. עוד נטען כי השניים סיכמו, מאחר שהמנוח שילם יותר מהמערער ברכישת הבית בת"א, שהמערער יישא בתשלום כל החשבונות והמיסים בגין השימוש בבית וכן יעביר למנוח סכום של 100 ש"ח מדי שבוע.

 

3.        זמן מה לאחר רכישת הבית בת"א, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח, ובשנת 2002 הוא הובהל לבית החולים ועבר שם ניתוח לב פתוח. ביום 5.5.2003 ערך המנוח צוואה, ובה הוריש למערער את כל רכושו (הצוואה נחתמה במשרדו של עורך דין, ובנוכחותו של המערער). בנוסף לכך, ביום 11.5.2005 חתם המנוח במשרדו של עו"ד יניב כהן (להלן: עו"ד כהן), על הסכם המתנה שבמוקד הדיון שבפנינו – שלפיו הוא התחייב להעביר למערער ללא תמורה את כל זכויותיו בבית בת"א (המהוות מחצית הזכויות בבית בת"א). יודגש בנקודה זו, כי זכויותיו של המנוח בבית בת"א, שהן כאמור מחצית הזכויות בבית, הוגדרו בהסכם המתנה "הנכס", וכך אתייחס אליהן בהמשך. עוד הוסכם כי המערער לא יהיה רשאי להעביר את הזכויות בנכס שניתנו לו במתנה, אלא לאחר קבלת הסכמתו בכתב של המנוח או לאחר מותו. בנוסף הסכימו הצדדים כי למנוח נתונה הזכות להתגורר בנכס עד יום מותו, כמו גם הזכות לקבל דמי שכירות בגינו. מפאת חשיבותו של הסכם זה, שיצוין שמשתרע על פני עמוד אחד, אביא כלשונן את אותן הוראות המהוות את לב המחלוקת בין הצדדים:

 

"2. צד א (המנוח – ע'ב') נותן בזה לצד ב (המערער – ע'ב') וצד ב מקבל בזאת מאת צד א את הנכס הנ"ל במתנה גמורה וללא מתן כל תמורה שהיא.

3. ...

4. ...

5. הוסכם בין הצדדים כי צד ב (המערער – ע'ב') אינו רשאי להעביר הזכויות שניתנו לו במתנה אלא לאחר קבלת אישור בכתב מצד א (המנוח – ע'ב') ו/או לאחר אריכות ימי צד א.

6. צד ב מתחייב כי לא תפגע זכותו של צד א למגורים בנכס עד יום מותו וכמו כן שאר הזכויות כגון דמי השכירות המלאים יוותרו במלואם בידי צד א עד ליום מותו יבדל"א."

 

           להסכם המתנה צורפו שני נספחים שנחתמו על ידי המנוח: ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בנכס על שם המערער, ותצהיר שבו ציין המנוח כי הוא מעניק למערער "מתנה מלאה וללא כל תמורה" – את זכויותיו בנכס. עוד הצהיר המנוח כי הוסכם שתשלומי השכירות יישארו בידיו, וכי הנכס יהווה מקום מגוריו של המנוח עד ליום מותו. המערער מצידו חתם על תצהיר שתוכנו זהה לתצהיר המנוח, בשינויים המחויבים.

 

4.        ביום 17.11.2005, כחצי שנה בלבד לאחר חתימתו של הסכם המתנה, המנוח ערך צוואה חדשה – שבה נאמר כי היא מבטלת כל צוואה קודמת, וכי עם פטירתו הוא מצווה את כל רכושו ליורשיו על פי דין, ומשמע שלא עוד למערער. על פי הנטען בתביעת המנוח, סמוך לחודש נובמבר 2005 החל המערער למרר את חייו, משדרש ממנו לשלם את חשבונות הנכס ולוותר על חלק מדמי השכירות המגיעים לו מתוקף הסכם המתנה. בנסיבות אלה, ולאחר שחלה הידרדרות נוספת במצבו הבריאותי, פנה המנוח אל אחיו יהודה (המשיב 1), שמצידו הפנה את המנוח לייעוץ משפטי. ביום 17.11.2005 ערך המנוח את הצוואה החדשה כאמור ועוד באותו יום פנה, באמצעות בא-כוחו, לעו"ד כהן בדרישה שלא לבצע כל פעולה בקשר עם הסכם המתנה. כמו כן הודיע המנוח למערער בעל-פה שהוא מבטל את התחייבותו להעביר לו את זכויותיו בנכס, ומכתב ברוח דומה נשלח ביום 23.11.2005 גם לעו"ד כהן (להלן: הודעת הביטול). במכתב מיום 13.12.2005 מאת בא-כוח המערער ובמענה להודעת הביטול, נאמר למנוח כי כתנאי לביטול הסכם המתנה ובלא שיהא בכך כדי לפגוע בזכויות המערער, נדרש המנוח לשלם למערער הוצאות ופיצויים בסכום של 275,620 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. במצב דברים זה, המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה שבה טען כי הסכם המתנה בטל מחמת עושק, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת – היא תביעת המנוח כהגדרתה לעיל. בנוסף טען המנוח בתביעתו כי הוא חוזר בו מהתחייבותו לתת מתנה למערער, מחמת התנהגותו המחפירה כלפיו. כאמור, עם פטירתו של המנוח נכנסו בנעליו אחיו, הם המשיבים 3-1.

 

           המערער מצידו הגיש תובענה לסעד הצהרתי שלפיו הסכם המתנה תקף (להלן: תביעת המערער). המערער טען בבית המשפט המחוזי כי הזכות נושא הסכם המתנה היא זכות אובליגטורית – היא הזכות להירשם כבעלים בבית בת"א, ואין מדובר בזכות קניינית מאחר שעסקת המכר לא נסתיימה ברישום. משכך, ומשניתן למערער ייפוי כוח בלתי חוזר המקנה למערער זכות אובליגטורית להירשם כבעלים בנכס, המתנה שהעניק המנוח למערער הושלמה והיא בבחינת "מתנה גמורה". כן טען המערער כי הסכם המתנה נערך משום רצונו של המנוח להיטיב עם המערער בשל יחסי הקרבה והחברות ששררו בין השניים, על רקע היותו של המערער בן המשפחה היחידי שעמד בקשר עם המנוח בחמש השנים שקדמו להסכם המתנה.

 

           למען הסדר יצוין כי לאחר הגשתן של תביעת המנוח ותביעת המערער, המשיב 2, מר דניאל נחשון, מונה כאפוטרופוס לדין של המשיב 3, מר דרור נחשון; וגם למערער מונה אפוטרופוס לדין – בא כוחו עו"ד נתן נחשון.

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

5.        בתביעת המנוח נטען לבטלותו של הסכם המתנה – הן מחמת עושק שהפעיל המערער כלפי המנוח, והן משום שלמנוח לא הייתה גמירות הדעת הנדרשת לחתימה על ההסכם ועל המסמכים הנלווים לו. עוד נטען, כי מאחר שהעברת הזכויות בנכס לידי המערער לא הושלמה ברישום – לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה) היה המנוח רשאי לבטל את ההסכם; ולחלופין נטען כי הסכם המתנה בטל בהיותו "מתנה מחמת מיתה" הנעדרת תוקף בדין. טענה נוספת שהשמיעו המשיבים בתביעת המנוח, היא שייפוי הכוח שעליו חתם המנוח לטובת המערער הוא פגום.

 

           כפי שכבר צוין טרם שהחל הדיון בבית המשפט המחוזי לגופו, למרבה הצער נפטר המנוח, ולמערער מונה אפוטרופוס לדין. בנסיבות אלה איש מהשניים לא נחקר על העובדות המפורטות בכתבי טענותיהם, וכתוצאה מכך לא לובנו פרטים מסוימים  בנוגע לטיב יחסיהם, ובאשר למצבו של המנוח בעת הרלוונטית ולנסיבות שהובילו לחתימה על הסכם המתנה.

 

6.        בהתייחס לטענת העושק קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה של שניים מיסודות העילה, שהם כידוע יסודות מצטברים. נקבע כי למנוח לא היו קשרים משפחתיים אלא עם המערער, ושעל רקע הקרבה בין השניים סביר כי המנוח היה מעוניין בהעברת זכויותיו בנכס לידי המערער – מה גם שייתכן שהמנוח ראה בהסדר ככזה הפועל גם לטובתו (שכן הובטח לו כי המערער ישלם את החשבונות עד ליום מותו). טענת העושק נדחתה גם משום שבהתכתבות מזמן אמת בין הצדדים, המנוח לא טען כלל לעושק שעה שביקש לחזור בו מהמתנה – אלא טען רק ל"התנהגות מחפירה" של המערער כלפיו. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כעובדה כי במועד החתימה על הסכם המתנה היו יחסי המנוח והמערער תקינים, וכי המנוח לא היה שרוי במצוקה כלשהי וממילא המערער לא ניצלו. אשר לטענת המשיבים כי הסכם המתנה בטל מחמת היעדר גמירות דעת מצד המנוח – אף זו נדחתה. בית המשפט ציין כי המנוח נפטר טרם שנחקר על אודות גרסתו לאירועים, ומשכך קיים קושי לקבוע מה הייתה כוונתו הסובייקטיבית. ואולם, נמצא כי אין לטענה בדבר העדר גמירות דעת תימוכין כלשהם בתכתובת שהוחלפה בין באי-כוח הצדדים בזמן אמת; ובנסיבות העניין נקבע כי עצם חתימתו של המנוח על הסכם המתנה מהווה אינדיקציה מכרעת לגמירות דעת מצידו.

 

             בית משפט קמא דחה גם את טענת המשיבים כי המנוח היה רשאי לבטל את ההסכם משום שבעת הרלוונטית התחייבותו של המנוח כלפי המערער לא הושלמה ברישום. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה אין כל רבותא בכך שזכויות המנוח בבית בת"א לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אלא רק הערת אזהרה בגין הרכישה לטובת המנוח והמערער גם יחד. זאת, משנמצא כי כוונת הצדדים היתה להעביר את הזכות האובליגטורית של המנוח בנכס למערער כבר בהווה ובאופן מיידי, ולא להמתין עד שהמנוח יירשם בעצמו כבעלים בנכס. משכך, בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן במתנה גמורה, שהושלמה כבר עם חתימתם של הסכם המתנה והמסמכים הדרושים לצורך העברת זכויותיו האובליגטוריות של המנוח בנכס למערער, וכי לפי סעיף 5 לחוק המתנה אין המנוח רשאי לחזור בו ממנה.

 

           בית המשפט לא שעה גם לטענת המשיבים לבטלות הסכם המתנה מחמת פגמים שנפלו בייפוי הכוח. המשיבים טענו כי ייפוי הכוח שעליו חתם המנוח הוא פגום – מאחר שהוספו בו פרטים מהותיים של גוש, חלקה וכתובת, בכתב יד וללא חתימת המנוח לצידם. אלא שבהעדר מחלוקת לגבי פרטים אלה, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ייפוי הכוח, חרף נוהלי רישום המקרקעין הדורשים שהפרטים יהיו מודפסים.

 

7.        עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים לבטלות הסכם המתנה בהיותה "מתנה מחמת מיתה", אשר על פי הדין ניתן להעניק רק בדרך של צוואה. טענה זו סמכו המשיבים על הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), המורה כך:

 

"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

 

           המערער טען תחילה כי טענת המנוח לעניין מתנה מחמת מיתה מהווה הרחבת חזית אסורה, וזאת מאחר שלא בא זכרה בכתב התביעה שהגיש המנוח אלא רק בתצהירי המשיבים. ואולם בית המשפט ראה לנכון לדון בטענה זו לגופה בנימוק שמדובר בטענה משפטית ולא בטענה עובדתית חדשה.

 

           לגופם של דברים, נקבע כי לפי הסכם המתנה אמנם זכותו של המנוח בנכס (שהיא כאמור זכות אובליגטורית) עברה למערער לאלתר – ואולם לא כך הזכות לנהוג בנכס מנהג בעלים. בסעיפים 5 ו-6 להסכם נקבע כי המערער אינו רשאי להעביר את הזכות שקיבל במתנה, אלא לאחר מות המנוח; וכי זכותו של המנוח להתגורר בנכס, כמו גם זכותו לקבל דמי שכירות בגינו, יישמרו לו עד יום מותו. בית המשפט ציין כי מגבלת העבירות הקניינית שבה הוגבל המערער – בכך שנשללה ממנו הזכות לעשות עסקאות בנכס נושא המתנה שקיבל, וזאת עד ליום מותו של המנוח או עם מתן הסכמתו של האחרון – מעלה ספק אם הבעלות בנכס כלל הועברה לידי המערער. כן צוינו פגמים נוספים בזכות בנכס, ובהם שלילת זכותו של המערער עד ליום מותו של המנוח, לקבלת פירות מהנכס בדמות דמי השכירות; וכן שלילת זכות השימוש בנכס מאחר שזו הובטחה באופן בלעדי למנוח עד ליום מותו. מן האמור הסיק בית המשפט כי בפועל המתנה הוקנתה למערער רק עם פטירתו של המנוח, ומדובר לכן במתנה מחמת מיתה הבטלה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

 

           יצוין כי בית המשפט המחוזי הסתמך בקביעתו במידה רבה על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521 (להלן: עניין פילובסקי). באותה פרשה דובר על אשה שרכשה דירה עבור בנה ונכדיה, והדירה אף נרשמה על שמם. ואולם האשה שמרה לעצמה את הזכות להתגורר בה עד ליום מותה, כמו גם את הזכות למכור את הדירה לצד שלישי אם תחפוץ בכך בעתיד ואף את הזכות לקבל את התמורה בעדה. בפסק הדין בעניין פילובסקי נקבע כי חרף העובדה שמקבל המתנה נרשם כבעלים, הבעלות בדירה נותרה בידי נותן המתנה. ומכאן, לענייננו, קבע בית משפט קמא כי מהסכם המתנה עולה כי דה פקטו לא הוקנתה למערער הזכות המלאה לנהוג בנכס מנהג בעלים. במצב דברים זה בית המשפט המחוזי הצהיר על בטלותו של הסכם המתנה, ובכך קיבל את תביעת המנוח ודחה את תביעת המערער.  

 

טענות הצדדים בערעור

 

8.        המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הסכם המתנה בטל בהיותו מתנה מחמת מיתה. לטענת המערער, הדעה השלטת בספרות ובהלכה הפסוקה היא כי יש לפרש את סעיף 8(ב) לחוק הירושה בצמצום, משום פגיעתו הנרחבת בחופש החוזים ובזכויות הקניין של הצדדים לחוזה. גישה מצמצמת זו מקורה בעמדה המקדשת את רצון הצדדים להתקשר איש עם רעהו, ושאינה רואה בעין יפה להגבילם מלעשות כרצונם ברכושם. עוד טוען המערער, כי ההסתמכות בפסק הדין על עניין פילובסקי אינה במקומה: באותה פרשה הסכימו הצדדים, כי חרף העברת הזכויות למקבל המתנה, מי שיוכל למכור את הזכויות בדירה לצד ג' יהיה נותן המתנה, שיהיה זכאי גם לתמורה שתתקבל מהמכירה; ואילו במקרה דנן הסכם המתנה הקנה למערער, ולו בלבד, את הזכות להתחייב למכור את הזכויות בנכס לאחר בכפוף לזכויות המנוח בו. המערער דבק אף בעמדתו שלפיה הטענה כי הסכם המתנה בטל בהיותו מתנה מחמת מיתה מהווה הרחבת חזית אסורה מצד המשיבים, שכן לא בא זכרה בכתב התביעה וגם לא בתצהירו של המנוח. על פי הנטען, טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת תצהירי התשובה של המשיבים, ומשכך למערער לא ניתנה הזדמנות ראויה להשיב לה. בהקשר זה מבהיר המערער כי טענת מתנה מחמת מיתה היא טענה עובדתית, המצריכה התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, ולא טענה משפטית גרידא כפי שסבר בית משפט קמא. לטענת המערער, העלאת טענה זו לראשונה בתצהירי המשיבים בשנת 2012 לוקה אף בשיהוי ניכר, וזאת מאחר שההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו כבר בשנת 2006.

 

           המערער מוסיף לעניין טיבה של העסקה וטוען כי הצדדים הסכימו על "הצרחת זכויות" בבית בת"א – הסדר שלפיו למערער ניתנה הבעלות המלאה בבית בת"א, ואילו למנוח ניתנה החזקה בו והזכות ליהנות מפירותיו. לשיטת המערער, הצרחת הזכויות מביאה למסקנה כי אין מדובר ב"מתנה קלאסית" הנופלת לגדרי סעיף 8(ב) לחוק הירושה – אלא לכל היותר בהתחייבויות שלובות זו בזו שתחולתן מיידית. בהקשר זה נטען כי המנוח קיבל עוד בימי חייו תמורה מכוח ההסכם, בדמות הזכות להחליט היכן יתגורר בבית בת"א, להשכיר חדרים אחרים בו ולקבוע את מחיר ותקופת השכירות. מכל מקום, נטען כי לשון ההסכם ברורה ומעידה על כך שכוונת הצדדים הייתה להקנות למערער את זכויות המנוח בנכס לאלתר, ולא בחלוף הזמן או לאחר מותו. משכך, הסכם המתנה שיכלל למעשה "מתנה לאלתר" או "מתנה גמורה" שמנתינתה המנוח לא היה רשאי לחזור בו.

 

9.        המשיבים סבורים כי דין הערעור להידחות. הם סומכים את ידם על קביעתו של בית משפט קמא שלפיה ההסכם בטל מפאת היותו מתנה מחמת מיתה. זאת מאחר שהמנוח שמר לעצמו את יסודות הליבה של זכות הבעלות במקרקעין – חזקה, הזכות ליהנות מפירות הנכס, ומניעת דיספוזיציה לצד שלישי שלא בהסכמתו; ואילו כל שהועבר למערער הוא הזכות להירשם בעתיד כבעלים בנכס. מכיוון שהוראות ההסכם אוסרות על המערער לנהוג מנהג בעלים בנכס עד למותו של המנוח, מדובר בעסקה שדינה בטלות לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה. כן מדגישים המשיבים כי המנוח הביע, עוד בימי חייו, את רצונו לחזור בו מכוונתו להעניק למערער את זכויותיו בנכס. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הטענה בדבר מתנה מחמת מיתה נטענה על ידם בהזדמנות הראשונה במסגרת תצהיריהם, שהוגשו כשנה אחת בלבד לאחר שמונו על ידי בית משפט קמא כחליפיו של המנוח, ולמערער ניתנה הזדמנות להתגונן מפניה.

 

           באשר לטענת "הצרחת הזכויות" בנכס, נטען כי מדובר בטענה חדשה בערעור העומדת בסתירה יסודית לגרסת המערער – שלפיה הזכויות בנכס ניתנו לו כמתנה וללא כל תמורה, ואף בסתירה ללשון ההסכם ונספחיו. משכך, אין להידרש לטענה זו מאחר שחל הכלל בדבר השתק שיפוטי. כן נאמר בהקשר זה כי בניגוד לטענת המערער, המנוח לא קיבל תמורה כלשהי מכוח ההסכם בין הצדדים, וכי הוראות הסכם המתנה לא כללו הוראה שלפיה המנוח היה זכאי למלוא דמי השכירות, אלא למחציתם בלבד. ייאמר כבר עתה, שבסוגיה זו סבורתני שהדין עם המשיבים וכי אכן המערער אינו יכול להישמע בטענה שהסכם המתנה הוא במהותו הסכם "הצרחת זכויות". טענה זו נדונה לדחייה כבר משום עיתוי העלאתה, אך לא פחות מכך משום תוכנה. ראשית, הטענה כי למנוח ניתנה תמורה מכוח הסכם המתנה אינה מתיישבת לטעמי עם הגינות דיונית. המערער טען לאורך כל ההליך בבית משפט קמא כי ההסכם הוא הסכם מתנה, ואין לאפשר לו לשנות מגרסה זו לראשונה בערכאת הערעור. יתרה מזו, מדובר בטענות סותרות מצד בעל דין, שעליהן חל הכלל בדבר השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ, פסקה 9 (8.3.2005); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 24 (25.11.2012)).

 

דיון

 

10.      המשיבים לא ראו לנכון לחזור במסגרת ערעור זה ובדיון לפנינו על חלק גדול מן הטענות שנטענו על ידם בפני בית משפט קמא ונדחו בפסק הדין – כדוגמת טענת העושק, והטענה כי המנוח חזר בו ממתן המתנה. טיעוניהם של שני הצדדים התמקדו בשאלת תוקפה של המתנה לאור הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, הקובעת את בטלותה של מתנה מחמת מיתה, וכפועל יוצא מכך גם בשאלת סיווגה של הזכות בנכס נושא הסכם המתנה. בנושאים אלה נתמקד אף אנו.

 

           עם זאת יצוין, שהמשיב 1 בכל זאת טען כי הוכח שלמנוח לא הייתה גמירות דעת להתקשר בהסכם המתנה. כך מתבקש, על פי הנטען, משום שבהסכם לא הוסדרו סוגיות הקשורות בתשלומים החלים על הנכס כדוגמת תשלומי משכנתא, היטל השבחה, מס רכישה ותשלומים שוטפים. אומר מיד כי אין לשעות לטענה זו. כפי שכבר צוין, בית משפט קמא קבע כממצא שבעובדה כי כוונתו של המנוח הייתה חד-משמעית – להתקשר בהסכם ולהעניק במתנה למערער את מחצית זכויותיו בנכס. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ולא עלה בידי המשיב 1 להראות כי בהקשר זה מתקיים חריג שבגינו על ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית.

 

מתנה מחמת מיתה

 

11.      בית משפט קמא קבע, כי הסכם המתנה בטל בהיותו מתנה מחמת מיתה האסורה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה. דעתי שונה. אקדים ואומר, בתמצית, כי לטעמי יש לעשות שימוש זהיר בהוראת חוק זו, ולהחילה על אותן עסקאות שבהן ברי כי כוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן. אין להחיל את הוראת הבטלות כל אימת שכוונת הצדדים הינה שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל לאלתר, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה. ואולם קודם שנאחז את השור בקרניו, אתייחס לטענתו המקדמית של המערער שלפיה הטענה בדבר מתנה מחמת מיתה מהווה הרחבת חזית אסורה מצד המשיבים.

 

           אין חולק כי בכתבי הטענות ואף בתצהירו של המנוח לא בא זכרה של הטענה לבטלותו של הסכם המתנה בהיותו מתנה מחמת מיתה – ולעמדתו של המערער מדובר על כן בהרחבת חזית אסורה בשלב הערעור. לדברי המערער טענה זו נולדה לראשונה, תוך שיהוי ניכר, רק בתצהירי התשובה של המשיבים – ולכן לא ניתנה למערער הזדמנות להשיב לה כראוי. בהקשר זה מבהיר המערער כי טענה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא קודם לכל טענה עובדתית המחייבת הבאת ראיות – ועל כן לגישתו בית משפט קמא לא היה רשאי להעלותה מיוזמתו. המשיבים מצידם עומדים על כך שהטענה הועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה שניתנה להם, כשנה לאחר שמונו על ידי בית המשפט כחליפיו של המנוח.

 

           לאחר ששקלתי את הדברים, נחה דעתי כי אמנם לא היה מקום לדחות על הסף  את הטענה בדבר מתנה מחמת מיתה. ראשית, טענה זו עלתה לראשונה בתצהירי המשיבים, זמן לא רב לאחר שמונו על ידי בית משפט קמא כחליפיו של המנוח בהליך – ומבחינה זו אין לומר כי הטענה נגועה בשיהוי, בוודאי שלא ניכר. שנית, הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא הוראה קוגנטית – וככזו בית המשפט רשאי להעלותה אף ביוזמתו שלו כאשר הונחה לכך תשתית עובדתית מתאימה (שאול שוחט, נחום פינברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 59 (מהדורה שביעית, 2014)). בענייננו המנוח נפטר טרם שהספיק להיחקר על גרסתו לאירועים, וגם המערער לא הספיק להיחקר שכן הפך לחסוי. בנסיבות אלה, ממילא אומד דעת הצדדים בנדון נלמד בעיקרו מהסכם המתנה ונספחיו, כפי שאמנם קבע בית משפט קמא, ומראיות חיצוניות להסכם. דומה אפוא כי לפני בית המשפט נפרשה מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין זה, ומכל מקום המערער לא הצביע על ראיות כלשהן שהיו יכולות לסייע בידו בהגנתו ונמנע ממנו בנסיבות העניין מלהציגן.

 

12.      אפנה כעת לבירור המחלוקת לגופה, שבמרכזה כאמור סעיף 8(ב) לחוק הירושה, ומשכך אשוב ואביאו כלשונו:

 

"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

 

           משמעות הסעיף הינה כי אין ליתן תוקף להסכם מתנה שבמסגרתו אדם מעניק מתנה לרעהו, באופן שהקניית המתנה משתכללת רק לאחר מותו של הנותן. הרציונל בבסיסה של הוראה זו הוא הרצון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם מתנה שלאחריו לא תינתן לו האפשרות לחזור בו מנתינתה (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974) (להלן: עניין ליבוב); מרדכי א' ראבילו "על מתנות ויום המוות: סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות inter vivos לבין מתנות "mortis causa  ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט אזרחי 581, 587 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי א' רבילו, גבריאלה שלו עורכים, 1995) (להלן: ראבילו, על מתנות ויום המוות)). וכדברי השופט קיסטר בעניין ליבוב :

 

"ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.

לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה."

 

           הנה כי כן, סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתיר הענקה לאחר המוות רק בדרך של צוואה, באופן המשמר למוריש את האפשרות לחזור בו עד יום מותו, כדי שלא יהיה האדם "צועק ואינו נענה" לאחר שמסר את כל רכושו לאחר עוד בימי חייו (רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה – עיון מחודש" הפרקליט מט 403, 413-412 (תשס"ח)). פרופ' ראבילו מציין נימוק נוסף לאיסור הקבוע בסעיף 8(ב): שאיפת המחוקק כי הענקות לאחר מוות ייעשו בצוואה, שהינה מכשיר משפטי המבטיח את רצינותו של המוריש על ידי דרישות תוכן וצורה ייחודיות (ראבילו, על מתנות ויום המוות, 586). ואילו פרופ' טדסקי סבור כי הסעיף מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה (גד טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י' 257, 261 (1984)).

 

           על הרציונלים השונים העומדים בבסיסו של האיסור הגורף שבסעיף 8(ב) לחוק הירושה נמתחה ביקורת לאורך השנים, הן בספרות והן בפסיקה. באשר לרצון שלא לכבול את המוריש לעסקה שלא יוכל לחזור בו ממנה, נאמר כי ניתן היה להסתפק בקביעה שנותן מתנה מחמת מיתה רשאי לחזור בו ממנה בכל עת עד ליום מותו (ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון נ' בן בסט, פסקה 3 לפסק הדין של המשנה לנשיא ש' לוין (7.7.2002) (להלן: עניין בן גוריון)). באשר לרצון להבטיח את רצינותו של המוריש על ידי דרישות תוכן וצורה בצוואה, נאמר כי סעיף 5(א) לחוק המתנה מבטיח אף הוא את רצינותו של הנותן, בקובעו חובה לעגן התחייבות ליתן מתנה במסמך בכתב (ראבילו, על מתנות ויום המוות, בעמ' 588). הדעה השלטת בפסיקה ובספרות היא כי יש לפרש את סעיף 8(ב) לחוק הירושה על דרך הצמצום, גישה הנובעת מן העמדה המבכרת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו בנוגע לרכושו (עניין בן גוריון, פסקה 5; ודברי השופט ח' כהן ב-ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2) 757, 762 (1975): "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה").

 

13.      המקרה הטיפוסי שבו מתעוררת הסוגיה בדבר מתנה מחמת מיתה הוא עסקה שבה כוונת הנותן היא ברורה – רצונו כי דבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו. במקרים אלה תיפסל עסקת המתנה בהיותה מתנה מחמת מיתה. כך היה למשל ב-ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה – סניף חיפה נ' קרן פ"ד  נג(1) 817, 821 (1999) (להלן: עניין התאחדות עולי רומניה), שם נקבע כי מכלול האינדיקציות מצביע על כך שאין מדובר במתנה לאלתר, ושכוונת הצדדים היתה שהנכס יועבר למקבל רק לאחר מות הנותן.

 

           ואולם קיים סוג נוסף של מקרים, שאיננו נדיר במחוזותינו, שבו נותן המתנה מעוניין להעניק למקבל, לרוב בן משפחה, את רכושו; ואולם בכך לא סגי. הנותן מעוניין להיטיב עם המקבל ולהעניק לו את רכושו לאלתר ועוד בימי חייו; אך לצד זאת הנותן מבקש לשמר לעצמו תכני בעלות מסוימים הבאים לידי ביטוי במגבלות שיוטלו על המקבל. מתנות מסוג זה משקפות מציאות חברתית שכיחה שבה רכוש מועבר באופן בין-דורי, לרוב מהורים או סבים וסבתות לילדים או לנכדים. למתנה המועברת בצורה זו יתרונות ברורים למקבל, מטבע הדברים, אך גם לנותן המתנה – הנותן מעוניין להיטיב עם המקבל באופן מידיי, בין ממניעים אלטרואיסטים ובין ממניעים אחרים, תוך שהוא שומר לעצמו זכויות מסוימות בדבר המתנה. זכויות אלה מקבלות ביטוי במגבלות המוטלות על מקבל המתנה, המאפשרות לנותן המתנה למזער את הסיכונים הטמונים בהיפרדות מהרכוש כבר בימי חייו. יש שמגבלות אלו הן מגבלות קנייניות גרידא – למשל שמירת זכותו של נותן המתנה להמשיך לעשות עסקאות בדבר המתנה כראות עיניו. במקרים אלו ניתן לתהות באיזו מידה, אם בכלל, אמנם עברה זכות הבעלות בדבר המתנה לידיו של המקבל (יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף כרך 2 29-28 (1997)). במקרים אחרים, הצדדים לעסקת המתנה עשויים לבכר מגבלות אובליגטוריות – כדוגמת התחייבות מצדו של מקבל דירת מגורים, לאפשר לנותן המתנה להתגורר בדירה למשך כל ימי חייו.

 

14.      ואמנם, לא פעם נדרש בית המשפט לשרטט את קו הגבול שבין מתנה לאלתר שבצידה מגבלות המוטלות על המקבל לאורך ימי חייו של הנותן, לבין מתנה מחמת מיתה הנעדרת כל תוקף בדין. נראה כי התוצאה בעניין זה אינה אחידה. בעניין פילובסקי הנזכר לעיל, נדונה עסקת מתנה שבמסגרתה אשה רכשה דירת מגורים עבור בנה ונכדיה. הדירה נרשמה על שמם, אך האשה שמרה לעצמה את הזכות להתגורר בה עד יום מותה, כמו גם את הזכות למכור אותה לצד שלישי אם תחפוץ בכך בעתיד וליטול את תמורת המכר לידיה. בית המשפט קבע כי המגבלות שהוטלו על הבן והנכדים היו כה משמעותיות, עד שנראה כי הבעלות בדירה כלל לא עברה אליהם, וזאת חרף העובדה שנרשמו כבעלים במרשם המקרקעין. משכך, נקבע כי מדובר במתנה מחמת מיתה, והדירה עברה עם מות האשה לעיזבונה. לעומת זאת, היו מקרים אחרים שבהם הכיר בית המשפט במתנה לאלתר, חרף שימור תכנים משמעותיים בידי הנותן. ב-ע"א 36/86 מני נ' מני פ"ד מא(1) 248 (1997) נדונה עסקה שבמסגרתה אשה העניקה לשני בניה דירת מגורים, וזאת בכפוף לקבלת כל פירות והכנסות הדירה לידיה למשך כל ימי חייה. עוד הסכימו הצדדים כי לא תיעשה כל עסקה בדירה ללא הסכמתה של האם, למעט עסקת שכירות קצובה בזמן. על אף המגבלות שהוטלו על הבנים, בית המשפט כלל לא דן בסעיף 8(ב) לחוק הירושה משסוגיה זו לא הועלתה; אלא שהדיון נסב על היבטים מסוימים שהתעוררו בעסקה זו הקשורים בחוק המתנה, כך שבפועל התוצאה הייתה כי שימור תכנים בידי האם לא פגם בבעלות הבנים על הדירה. מקרה אחר שבו הכיר בית המשפט במתנה חרף שימור תכנים בידי הנותן, אגב דיון במישרין בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, הוא ע"א 679/76 סלי נ' עיזבון שפר פ"ד לב(2) 785 (1978). בעניין זה העניק המנוח שפר זכות גישה לכספי חשבון הבנק שלו לסלי, שעמה היו לו יחסי קרבה. הן לנותן והן למקבל המתנה הייתה בכל רגע נתון שליטה בדבר המתנה, קרי: בכספי החשבון. על אף שהמנוח שפר יכול היה למשוך את כספי החשבון במלואם במשך כל ימי חייו, קרי: שימר לעצמו תכני בעלות משמעותיים בדבר המתנה, בית המשפט קבע כי הזכות למשוך כספים ניתנה לסלי בדרך של מתנה לאלתר.

 

           חוסר אחידות בתוצאה ניכר גם בפסיקתן של הערכאות הדיוניות לאורך השנים. קביעה כי עסקת מתנה מהווה מתנה מחמת מיתה נעשית לא אחת בהסתמך על עניין פילובסקי (ה"פ (מחוזי ת"א) 45496-10-10 כרמל נ' ולפמן תעשיות בע"מ (15.12.2011); ת"ע (מחוזי ת"א) 101733-08 נ.ל. נ' ל.ו. (20.12.2010)); ואילו הכרה במתנה לאלתר שבצידה מגבלות הפוקעות עם מות הנותן, נעשית, ככלל, בהסתמך על פרשנות מצמצמת לסעיף 8(ב) (תה"ס (משפחה נצרת) 47590-04-13 ש.נ. נ' א.ב.מ. (11.5.2014); תמ"ש (משפחה ירושלים) 23100/97 פלונית נ' אלמונית (9.12.2002); ה"פ 155/94 (מחוזי ת"א) כספרי נ' יעקובי (9.11.1994)).

 

15.      כפי שנאמר בראשית הדברים, דעתי היא כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה. הוראת הבטלות שבסעיף טומנת בחובה מגבלה משמעותית על חופש החוזים, כמו גם פגיעה בחירות הפרט להתחייב לעשות עסקאות בקניינו. פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת כאשר כוונת הצדדים היא אמנם שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן; לא כך הוא כאשר מתברר כי הצדדים התכוונו שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מיידי, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל. על סוג המקרים השני, שבו ביקשו הצדדים כי המתנה תוענק לאלתר, אין ככלל להחיל את האיסור הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם בעסקת המתנה. יש משמעות בהקשר זה אף למאפייניו המשפטיים של דבר המתנה (זכות במקרקעין, זכות אובליגטורית, זכות במיטלטלין, וכיוצא באלה); וכן לאופיין ולטיבן של המגבלות המוטלות על מקבל המתנה. מן הראוי ליתן את הדעת גם לשיקולים כלליים הנובעים מאופייה המיוחד של פעולת הענקת מתנה: יש שנותן המתנה אינו מעוניין לשאת בסיכונים עתידיים אפשריים הכרוכים בזכות שהעביר, מחד גיסא; ויש שנותן המתנה מעוניין להשהות את מועד ההקניה של דבר המתנה על מנת לשמר בידיו את האפשרות לחזור בו מהתחייבותו, מאידך גיסא (ראו: ע"א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106, 119 (2003); להלן: עניין טפחות).

 

מן הכלל אל הפרט

 

16.      במקרה דנן דבר המתנה הוא נכס מקרקעין, ואולם אין חולק כי המנוח מעולם לא נרשם כבעלים בנכס – אלא שהיה בעל זכות אובליגטורית להירשם כבעלים בנכס (קרי: במחצית הזכויות בבית בת"א). סעיף 2 לחוק המתנה הנושא את הכותרת "מתנה לאלתר", קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". הדרכים להקניית המתנה קבועות בסעיף 6 לחוק המתנה; ובסיפא לסעיף זה נאמר כי ככל שקיימת בדין הוראה מיוחדת לעניין דרכי ההקניה תגבר אותה הוראה, וזו לשון הסעיף:

 

"6.   בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון." (ההדגשה שלי – ע'ב').

 

 

           מתוקף הוראת סעיף 6 סיפא לחוק המתנה, מקום שעניין לנו בעסקת מתנה במקרקעין חלה הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין):

 

"7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה". (ההדגשה שלי – ע'ב').

 

 

           על יסוד הוראה זו נקבע זה מכבר, כי הקניית מתנה של זכות בעלות במקרקעין מסתיימת עם רישום הבעלות במרשם המקרקעין על שמו של מקבל המתנה. בהיעדר רישום כאמור, אין מדובר אלא בהתחייבות ליתן מתנה (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1)321, 324-323 (1986); בע"מ 3996/12 פלוני נ' פלונית, בפסקה 7 (15.11.2012); מרדכי א' ראבילו "התחייבות ליתן מתנת מקרקעין" ספר ויסמן – מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 557, 561 (שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר עורכים, 2002)). והמשמעות לעניין סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא שבהעדר רישום לא הוקנתה מתנה, וממילא לא ניתן לומר כי מתנה זו ניתנה עוד בחייו של הנותן (ראו: עניין התאחדות עולי רומניה, בעמ' 820). יבואר בהקשר זה, כי אין לכאורה חשיבות אם בעת ההתקשרות בהסכם המתנה היה נותן המתנה רשום בעצמו כבעלים במקרקעין, או רק זכאי להירשם כבעלים. כידוע, אדם יכול להתחייב להעניק זכות במקרקעין, לאחר שזו תגיע לידיו, אף על פי שבעת ההתחייבות הוא עצמו אינו מחזיק בזכות זו (ראו: עניין טפחות, בעמ' 118). ואולם שונה הוא המצב כאשר דבר המתנה הוא זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין. במקרה כאמור עסקינן בעסקת מתנה בזכויות, הניתנת להשלמה גם בלא רישום בלשכת רישום המקרקעין (ראו רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה, פסקה 6 (31.12.2015); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד, פסקה 17 (15.11.2011); ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257, 260 (1996)).

 

           אחת המסקנות העולות מן האמור, היא שטיב הזכות הנתונה בידי נותן המתנה איננה גוזרת כשלעצמה את התשובה לשאלה מהי הזכות שניתנה במתנה "א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולניאל חברה בע"מ (5.2.2003)), וגם לא את מועד הקנייתה של המתנה. שאלות אלה יוכרעו בעיקר על פי כוונת הצדדים.

 

17.      במקרה הרגיל, ראיה מרכזית המסייעת לבית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים לעסקת המתנה היא עדותם של הצדדים עצמם; ואולם בענייננו, המנוח נפטר טרם שנחקר על גרסתו, והמערער נמצא בלתי כשיר להעיד. עם זאת, קיימות ראיות כבדות משקל אחרות, המובילות למסקנה ברורה כי כוונת המנוח והמערער היתה להקנות למערער זכות אובליגטורית בנכס ולאלתר. הראשונה שבהן היא לשונו של הסכם המתנה מיום 11.5.2005. במבוא להסכם צוין כך:

 

"הואיל: והאחיין (המנוח – ע'ב') הינו בעל מחצית הזכויות ורשאי להירשם כבעלים בנכס הנמצא ברחוב כנפי נשרים 11 בתל אביב...

והואיל: וברצון צד א (המנוח – ע'ב') לתת לצד ב (המערער – ע'ב') במתנה גמורה וללא תמורה את בעלותו בנכס הנ"ל.

והואיל: וברצון צד ב לקבל מאת צד א את הנכס הנ"ל במתנה גמורה וללא מתן כל תמורה שהיא". (ההדגשות שלי – ע'ב').

 

           בגוף ההסכם המשיכו הצדדים ונקטו בלשון "טוטאלית", המצביעה על כך שכוונת המנוח הייתה להעניק למערער באופן מיידי וסופי מתנה מוגמרת. מפאת חשיבותם, אשוב ואצטט את הדברים:

 

"2. צד א (המנוח – ע'ב') נותן בזה לצד ב (המערער – ע'ב') וצד ב מקבל בזאת מצד א את הנכס הנ"ל במתנה גמורה וללא מתן כל תמורה שהיא.

3. הצדדים יחתמו על כל המסמכים, הטפסים ויפוי הכוח הדרושים על מנת להעביר את מלא הבעלות בדירה ע"ש צד ב.

4. הסכם זה הינו סופי ומוחלט ואין צד להסכם זה רשאי לבטלו. הסכם זה מחייב הן את הצדדים והן את יורשיהם והבאים במקומם.

5. הוסכם בין הצדדים כי צד ב אינו רשאי להעביר את הזכויות שניתנו לו במתנה אלא לאחר קבלת אישור בכתב מצד א ו/או לאחר אריכות ימי צד א." (ההדגשות שלי –

 ע'ב').

 

           באופן שבו מנוסח הסכם המתנה, ויושם לב במיוחד ללשון עבר ("שניתנו") שבה נוקט סעיף 5, יש כדי ללמד על כוונת המנוח להיפרד מזכויותיו האובליגטוריות בנכס עוד בימי חייו, ולאלתר. גם אם לעיתים מוגדר דבר המתנה כ"זכות הבעלות בנכס" (במבוא להסכם ובסעיפים 2 ו-3), הרי שקריאת הסכם המתנה בכללו מלמדת על כוונה להעניק במתנה לאלתר את הזכויות האובליגטוריות של המנוח להירשם כבעלים בנכס. גם תצהירי הצדדים שצורפו להסכם המתנה נוקטים לשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, ולפיה זכויות המנוח בנכס מוענקות למערער ב"מתנה מלאה וללא כל תמורה". יש אף לייחס חשיבות ממשית לעובדה שבד בבד עם חתימתו של הסכם המתנה חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערער – שנועד לאפשר את ביצוען של כל אותן פעולות הנדרשות להעברת הזכויות בנכס לידיו. חתימתו של מסמך זה מלמדת על כך שהמנוח לא היה מעוניין לשמור בידו את האפשרות לחזור בו מדבר המתנה, אלא שכוונתו היתה שהמערער ייכנס בנעליו באופן מיידי. ויוער בהקשר זה, כי השאלה אם נפל פגם כזה או אחר בייפוי הכוח אין בה כדי להשליך על כוונת הצדדים.

 

18.      ראיה מרכזית נוספת לכוונת הצדדים, שנראה כי בית המשפט המחוזי לא ייחס לה את המשקל הראוי, היא עדותו של עו"ד כהן – מי שכאמור ערך את הסכם המתנה. בפתח דבריו הבהיר עו"ד כהן כי ייצג את שני הצדדים להסכם, וכי אף אחד מהשניים לא היה לקוח שלו עובר לעסקה זו (הגם שהיתה לעו"ד כהן היכרות קודמת עם המערער, באמצעות אדם שלישי שהיה לקוח של עו"ד כהן). המדובר אפוא בעדות ניטרלית ואובייקטיבית לכאורה, מפיו של עורך הדין שתפר את ההסכם למידות שניתנו לו מאת המנוח והמערער. מדבריו של עו"ד כהן ניכר כי בזמן אמת היה ברור שכוונת המנוח היא להעניק למערער את זכותו האובליגטורית בנכס, ולאלתר. כך, למשל, כאשר נשאל עו"ד כהן מדוע הוא ערך הסכם מתנה ולא צוואה, השיב כדלקמן:

 

"ת: ...לא עשיתי את זה אגב אורחא, או שהסתפקתי בזה שהאדם יקרא, או 'ראש קטן', אלא הסברתי בפירוש כי היה חשוב לי שאני אדע שהבן אדם הזה לא רק יודע ומבין, אלא זה בא ממקום אמיתי ושאלתי אותו למה הוא עושה את זה.

ש: האם הצעת לנפשות שהיו אצלך בחדר, עובר ליפוי הכוח הבלתי חוזר, להסתפק בצוואה?

ת: הסברתי להם על היכולת לעשות את זה הן כך והן כך וכשאני חידדתי למנוח, שברגע שהוא חתם נגמר העניין ובפירוש הסברתי את זה, זה היה מקובל עליו והוא רצה שזה יהיה לאלתר, מיידי. אני הצעתי והסברתי את המשמעות כשמדובר במתנה וכשמדובר בצוואה ומה ההשלכות.

ש: והם עמדו על כך שזה יהיה מתנה?

ת: שניהם עמדו על כך. כשאני הסברתי את זה למנוח הוא לא רק אמר כן אני רוצה, הוא הסביר לי שהוא רוצה בגלל שמקבל המתנה, עמוס (המערער-ע'ב'), היה לצידו כל החיים, הוא היחיד שעזר לו ולכן היה חשוב לו לתת לו, אבל מצד שני שלא ייזרק מהבית." (ההדגשה שלי- ע'ב') (עמ' 96 לפרוטוקול יום 28.5.2013, ש' 29-19).

 

           ועוד עולה מעדות זו, כי ההגבלות שקבעו הצדדים על השימוש שיעשה המערער בזכויות שניתנו לו לא נועדו לגרוע מתוקפה המיידי של המתנה – אלא אך ורק להבטיח את רווחתו של המנוח עד ליומו האחרון:

 

"...לי היה חשוב לדאוג שהאדם שנותן את המתנה לא ייפגע מזה ולכן היה חשוב לי שהוא יקבל את דמי השכירות שקשורים לזה. ז"א מקבל המתנה, עמוס, אמור לקבל את המתנה ותו לא וכל שאר הדברים שיש כיום, קרי: שיש למנוח קורת גג מעל הראש, שיש לו את זכות השימוש, שאף אחד לא יפגע בו עד יום מותו, שייכים למנוח." (עמ' 100 לפרוטוקול, ש' 20-17).     

 

19.      הנה כי כן, המסקנה המסתברת מכל האמור היא שהמנוח העניק למערער זכות אובליגטורית להירשם כבעלים בנכס. המדובר במתנה גמורה, שניתנה לאלתר. משכך, עסקת המתנה הושלמה וזכויות המנוח בנכס הועברו במלואן למערער, עם החתימה על הסכם המתנה. במצב דברים זה, לא היה מקום לקביעה כי מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא פטירתו של המנוח, קרי: "מתנה מחמת מיתה"; שהרי זכויות אלה הוקנו למערער באופן מיידי. זו התוצאה המתבקשת על רקע הפרשנות הזהירה והמצמצמת שיש ליתן להוראת הבטלות שבסעיף 8(ב) לחוק הירושה – בהינתן המגבלה המשמעותית שבהוראה זו על חופש החוזים, ועל חירותו של הפרט להתחייב לגבי קניינו כראות עיניו.

 

20.      אחר הדברים האלה, עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט י' עמית. חברי מסכים שהמנוח העניק למערער מתנה גמורה (להבדיל מהתחייבות ליתן מתנה), ועל כן לא היה המנוח רשאי לחזור בו ממנה לאחר שניתנה. אף על פי כן, דעתו של חברי אינה נוחה מתוצאה שיש בה משום מתן תוקף לעסקת המתנה – באשר עסקה זו עומדת לכאורה בניגוד לרצונו האחרון של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בהודעת הביטול, שם הודיע המנוח לעו"ד כהן על חזרתו מן המתנה. אינני שותפה לתחושה זו של חוסר נוחות העולה מחוות דעתו של חברי. המערער והמנוח רכשו את הנכס בחלקים שווים ביניהם, ואמנם נראה כי המנוח לא רק שנתן את חלקו בנכס במתנה למערער – אלא שמלכתחילה אף מימן חלק משמעותי מחלקו של המערער בנכס זה. ואולם יש לזכור כי אין המדובר בעסקה מסחרית – אלא במתנה שניתנה על רקע קרבה משפחתית. ובמקרה דנן ניכר כי "המשפחתולוגיה" של הצדדים היא מורכבת, וכי רב הנסתר על הגלוי באשר ליחסים בתוך המשפחה. מן המעט שכן נתברר בפני בית המשפט המחוזי, התמונה המצטיירת היא כי במשך שנים היה המנוח אדם בודד השרוי במצוקה נפשית ופיזית, ומכל בני משפחתו היה המערער היחיד שעמד עם המנוח בקשר ואירח אותו בביתו. במצב דברים זה, תחושת הצדק אינה מורה על תוצאה כזו או אחרת דווקא; ובוודאי שאינה שוללת מתן תוקף לעסקת המתנה.  

 

           זאת ועוד. דעתי היא כי משהוברר שעניין לנו במתנה גמורה, אין להעניק להודעת הביטול את המשקל שחברי השופט עמית מייחס לה. על פי חוק המתנה, משהושלמה המתנה הודעה זו היא חסרת נפקות ותוקף. יתרה מכך, וכפי שכבר צוין, אמת המידה העיקרית לבחינה אם עסקינן במתנה מחמת מיתה היא כוונת הצדדים: האם ביקשו כי דבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מיידי, או לאחר מותו של הנותן. בהקשר זה, כוונת הצדדים נבחנת בעת ההתקשרות בעסקת המתנה – ובענייננו קיימות אינדיקציות משמעותיות לכך שכוונת הצדדים היתה כי המתנה תינתן לאלתר. כך ניכר מלשונו "הטוטאלית" של הסכם המתנה; מן העובדה שהמנוח חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערער להעברת הזכויות בנכס; ומעדותו של עורך הדין שערך את הסכם המתנה. לעומת זאת, לטעמי אין לייחס משקל כלשהו לכך שהמנוח החליט במועד מאוחר להסכם המתנה לחזור בו ממנה, שעה שענייננו במתנה גמורה. כך, גם אם מדובר היה ברצונו האחרון של המנוח. העיקרון שלפיו חוזים יש לקיים הוא עקרון יסוד בשיטתנו, ואין לסטות ממנו אף במקרה דנן.

 

           גם באשר לקביעתו של חברי שלפיה המערער לא שלל את ניסיונו של המנוח להביא לביטולה של עסקת המתנה – אינני סבורה כמותו. בפתח תגובתו של המערער מיום 13.12.2005 להודעת הביטול, נאמר באופן מפורש כי אינו מסכים לביטול כאמור. המערער הוסיף והבהיר כי מדובר במתנה גמורה שאין לסגת ממנה, וכי לפנים משורת הדין יהיה מוכן לשקול אפשרות של ביטול הסכם המתנה בתמורה לקבלת תשלום בסך של 275,620 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. וכך נכתב מטעם המערער:

 

"1. האמור במכתבכם שבסמך מוכחש בזאת מכל וכל. בלי לגרוע מכלליות ההכחשה יצוין כי מרשי מעולם לא נתן את הסכמתו לביטול ההסכם מיום 11 במאי 2005 (להלן: 'החוזה') (הסכם המתנה – ע'ב').

2. כפי שבוודאי ידוע למרשך, הקנה מרשך את זכויותיו להירשם כבעלים של הנכס שבנדון במתנה גמורה (ההדגשה במקור – ע'ב') למרשי, וזאת להבדיל מהתחייבות לתת מתנה, כנטען.

...

4. למען הסר ספק יצוין, כי מרשי רואה בחוזה כשריר ותקף לכל דבר ועניין ובכוונתו למלא את חיוביו ולמצות את זכויותיו על פיו, ככתבם וכלשונם כפי שהוסכם. יחד עם זאת, בבחינת לפני ולפנים משורת הדין, נאות מרשי לשקול את האפשרות לבטל את החוזה בהסכמה, בכפוף, כמובן, להשבת כל הוצאותיו (ההדגשות שלי – ע'ב').

..."

 

           לא ניתן לדעתי להסיק מן האמור על כך שהמערער סבר כי המנוח רשאי לחזור בו מן המתנה, אלא שההיפך הוא הנכון.

 

21.      סופו של דבר – אם תישמע דעתי אציע לחבריי לקבל את הערעור, להורות על ביטולו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי הסכם המתנה בין הצדדים תקף. בנסיבות העניין המשיב 1 מצד אחד, והמשיבים 2 ו-3 מצד שני, יישאו כל אחד בהוצאות המערער בסך של 20,000 ש"ח (ובסה"כ 40,000 ש"ח).

 

 

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

                            

השופט י' עמית:

 

1.        חברתי, השופטת ע' ברון, היטיבה לסקור ולנתח חלק ניכר מהפסיקה הנוגעת לדיני מתנה, ואיני רואה לחזור על הדברים שעיקרם מקובל עלי. לסופו של יום, מצאתי כי בתוצאה הסופית נפרדה דרכי מהתוצאה אליה הגיעה חברתי. טרם אנמק את מסקנתי, אחזור ואסקור בקצרה את העובדות הצריכות לענייננו.

 

2.        המערער הוא דודו של המנוח (אחי אביו), והמשיבים הם אחיו של המנוח.

 

           הנכס מושא הדיון נרכש על ידי המערער והמנוח בסכום של 263,000$. המקור הכספי העיקרי לרכישת הנכס, סכום של 160,000$, שולם על ידי המנוח מכספי תמורת הדירה שהייתה בבעלותו ושנמכרה על ידו, והיתרה שולמה על ידי הלוואה שנטלו השניים בסכום של 480,000 ₪ מבנק למשכנתאות (רכישת הנכס לא הסתיימה ברישום, מאחר שהמנוח לא שילם את חלקו במס הרכישה). 

 

           הנה כי כן, המערער כבר קיבל מהמנוח מתנה של ממש בדמות חלק נכבד ממחצית הנכס. "התמורה" שקיבל המנוח בכך שהמערער נטל על עצמו לשאת בחשבונות ובמיסים בגין השימוש בבית, אינה תמורה של ממש, בהינתן העובדה שהמנוח ממילא השכיר את החדרים בקומה שבבעלותו (למעט החדר בו התגורר). המערער התחייב גם לשלם למנוח סכום של 100 ₪ לשבוע, וגם בהנחה שעמד בהתחייבות זו, ברי כי מדובר בסכום זעום ביחס לערך מחצית הנכס, מה עוד שבחלוף כארבע שנים, נוצר קרע בין המנוח לבין המערער (ולא נעלמה מעיני טענת המערער, כי בזמנים שונים סייע ותמך בסכומי כסף שונים במנוח, שהיה מסוכסך באותה עת עם אחיו).

 

           ענייננו נסב על המחצית השנייה של הנכס, שאף היא הועברה על ידי המנוח במתנה למערער. ידוע לנו כי המנוח ביקש לחזור בו מהמתנה, כחצי שנה לאחר חתימתו של הסכם המתנה. המנוח ביטא רצונו זה הן בצוואה והן במכתב ביטול ששלח לעו"ד כהן.

 

3.        בנסיבות אלה, כאשר דודו של המנוח קיבל כבר חלק נכבד ממחצית הנכס במתנה, וכאשר המנוח ביטא את רצונו המפורש כי במחצית השנייה של הנכס יזכו שלושת אחיו, ולא דודו, לא אכחד כי התוצאה הרצויה בעיני היא לכבד את רצונו האחרון של המנוח. האם קיימת דרך משפטית להגיע לתוצאה זו? חברתי השיבה על כך בשלילה לאחר שבחנה את שתי הסוגיות הצריכות לעניין והן: א. האם מדובר במתנה שהושלמה או בהתחייבות ליתן מתנה. ב. האם ענייננו ב"מתנה מחמת מיתה". אומר מלים מספר לגבי כל אחת מהסוגיות.

 

מתנה גמורה או התחייבות ליתן מתנה?

 

4.        כפי שציינה חברתי, טיב הזכות הנתונה בידי נותן המתנה, אינה נותנת בהכרח פתרון לשאלה אם במתנה גמורה או בהתחייבות ליתן מתנה עסקינן. במקרה דנן, הגיעה חברתי למסקנה כי ענייננו במתנה שהושלמה, מהטעמים עליהם עמדה בהרחבה בחוות דעתה. 

 

           אני נכון להצטרף למסקנתה זו של חברתי, וכפי שאראה להלן, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית בסוגיה זו. אסביר.

 

5.        סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969 (להלן: חוק המקרקעין), קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נסתיימה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין כופה עצמה על רצונם של הצדדים, והופכת עסקה ריאלית לעסקה אובליגטורית (ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 323 (1986)). מכאן, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רואים אותה אך כהתחייבות ליתן מתנה.

 

           על התחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהושלמה, חל סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), וכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו, ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה (ראו, לדוגמה, ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987) (להלן: עניין סעתי); ע"א 307/85 מנהל מס שבח נ' זמר, פ"ד מא(4) 826, 830 (1988); ע"א 1284/92 רותם נ' רותם, פ"ד מט (5) 257, 260 (1996); ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199 (1996) (להלן: עניין מזרחי); ע"א 954/93 חג'בי נ' ברכה בן-יונה, פ"ד נ(1) 417 (1996). 6.       סעיף 5(ב) לחוק המתנה מציב שני חריגים לאפשרות של המתחייב לחזור בו מהתחייבותו והם: שינוי מצב של מקבל המתנה שהסתמך על ההתחייבות; וכאשר נותן המתנה ויתר בכתב על האפשרות לחזור בו מהמתנה. אשר לחריג ההסתמכות, בפסיקה נאמר לא אחת כי ההסתמכות של המקבל היא כ"משקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו (ראו, לדוגמה, דעתו של השופט טירקל בע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797 (1999); ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'זי, פ"ד נה(4) 730 (2001); ע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (24.2.2008)). ולא רק זאת, אלא שהנטל הוא על הטוען לשינוי מצב, והשינוי נבחן על פי השלכתו על מקבל המתנה, על פי מידת הדירותו או אי הדירותו, כאשר "ככל שהמתנה יקרה יותר והשנוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת, גם מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי הדירה" (ע"א 760/83 פילובסקי נ' זיטלני, פ"ד לט(4) 277 (1985)). 

 

           במקרה דנן, חריג ההסתמכות אינו עומד למערער, בהינתן שהמנוח חזר בו מהמתנה בחלוף כחצי שנה ומשלא נטען על ידי המערער כי שינה מצבו לרעה.

 

7.        בד בבד עם חתימת הסכם המתנה, המנוח חתם על יפוי כוח בלתי חוזר. הדעה המקובלת כיום בפסיקה היא כי יש בחתימה על מסמך מעין זה, כדי להביע ויתור בכתב של המתחייב על זכות החזרה מהמתנה (ראו, לדוגמה, דעת הרוב בעניין סעתי; דעתו של השופט מצא בע"א 380/88 טוקאן נ' אלנאששיבי, מה(5) 410 (1991); ועניין מזרחי. כן ראו מאמר הביקורת על פסק הדין בענין סעתי - גד טדסקי "הרשאה בלתי-הדירה  לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים יט 205 (תשמ"ט), שם מסכים המחבר כי  חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר מגלמת ויתור על זכות החזרה מהמתנה. מנגד, ראו דעתו של המלומד מ' א' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 369 (מהדורה 2, תשנ"ז), שם גורס המחבר כי יש להתחקות אחר הרקע העובדתי, מאחר שלא תמיד הצדדים מבינים את מהות ייפוי הכוח).

 

8.        משחתם המנוח על ייפוי הכוח הבלתי חוזר, הוא אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו, אלא אם מתקיים החריג לחריג, הקבוע בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, המאפשר למתחייב לחזור בו מהמתנה במקרה של התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. זאת, אפילו אם ויתר הנותן בכתב על זכותו לחזור זו ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה (ראו, לדוגמה, ע"א 3220/10 חוה כהן יורשת המנוח עזיזי ז"ל נ' חדד (28.8.2012)). מובן כי כאשר מדובר במתנה שהושלמה, גם התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה לא תאפשר לנותן המתנה לחזור בו, באשר המתנה הושלמה  במעשה ההקנייה - סעיף 2 לחוק המתנה). בענייננו, לא הוכחה התנהגות מחפירה מצד המערער כלפי המנוח, המנוח עצמו לא טען זאת כאשר הודיע למערער על ביטול הסכם המתנה, וגם לא העלה את הטענה בעודו בחיים.

 

           השורה התחתונה היא, שאפילו אם היינו נכונים לראות את הסכם המתנה כהתחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהושלמה, לא היה בכך כדי לסייע למנוח.

 

9.        המשיבים לא העלו את הטענה כי המנוח העניק למערער מתנה על תנאי, להבדיל ממתנה בחיוב, ומשכך, אינני רואה להידרש לאפשרות זו (למתנה על תנאי ראו, לדוגמה, ע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר, פ"ד לו(4) 60 (1982); ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257 (1996); ע"א 166/82 פלונית נ' דגני, פ"ד לט(4) 113, 122  (1985). למתנה בחיוב ראו ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 36/86 מני נ' מני, פד"י מ"א(1), 248 (1987) (להלן: עניין מני); ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים, פ"ד נח(1) 120 (2003)).

 

           בנקודה זו, אפנה אפוא לבחינת הסוגיה השניה הנדרשת לענייננו. 

 

מתנה לאחר מיתה

 

10.      אני מסכים עם חברתי כי ייתכנו מצבים בהם נותן המתנה יטיל מגבלות או חיובים על מקבל המתנה, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע בכוונתו ליתן את המתנה עוד בחייו. הדברים מקובלים בפרקטיקה, ונכונים במיוחד ביחסים בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, כמו הורים-ילדים (בדיני המתנה, לקרבה המשפחתית עשויה להיות השלכה גם על נטל ההוכחה, למשל, בשאלה אם מדובר במתנה או בהלוואה – ראו, לדוגמה, ההלכה שלא נס ליחה בע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1951); ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990); ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254 (1992); ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994); רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן (28.8.2012)).

 

11.      להבדיל מכל המקרים שנדונו בפסיקה, אשר עסקו בשאלה של מתנה לאחר מיתה, הרי שבמקרה דנן, המנוח הספיק עוד בחייו להבהיר את כוונתו במכתב הביטול ששלח. דומני כי על כוונת הצדדים ניתן לעמוד גם במכתב התשובה של המערער להודעת הביטול. המערער לא שלל את הביטול, אם כי לפנים משורת הדין כדבריו, התנה את הסכמתו בהשבת הוצאות ובתשלום בסכום של כ–275,000 ₪. רוצה לומר, כי גם המערער סבר שהמנוח רשאי לחזור בו, שמא מאחר שהצדדים נתכוונו לכך שמחצית הנכס תעבור למערער רק לאחר פקודתו של המנוח. 

 

           לא למותר לציין כי המשיבים ביקשו לגבות עדות מוקדמת מהמנוח, אך המערער התנגד לכך, וביני לביני, הלך המנוח לעולמו, כך שנבצר מבית משפט קמא  לשמוע מפיו-שלו מה הייתה כוונת הצדדים. 

 

           [במאמר מוסגר: המערער טען אין מדובר בהסכם מתנה אלא במה שכינה "הצרחת זכויות", כאשר כנגד העברת מחצית הנכס התחייב המערער להעביר למנוח את כל דמי השכירות, כולל של מחצית הנכס שבבעלותו. חברתי דחתה טענה זו, הן נוכח עיתוי העלאתה והן בשל השתק שיפוטי. לכך אני מצטרף, אך אציין כי יש בדברים כדי להעלות הרהור לגבי מידת הבנתו של המנוח את טיב העסקה, או שמא היה מדובר במתנה על תנאי. כך, עו"ד יניב כהן, שערך את העסקה בין הצדדים - וחברתי קיבלה את דבריו כאינדיקציה לכוונת הצדדים - כתב בתצהירו כי זו הייתה כוונת הצדדים. על פי האמור בתצהירו, המנוח "הוסיף והסביר לי כי כעת יהיה זכאי הוא ליטול לידיו את כל דמי השכירות שהנכס מניב, למחייתו" והוא, עו"ד כהן, הסביר למערער "כי כל הכספים שהנכס יניב מעתה ואילך שייכים למר אהרן נחשון"].

 

12.      בעניין מני, שנזכר על ידי חברתי, לא נדונה כלל הסוגיה של סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ועל כן הייתי נזהר מלהקיש ממנו לענייננו. בדומה, הייתי נזהר מלהקיש מע"א 679/76 סלי נ' שפר, פ"ד לב(2) 785 (1978), שם היה מדובר בחשבון בנק משותף, להבדיל מנכס מקרקעין.

 

           מכל מקום, אני מסכים עם חברתי, כי הפסיקה בסוגיה של מתנה לאחר מיתה אינה אחידה, והיא תלוית נסיבות (לפסק דין נוסף בו נקבע כי מדובר במתנה לאחר מיתה ראו ע"א 2555/98 הרב אליהו אברג'ל נ' עזבון המנוח משה, פ"ד נג(5) 673 (1999)). 

 

13.        בפסק הדין בע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן, פ"ד נג(1) 817 (1999) (להלן: עניין התאחדות עולי רומניה), היו העובדות כלהלן: המנוח חתם על הסכם לפיו הוא מעביר למערערת דירה ללא תמורה, והמערערת תשא בכל ההוצאות הכרוכות בכך; המנוח חתם על טופס הצהרה למס שבח; המנוח חתם על תצהיר בפני עורך דין בו נאמר כי הוא מעביר את כל זכויותיו בדירה למערערת ללא תמורה; המנוח חתם על יפוי כוח בלתי חוזר בו ייפה את כוחו של עורך הדין להעביר את הדירה למערערת; העסקה לא הושלמה ברישום; המערערת שילמה דמי שכירות למנוח בימי חייו; המערערת לא רשמה הערת אזהרה לזכותה בחיי המנוח. על רקע כל אלה, מצא בית המשפט כי מדובר במתנה לאחר מיתה.

 

           גם במקרה שבפנינו המנוח שימר לעצמו את דמי השכירות, בנוסף, נאסר במפורש על המערער לבצע כל דיספוזיציה בנכס, לא נרשמה הערת אזהרה בחיי המנוח והמתנה לא הושלמה ברישום. בנסיבות אלה, אני סבור כי ניתן להגיע למסקנה, כמו זו שבית המשפט הגיע אליה, בעניין התאחדות עולי רומניה, כי ענייננו במתנה שלאחר מיתה, וככזו, אין לה תוקף לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

 

14.      אשר על כן, לו דעתי נשמעה, היינו דוחים את הערעור ומשאירים את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו.

 

 

                                                                                             ש ו פ ט

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           חבריי, השופטת ע' ברון והשופט י' עמית, מסכימים שניהם כי ענייננו במתנה שהושלמה, ומצטרף אף אני למסקנתם זו. דבר המתנה במקרה זה הוא הזכות האובליגטורית להירשם כבעלי המקרקעין, זכות שהיא כשלעצמה "נכס". בחינה פרשנית של נסיבות עסקת המתנה מלמדת כי הצדדים התכוונו להעביר מידית, עם חתימת ההסכם, את ה"נכס" – היינו, הזכות האובליגטורית – מן המנוח למערער (ראו והשוו שלום לרנר המחאת חיובים 50-47 (2002)). המגבלות השונות שבהסכם, הנוגעות לזכויותיו של המנוח – גם אם היה בהן כדי לייצר מחויבויות חוזיות שונות בין הצדדים – לא רוקנו מתוכן את ה"נכס" שהועבר למערער עם השתכללות ההסכם (השוו יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 37-35 (1997)).

 

           במחלוקת שנפלה בין חבריי שותף אני להכרעת חברתי, השופטת ע' ברון, לפיה משמדובר במתנה גמורה, לא היה מקום לקביעה כי מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא פטירתו של המנוח (קרי – "מתנה מחמת מיתה"). לפיכך, אין תחולה במקרה זה לסעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

 

           משכך, ועל יסוד טעמיה המפורטים של חברתי, גם להשקפתי דין הערעור להתקבל כמוצע על ידי חברתי.

 

 

                                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

 

           ניתן היום, ‏כ"ז בניסן התשע"ו (‏5.5.2016).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14008790_G13.doc   עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il