א.        זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.7.03 (כב' סגן הנשיא יעקבי-שווילי), אשר קיבל בחלקו את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שם מיום 28.10.02 (כב' השופט גלובינסקי).

 

ב.        בני הזוג דנן - שנישאו ב-1969 - עברו להתגורר בנפרד בשנת 1993, עת עזב המבקש את ביתם המשותף. באוקטובר 1994 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, עד שלבסוף התגרשו בני הזוג ביום 5.3.01. ב-19.7.99 הגיש המבקש שתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה, האחת לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג-1973; והשניה תביעה לפרוק השיתוף בדירה ובתכולתה ולדמי שימוש ראויים. כן הגישה המערערת תביעת מזונות (ב-18.6.00).

 

ג.        נידרש בקצרה לעובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי: הצדדים רכשו בראשונה דירה ברח' הרב קוק במעלות ומכרו אותה ב-1976. את תמורת הדירה נתנו להורי המבקש, וקיבלו כנגדה את דירתם של ההורים, ודירה זו (הדירה השניה) נמכרה ב-26.3.92. ביום 23.5.93 חתמו הצדדים על חוזה לרכישת דירה ברחוב אסתר המלכה במעלות (להלן: הדירה השלישית). דירה זו היא נשוא המחלוקת העיקרית בין הצדדים. רוב רובו של מחיר הדירה השלישית שולם מכספי הלוואות במשכנתא, שאותם שילמה המערערת לבדה. כן שיפצה המערערת את הדירה.

 

ד.        בית המשפט לענייני משפחה קבע פירוק השיתוף בדירה השלישית על ידי מכירתה, וכן זיכה את המבקש בדמי שימוש ראויים מאז 1.1.95; יום הפירוד נקבע על ידיו למועד 31.12.94, ולפי זאת היה צורך בחלוקה. נדחתה תביעת מזונות. בית המשפט חייב את המשיבה בהוצאות ושכר טרחה.

 

ה.        בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המשיבה. בין השאר ביטל בית המשפט את החיוב בדמי השימוש בדירה השלישית שהוטל על המשיבה. לעניין השיתוף בנכסים, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להקדים את היום הקובע ביחס למועד הפירוד למועד שקדם ליום ה-26.3.92, והוא 1.3.92, ראשית, כיוון שהחל ממחצית שנת 1993 חיו הצדדים בנפרד, ושנית, כיוון שביום 26.3.92 מכרו הצדדים את הדירה השניה, והמשיב לבדו נטל את כספי המכירה.

 

ו.        לעניין פירוק השיתוף בדירה השלישית ובתכולתה, בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה באשר לתכולה, אך לעניין הדירה קבע, כי אף שראוי אמנם לפרק את השיתוף בה, יש לזכות את המבקש רק במחצית הכספים שהושקעו ברכישתה בתחילה (דמי הקדימה ותשלומים אחרים שהיה צורך לשלמם מראש), משוערכים לפי מדד יוקר המחיה למועד מתן פסק הדין. זאת - מבלי להתחשב בשאלה מי שילם את התשלומים הללו. המשמעות היא, כי לא נקבע שיתוף בכספים שהושקעו מאוחר יותר על ידי המשיבה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבה תהיה זכאית לפדות את חלקו של המבקש בדירה, על ידי תשלום הסכום העולה מהחישוב האמור. כן ביטל בית המשפט המחוזי את החיוב בהוצאות שהוטלו בבית המשפט לענייני משפחה.

 

ז.        טוען המבקש בבקשת רשות הערעור, כי המועד הנכון להיות היום הקובע הוא תאריך 31.12.94, מועד שעד אליו הועברו משכורותיו של המבקש לחשבון המשיבה, ולחילופין - 25.10.94, מועד הגשת תביעת הגירושין הראשונה של המבקש. עוד מבקש הוא להורות על פירוק השיתוף בדירה השלישית על ידי מכירתה לצד ג', ולחילופין על ידי מתן זכות קדימה למשיבה לרכשה על פי תנאי השוק - בסכום הגבוה ביותר שיוצע בהתמחרות חיצונית לאחר קבלת חוות דעת שמאי. מבקש הוא אף לקבוע, כי יהא זכאי למחצית כספי תמורה של הדירה בניכוי תשלומי המשכנתא ששולמו על ידי המשיבה כשהם משוערכים; זאת, שכן הוא אמנם נטל את כספי מכירתה של הדירה הקודמת, אך השתמש בהם לצרכי המשפחה; אף נטען בהקשר זה, כי המבקש חוייב בבית הדין הרבני בסכום הכתובה. כן מתבקש ביטול חיובו של המבקש בהוצאות שנקבעו בבית המשפט המחוזי.

 

ח.        (1)    בקשת רשות הערעור כולה מתוחמת ליחסים ולמחלוקות בין הצדדים, הגם שבאת כוח המבקש ביקשה להלבישה באדרת של שאלות עקרוניות. המדובר במסכת קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, שבחלקן התערב בית המשפט המחוזי בערעור. אין היא חורגת מן הנושאים שבין הצדדים, ולכן הכלל שנקבע ברע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) (פ"ד לו(3) 123) כוחו יפה. אוכל להבין ללב המבקש, שאינו רווה נחת מהשינויים שלא לטובתו שהוכנסו על ידי בית המשפט המחוזי באשר קבע בית המשפט לענייני משפחה, אך אין בכך, כשלעצמו, כדי שבית משפט זה ישוב ויידרש לכך בערעור, והדברים אמורים לגבי ראשיה השונים של המחלוקת.

 

(2)      בבקשה נטען, בין השאר, נגד התערבותו של בית המשפט של ערעור בקביעות עובדתיות של בית משפט של ערכאה ראשונה. כידוע, גישת המחוקק, המוצאת ביטויה בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, היא גמישות בנושא ראיות וסדרי דין (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). ולענייננו - וזו עיקר - סעיף 9 לחוק זה קובע, כי "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור". לעניין זה ראו ד"ר ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, סעיף 80 בעמ' 92, המציין ש"מדובר ב'שמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ואין בית המשפט שלערעור כפוף לכללים המסדירים את דרך בירור הערעור בבתי המשפט הרגילים...". לפיכך בדין נהג - בכל הכבוד - בית המשפט המחוזי, שהורה היתר לעצמו להידרש למכלול הנושאים שבהם עסק בפסק דינו. לפיכך יש בכך חריג שבדין לכללים בדבר אי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט בערכאה הראשונה. במאמר מוסגר אציין, כי לכאורה שאלה היא אם בית משפט זה יכול לעשות כן אף הוא בהקשרים מעין אלה, והתשובה לכך חיובית, ככל הנראה, הן בפרשנות סבירה של לשון סעיף 9; הדיבור "בית המשפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית משפט לענייני משפחה", כולל - בין כלשונו ובין בפירוש תכליתו - גם בית משפט זה. אין בכך, אגב, זהות לטענה שנדונה בע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 719, שם נשאלה השאלה האם לאחר חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה, בית משפט זה הדן בערעור בנושא משפחה (בהליך שהחל בטרם קמו בתי המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי עסק בנושאים אלה), צריך לבחון את המסכת העובדתית בשנית. נקבע שם, מפי השופט מצא, כי בכל מקרה מסור הדבר לשיקולה של ערכאת הערעור. ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7, 616-615. וכך כמובן גם בענייננו.

 

(3)      ואכן, גם לגופם של דברים איני רואה מקום לגלגול ערעורי נוסף. באשר ליום הקובע, הוא צריך להיקבע לפי מדדים אוביקטיביים, כלומר אימתי חדל השיתוף בפועל. בית המשפט לענייני משפחה קבע את המועד ליום שבו הופרדו כספי הצדדים. בית המשפט המחוזי סבר, כי לא היו ראיות של ממש לשיתוף כלכלי מאז אמצע 1993, ואף לפני כן, מאז 1.3.92, שכן ב-26.3.92 מכרו הצדדים את דירת מגוריהם (השניה) וב-23.5.93 רכשו דירה אחרת, שלישית, שהיא נשוא פסקי הדין. לא היתה מחלוקת כי המבקש קיבל לידיו את כספי המכירה של הדירה השניה ב-1992, וכי השתתף ברכישת הדירה החדשה (השלישית) ב-1993 רק בתשלומים הראשונים, אך לא שילם את המשכנתא ודמי שיפוץ. לא היו ראיות לשימוש בכספי המכירה של הדירה הישנה לצרכי המשפחה, וכן להכנסת כספים מצידו לחשבון המשותף בהמשך ולהשתתפות בפרנסה. לכן סבר בית המשפט המחוזי, כי המועד הקבוע ההוגן הוא בטרם מכירת הדירה השניה וקבלת כסף תמורתה על ידי המבקש.

 

(4)      אין חולק, כי הדירה החדשה - השלישית - נרכשה במשותף, אך בית המשפט המחוזי מצא על יסוד שיקולי צדק והגינות, כי פירוק השיתוף יכלול רק אותו חלק ששולם על ידי המבקש. בע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122, נקבע שניתן להניח כי בני זוג המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, "מתכוונים להחיל משטר של שותפות בנכס שיתקבל על פי ההסכם". ואולם, לא כך בענייננו, שעה שהמדובר בדירה שחלקו ההוגן של המבקש בה היה זעום.

 

(5)      יצויין, כי חיובו של המבקש בכתובה על ידי בית הדין הרבני, המועלה כנימוק על ידיו, נעשה ביום ח' באדר א' תשס"ג (10.2.03), בטרם הדיון בבית המשפט המחוזי (15.5.03).

 

(6)      ולבסוף, אף איני רואה במכלול כי נגרם אי צדק למבקש מן הסוג המצדיק דיון בגלגול שלישי (לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 187 עמ' 182).

 

           אין בידי איפוא להעתר לבקשה.

 

 

           ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשס"ה (12.12.2004).

ש ו פ ט

_________________________

 /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03088630_T03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il