הנשיא א' ברק:

 

 

           לטובת המערערים ניתן צו אימוץ בבית משפט של מדינת אילינוי. המשיבה  הגישה כנגדם תובענה בהמרצת פתיחה בה ביקשה סעד הצהרתי לפיו צו האימוץ ניתן שלא כדין. בית המשפט המחוזי העניק לה את הסעד המבוקש. האם פסק דינו ניתן כדין? זו השאלה העומדת לפנינו.

 

העובדות וההליכים הקודמים בין הצדדים

 

1.        למערער נולדה בת (להלן – הקטינה) בשנת 1989. אמה של הקטינה הלכה לעולמה כשנה וחצי לאחר שנולדה. לאחר מות האם נשא המערער את המערערת לאישה. בין המשיבה (אחותה של האם המנוחה) ובין המערערים נתגלעו חילוקי דעות ביחס למספר סוגיות. חילוקי דעות אלה הוליכו לניהול מספר הליכים משפטיים. לאור מחלוקת בסוגיות רכושיות החליט (ביום 28.6.92) בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת.א. אפוט' (ת"א) 1408/91) כי המשיבה תשמש כאפוטרופא לעניינים רכושיים הנוגעים לקטינה, שאמורים היו להגיע אליה בירושה מהאם המנוחה. עוד היו הצדדים חלוקים לגבי הסדרי הראיה שבין המשיבה לבין הקטינה. המערערת פנתה (ביום 9.6.93) בתמיכת המערער, לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לאמץ את הקטינה. הקטינה הוכרזה (ביום 20.7.93) כבת אימוץ על פי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981 (להלן – חוק האימוץ). בדיון בבית המשפט המחוזי (השופט מרגלית) נטלה חלק גם המשיבה, שביקשה כי יעוגנו הסדרי ראיה בינה לבין הקטינה. בית המשפט קבע (בהחלטתו מיום 20.7.93) כי בקשת המשיבה "לקביעת הסדרים בדבר הקשר בינה לבין הקטינה... תידון ביחד עם הבקשה לאימוץ". בגין החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 4557/93). הם טענו כי אין ליתן מעמד למשיבה בהליכי האימוץ. בית משפט זה (השופט ש' לוין) דחה את הבקשה (ביום 26.9.93). בהחלטה נאמר כי:

 

"כל מה שקבע בית המשפט [המחוזי] הוא שבקשתה של המשיבה...תידון ביחד או בגדר הבקשה לצו האימוץ, מבלי לקבוע בענין זה כל ממצא אופרטיבי לגבי הטענות שהושמעו לפניו.   בנסיבות אלה יהיו שמורות להם למבקשים מחד ולמשיבה...מאידך כל טענותיהם כשתידון בקשתה של זו האחרונה בשלב מאוחר יותר."

 

 

על רקע זה נמשך ההליך בבית המשפט המחוזי בחיפה. המערערים שהיו צפויים לצאת לשבתון בארצות הברית, החליטו למחוק את בקשת האימוץ. בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת ההליך (ביום 28.11.93).

 

2.        בארצות הברית, במדינת אילינוי, פתחו המערערים בהליך אימוץ (ביום 30.11.93). הם הצהירו כי לא ניתנו החלטות שיפוטיות המשפיעות על הליך האימוץ המבוקש. בית המשפט באילינוי הורה על אימוצה של הקטינה על-ידי המערערת (ביום 4.2.94). המערערים חזרו לארץ בתום השבתון. על בסיס הפסק הזר נרשמה המערערת כאמה של הקטינה במרשם האוכלוסין. בין לבין, פתחה המשיבה הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק מ.א. 1201/94) בו ביקשה להתמנות כאפוטרופוס לדין לצורך הדיון בבקשת האימוץ. עוד ביקשה המשיבה (ב"ש 2080/94) כי במסגרת הליכי האימוץ של הקטינה יוסדר עניין הסדרי הראיה שלה. בית המשפט דן בהליך (ביום 9.11.94).  אותה עת פסק הדין של בית המשפט של מדינת אילינוי עמד על כנו. בית המשפט המחוזי בחיפה דן בהליכים. על פי פרוטוקול הדיון  התחייבו המערערים להודיע למשיבה במידה וינקטו הליכי אימוץ על-ידם. לנוכח הודעה זו בית המשפט הורה על "הפסקת הבקשה" (בתיק מ.א. 1201/94), ככל שהדברים נוגעים למינוי המשיבה כאפוטרופוס לדין בהליך האימוץ.  יחד עם זאת, הבקשה לקיום הסדרי הראיה (ב"ש 2080/94) נותרה תלויה ועומדת. המערערים חולקים על האמור בתוכנו של הפרוטוקול, לפיו כך הצהירו בפני בית המשפט, אך מודים כי לא הזכירו את דבר פסק הדין של בית המשפט באילינוי במהלך הדיון.

 

3.        המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת ההליך בב"ש 2080/94. בבקשה זו הבהיר כי המערערת אמצה כדין את הקטינה, וכי אין מקום לאפשר למשיבה לראות את הקטינה לאור היחסים בינה לבין המערערים. בתצהיר התמיכה בבקשה פירט המערער אודות הליכי האימוץ שבוצעו במדינת אילינוי. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המערער, ובקשת רשות ערעור שהגיש על החלטה זו נדחתה בבית משפט זה (רע"א  3453/95). משנודע למשיבה על פסק הדין הזר, הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ביום 2.3.95) המרצת פתיחה (ה"פ 324/95) בה ביקשה כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו הפסק הזר אינו אכיף וכי הוא בטל בישראל. עוד ביקשה המשיבה כי ישונה הרישום במרשם האוכלוסין, כך שאמה המנוחה של הקטינה תשוב ותירשם ככזו. המערערים מצדם טענו כי אין למשיבה מעמד להעלות טענותיה, והסעד ההצהרתי אותו היא מבקשת אינו מוכר בדין.

 

4.        בית המשפט (השופט פיזם) בהחלטתו (מיום 31.10.95) קבע כי אין להכיר בצו האימוץ שניתן על-ידי בית המשפט באילינוי. אולם הוסיף וקבע כי אין להרשות מפגשים של המשיבה עם הקטינה ללא הסכמת המערער. המערערים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (ע"א 7832/95). בית משפט זה קיבל את הערעור לאור העובדה שבית המשפט המחוזי לא התייחס לטענות סף שהעלו המערערים. הדיון חודש בפני השופט פינקלמן אשר פסק (ביום 18.2.97) כי יש לדחות על הסף את תובענת המשיבה. זאת משום שאין למשיבה מעמד לקבל פסק הנוגע למעמדה האישי של הקטינה. המשיבה הגישה ערעור לבית משפט זה (ע"א 2130/97) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה קיבל את הערעור (ביום 17.12.98). נפסק כי היותה של המשיבה אפוטרופא על חלק מענייני הרכוש של הקטינה מקנה לה מעמד להישמע בהליכים הנוגעים לאימוצה, ולטעון כנגד היכולת להכיר בתוקפו של פסק החוץ הזר. על רקע זה בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההתדיינות בין הצדדים הוחזרה אליו. במהלך הדיונים בבית משפט זה הודיעו המערערים כי יגישו לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בקשה חדשה לאימוצה של הקטינה. בקשה שכזו לא הוגשה. על רקע זה הכריע מחדש בהליך בית המשפט המחוזי בחיפה. על פסק דין זה מונח הערעור שלפנינו.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

5.        בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא פינקלמן) החליט לפצל את הדיון לשני שלבים. תחילה דן בשאלה האם יש ליתן תוקף לפסק הדין הזר שניתן במדינת אילינוי ולאחר מכן בשאלת הסדרי הראיה שבין המשיבה לבין הקטינה.  בית המשפט פסק (ביום 7.3.2001) כי אין מקום להכיר בתוקפו של פסק האימוץ שניתן במדינת אילינוי. בית המשפט קבע כי חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח–1958 (להלן – חוק אכיפת פסקי-חוץ) אינו חל באופן ישיר על המקרה הנדון. יחד עם זאת, בסמכותו של בית משפט בישראל לתת פסק דין הצהרתי המכריז על כך כי פסק זר אינו בר הכרה בישראל. בית המשפט קבע כי "עיון במסמכים של בית המשפט באילינוי לא מותיר כל ספק באשר לדרך של מירמה בה הושג פסק הדין דהתם" (עמ' 9 לפסק הדין), היות ולא נמסרו לבית המשפט כל פרטים אודות הליכים הקודמים בבתי המשפט בישראל, על אף שהמשיבים נשאלו במפורש לעניין זה. עוד קבע בית המשפט כי פסק הדין באילינוי ניתן ללא מתן יכולת נאותה למשיבה להביא את טענותיה לפני בית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע כי הפסק הזר ניתן בסתירה לפסקי הדין בישראל, וזו סיבה נוספת מדוע ניתן להצהיר כי אין להכיר בו. עוד הוסיף בית המשפט כי פסק הדין ניתן שעה שהיה הליך תלוי ועומד בישראל. על רקע זה נפסק כי פסק הדין שניתן באילינוי "אינו אכיף ואיננו מחייב בישראל" (עמ' 12 לפסק הדין המחוזי). עוד הצהיר בית המשפט המחוזי לצורך הרישום במרשם האוכלוסין בישראל כי אמה של הקטינה היא אמה המנוחה ולא המערערת. לבסוף, המליץ בית המשפט המחוזי כי את עניין הסדרי הראיה  יבררו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. כפי שעולה מהחומר שלפנינו שינה פקיד הרישום את הרישום במשרד הפנים לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכיום רשומה אמה המנוחה של הקטינה כאם במרשם האוכלוסין.

 

טענות הצדדים

 

6.        המערערים טוענים כי לא היה מקום ליתן את הסעד שביקשה המשיבה מבית-המשפט המחוזי. הם מדגישים את העובדה כי לפנינו אימוץ בתוך המשפחה. הקטינה ממילא מהוה חלק ממשפחתם של המערערים, והאימוץ שלה מכיר במצב הקיים הלכה למעשה. על כן, אין מקום להערים עליהם קשיים מיותרים, ולפתוח מחדש את סוגיית האימוץ. המערערים טוענים כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם הדיונית בפני הערכאות בישראל ובפני בית המשפט במדינת אילינוי. אשר להליכים באילינוי הם טוענים כי לא נמסרה על-ידם הצהרה כוזבת. השאלה הייתה האם התנהלו הליכים היכולים להשפיע על האימוץ באופן שלילי. ברור כי גם אם היה יודע בית המשפט במדינת אילינוי על ההליכים בחיפה, היה מעניק את צו האימוץ, שהוא אימוץ בתוך המשפחה. על כן התשובה שהשיבו לבית המשפט באילינוי שיקפה את מצב הדברים לאשורו בעת שהתנהל ההליך. לטענת המערערים, על מנת לבסס תרמית מצידם יש להראות כי הייתה להם כוונה להונות את בית המשפט באילינוי, וכוונה שכזו לא בוססה. מוסיפים המערערים וטוענים כי בהליכים בבית המשפט המחוזי בחיפה לא הצהירו כי לא ניהלו הליכים במקום האחר, והאמור בפרוטוקול הדיון (מיום 9.11.94) אינו משקף את התנהלות הדיון. אשר לחוק אכיפת פסקי חוץ המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא הבחין בין שאלת האכיפה של פסק החוץ לבין שאלת ההכרה בו. בית המשפט נזקק לדינים של אכיפה בעוד שלפנינו שאלה של הכרה. פסק האימוץ אינו פסק אכיף. מדובר בפסק המכיר בסטאטוס שאין לאוכפו. מוסיפים המערערים וטוענים כי הדין בישראל אינו מאפשר סעד של אי הכרה בפסק חוץ. החוק מאפשר הכרה אגב הליך אחר, ובנסיבות המקרה שלפנינו לא נתבקשה הכרה שכזו כלל ועיקר. לטענתם, אם לפלוני יש השגות כנגד הפסק הזר, עליו לתקוף את הפסק בערכאה הזרה, ולא בישראל. עוד הם טוענים כי בית המשפט הגיע למסקנותיו המשפטיות ללא שעמד לפניו חומר ראיות נאות שעל בסיסו ניתן היה לגבש מסקנות אלה.

 

7.        המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, עמד לפניו חומר ראיות מספק שיכול היה לבסס את המסקנה כי המערערים בצעו תרמית כלפי בית המשפט באילינוי וכלפי בית המשפט המחוזי עת הסתירו את ההליכים בארצות הברית מפניו. עוד המשיבה טוענת כי עיקרון טובת הילד מחייב את קיום הליך האימוץ בישראל. כאן ניתן לעמוד כדבעי על כל הסוגיות העומדות על הפרק, שלא כמו בהליך מחוץ לישראל. כן היא טוענת כי פסק דינו של בית המשפט במדינת אילינוי הינו פגום, שכן מרכז חייהם של המערערים לא היה במדינת אילינוי, אליה באו לפרק זמן מוגבל. על כן, לטענתה, בית המשפט בישראל היה צריך לדון בשאלת האימוץ ולא בית המשפט הזר. אשר לסעד אי האכיפה, טוענת המשיבה כי ההגנות הנקובות בסעיף 6 לחוק, הנוגעות להגנה מפני אכיפה, רלבאנטיות גם להגנה מפני הכרה. על רקע זה הקביעות שקבע בית המשפט המחוזי לפיהן הייתה כאן תרמית, פגיעה בזכות טיעון, פגיעה בדיני הליכים תלויים ועומדים ועוד הייתה במקומה, והצדיקו את אי ההכרה בפסק של מדינת אילינוי.

 

8.        היועץ המשפטי לממשלה, שהינו צד להליכים שלפנינו, תומך אף הוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טוען היועץ המשפטי כי אמנם ההליכים בין הצדדים נמשכים זה זמן רב, וטובתה של הקטינה מצדיקה כי זו תאומץ על-ידי המערערת. יחד עם זאת, אין להשלים עם הצורה בה הושג פסק האימוץ במדינת אילינוי, ועם הפגיעה שהוא נושא עמו במשיבה. היועץ המשפטי סבור כי נסיבות המקרה מבססות את העובדה שפסק הדין במדינת אילינוי הושג מתוך תרמית. לכן טוען היועץ המשפטי לממשלה כי יש לדחות את הערעור.

 

הכרה בפסק חוץ

 

9.        המערערים אוחזים בפסק זר שניתן על-ידי בית משפט במדינת אילינוי, המורה על אימוצה של הקטינה על-ידי המערערת. מה מעמדו של פסק זה בישראל? נקודת המוצא, כפי שציין עוד הנשיא אולשן, הינה כי פסק חוץ כשלעצמו אינו מוכר בישראל (ע"א 423/63 רוזנבאום נ' גולי, פ"ד יח 374, 379). עליו לעבור הליך קליטה בשיטת המשפט של המדינה בה מבקשים לאכוף אותו או להכיר בו (ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל, פ"ד נה(3) 444, 450; ע"א 3459/94 I.P. Enterprises Inc נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב(1) 273, 286; ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" עיוני משפט ד 509, 509 (תשל"ו)). כיצד נעשית קליטה זו? הדרכים לקליטה מפורטות בחוק אכיפת פסקי חוץ. שמו של החוק אינו מוצלח, שכן על אף כותרתו, הרי שהוא עוסק הן באכיפה של פסקי חוץ והן בהכרה בהם. ואין הרי הכרה בפסק חוץ כהרי אכיפתו של פסק חוץ. כפי שציין השופט חשין:

 

"ההבחנה בין אכיפה לבין הכרה אין היא מקרית ואין היא שרירותית. מקורה בשוני שבין דגם פסקי הדין הניתנים לאכיפה לבין דגם פסקי-הדין שנועדו להכרת מישרין, וממילא בפועל השונה של אכיפה מזה ושל הכרת מישרין מזה... אכיפה עניינה – מעיקרה – בחיובים במוטלים על אדם כלפי רעהו... בעוד שהכרה אין עניינה כלל בהטלת חיובים והיא כשמה ותוארה: מכירה היא בזכויות" (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561, 571 (להלן – פרשת אגם)).

 

על כן, צודקים המערערים כי במקרה שלפנינו אין המדובר באכיפה של פסק זר.  אין לפנינו חיוב שיש או שניתן לאוכפו. לפנינו פסק חוץ המצהיר על סטטוס – היותה של הקטינה בתה המאומצת של המערערת. על כן לפנינו סוגיה של  הכרה בפסק זר (שפירא, במאמרו הנ"ל, בעמ' 512 – 513).

 

10.      ההליך שלפנינו מעורר שתי שאלות הדורשות תשובה. שתיהן נוגעות לשאלת יכולתה של המשיבה לנקוט בהליך בו בחרה לעשות שימוש.  השאלה הראשונה היא האם הליך ההכרה שלפנינו אפשרי מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, ובמידה ולא – האם יכולה המשיבה לנקוט בהליך שלא על פי החוק? השאלה השנייה היא האם יכול לבקש - מי שלא היה צד לפסק החוץ - סעד של "אי הכרה" בפסק באופן שעשתה המשיבה שלפנינו. נדון בשאלות אלה כסדרן.   

 

הכרה בפסקי חוץ על בסיס חוק אכיפת פסקי חוץ ומחוצה לו   

 

11.      חוק אכיפת פסקי חוץ עוסק גם בהכרה בפסקי חוץ. כך קובע סעיף 11 לחוק:

 

11. הכרה בפסקי-חוץ

 

(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:

 

(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;

 

(2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;

 

(3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;

 

(4) נתמלאו בו תנאי ההסכם.

 

(ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית המשפט או בית דין בישראל להכיר בפסק-חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן.

 

(ג) ...".

 

 

ניתן להתרשם כי החוק מתווה שני מסלולים שעל בסיסים ניתן להכיר בפסק חוץ. האחד הוא מסלול ישיר. על פיו ניתן לפתוח הליך שמטרתו היא הכרה בפסק החוץ. המסלול השני הינו מסלול עקיף. במסגרתו רשאי בית משפט "אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין" להכיר בפסק החוץ. לשאלה באיזה מסלול מתבקשת ההכרה בפסק הזר ישנה חשיבות רבה, שכן התנאים להכרה אינם זהים בין שני המסלולים. ההכרה הישירה על פי החוק מתאפשרת רק  לגבי פסקי דין הבאים ממדינות לגביהם יש "הסכם עם מדינת חוץ". מספר ההסכמים כאמור הקיים הלכה למעשה הוא קטן ביותר (ס' וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו 51 (1996)). הסכם שכזה, המאפשר הכרה בפסק החוץ במקרה שלפנינו, אינו קיים. האם ניתן איפה לנקוט בבקשה להכרה ישירה שלא על בסיס התנאים של סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ? בית משפט זה פסק בפרשת אגם כי במצב דברים שכזה, נותר המסלול העקיף, ולא ניתן לתבוע תביעה ישירה שעניינה הכרה בפסק הזר (השוו עם דברי המשנה לנשיא מ' בן פורת בע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח(2) 99, 105 (להלן – פרשת בן דיין)).

 

12.      המשיבה ביקשה סעד הצהרתי לפיו פסק החוץ אינו אכיף וכי הוא בטל בישראל. בידיה הייתה הבחירה האם לבקש סעד הצהרתי זה בדרך של המרצת פתיחה, או בדרך של בקשה במסגרת ההליך שהתנהל בין הצדדים (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 395 (תשס"א)). המשיבה בחרה להגיש, כזכור, המרצת פתיחה (ה"פ 324/95). על כן מתבקשת, לכאורה, המסקנה כי המסלול בו הלכה המשיבה הוא המסלול הישיר של (אי) ההכרה. יחד עם זאת, המשיבה למדה על הפסק הזר בעקבות הליכים המתנהלים בינה לבין המערערים (ב"ש 2080/94). המערערים ביקשו לעשות שימוש בפסק הזר על מנת למנוע מהמשיבה הסדרי ראיה עם הקטינה. על רקע זה פתחה המשיבה בהליך המרצת הפתיחה. האין לראות בהכרעה בהמרצת הפתיחה ככזו הניתנת אגב דיון הנמצא בסמכות בית המשפט (סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ)? התשובה היא בשלילה. המרצת פתיחה היא הליך עצמאי, העומד על רגליו שלו (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 367 (תשס"א)). תוצאותיו יכולים להקים מעשה בית דין בשאלת מעמדו המשפטי המחייב של הפסק הזר  במשפט הישראלי (נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 566 (תשנ"א)). אין תוצאות אלה נוגעות רק להליך הסדרי הראיה בין המשיבה לבין הקטינה ועל כן אין לומר כי ההכרה היא "לצורך אותו ענין" (סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ). המסקנה היא כי מסלול ההכרה בו צועדת המשיבה הוא המסלול הישיר, שאינו נופל לגדר תנאיו של המסלול הישיר שבחוק אכיפת פסקי חוץ.

 

13.      השאלה הניצבת לפנינו כעת היא האם יכולה המשיבה לבקש הכרה ישירה מחוץ לחוק אכיפת פסקי חוץ? הלכת אגם שנפסקה בבית משפט זה מפי השופט א' גולדברג (אליו הצטרפו הנשיא שמגר והשופט חשין)  קבעה כי דרך זו חסומה בפניה. היא רואה בסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ כממצה. כך גם הבינו את ההלכה בתי המשפט השונים שסוגיות ההכרה התעוררו בפניהם (ראו למשל תיק אימוץ (ת"א) 40/01 פלונית נ' אלמונית (לא פורסם); ת"ע (ת"א) 5230/99 זוהר נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם); ת"ע (ת"א) 6140/99 גלפנד נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם); תמ"ש (ת"א) 44620/98 ויאנו נ' פרקליטות מחוז המרכז (לא פורסם)). על הלכת אגם נמתחה ביקורת נוקבת (מ' שאוה "הכרה ישירה של פסק-זר בישראל והכללים החלים עליה" קרית המשפט ב 35 (תשס"ב)).  כפי שציין השופט א' גולדברג עצמו "יימצאו מי שיטענו כי תוצאה זו שאליה הגענו,..., אינה רצויה, ומשמעותה כי פסקי-חוץ בתחום משפטי שלם אינם ניתנים...להכרה" (פרשת אגם, בעמ' 568). ואכן, תוצאה זו אינה רצויה והיא גם תוצאה קשה. ספק אם היא מתבקשת מתכליתו ומלשונו של חוק אכיפת פסקי חוץ (ש' מנהיים "הכרה ישירה בפסקי-חוץ מכוח החוק" עיוני משפט ז 703, 709 (תש"ם)). סעיף 11 לחוק בנוסחו המקורי לא התייחס כלל לאפשרות של הכרה ישירה. זו הוספה בחוק אכיפת פסקי חוץ (תיקון מס' 2), התשל"ח – 1977. עד אז ביקשו צדדים, כעניין שבשגרה, הכרה ישירה שלא על פי החוק. אין דבר בהיסטוריה החקיקתית של התיקון המלמד על הרצון להפוך את מסלול ההכרה הישירה שבחוק למסלול בלעדי. נוסף על כך, כפי שמציין סעיף 2 לחוק "לא ייאכף בישראל פסק-חוץ אלא לפי חוק זה". הסעיף מתייחס לאכיפה ולא להכרה. ואף לגבי אכיפה נפסק כי ניתן לאכוף פסקי דין זרים בהליך של תביעה על פי הפסק, שלא על-פי החוק (ע"א 123/63  רוזנבאום נ' גולי, פ"ד יח(2) 374; סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי: הדין והגיונו 26 (1996)). גם נימוקים מהותיים מצדיקים יכולת להכיר באופן ישיר בפסקי חוץ גם אם אין הסכם עם מדינת חוץ המסדיר את הנושא. עליהם ניתן למנות את השאיפה לשים קץ להתדיינויות; הרצון לעשות צדק עם הצד שזכה במשפט; טיפוח יחסי גומלין של עזרה הדדית עם מערכות משפט ושיטות משפט זרות ועוד (בג"ץ 562/81 קוטיינה נ' עלמי, פ"ד לו(1) 375, 379; שפירא, במאמרו הנ"ל, בעמ' 510 – 511). טעמים אלה יפים גם לפסקי דין שעניינם סטטוס של מעמד אישי.

 

14.      אכן, נראה כי הגיעה העת לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם. יחד עם זאת, אין המקרה שלפנינו מצדיק קביעת מסמרות לגבי תוקפה. בית המשפט המחוזי לא התייחס להלכת אגם. גם הצדדים שלפנינו לא טענו לגביה באופן משמעותי. הטענה המרכזית של המשיבה היא כי פסק הדין הזר הושג בתרמית. על כן, השאלה העומדת לפנינו היא האם רשאים בתי המשפט בישראל לקבוע בהליך ישיר כי פסק זר שניתן מחוץ לישראל ניתן בתרמית. אקדים ואומר כי לדעתי ייתכנו מקרים בהם סעד זה יעמוד לרשות הצדדים. קביעה זו מתבקשת מאופיו המיוחד של פגם התרמית, שהינו פגם שורשי ביותר. על כן, אין בהכרעה לגבי פגם זה משום השלכה כוללת על הפרופוזיציה הכללית של הלכת אגם, לפיה אין אפשרויות הכרה מחוץ לסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ.  

 

עילת התרמית כעילה היכולה להתגבר על עיקרון סופיות הדיון

 

15.      עקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו (ראו ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133). מעקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות הוא לפיו fraus omnia corrumpit  - המירמה מבטלת את הכול. כפי שציין השופט חשין:

 

"כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה – ובהם מעשי שפיטה – כמוהם כפרי שפשה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה... כך דין במעשי שפיטה וכל דין בכל מעשה ממשל ומינהל, ובעצם בכל מעשה בן-פועל בתחום המשפט. ההלכה הינה בת לציווי ראשוני, ודבר הציווי הוא שעול לא יימצא נשכר בעוולתו. הזורע כזב יקצור ריק. זה הציווי המוסרי-חברתי, ובדרכו נלך" (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415 – 416).

 

 

 

 

 

כלל זה יפה גם לגבי פסקי דין שהושגו במרמה, ובכוחו להתגבר לעיתים, על קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים (ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22). על כן, נפסק כי בתי משפט יכולים להידרש לטענות כי פסקי דין שהפכו סופיים אינם מחייבים לאור המרמה שהייתה כרוכה בנתינתם. יש לראות בעיקרון זה כמשקף מושכלות ראשונים. כפי שציין השופט זוסמן לפני כארבעים וחמש שנה:

 

"כוחו של בית-משפט של יושר למנוע בעל-דין מלאכול את פירותיו של פסק-דין אשר השיג בתרמית – עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק" (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449, 454 (להלן – פרשת אינגסטר)).

 

 

 

הלכה זו השתרשה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם); דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (לא פורסם); המ' 445/80 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505, 507; ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57, 73).

 

16.      מה מקור הסמכות של בתי המשפט להיזקק לטענות תרמית גם אם פסקי הדין הפכו סופיים? השופט זוסמן ציין כי יכולת זו אינה נובעת מהחוק החרות, ולבית המשפט מסור שיקול דעת באיזו מידה יעשה בה שימוש (פרשת אינגסטר, בעמ' 455- 456). גם השופט חשין קבע כי הסמכות לבטל החלטה שהושגה במירמה סמכות טבועה היא בהיעדר הוראת חוק ספיציפית השוללת אותה סמכות (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 575). לאחרונה הביע השופט מצא את דעתו כי "נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ (טרם פורסם)). עמדה זו עולה בקנה אחד גם עם גישות המבקשות לצמצם את היקף תחולתה של סמכותו הטבועה של בתי המשפט, שכן עוסקים אנו בעניין דיוני (ראו את עמדתי ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 285).  אכן, פסק דין שניתן על בסיס תרמית פגום הוא משורשו. סמכותם של בתי המשפט להיזקק לטענות תרמית נוגעת ליסודות ההליך השיפוטי. בישראל היא נגזרת מאופיה המעורב של שיטת המשפט שלנו (ראו ברק, "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה", הפרקליט מ 197 (תשנ"ב)). בכל הנוגע למהותם וכוחם של פסקי דין היא מהווה שיטה של משפט מקובל. לכל בית משפט בשיטה זו הכוח לבטל פסק דין שהושג במרמה. כוח זה נתון גם לבית משפט בישראל.       

עילת התרמית כעילה לאי הכרה בפסקי חוץ

 

17.      ראינו כי בתי המשפט בישראל מוכנים להיזקק לטענות לגבי פסקי דין שניתנו בתרמית גם אם הם הפכו סופיים. גישה זו נוגעת לפסקי דין שניתנו בערכאות בישראל. אולם, היא יפה גם ביחס לפסקי דין שניתנו מחוץ לישראל. היא עולה בקנה אחד עם משפט הבינלאומי הפרטי שלנו. מסקנה זו נתמכת בשני טעמים. ראשית, במשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי, שהשפיע רבות על דיני ההכרה והאכיפה של פסקי החוץ בישראל, עילת התרמית מוכרת כעילת יסוד למניעת ההכרה בפסקי חוץ. עילה זו הוכרה עוד בפרשת Abouloff v. Oppenheimer & Co. (1882) 10 Q.B. 295. באותה פרשה ציין בית המשפט כי חייבת להישמר האפשרות לבירור הטענה כי פסק החוץ ניתן בתרמית. כפי שציין לורד קולרידג':

 

"The justice of that proposition is obvious: if it were not so, we should have to disregard a well-established rule of law that no man shall take advantage of his own wrong, and we should have to lay down as a legal proposition that where a judgment has been obtained in the courts of a foreign country by a fraud and by a wrongful act, nevertheless the person obtaining it can take advantage of that fraud and of that wrongful act…" (Ibid, at p. 300).

 

 

לאור הרלבנטיות של עיקרון יסוד זה לשיטת המשפט הישראלית, מתבקש לקבוע כי הוא ישים גם לגבי פסקי דין זרים שניתנו בתרמית. שנית, בחוק אכיפת פסקי חוץ מהווה מרמה טענת הגנה טובה כנגד אכיפת פסק חוץ. סעיף 6(1) לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם "הפסק הושג במירמה." וכבר נפסק כי דיני ההכרה צריכים להיות מושפעים מדיני האכיפה, כך שיווצר הסדר הרמוני ביניהם (פרשת בן דיין, בעמ' 105). על רקע זה מהווה טענת המרמה טענה טובה כנגד הכרה בפסקים זרים, ואין לפרש את חוק אכיפת פסקי חוץ כבא לגרוע מסמכותם הטבועה של בתי המשפט להיזקק לטענות תרמית מקום בו הן מתעוררות לגבי פסקים זרים, מחוץ לתחולתו.

 

18.      בכל הנוגע לטענות מרמה כנגד פסקי דין ישראליים מקומיים ההלכה היא כי לא בנקל ניתן יהיה לבססן. כך, נפסק כי טענת המרמה תשמע מקום בו הראיות לקיומה מבוססות על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין, על גילויה של ראיה חדשה שלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה בעת ההתדיינות או על ראיה החיצונית למשפט עצמו (ע"א 490/88 המוטראן הקופטי הקדוש של ירושלים והמזרחי הקרוב נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 407 (להלן – פרשת המוטראן הקופטי)). אין זה ברור כי הנכונות לקבל טענות מירמה כלפי פסקי דין מקומיים צריכה להיות זהה לזו המופנית כלפי פסקי דין זרים (ראו ס' וסרשטיין פסברג "על סופיות בפסקים זרים" משפטים יח 35, 55 – 56 (תשמ"ח)). מהם הכללים והעקרונות החלים על הדיון בטענת התרמית שניתן להעלות כנגד ההכרה בפסק החוץ בישראל? דעה אחת היא כי "כאשר לא מתמלאים התנאים בסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, נמשיך וניזקק לכללי המשפט המקובל האנגלי לשם הכרה ישירה בפסק-הזר, כפי שבתי-המשפט נזקקו להם ופעלו על-פיהם במשך כל השנים, לפני התיקון משנת 1978" (שאוה, הכרה ישירה, בעמ' 42; וראו עוד בפרשת בן דיין, בעמ' 105, ואצל שפירא, במאמרו הנ"ל, בעמ' 519). המשפט המקובל האנגלי נוהג בליבראליות עם טענות מירמה המוטחות כלפי פסק חוץ, והוא פתוח לשמוע טענות לעניין זה לא רק על בסיס חומר ראיות חדש, אלא גם על בסיס חומר ראיות שהוגש והוכרע בהליך הזר (ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ (חלק שני)" עיוני משפט ה' 38, 42; סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי: הדין והגיונו 17 (1996)). כך בכל הנוגע למירמה בהליכי אכיפה של פסקי חוץ. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע למירמה בכל הנוגע להכרה בפסקי דין של מעמד אישי, שם הנכונות לקבל טענות תרמית היא נמוכה יותר (Powell v. Cockburn 68 D.L.R. (3d) 700, 708 – 714 (1976)). עמדה על עמדת המשפט המקובל בעניין זה וסרשטיין-פסברג שציינה:

 

"מרמה לגוף העניין אינה משפיעה על הנכונות להכיר בפסק הדין. רק מרמה שתוצאתה פגם בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט, או שמביאה לידי כך שההליך אינו הוגן יכולה להביא לידי סירוב להכיר בפסק זר" (סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי: הדין והגיונו 39 (1996); וראו עוד שם בעמ' 104).

 

שאלת ההחלה של כללי המשפט המקובל ועקרונותיו בסוגיה שלפנינו אינה נקייה מספקות. בית משפט זה  הביע עמדתו כי גישתו של המשפט המקובל היא רחבה יתר על המידה ואין לקבלה (פרשת המוטראן הקופטי, בעמ' 406 – 409). גם המחוקק חיווה דעתו כי אין הכללים החלים בישראל לענין זה זהים לאלה של המשפט המקובל (ראו את דברי ההסבר להצעת חוק הכרה בפסקים זרים ואכיפתם, התשי"ז – 1956, בעמ' 106). יחד עם זאת, לא הותוו הקווים המדויקים של הטיפול בסוגיה. גם בנסיבות המקרה שלפנינו לא יהיה מקום לדון בגבולות המדויקים האמורים. זאת משום שכפי שנראה בהמשך, גם על פי הגישה המחמירה יחסית מבוססת, בנסיבות הענין, הטענה כי פסק הדין הזר הושג בתרמית.  

 

סעד הצהרתי לאי הכרה בפסק חוץ

 

19.      עמדנו על כך כי אין לפרש את הלכת אגם כבאה למנוע היזקקות של בית המשפט לטענת תרמית המועלה כנגד פסקי חוץ גם מחוץ לחוק אכיפת פסקי חוץ. השאלה הבאה העומדת לפנינו היא האם ניתן בהליך הצהרתי להכריז כי הפסק בטל לאור תרמית שנפלה בפסק? כפי שראינו אין במשפט הישראלי הפנימי הוראות מפורטות בתקנות סדר הדין האזרחי או במקור חקוק אחר המסדירות את הליך הבקשה לביטול פסק-דין שנפל בו פגם של תרמית (לדיון בכללים לבירור הטענה ראו פרשת עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה). לגבי פגם מהסוג בו אנו עוסקים כאן, אין לומר כי פסק שכזה בטל מעיקרו, אלא נדרש לנקוט בהליך לביטולו (זלצמן, מעשה בית דין, בעמ' 601). עמד על כך השופט אור שציין:

 

"על-פי ההלכה והפרקטיקה, הדרך לביטולו של פסק דין כזה, שהושג במירמה, היא על-ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 647).

 

כאשר מדובר בפסק זר, תקיפה ישירה שלו משמעה הגשת הליך בבית המשפט הזר שנתן את פסק החוץ.  בהרבה מקרים תקיפה שכזו של פסק החוץ כרוכה בעלויות ניכרות לצד המעוניין בביטול הפסק, ואינה מעשית. על רקע זה עולה השאלה האם יכול בעל דין היושב בישראל לנקוט בהליך בו מתבקש בית המשפט להצהיר כי פסק החוץ בטל בגין תרמית שנפלה בנתינתו.

 

20.      במקרה שלפנינו אין המדובר בבקשה להכיר בפסק. המדובר בבקשה שלא להכיר בו. כלומר מתבקש סעד הצהרתי שלילי (Negative Decleration), לפיו לנתבע אין זכות או כוח (Zamir & Woolf The Declatory Judgment 189 (3^rd ed., 2002)). במשפט המקובל הכלל הוא כי סעד שכזה יינתן לעיתים נדירות, והאדם המעוניין לקבלו יוכל להעלות את טענותיו כנגד פסק הדין כאשר יבקשו לעשות  בו שימוש הלכה למעשה (Dicey & Morris The Conflict of Laws 402 (13^th ed., 2000)).  יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לסעד שכזה. עמד על כך הלורד  Woolfשציין:

 

"The approach is pragmatic. It is not a matter of jurisdiction. It is a matter of discretion. The development of negative declarations should be scrutinized and their use rejected where it would serve no useful purpose. However where a negative declaration would be helpful to ensure that the aims of justice are achieved the courts should not be reluctant to grant such declarations. They can and do assist in achieving justice." (Messier-Dowty Ltd v. Sabena SA [2000] 1 W.L.R. 2040, 2050 )

 

 

אפשרות זו עומדת בכל הנוגע להליכים אזרחיים. ודאי כי אפשרות זו עומדת בכל הנוגע לענייני מעמד אישי. פסקי דין הצהרתיים תופסים מקום חשוב בקביעת שאלות של סטטוס (Zamir & Woolf The Declatory Judgment 98 (3^rd ed., 2002)). באנגליה עברה הסוגיה הסדרה חקיקתית מקיפה ב – Family Law Act – 1986. הסדרה זו אפשרה לבקש סעד הצהרתי שלילי לפיה פלוני אינו הורה של אלמוני. על מנת שיינתנו הכרזות שליליות בשאלות של הורות יש צורך בכך כי מקום המושב של ההורה יהיה באנגליה וכי המבקש הוא אדם עם "a sufficient personal interest" בנושא (ראו סעיף 55A. לחוק לעניין הורות וסעיף 57 לחוק לעניין אימוץ; כן ראו  Zamir & Woolf The Declatory Judgment 100-101 (3^rd ed., 2002)).

 

21.      עמדנו על עמדת המשפט המקובל הסוגיה. עמדה זו יפה גם לישראל. סעדים הצהרתיים בישראל הינם סעדים ששאלת נתינתם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעת זה הינו שיקול דעת רחב (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 388 (תשס"ג)). כפי שציין המשנה לנשיא ש' לוין:

 

"מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול-דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות" (רע"א 1810/90 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ, פ"ד מד(2) 737, 739).

 

 

 

במסגרת זו גם בישראל נזהרים בתי המשפט מליתן סעדים הצהרתיים שליליים (ראו ע"א  59/80 פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לה(4) 378) אך בנסיבות מתאימות ניתן ליתן סעד שכזה ( ב' מדינה "תביעה לסעד הצהרתי  - האומנם 'הליך סרק'? " משפטים כד 605, 607 – 608 (תשנ"ה)). בישראל אין בנמצא דבר חקיקה המסדיר את שאלת ההכרה של פסקי אימוץ שניתנו במדינות זרות (נ' מימון דיני אימוץ ילדים 625 (תשנ"ד)). בכל הנוגע לצווי אימוץ בישראל בית המשפט יכול לבטל צו אימוץ "על סמך נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת הילד מחייבת זאת" (סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים). סעיף זה מאפשר גם לקרובי הילד להגיש בקשה לביטול צו האימוץ (א' בן-דרור אימוץ ופונדקאות 132 (תשנ"ד). אם ניתן לתקוף צווי אימוץ בישראל על בסיס טענת תרמית, קשה לראות מדוע צריכה אפשרות זו להישלל לגבי צווי אימוץ של מדינות זרות. זאת במקום בו המאמצים הינם תושבי ישראל, והמבקש לתקוף את צו האימוץ קשור בקשר קרוב מספיק לקטין המאומץ. 

 

מן הכלל אל הפרט

 

22.      האם יכולה הייתה המשיבה להגיש, בנסיבות העניין, בקשה לסעד הצהרתי שלילי לגבי הפסק הזר? תשובתי היא בחיוב. בנסיבות העניין הפעיל בית המשפט המחוזי כראוי את שיקול דעתו שעה שמצא את המקרה כראוי למתן סעד הצהרתי שלילי. אכן, מקום בו הקשר בין מבקש הסעד לבין האדם המאומץ הינו קשר רופף, צריך בית המשפט המחוזי להיזהר מפני הענקת הסעד ההצהרתי השלילי. בגלגול הקודם של ההתדיינות בין הצדדים בבית משפט זה ייחס השופט מצא חשיבות רבה לכך כי למשיבה מעמד בהליכים שנגעו לקטינה, לאור היותה אפוטרופא לענייני רכוש (ע"א 2130/97 פלונית נ' פלוני, פ"ד נג(1) 145, 151 (להלן – פרשת פלונית)). לכך יש להוסיף את היותה של המשיבה אחותה של האם המנוחה. אין חולק כי טובתה של הקטינה היא המנחה את פעולתה. המערערים העלו טענות שונות כנגד פסק דינו של השופט מצא אך לטענות אלה לא נידרש, ולא נפתח מחדש את קביעותיו של בית משפט זה שנקבעו בעבר. על רקע זה ניתן לומר כי הקשר של המשיבה שלפנינו לקטינה הינו קשר חזק והדוק. המערערים עצמם ביקשו לעשות שימוש בפסק החוץ בהליך שנגע להסדרי הראיה עם המשיבה. אם המשיבה מתנגדת להכרה במסגרת ההליך שהייתה מנהלת, הייתה תקיפה של ההכרה במסגרת זו הייתה יפה "לצורך אותו ענין" (סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ).  על רקע היחסים בין המשיבה לבין המערערים יתכנו הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים בתחום הכספים עליהם היא ממונה. על כן אין להלין על המשיבה כי ביקשה להסדיר באופן ברור את סוגית תוקפו של פסק האימוץ הזר במערכת היחסים שביניהם.

 

23.      האם בוססה תרמית מצדם של המערערים בהליכים לגבי הפסק הזר? כזכור, בית המשפט המחוזי ציין כי "עיון במסמכים של בית המשפט באילינוי לא מותיר מותיר כל ספק באשר לדרך של מירמה בה הושג פסק הדין דהתם" (עמ' 9 לפסק הדין). לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי אין עילה להתערבות בממצא זה  של בית המשפט. במסגרת ההליכים להוצאת צו האימוץ על-ידי בית המשפט במדינת אילינוי, קבע בית המשפט (ביום 4.2.94) על בסיס ההצהרה של המערערים:

 

"And it further appearing that notice of this hearing was given to all interested persons as directed by the Court pursuant to statute…

 

and the Court finds:

…

8. No orders, judgments or decrees have been heretofore entered in any court affecting the adoption or custody of the minor Respondent sought to be adopted or the adoptive, custodial, or parental rights of either Petitioner, including any prior denial of any Petition for Adoption pertaining to the minor Respondent or the Petitioners or either of them”.

 

 

ברור הוא כי מינוי המשיבה לאפוטרופא על הקטינה בענייני רכוש משליך על ה"Parental Rights" של המערערים. המערערים על אף שנשאלו על כך מפורשות, הצהירו אחרת בפני בית המשפט באילינוי. על רקע זה קבע השופט מצא בפסק דינו בגלגול הקודם של הדיון בין הצדדים בבית משפט זה כי "בבקשת האימוץ שהגישו לבית-המשפט באילינוי, הסתירו המשיבים את דבר קיומו של הליך האימוץ שהתקיים לפני בית-המשפט בישראל" (פרשת פלונית, בעמ' 148). די בכל אלה כדי לבסס תרמית שפוגמת בתוקפו של הפסק הזר. ראינו כי קיימות מספר גישות לעניין דרישת התרמית בכל הנוגע להכרה בפסקים זרים. אין לנו צורך להכריע ביניהן, היות ובענייננו מתמלאות דרישותיה של הגישה המחמירה הדורשת כי התרמית תביא לכך כי ההליך אינו הוגן באופן המצדיק את ביטולו (ראו בפסקה 18 לעיל). 

 

24.      השאלה האחרונה שנותרה להכרעה היא האם התרמית שנתגלתה מצדיקה את אי ההכרה בפסק האימוץ הזר. אכן, הפגם במעשיהם של המערערים הינו פגם חמור. בית המשפט המחוזי עמד על כך בציינו כי:

 

"בהישבעם שלא התנהלו כל הליכים ולא התקבלו כל החלטות בארץ, העלימו המשיבים מבית המשפט באילינוי החלטות שונות, שהיה על דעת בית משפט דהתם לדעת עליהן. כך למשל החלטתו של כב' השופט פורת מיום 28.6.92, בדבר מינויה של המבקשת לאפוטרופא נוספת לילדה, ושל כב' הנשיא מרגלית ז"ל, מיום 19.7.93, שקבע כי בענייננו חשוב שהמבקשת תגן על זכויותיה של הקטינה... ברכוש, וכי שמירת קשר בין הקטינה לדודתה חשובה גם לעניינה הרכושי של הקטינה." (עמ' 9 לפסק הדין).

 

 

אולם אין די בחומרת הפגם כדי להצדיק את ביטול הצו. נראה לי כי יש ללמוד לעניין זה מדרישות סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים, העוסק בביטול צו אימוץ מקומי לעניין זה. כזכור קובע הסעיף כי בית המשפט יוכל לבטל את הצו "אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת." על כן, לצד החומרה של הפגם שבמעשיהם של המערערים יש לבחון את השלכות ביטול הפסק על טובת הקטינה המאומצת. נראה לי כי נסיבות העניין מצדיקות את ביטול הצו. בישראל העובדה כי פלוני הינו אפוטרופוס על המאומץ הפוטנציאלי, מחייבת מתן הזדמנות לשמוע את דברו בטרם יוכרז הקטין כבר אימוץ (ראו סעיף 14 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981; כן ראו את דברי השופט מצא לגבי הפרשה שלפנינו בפרשת פלוני, בעמ' 151). הסתרת המידע לגבי המשיבה, מלבד זאת שהיא מהווה תרמית כלפי בית המשפט במדינת אילינוי, פוגמת בהליך האימוץ גם מזווית הראיה של שיטת המשפט הישראלית, המייחסת חשיבות רבה לשמיעת עמדת האפוטרופא בהליכי האימוץ. משקלם של פגמים אלה אינו יכול להותיר את פסק האימוץ הזר על כנו. ממילא בוטל הרישום של המערערת כאמה של הקטינה וצו האימוץ הזר טרם הוכר בישראל. על-כן, לא נגרם לקטינה עצמה נזק משמעותי בביטול הצו האימוץ הזר.  

 

הערות סיום

 

25.      מצב הדברים לפיו אין בישראל הסדרה חקיקתית מלאה של סוגית ההכרה, לגבי פסקי דין בכלל ולגבי פסקי סטטוס בפרט, אינו משביע רצון. במציאות של ימינו אזרחים ישראלים רבים מקיימים התדיינות משפטית מחוץ לגבולות המדינה. אנו חיים אכן בעולם ההופך ל"כפר אחד גדול" (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 114) במציאות זו בקשות להכרה בפסקי חוץ על כל המגוון והסוגים שלהם הופכות להיות מחזה נפוץ. יש להסדיר בחקיקה את הדילמות השונות המתעוררת בנושא. הדילמות סביב הליך זה יוכיחו עד כמה המדובר בסוגיות מורכבות שרצוי כי יגיעו לפתרון חקוק מפורט ומובנה. לבסוף, אבקש להתייחס לעניינה של הקטינה שלפנינו. ההתדיינות המשפטית סביב אימוצה של הקטינה נמשך מזה זמן רב. עניינה נדון בבית משפט זה לבדו כבר ארבע (!) פעמים. טוב יעשו הצדדים אם ישעו לעצת בית המשפט המחוזי בחיפה ולעצתו של בית משפט זה ויסדירו במהירות את מלוא המחלוקות ביניהם ובכלל זה את סוגית האימוץ של הקטינה.

 

התוצאה

 

           הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בערכאה זו בסך כולל של 15,000 ₪. 

 

 

                                                                                      ה נ ש י א

 

השופט א' ריבלין:

 

1.        לצערי, אין בידי להסכים לפסק דינו של חברי הנשיא א' ברק. פסק דינו של חברי כתוב בטעם, והטעם הוא טוב, אך לדעתי חייב הוא לסגת מפני ההלכה ומפני הדין. לשיטתי, בהתאם לאלה, אין המשיבה יכולה לקבל את הסעד המבוקש על ידה – הצהרה על אי הכרה בפסק דין זר.

 

2.        חברי הנשיא מבהיר בפסק דינו, כי לאור ההלכה העולה מע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561, מנוע בעל דין מלבקש הכרה ישירה בפסק דין זר שלא על בסיס התנאים שבסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: החוק), ובהם קיומו של "הסכם עם מדינת החוץ" שפסק הדין ניתן בבתי המשפט שלה. בהינתן העובדה שמדינת ישראל קשורה בארבעה "הסכמים עם מדינות חוץ" בלבד (עם בריטניה, עם אוסטריה, עם גרמניה ועם ספרד), ולאור העובדה ששלושה מתוכם מוגבלים, בתחולתם, לעניינים אזרחיים-מסחריים, בהם אין צורך אמיתי בסעד של הצהרה על הכרה בפסקי דין זרים, אין כיום בדין הישראלי אפשרות משמעותית להכרה ישירה בפסק דין זר. שותף אני לדברי הביקורת הנכוחים של חברי על הלכת אגם ותוצאתה הקשה. כמוהו, אף אני סבור כי יש אולי מקום לשוב ולהרהר אחר נכונותה. אך כפי שחברי מציין, הצדדים בתיק שבפנינו לא התייחסו התייחסות ממשית לפרשת אגם. לפיכך, ועד שלא יוחלט אחרת, הלכת אגם - מחייבת.

 

           והנה, משמעותה של התוצאה אליה הגיע חברי בפסק דינו, הינה שבעוד שלא ניתן, ברגיל, לפי הדין הישראלי הקיים, לבקש הכרה ישירה בפסק דין זר, ניתן יהיה לבקש הצהרה בדבר "אי הכרה" בו. תוצאה זו מוקשה בעיני. הקושי נעוץ בעצם העובדה שמי שקיבל צו אימוץ, או כל פסק דין אחר, בחוץ לארץ, לא יוכל, בשל הוראות הדין, לבקש הכרה ישירה בו, ואילו אחר, שאינו מרוצה מהצו או מפסק הדין, יוכל לבקש סעד הצהרתי של "אי הכרה" ישירה באותו צו או פסק הדין. נראה לי כי הסימטריה כאן מתבקשת מאליה. ביתר דיוק: יקל יותר להצדיק תוצאה של "הכרה" כללית בפסק הדין הזר מאשר הצהרה כללית בדבר אי הכרה בו.

 

           התביעה לסעד הצהרתי בדבר אי הכרה בפסק דין זר היא, במובנים רבים, תמונת הראי של התביעה לסעד הצהרתי בדבר הכרה. אם האחרונה אינה אפשרית, בהעדר הסכם עם מדינת החוץ, אין לשקול את התרת הראשונה. יתרה מכך, אפילו הוסטה הלכת אגם הצידה, והיה נפתח פתח להגשת תביעה לסעד הצהרתי להכרה בפסק דין זר, ספק רב אם היה מקום להכיר בסעד של "אי הכרה" בפסק דין זר (ראו, לשם השוואה: הצעת החוק של פרופ' א' לבונטין, המתירה תביעה לסעד הצהרתי של הכרה בפסק דין זר, אך אינה מזכירה את הסעד ההצהרתי של אי הכרה בפסק דין (א' לבונטין ברירת הדין – הצעת חוק עם דברי הסבר לפי הסעיפים (מהדורה חדשה, תשנ"ח) 70, 191)). הקושי שבהכרה ב"אי הכרה" לא היה מתרפא איפוא גם בהתקיים שיוויון בדין בין "הכרה" כללית לבין "אי הכרה" גורפת. אף אם הראשונה רצוייה, האחרת מוקשה, וכמה טעמים לדבר.

 

3.        ראשית, כפי שציין חברי, הסעד ההצהרתי הרגיל הוא חיובי. הסעד ההצהרתי השלילי אינו אלא חריג לכלל.

 

           שנית, הסעד שעניינו מתן הצהרה ישירה בדבר אי הכרה בפסק דין זר אינו סעד נפוץ במשפט הבינלאומי הפרטי. כאשר נדרש בית משפט של מדינה אחת לשאלת תוקפו של פסק דין שניתן במדינה אחרת, יימנע, ככלל מהתייחסות אקדמית לשאלה. אין הוא בא ברגיל ליתן חוות דעת כללית על נכונותו ועל מידת צדקתו של פסק דין שניתן בארץ אחרת – זוהי שאלה בה יתחבטו בתי המשפט במדינה בה ניתן פסק הדין. בית המשפט המקומי דן בפסק הדין הזר, ברגיל, רק מקום בו מבקש אחד הצדדים ליתן לו תוקף אופרטיבי, בדין המקומי, בין בדרך של אכיפה ובין בדרך של הכרה. 

 

           התוקף האופרטיבי הוא הנותן. העובדה שלאקט הקליטה ישנה נפקות משפטית קונקרטית אופרטיבית היא העומדת ביסוד האפשרות לקליטת פסקי דין זרים במשפט הישראלי:

 

המטרה של קליטת פסק זר אל תוך שיטת משפט נתונה היא...ליהנות מההכרעה בסכסוך – לחסוך מהציבור את עול ההתדיינות המחודשת, למנוע הכרעות סותרות, ולפעול על פי ציפיות הצדדים באשר לתוצאותיה של ההתדיינות שהתקיימה כבר (ס' וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו (1996) 139).

 

 

           לסעד ההצהרתי של אי הכרה בפסק דין זר, אין, כשלעצמו, נפקות מעשית. זוהי הקדמת תרופה למכה - שאולי כלל לא תבוא. זהו סעד הניתן מראש למקרה שצד להתדיינות אחרת יטען כי נתקיים מעשה בית דין מכוח פסק הדין הזר; טענתו זו תדחה – כיוון שנפסק כבר כי אין להכיר בפסק הדין. אין הכרח במהלך דיוני שכזה, שהרי דבר אינו מונע, ממי שגורס כי אין להכיר בפסק דין זר, כמשיבה 1 בענייננו, מלהעלות את טענותיו אם וכאשר יבקש הצד האחר, במסגרת הליך אותו הוא מנהל, הכרה של אגב באותו פסק דין. אם נפל פסול כלשהו בפסק הדין הזר, חזקה על בית המשפט הדן בסכסוך שבין הצדדים, בו מתבקש סעד אופרטיבי, כי יקבע שאין להכיר באותו פסק דין, ולא יסתמך בפסיקתו על הפסק הזר. יש חסרון בניהול התדיינות משפטית כפולה – האחת בדבר אי ההכרה בפסק הדין, והאחרת - בדבר הסעד האופרטיבי. פתיחת הפתח למתן סעד הצהרתי שלילי, לאמור שאין להכיר בפסק הזר, עשוייה לאלץ את בית המשפט, לפסוק את עמדתו, ביחס לפסק דין זר, גם בעת שלהכרעה זו לא תהא נפקות מעשית, ואפילו לא תתעורר בעתיד כל מחלוקת באשר לנפקותו.

 

4.        שלישית, אין חולק, על כך כי בטרם יקלט פסק הדין הזר במשפט הישראלי, לא יהא לו כאן קיום. בדונו בפסק דין שלא נקלט, נדרש בית המשפט לדון בתוקפו של יצור אמורפי חסר קיום במשפט המקומי – ונדרש הוא לומר, מראש ובטרם עת, כי היה ויחפוץ מישהו להפיח בו רוח חיים משפטית מקומית – בקשתו זו תסורב. 

          

           על כן, שונה תקיפתו של צו אימוץ זר מתקיפתו של צו אימוץ מקומי. העובדה שניתן, למשל, לתקוף צו אימוץ, אשר ניתן בישראל, על בסיס טענת מרמה, אינה נותנת, מניה וביה, רשות לתקיפה זהה של צווי אימוץ שניתנו במדינות זרות. שהרי קיים שוני בין השניים. בעוד שהראשון הוא אקט משפטי תקף ובעל השלכות בדין הישראלי, צו האימוץ אשר ניתן מחוץ לישראל, ואשר לא נקלט במשפט הישראלי, חסר כל מעמד במשפטנו. עמד על כך פרופ' ע' שפירא:

 

פסק תקף של בית משפט מקומי מחייב בישראל מכוח עצמו, מעצם היותו אקט שלטוני של רשות בת סמך. פסק חוץ, לעומת זאת, אינו נהנה ממעמד מגיסטריאלי זהה. אין הוא אופרטיבי אצלנו מכוחו הוא. נפקותו המקומית אינה אוטומטית ואף לא מובנת מאליה (ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט ד (תשל"ו) 509).

 

            

           תקיפה ישירה של פסק הדין מוטב שתעשה – כל עוד לא זכה הפסק למעמד מקומי - במדינה בה ניתן – היא מדינת אילינוי בענייננו - אשר דיניה הם הנותנים לו תוקף, ואשר בה יש לו מעמד.

 

5.        טעם אחר בו ראוי להתחשב עת שוקלים התרת סעד של אי הכרה ישירה בפסק דין זר, נוגע ליחסים שבין המדינות. בפרשת אגם, בעמ' 570, הסביר כך השופט מ' חשין את ההצדקה לאכיפת פסקי דין זרים ולהכרה בהם:

 

בבוא פסק-חוץ לפני בית-משפט בישראל, ובהופכנו בו - מכאן לכאן ומכאן לכאן - יימצא לנו כי שני פנים לו. הפן האחד הוא הפן הפרטי, פן היחסים בין בעלי-הדין ביניהם-לבין-עצמם. פלוני תבע את פלמוני בבית-משפט במדינה זרה, בית-המשפט פסק מה שפסק, והזוכה בדין מבקש לאכוף בישראל על יריבו החלטה שניתנה לזכותו. הפן האחר הוא הפן הציבורי, פן היחסים בין המדינות. התובע בישראל, אין הוא מבקש לאכוף על הנתבע חיוב על דרך הסתם אלא חיוב המצוי בתוככי פסק-דין שנתן בית-משפט במדינה זרה...בראשית היתה על העליונה ידו של הפן השני, ולהצדקת אכיפת פסקי-החוץ הועלה הטעם של :comitas gentium נימוסי האומות, הנוהג שראוי להן למדינות לנהוג אישה ברעותה. ראוי להן לאומות שתכבדנה האחת את רעותה, וכנגזרת מכך, שכל אחת מהן תיתן תוקף לפסקי-דין הניתנים בבתי המשפט של זולתה (בהתקיים תנאי-יסוד אלה ואחרים). טעם זה של נימוס ראוי בין מדינות נתערבב בטעם ההדדיות .(reciprocity) כך היה בתחילה, אך לימים גברה ידו של הפן הראשון והוא פן החיוב: פלוני זכה בדין, פלמוני נתחייב בדין, ומן הראוי הוא כי בתי-המשפט בישראל (באנגליה) יכירו בזכותו של פלוני גם אם נולדה "בחסותה" של שיטת-משפט זרה... בימינו אלה, שוב החל זוהר הפן השני, פן יחסיהן של האומות ביניהן-לבין-עצמן.

 

 

           בדברים שאמרנו כבר, התייחסנו, למעשה, לפן הראשון האמור של מעשה קליטתו של פסק זר. למשיבה כאן לא נצמחה, מכוח האקט השיפוטי הזר, זכות אשר ראויה להכרה. אשר לפן האחר, משהודיע בית המשפט, קבל עם ועדה, וטרם שקם לכך צורך אמיתי, כי פסק דינה של ערכאה זרה אינו ראוי, מתעוררת שאלת "נימוסי האומות" כלשונו של השופט חשין. ספק אם יש להקים שאלה זו עלינו, כל עוד אין להליך הזר נפקות משפטית בישראל, וכל עוד אין בית המשפט מתבקש ליתן לו נפקות שכזו. תקיפה ישירה של פסק הדין, בשלב זה, מוטב שתיעשה במקום בו ניתן פסק הדין – ולו מטעמי comity.

 

6.        בניסיון לקבוע מראש מסמרות בשאלת פסלותו של פסק דין זר נעוץ קושי נוסף. לעיתים, תהא שאלה זו תלוייה באופי ההליך במסגרתו מתבקשת הכרת האגב, ובצדדים לאותו הליך. הדין האנגלי קובע, למשל, כי טענת מרמה כנגד פסקי דין חפצא או בענייני סטטוס יכולה להשמע רק בין הצדדים להליך – טענה שכזו לא יכולה להשפיע על זכויותיו של צד שלישי. עבור צד שלישי זה, כך לפי ההלכה האנגלית, פסק הדין הזר יצר מצב משפטי חדש – אשר עליו, ולא על פסק הדין, הוא הסתמך (Dicey & Morris The Conflict of Laws (13^th ed., 2000) 523 ). קביעה גורפת, לפיה פסק דין אינו ראוי להכרה, עשויה להשליך, שלא לצורך, על זכויותיו של צד שלישי.

 

           ניתן להדגים זאת במקרה שבפנינו. נניח, לצורך הדוגמה, כי ניתן הסעד ההצהרתי המבוקש על ידי המשיבה. עוד נניח, כי המערערת הלכה לעולמה בטרם הושלמו הליכי האימוץ של הקטינה בארץ, ובמותה לא הותירה אחריה צוואה. במצב דברים שכזה, דבר לא ימנע מבעד בני משפחתה של המערערת (ואף מבעד המערער) מלהשיג על זכויותיה של הקטינה. האחרונה תבקש לבסס את זכותה לירושה כ"מי שאומץ כדין" (סעיף 16(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965), בהסתמך על צו האימוץ שניתן במדינת אילינוי, ואולם בני משפחת המערערת (ואף המערער) יטענו כנגדה, כי כבר נקבע, בפסק דין הצהרתי – כי צו זה אינו בר הכרה במדינת ישראל. לפי ההלכה באנגליה, לא היו בני משפחת המערערת, שכלל לא היו צד הצריך להליך שהתקיים באילינוי (וודאי המערער, שהוא האחראי למרמה), יכולים להתבסס על טענת מרמה, שלא נגעה להם. אך מובן הוא כי מניעת זכויות הירושה מהקטינה, והפגיעה בעניינה, אינן רצויות. אשר על כן, כך נראה לי, יש להימנע ככל האפשר מלהכריע מראש בדבר פסלות צו האימוץ הזר, ולהותיר לבית המשפט אשר בפניו מתבררת תביעה קונקרטית את החרות לשקול את נסיבות התביעה שבפניו ואת מעמדם של הצדדים שבפניו.   

 

7.        המשפט האנגלי הכיר באפשרות של מתן צו הצהרתי שלילי בקשר לסמכותו של בית משפט זר לדון בסכסוך, כפי שמצויין בספרם של Dicey ו-Morris, אליו מפנה גם חברי הנשיא. סעד זה הוכר בדין האנגלי, כך מסבירים הכותבים, כיוון שהמציאות המסחרית המודרנית יוצרת מקרים בהם תהיה נפקות לגיטימית וממשית לסעד ההצהרתי השלילי. על העוסקים בסחר בינלאומי לדעת, לעיתים, האם שומה עליהם ליטול חלק בהתדיינות המתנהלת בעניינם בחוץ לארץ. המחברים אינם נדרשים שם לסעד השלילי לעניין הכרה שלילית בפסק דין זר, שהיא – ולא עצם סמכותו של בית משפט זר לדון בסכסוך - נשוא הדיון שבפנינו. בפנינו אין עניין מסחרי, וההצהרה השלילית לעניין ההכרה בפסק עצמו נעדרת משמעות אופרטיבית, עד שאין ללמוד מן הפסיקה, לעניין הצו ההצהרתי השלילי בקשר לסמכות בית המשפט הזר, לעניין הסעד ההצהרתי המבוקש כאן.

 

8.        אכן, כפי שמבהיר חברי הנשיא, מקום בו נסב הדיון על פסקי דין בענייני סטטוס, ובמיוחד לעניין פסקי דין של אימוץ, יכול שיתקיים, במקרים חריגים, צורך אמיתי במתן ההצהרה השלילית. אלא שגם במקרים אלה יש לקבוע, לסעד השלילי, גדרים, שכן המדובר בסעד חריג. הדין האנגלי, לדוגמה, מתיר בסעיף 57 ל-Family Law Act 1986, מתן הצהרה לפיה אימוץ אשר נעשה מחוץ לבריטניה הוא חסר תוקף. אלא שסעד זה יכול להינתן רק לתובע אשר הסטטוס שלו כילד מאומץ תלוי בשאלת תוקף האימוץ (זאת בניגוד לסעד ההצהרתי בקשר להורות, בו דן סעיף 55A לחוק). בשיטה זו, מי שזהה במעמדו למעמדה של המשיבה 1, לא יכול היה לבקש את הסעד המבוקש על ידה.

 

           מכל מקום, וכאן שבים אנו לראשיתם של דברים, אפילו מצאנו כי ראוי להתיר במקרים כגון אלה תביעה להענקת סעד הצהרתי שלילי, הרי שאין לשקול זאת כל עוד לא נהפכה על פניה הלכת אגם. לפיכך, הייתה המשיבה מנועה, לדעתי, מלתבוע את הסעד אותו ביקשה.

 

9.        לשיטתי, לפיכך, שוב אין צורך להכריע בשאלה האם ראוי היה להעתר  לתביעה המבקשת להצהיר כי אין להכיר בצו האימוץ שניתן במדינת אילינוי. אבקש עם זאת להעיר הערות מספר לעניין עילת המרמה, עליה הרחיב את הדיבור חברי הנשיא.

 

 

 

 

           טענת המרמה משמשת כהגנה בפני קליטתו של פסק דין זר (ראו גם: סעיף 6(א)(1) לחוק). אשר להיקפה של עילת פסלות זו, ניתן להצביע על שתי גישות – זו הליברלית וזו המחמירה. הגישה הראשונה, המאפיינת את המשפט האנגלי המסורתי, נוהגת בליברליות רבה בהגדירה את המונח מרמה, ומקלה היא בדרישות המצדיקות פסילתו של פסק דין זר. כך, מנעו בתי המשפט האנגליים קליטה מפסקי דין זרים בשל מרמה שהייתה כרוכה בקבלתם, גם כאשר טענת המרמה נתבססה על פגם פנימי בהליך – קרי כאשר הראיות שעליהן מבוססת הייתה טענת המרמה עמדו בפני בית המשפט הזר (Abouloff v. Oppenheimer (1882) 10 Q.B.D. 295 (C.A.)), אף אם בית המשפט הזר עצמו דן בטענת המרמה ודחה אותה (Vadala v. Lawes (1890) 25 Q.B.D. 310 (C.A.)), ואפילו אם הטוען למרמה מבסס טענתו על ראייה שהייתה ידועה לו עת נערך הדיון בבית המשפט הזר, והוא עצמו ביכר שלא להעלותה בפניו (Syal v. Heyward [1948] 2 K.B. 443 (C.A.)).

 

           כנגד גישה זו, עומדת הגישה המחמירה יותר, אשר תתיר השמעת טענת מרמה כנגד פסק דין זר רק מקום בו הייתה יכולה הטענה להיות מושמעת גם כנגד פסק דין מקומי – קרי, רק מקום בו היא מתבססת על טענות וראיות חדשות וחיצוניות לפסק הדין אשר כנגדו היא נטענת.

 

10.      בע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 409, דחה בית המשפט מפורשות, מפי השופט א' גולדברג, את ההלכה האנגלית ואת הגישה הליברלית ביחס לעילת המרמה:

 

הביקורת על ההלכות האנגליות בסוגיית המרמה בפסקים זרים מקובלת עלינו, לפחות ככל שהיא נוגעת להלכה המאפשרת דיון מחודש בטענת מרמה, בהליך האכיפה או ההכרה, על פי אותן הראיות שעליהן הושתתה טענת המרמה בדיון נושא הפסק הזר. שכן אין אנו רואים מקום לשוני בעניין זה בין פסק דין מקומי ופסק דין זר.

 

           כפי שציין השופט גולדברג, ההלכה האנגלית הייתה למושא לביקורת באנגליה ומחוצה לה. בפועל, חותרת הלכה זו תחת מוסד קליטת פסק הדין הזר, ומאפשרת היא לבית המשפט המקומי לדון בפסק הדין הזר לגופו (Cheshire & North’s Private International Law (13^th ed., 1999) 442, 444). ההלכה נדחתה בקנדה  (Woodruff v. McLennan (1887) 14 O.A.R. 242 (Ont. C.A.), Jacobs v. Beaver (1908) 17 O.L.R. 496, at pp. 506, 508 (Ont. C.A.), Manolopoulos v. Pnaiffe [1930] 2 D.L.R. 169 (N.S.S.C.) ), ואף בית המשפט האנגלי, אשר עודו נאמן להלכת Abouloff (ראו: Owens Bank Ltd. v. Bracco [1992] 2 All E.R. 193 (H.L.)), נמנע מלהרחיב אותה ויוצר לה חריגים (House of Spring Gardens Ltd. v. Waite [1991] 1 Q.B. 241, at p.251 (C.A.), Owens Bank Ltd. v. Etoile Commerciale SA [1995] 1 W.L.R. 44 (P.C.)).

 

           ברוח דומה קובעת פרופ' ס' וסרשטיין פסברג כי:

 

דומה שהעמדה שפסקי דין זרים שונים מפסקי דין מקומיים יסודה בטעות. היא נוצרה שלא במתכוון, והיא איננה משקפת עמדה רצינית ומחייבת ביחס לחסינותו של פסק זר מפני ביקורת או חשיפתו לביקורת במשך קליטתו (וסרשטיין פסברג, בספרה הנ"ל, בעמ' 211).

 

           ואכן, מפסק הדין בעניין בסיליוס עולה מסקנה מפורשת, ורצוייה, לדעתי, ולפיה היקף עילת המרמה בדין הישראלי שונה מהיקפה בדין האנגלי. 

 

11.      יתרה מכך, אף הדין האנגלי עצמו, אינו מחיל על ענייני מעמד אישי את הגישה הליברלית ביחס לטענת מרמה. ביחס לפסקים זרים בענייני מעמד אישי, אין עילת המרמה קיימת בדין האנגלי כעילת פסילה עצמאית. רק כאשר המרמה נוגעת לעובדות המקימות את סמכות בית המשפט הזר, או כאשר היא שמנעה מאחד הצדדים מלהופיע לדיון, יהיה בה כדי למנוע את ההכרה בפסק הדין (וסרשטיין פסברג, בספרה הנ"ל, בעמ' 104). באשר לצו אימוץ, ההגנה היחידה כנגד הכרה בו היא הטענה כי הכרה שכזו תעמוד בניגוד לתקנת הציבור (Dicey & Morris, op. cit., at pp. 898-899). על הסיבה עמדה השופטת ד' דורנר בבג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368, 373-374:

 

מעמד מיוחד ניתן לצווי אימוץ זרים בשל השפעתם על טובת הקטינים. כך, למשל, בפסק דין של בית המשפט לערעורים האנגלי כתב הלורד דנינג, כי בכפיפות לפגיעה של האימוץ הזר בתקנת הציבור “[A validly created foreign adoption] should be universally recognized throughout the civilized world” (In re Valentine’s Settlement [1965] 1 Ch. 831, at p. 842 (C.A.))....

אי הכרה בצו אימוץ זר משחררת את ההורים המאמצים מחובותיהם כלפי המאומצים, ובכך פוגעת בזכויות ובאינטרסים של הילדים, שעליהם כתב השופט זילברג, כי "...לא יתכן להתעלם מהאינטרסים [של הילדים] בשום צירוף מסיבות שהוא...." (ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט 241, בעמ' 251).

 

           על הצורך בזהירות יתר במניעת ההכרה מצו אימוץ זר עומד גם פרופ' פ' שיפמן:

 

נראה שמושג "תקנת הציבור" מחייב שקילה זהירה אם אמנם התוצאה הקונקרטית הצומחת מההכרה באימוץ הזר נוגדת את תקנת הציבור. עצם העובדה שהאימוץ היה בנוי על פעולה שבראשיתה הייתה, לפי השקפתנו, בלתי מוסרית איננה הופכת את האימוץ עצמו, בסופו של חשבון, לנוגד את תקנת הציבור (פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב, תשמ"ט) 100 [ההדגשה במקור]).

          

           ובענייננו שלנו, עשוי עקרון טובת הילד, להקשות על הקביעה לפיה פסק הדין ממדינת אילינוי הושג במרמה. ספק רב אם יש לומר כי המשיבה הייתה צד צריך לדיון בבקשת האימוץ באילינוי, או צד שעניינו הושפע ממתן צו האימוץ, ושבמונעם מבעדה את האפשרות להופיע בפני בית המשפט באילינוי, פגעו המערערים בהגינות ההליך. בכל מקרה, ייתכן כי טובת הילדה, מחייבת אותנו שלא למהר ולקבוע כי צו האימוץ נוגד את תקנת הציבור. הלא, כפי שמציינים המשיבים 2 ו-3 עצמם בכתב התשובה שהגישו: "מבחינה מהותית, עמדתם הייתה ונותרה כי טובת הקטינה היא אימוצה על ידי המערערת 2, המגדלת אותה בפועל, לצדו של המערער 1, מזה כעשר שנים".

 

           זאת ועוד זאת, על בית המשפט להביא בחשבון כי בקביעתו כי ההליך הזר נתקיים תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, טמונה ביקורת מסויימת על מערכת המשפט של המדינה הזרה. לכך נתכוונו באומרנו כי בפועל אין "סימטריה" בין ההכרה הכללית בפסק הזר לבין אי ההכרה הגורפת בפסק. אם הראשון אינו מותר לנו - האחרון על אחת כמה וכמה. 

 

           כאמור, פטור אני, לשיטתי, מלהכריע בשאלה אם אכן בפנינו מרמה המאייינת את הפסק הזר, וזאת - לאור מסקנתי ביחס לנאותות ההליך בו נקטה המשיבה.

 

12.      שאלה אחרת, אשר אותה העלו הצדדים בפנינו, ושגם לה איני נדרש לאור מסקנתי האמורה, נוגעת לסמכותו של בית המשפט במדינת אילינוי ליתן את צו האימוץ שניתן על ידו. תנאי מרכזי להכרה בפסק דין זר נוגע לסמכות בית המשפט אשר הוציאו. המערערים טוענים כי אין כל מקום לדון בתנאי זה בענייננו, כיוון שבית המשפט באילינוי קבע כי יש לו סמכות לדון בעניין. בכך נופלים המערערים לכדי שגגה. אכן, כאשר מתבקשת אכיפה או הכרה ישירה בפסק דין לפי החוק, תנאי לקליטת פסק הדין הוא שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט המוסמך לתתו לפי דיני המדינה בה ניתן (סעיף 3(1) לחוק). אך בכך אין די. בדונו בתנאים לקליטת פסק דין זר, בוחן בית המשפט את השאלה האם לפי דיני המשפט הבינלאומי הפרטי של מדינת ישראל, ניתן פסק הדין במדינה שבתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו – עניין לנו בסמכות העקיפה של בית המשפט, ולא בסמכותו הישירה (ראו סעיף 6(3) לחוק).

 

           טרם נקבעו בדין הישראלי כללי סמכות עקיפה לפסקים בנושא אימוץ. משהמקרה שבפנינו אינו אימוץ בין ארצי, כפי שזה מוגדר בסעיף 28א לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), אין בהוראת סעיף 28לו לחוק האימוץ כדי לסייע בידנו. לפיכך, ניתן להציע מספר כללים אפשריים אשר יגדירו את סמכותן העקיפה של מדינות זרות לתת פסק דין בעניין אימוץ. האחד הוא החלת הכלל האנגלי, לפיו על מנת שפסק הדין הזר יחשב כפסק דין שניתן בסמכות, נדרש הוא להינתן במדינה שהיא מקום מושבם של ההורים מחד ומקום מגוריו של המאומץ, מאידך. אפשרות אחרת היא להתבסס על ההגיון העומד ביסוד קביעת הכלל הזה באנגליה. בית המשפט האנגלי בחר בכלל זה באשר לסמכותם העקיפה של בתי משפט זרים, משום שזהו גם הכלל הנוהג לגבי סמכותם הישירה של בתי משפט מקומיים באנגליה. בית המשפט קבע שם כי סמכותו העקיפה של בית המשפט הזר ליתן צו אימוץ זהה לסמכותו של בית המשפט המקומי ליתן צו כשזה. ומשם – לכאן: משהוסמך בית המשפט בישראל ליתן צו אימוץ כאשר מקום מושב המאמצים בישראל (סעיף 28 לחוק האימוץ), הרי שאם נחיל בישראל את הנמקת הפסיקה האנגלית, תקום סמכות ליתן צו אימוץ זר רק אם מקום מושבם של המאמצים יהא המדינה אשר בבית משפט שלה ניתן הצו (להלכה האנגלית ראו: re Valentine’s Settlement [1965] Ch. 831 (C.A.)). הצעה אחרת מעלה פרופ' פ' שיפמן: לפי הצעתו, יוכר גם צו אימוץ זר שניתן במדינה שהמאומץ תושב בה, ושהמאמצים שהו בה זמן מספק להערכת מסוגלותם ההורית על ידי הרשויות באותה המדינה (שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 99).

 

           לדעתי, אין צורך להכריע בענייננו בשאלה נכבדה זו, כמו גם בשאלת המבחנים הקובעים לעניין מיקום מרכז חייו של אדם - ובענייננו, מרכז חייהם של המערערים ושל הקטינה עת שהו בשבתון במדינת אילינוי. כל זאת, בשל שסבור אני כי אין בידינו להעניק את הסעד המבוקש על ידי המשיבה.

 

 

 

 

13.      אכן, פרשת ההתדיינות בין הצדדים שבפנינו היא עגומה, ולמרבה הצער, גם חסרת תוחלת. אימה של הקטינה נפטרה עוד בטרם מלאו לה שנתיים. כיום, הבת היא כבר נערה בת ארבע עשרה שנים וחצי והמערערת 2 מגדלת אותה משל הייתה בתה מזה למעלה משתים עשרה שנים. דומני, כי היריבות שבין המערערים לבין המשיבה 1, משכיחה מליבם את עניינה האמיתי של הילדה עצמה, אף שאין לי כל ספק כי כל מעיניהם של כל השלושה אך ורק בטובתה. כיום עשויות המחלוקות שבין הצדדים להפוך תאורטיות, שכן קרב היום בו ימלאו לילדה שמונה עשרה שנים. הבהיר זאת היטב חברי הנשיא באומרו כי טוב יעשו הצדדים, אם יפתרו בהקדם את המחלוקות שעוד נטושות ביניהם. 

 

           לעצם התובענה, דעתי, כאמור, שונה. הייתי מקבל את הערעור, ומבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

                                                                                                  ש ו פ ט

 

השופטת מ' נאור:

 

1.        אני מסכימה לפסק דינו של חברי הנשיא א' ברק.

 

2.        נראה לי כי גם לשיטתו של חברי השופט ריבלין, בנסיבות העניין שבפנינו יש, לדעתי, נפקות מעשית לסעד ההצהרתי של אי הכרה בפסק הדין הזר. אין המדובר, כלשון חברי ב"הקדמת תרופה למכה – שאולי כלל לא תבוא": על יסוד הפסק הזר נרשמה המערערת במרשם האוכלוסין כאמה של הקטינה. בבקשה לסעד הצהרתי ביקשה המשיבה הצהרה לפיה יפסק הזר אינו אכיף והוא בטל בישראל, ועוד ביקשה סעד אופרטיבי כי ישונה הרישום במרשם האוכלוסין כך שאמה המנוחה של הקטינה תשוב ותרשם ככזו. הרישום במרשם בעניין הפריט של "שמות ההורים" הנו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפני המשיבה להביא לשינוי הרישום במרשם בישראל הוא פסק דין הצהרתי שלילי. גם לשיטתו של חברי השופט ריבלין יכול שיתקיים, במקרים חריגים, צורך אמיתי במתן הצהרה שלילית (פסקה 8 לפסק דינו). לדעתי, נוכח השינוי שנעשה במרשם על יסוד הפסק הזר זהו מקרה בו קיים "צורך אמיתי" בפסק הדין ההצהרתי השלילי. מכל כיוון שנסתכל על הדברים היה מקום למתן הסעד.

 

 

3.        המערערים הצהירו לפני שנים שבכוונתם להגיש בקשת אימוץ בארץ, אך הם לא עשו כן. במקום זה אחזו הם בפסק הזר, לגביו קבענו את שאשר קבענו. בינתיים גדלה הילדה ובנושא האימוץ אין עדיין הכרעה. על כך מצרה אני עד למאוד. אין לי אלא לחזור על דברים שהשמענו באזני הצדדים בעת הדיון: טובת הילדה מחייבת שהמערערים והמשיבה כאחת ישימו קץ להתדיינויות המשפטיות ויגיעו בדחיפות לכלל הסכמה בכל העניינים הנוגעים לקטינה.

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

 

           ניתן היום, כ"ה בטבת התשס"ד (19.1.2004).

 

 

 

 

ה נ ש י א                                    ש ו פ ט                                    ש ו פ ט ת

 

                            

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   01034410_A08.doc/דז/

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il