בבית המשפט העליון

 

בע"מ  5357/06

 

בפני:  

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

המבקש:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

פלונית

                                          

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת לבהר שרון) מיום 28.5.06

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד ש' מלכא

בשם המשיבה:                       עו"ד ש' דחבש

 

 

החלטה

 

 

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת לבהר-שרון) מיום 28.5.06 בתיק ע"מ 1122/05, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת פלאוט) מיום 23.2.05 בתיק תמ"ש 414143/96.

 

רקע והליכים קודמים

 

ב.        עניינו של ההליך תביעה לדמי שימוש ראויים בעבור השימוש הבלעדי שעשתה המשיבה בדירת המגורים של הצדדים החל מיום הפירוד ביניהם (2.7.96) ועד ליום הגשת התביעה (22.7.03). בית המשפט לענייני משפחה חילק את התקופה האמורה לשלושה חלקים: (1) מהוצאת צו ההגנה שהרחיק את המבקש מהדירה (2.7.96) ועד פקיעתו (המועד לא הוברר מן החומר); (2) מפקיעת צו ההגנה ועד לגירושי הצדדים (30.7.98); (3) מיום הגירושין ועד להגשת התביעה. ביחס לשלוש התקופות נקבע כי המבקש אינו זכאי לדמי שימוש ראויים: ביחס לתקופה הראשונה נקבע כי שותף שהורחק מנכס בצו הרחקה שיפוטי אינו זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם) - להלן פרשת פלוני; בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)); ביחס לתקופה השניה נקבע כי המבקש ויתר מיוזמתו על השימוש בדירה, ואף חי עם בת זוג אחרת ולפיכך אינו זכאי לדמי שימוש (בהתאם להלכת ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס (לא פורסם)); ביחס לתקופה השלישית נקבע כי במסגרת הדיונים בבית הדין הרבני הגדול ויתר המבקש על דמי השימוש בדירה. קביעות אלה אושרו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בבקשה שלפנינו טוען המבקש כי בתי המשפט דלמטה טעו ביחס לכל שלוש התקופות.

 

טענות המבקש

 

ג.        ביחס לתקופה הראשונה נטען כי צו ההרחקה הוצא על ידי המשיבה במרמה - וכדי להשיג יתרונות בהליכי חלוקת הרכוש. טענה זו נתמכת במספר מסמכים, ובכללם: (1) החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 7.8.95 בה בוטל צו הרחקה זמני שניתן במעמד צד אחד, וזאת לאחר שהצדדים הסכימו לבדיקת פוליגרף בה נמצאה המשיבה דוברת שקר (ת"ה 9684/95). באותה החלטה אף קבע בית המשפט "שהסכסוך בין בני הזוג הינו בעיקרו סכסוך כספי". נטען כי בקשה נוספת לצו הרחקה נדחתה ביום 17.3.96; (2) החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 17.4.96, בה סירב בית המשפט לתת צו הרחקה, בקבעו כי "שני הצדדים מבקשים 'לגייס' את הדיונים הנערכים בפני, לשפר את עמדותיהם, בסכסוך שביניהם, שעיקרו סכסוך כספי" (תמ"ש 8640/96); (3) פסק דין של בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 15.1.98, בו זוּכָּה המבקש מעבירת איומים כלפי המשיבה. בית המשפט קבע כי הוא מעדיף את גרסת הנאשם על פני גרסת המבקשת (המתלוננת באותו תיק). בנסיבות אלה, כך נטען, יש לחייב את המשיבה בדמי שימוש ראויים.

 

ד.        ביחס לתקופה השניה טוען המבקש כי מעולם לא נתן את הסכמתו לשימוש בלעדי בדירה, וכי היה מעוניין לעשות בה שימוש בעצמו, והוא אף הציע לחצות אותה לשתי יחידות נפרדות. עוד נטען כי המבקש החל לחיות עם אשה אחרת רק לאחר הגירושין.

 

ה.        ביחס לתקופה השלישית נטען כי במסגרת הליכי הגירושין לא ניתנה הסכמה לויתור על דמי השימוש בדירה, וכי אין כל ספק שבאותה תקופה היה המבקש מנוע, הלכתית ומעשית, לגור בבית גרושתו. טענה זו נתמכת אף היא במספר מסמכים: (1) פרוטוקול הדיון: בחקירתה הנגדית בפני בית המשפט לענייני משפחה נשאלה המשיבה "נכון שבמסדרון ביה"ד הרבני ביום הגירושין הרבני ביום הגירושין, בעלך אמר לך שמכיוון שהוא לא בבית תצטרכי לשלם לו דמי שכירות ותקחי את זה בחשבון?", והשיבה "הוא אמר לי... לא ידעתי שהמשפטים ימשכו כ"כ הרבה שנים" (עמ' 25-24 לפרוטוקול הדיון מיום 19.1.05) (2) החלטת בית הדין הרבני הגדול: שני בתי המשפט התייחסו להחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 30.7.98 שאינה אלא הסכם הגירושין בין הצדדים. בסעיף ה' להסכם נקבע "ההתייחסות לדירת המגורים תביא בחשבון כי הבעל עזב את הדירה עקב ההסדר שנקבע על ידינו, ואין הדבר מעניק לאשה את זכות הגנת הדייר". בתי המשפט דייקו, כי המבקש ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים, אך לא הסכים להענקת מעמד של דיירות מוגנת למשיבה (עמ' 5 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; עמ' 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בפנינו טוען המבקש כי המדובר בדיוק שאינו נכון, המתעלם בין היתר משאר סעיפי ההסכם. סעיף ב' להסכם קבע כי "שנה מיום סידור הגט ימשיך הבעל לשלם לאשה סך 1,500 ש"ח לחודש... סכום זה כולל את הארנונה המוטלת על הדירה"; סעיף ג' להסכם קבע "בשנה הראשונה... ישולם הסכום... מבלי שהבעל יהיה רשאי לבקש השבתו, אולם במידה ויימשכו ההליכים... ישלם הבעל את הסכום הנ"ל למשך שנתיים נוספות, וסכום זה ייחשב כהלוואה, כאשר יינתן פס"ד לחלוקת הרכוש, אזיי יקוזז"; ולבסוף, סעיף ד' קובע "בכל מקרה מוסכם בזה כי חיוביו של הבעל בסעיף ב' לעיל לא ימשכו מעבר לשנה + שנתיים נוספות לכל היותר". נטען אפוא כי לא היה כל ויתור על דמי שימוש ראויים, וכי יהא אשר יהא, לא יישא המבקש בהוצאות המשיבה למעלה משנתיים לאחר חתימת ההסכם.

 

ו.        המסמך השלישי הוא ההסכם למכירת הדירה: ביום 1.12.05 (לאחר הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ולפני הדיון בבית המשפט המחוזי) ערכו כונסי הנכסים (באי כוח הצדדים) הסכם למכירת חלקה של המשיבה בדירה למבקש. בסעיף 4(ב) להסכם נקבע כי המשיבה תעביר את החזקה בדירה שישה חודשים לאחר אישור ההסכם - ללא התייחסות לסוגיית דמי השימוש הראויים לתקופה זו או לתקופה הקודמת. עם חתימת ההסכם על ידי כונסי הנכסים (אך לא על ידי הצדדים) הוגשה בקשה לאישורו בבית המשפט לענייני משפחה (בש"א 13562/05). ברם, מיד לאחר הגשת הבקשה הודיע בא כוחו של המבקש לבית המשפט, כי בעקבות הצגת ההסכם למבקש הוא חוזר בו מהסכמתו. ביום 9.1.06 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי ההסכם ייחתם על ידי כונסי הנכסים למרות התנגדות המבקש, שמטרתו "לתעתע במשיבה... שלא לומר בבית המשפט". הסכם זה הוגש כראיה בדיון בפני בית המשפט המחוזי. בבקשה שלפנינו נטען כי המבקש מעולם לא הסכים להסכם המכר, ומסיבה זו התנגד לאישורו בבית המשפט ולכן אף לא חתם עליו מעולם. ממילא, כך נטען, לא ניתן להסיק כי הוא ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים.

 

תגובת המשיבה

 

ז.        ביום 2.8.06 ביקשתי את תגובת המשיבה. בין היתר התבקשה התייחסות "לרקע להוצאת צו ההרחקה וביטולו, וכן לפרשנות הסכם הגירושין, ולחיוב בדמי שימוש ביחס לתקופה שאחרי כריתתו". ביום 15.10.06 התקבלה תגובת המשיבה. ביחס לתקופה הראשונה נטען, כי די בעובדה שהמבקש לא הגיש ערעור על צו ההרחקה בכדי להראות כי הצו הוצא בצדק. לא פורט הרקע להוצאתו, ולא היתה התייחסות להחלטות בתי המשפט שצורפו לבקשה. ביחס לתקופה השניה נטען, כי המבקש כלל לא היה מעוניין לגור בדירה, אף שקיימת בדירה אפשרות ליחידת מגורים נפרדת. עוד נטען כי המבקש התגורר באותה תקופה עם ידועתו בציבור, עובדה שלהוכחתה צורף כתב תביעה שהגיש המבקש נגד עזבונה (תמ"ש 7660/00), ובו נטען כי חיו כידועים בציבור, וכי הקשר ביניהם החל לערך באמצע שנת 1996. כן נטען כי המבקש נכנס לדירה מספר פעמים לצרכים שונים, לרבות לצורך תיעודה לקראת המכירה. ביחס לתקופה השלישית נטען, כי לא ניתן לראות בהסכמת המשיבה להתגרש הסכמה ליצירת מציאות שתאסור על המבקש לגור בדירה, ותחייב את המשיבה בדמי שימוש. עוד נטען כי בהסכם הגירושין נקבע "כי הבעל עזב את הדירה עקב ההסדר שנקבע על ידינו", דהינו עזיבת הדירה היתה עקב הסכמת הבעל, וממילא לא בשל השימוש שעושה המשיבה בדירה - ולפיכך, בהתאם להלכת זרקא, אין היא חייבת בתשלום דמי שימוש. נטען כי המבקש הוא שהביא להתארכות הליכי הכינוס, ומסיבה זו "אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו - בהתנהגותו הפסולה - מבקש לסכל את הפקתם" (פרשת פלוני). ולבסוף, נטען כי תביעת דמי שימוש ראויים לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 היא בעיקרה תביעה בעשיית עושר (ע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769) והיא כפופה לעקרונות תום הלב (ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297, 324), ולהיות ההשבה "צודקת" (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979).

 

 

 

 

דיון

 

ח.        שוב מונחת לפתחנו סוגיית דמי השימוש הראוי בדירת מגורים של בני זוג בהליכי פירוד (ראו לאחרונה פרשת פלוני, בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם); בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). אין ספק כי התארכות הליכי הפירוד, לא אחת שלא בתום לב, מעוררת קשיים משפטיים וכלכליים שראוי למנעם. בפרשת פלוני ציינתי כי "העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו - אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל'שכר ראוי עבור השימוש'"; ומאידך, נאמר כי "אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) - השופט גל). בפרשת פלוני הוצגו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל טענת דמי שימוש ראויים - אך כאמור שם, המדובר בדרך כלל באיזונים קשים לביצוע.

 

ט.        שקלתי רבות האם המקרה שלפנינו מצדיק התערבות שיפוטית בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר), מסיבה זו התבקשה גם תגובת המשיבה; אך בסופו של יום, ולאחר העיון בתגובה, סברתי כי מדובר ביסודם של דברים בסוגיות עובדתיות שאין מקום להתערבות ערעורית נוספת בהן. אולם, מצאתי לנכון להדגיש מספר עקרונות.

 

י.        ביחס לתקופה הראשונה: אכן ככלל בתקופה בה מורחק אחד מבני הזוג מדירת המגורים בשל צו שיפוטי הוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. ברם, בפרשת פלוני צוין, כי "יתכנו מצבים בהם ניתן צו הרחקה שלא באשמת בן הזוג המורחק, במקרים כאלה בידי בית המשפט לענייני משפחה לשקול ספציפית כיצד לפרש את משמעות מתן הצו לפי המקובל". במקרה שלפנינו הוכח כי המשיבה ניסתה, מספר פעמים, להוציא צוי הרחקה בתואנות שווא, ואף הצליחה לקבל צוים זמניים שבוטלו לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים. ביחס לבקשות אלה ציינו בתי המשפט כי המדובר בנסיון להשיג יתרונות במסגרת הסכסוך הכספי. עוד הוכח, כי תלונה שהגישה המשיבה התבררה, בסופו של הליך פלילי, כתלונת שווא. אין ספק כי ביחס לתקופות אלה אין המשיבה זכאית ליהנות מהדירה מבלי לשלם דמי שימוש ראויים. ברם, המקרה שלפנינו עוסק בתקופה שראשיתה עם מתן צו ההרחקה ביום 2.7.96. כאמור, לא הוברר מועד פקיעתו. בנסיבות לא מצאתי מקום להתערב בקביעות בתי המשפט קמא, ולקבל את טענת המבקש כי מדובר בצו "סתמי". אך פשיטא, כי אילו היה מבוטל הצו למפרע, היה המבקש זכאי לדמי שימוש ראויים. לסיכום, אין פטור מדמי שימוש בשל צו הרחקה שהושג שלא בצדק, או בחוסר תום לב; אך לא הוכח כן במקרה זה. ביחס לתקופה השניה, בתי המשפט קבעו ממצאי עובדה שעל פניהם אין מקום להתערב בהם. על פני הדברים, טענת המבקש באשר לתגובה זו סותרת טענות שלו בהליך אחר נגד עזבון המנוחה שהיתה ידועתו בציבור, ועל כן חל לכאורה גם השתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם)).  

 

י"א.     ביחס לתקופה השלישית סבורני כי ככלל מיום הגירושין ואילך, משמנועים הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת, יש לפסוק דמי שימוש ראויים. כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף. מובן שאם בן הזוג שאינו גר בדירה מאריך ומסכל את הפירוק, יחול עליו הכלל המופיע בפרשת פלוני "במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים". עוד סברתי, כי יש ממש בטענות המבקש ביחס לניתוח הסכם הגירושין שהושג בבית הדין הרבני הגדול (שעליו התבסס פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). ברם, בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו ביחס לתקופה זאת גם על ההסכם למכירת הדירה, ממנו משתמע ויתור על הדרישה לדמי שימוש ראויים. המבקש טוען כי ההסכם - ובכללו הויתור המשתמע - נעשה בניגוד לרצונו. מסיבה זו, בעקבות פניית המבקש, משך בא כוח המבקש את הסכמתו לבקשה לאישור ההסכם, אך הבקשה נדחתה וההסכם - שהוגש בהסכמה -אושר. המבקש לא עירער על החלטה זו, והצדדים - ככל הידוע, פעלו בהתאם להוראות ההסכם. בנסיבות סברתי כי לא יהיה זה ראוי לקבל את טענת המבקש העומדת בניגוד להסכם; והרי אף שהמבקש לא ויתר, טענה זו נדחתה עם שאר טענותיו ביחס להסכם, ובית המשפט סירב לאשר לו לחזור בו מהסכמתו. ברם, אילולא הסכם המכר שעולה מתוכו גם ויתור על דמי שימוש, דומה שהיה מקום לפסוק דמי שימוש ראויים בעבור התקופה שלאחר מתן הגט. לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש; ושוב, במקרה זה לא נתקבלה טענת החזרה מויתור.

 

י"ב.     נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ל' בתשרי תשס"ז (22.10.06).

                                                                                                ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06053570_T03.doc   עש  - מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il